רש"י על הש"ס/מנחות/פרק יב

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו גרשום |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים




כי מטי ליליא דבי שימשי - של שבת ראשונה ליקדוש דהא אמרת לילה אין מחוסר זמן וליפסול בליל ששי [של שבת שני] בלינה שהרי עומד שם שמונה ימים שלימים:

בשקדם וסילקו - קודם בין השמשות של שבת ראשונה וסידר למחר:

שלא כמצותו - דסידרו בעודו מחוסר זמן:

נעשה כמי שסידרו הקוף - ואין שולחן מקדשו אפילו בזמנו אבל קומץ כמצותו חשיבא ליה דלילה אין מחוסר זמן:

מתני' לא פחות משני ימים - משנאפו:

לג' - שאפאום בערב שבת שאין אפייתן דוחה לא שבת ולא יו"ט:

לתשעה - לשבת שניה:

נאכלות לעשרה - שנאפה בחמישי בשבת:

שני ימים טובים של ר"ה - קודם לשבת נאפה בארבע ונאכלת לשבת שניה לאחד עשר ואי קשיא י"ב נינהו דהא אין נאכלות עד מוצאי שבת דאותו שבת הוי יום הכפורים הא לא קשיא דלענין אכילת קדשים לילה הולך אחר היום שעבר כדאמר באותו ואת בנו (חולין דף פג.) הילכך מיתקרי י"א:

ואין דוחה - אפייתן:

את יום צום - חל יום הכפורים בערב שבת אין לחם הפנים נאפה בו:

גמ' לדברי האומר - במסכת ביצה (דף יט.) מחלוקת:

שמא ישהא - קרבנות כל השנה שיהא נודר ונודב ולא יקריבם עד הרגל ונמצא מכוין וממתין מלאכה עד המועד ועוד שמא יעבור בבל תאחר:

וליכא שמא ישהא - שהרי אין יכול להקריבם אלא בו ביום:

פרק שנים עשר - המנחות והנסכים


מתני' המנחות והנסכים עד שלא קדשו בכלי - לא קדשו קדושת הגוף אלא קדושת דמים שצריך לפדותן והדמים קדושים:

והעופות והעצים והלבונה וכלי שרת שנטמאו אין להם פדיון - שלא נאמר פדיון בקדושת הגוף אלא בבהמה בעלת מום כדמפרש בגמרא:

גמ' ואפילו טהורים נפדין - מנחות ונסכים:

בעל מום איקרי טמא - מפרש לקמן:


דמכלי שרת לא אשכחן דבר דמיפריק - לאחר שקדש בכלי שרת ואפי' בהמה בעלת מום שנאמר בה פדיון לאחר שקידשה בכלי שרת כגון ששחט לא אשכחן בה פדיון:

ואם בבהמה הטמאה וגו' - וכתיב בתריה והעריך אותה וגו' אלמא נפדין:

טמאה ממש - כגון סוס וגמל וחמור:

כשהוא אומר - למטה מאותה פרשה ואם בבהמה הטמאה ופדה וגו': מומין קבועין ועוברין מפרש בבכורות (דף לו:):

מותיב רב הונא - לשמואל:

עופות קדושת הגוף נינהו - דהן עצמן קרבין ואין צריכין קדושת כלי:

אלא עצים ולבונה - שלא קידשם בכלי וכלי שרת כי נטמאו ליפרקו דהא לאו קדושת הגוף נינהו אלא מכשירי קרבן הם אלא לאו משום דמנחות ונסכים טהורים אין נפדים והני אע"ג דנטמאו כו':

ועצים לאו בני קבולי טומאה נינהו אלא משום חיבת הקודש - דכתיב והבשר לרבות עצים ולבונה וה"מ כי משפי להו ונסרן ומייפן לגזירים לבקעיות יפות דחזו למערכה:

לעולם אימא לך טהורים בעלמא נפדין - והני כטהורים דמו והיינו טעמא דלא מיפרקי:

משום דלא שכיחי - ואי הוו להו פדיון טהורין פריק להו לחולין ותו לא משכחי גזברין מידי אחרינא לצורך העבודה:

תמימים - בהמה טהורה:

אלא למזבח - שימכרו לצרכי קרבנות:

הוה הדר ביה - ממאי דאמר (עופות) מנחות ונסכים נפדין טהורים אע"ג דראויין למזבח:

בדוקין - טייל"א:

כולן - כל המנחות:

חוץ ממנחת חוטא - שאפילו טהורה נפדית שהרי אמרה תורה בקרבן עולה ויורד (ויקרא ה) מחטאתו על חטאתו בכבשה או שעירה ובתורים כתיב (שם) מחטאתו ובמנחה כתיב על חטאתו ודרשינן (בפרק בתרא) דלהכי כתיב מחטאתו בכבשה דמשמע מקצת חטאתו שאם היה עשיר כשטימא מקדש והפריש מעות לכבשה או שעירה והעני יביא ממקצת דמי תורים או מנחה והשאר חולין ולהכי כתיב (שם) גבי עשירית האיפה על חטאתו דמשמע יוסיף שאם היה עני והפריש עשירית האיפה והעשיר יפדנה ויוסיף עליה מעות ויביא כבשה או שעירה:

לרבי שמעון - דאמר לקמן כל האסור בהנאה אינו מטמא טומאת אוכלין:

הערלה - וכל הנך איסורי הנאה נינהו:


ושור הנסקל - ששחטו לאחר שנגמר דינו דאי נסקל ממש מטמא טומאה חמורה דנבילה היא:

ועגלה ערופה - ששחטה לאחר ירידתה לנחל איתן דאוסרתה:

וצפורי מצורע - ששחטן:

ופטר חמור - ששחטו לעובד כוכבים ולא בא עדיין לטומאת נבילות כגון בעודו מפרכס דאמרינן בהעור והרוטב (חולין דף קיז:) השוחט בהמה טמאה לעובד כוכבים ומפרכסת מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבילות:

פטר חמור - אסור בהנאה כל זמן שלא נפדה דקדוש בבכורה הוא ל"א ואפי' היו נבילות מטמא טומאת אוכלין וכגון דאיכא פחות מכזית דלא חזי לטומאת נבילות מצטרף לפחות מכביצה אוכלין להשלימו לכביצה:

בשר בחלב - איכא תנא דאסר ליה בהנאה בפרק כל הבשר (שם דף קיד:):

הואיל והיתה לו שעת הכושר - דאי תרו ליה כולי יומא בחלבא לא מיתסר עד שיבשלנו:

שאי אתה יכול להאכילו לאחרים - עובדי כוכבים שאסורים בהנאה:

והאי דפיגל במנחה נמי אי אתה יכול להאכילו לאחרים - דבת שריפה היא ולקמן מוקי לה בשלא היתה לו שעת הכושר מעולם:

אי הכי - דטעמא דר"ש משום אוכל שאתה יכול להאכילו הוא:

מה להלן מותר בהנאה - כדכתיב לכלב תשליכון אותו והא הנאתו הוא מה שכלבו אוכל דמחשבתו עליו:

ועוד לדידיה נמי - לצורך ישראל עצמו הוה ליה שעת הכושר אבל אינך לא הוה להו שעת הכושר לקבל טומאה ולא הותרו מעולם ואפילו שור הנסקל קודם שנגח דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ולטומאה נמי לא חזיא מחיים:

לן לפני זריקה - לא היתה לו שעת הכושר:

פיגל במנחה מטמאה טומאת אוכלין - וקשיא לרבי אושעיא:

ליפרקינהו - כלומר והא קודם שקדשו בכלי יכול לפדותן ולאוכלן ואישתכח דהוה ליה שעת הכושר:

פרה - אדומה אע"ג דאסורה בהנאה מודה ר"ש דמטמאה טומאת אוכלין:

ואמר ריש לקיש - מאי שעת הכושר הוה לה:

אומר היה ר' שמעון פרה נפדית על גב מערכתה - אפילו נשחטה כתיקונה אלמא אע"ג דלא פרקה הא חשיב ליה שעת הכושר הואיל ומצי למיפרקה:

מצוה לפדותה - בתמיה:

אבל היה לו שהות ביום כו' - וממילא הוה ידענא כ"ש לאחר זריקה:

קודם שיראה לזריקה - דלא הוה ליה שהות:

והא פיגל בין בקדשי קדשים כו' דמצוה למזרקיה - בלא מחשבה דאסור לשנות בקדשים:


ואי בעי זריק ליה - בלא פיגול:

מאי לאו דפיגל בזריקה - דהוה ליה שעת הכושר קודם לכן דאי בעי זריק ליה בהכשר:

ליפלוג בדידה - בזבח גופיה:

דקומץ במנחה כשחיטה - בזבח ארבעה עבודות המנחה כנגד ארבעה עבודות בזבח בהקומץ זוטא (לעיל יג:) מפרש להו:

לן ממש - האי לן לפני זריקה ולאחר זריקה דקתני לעיל לפני זריקה ממש דהיה שהות ביום ולאחר זריקה ממש קאמר (דהוה שהות) והא פירכא נמי פיגול בין בקדשי קדשים וכו' דפיגל בזריקה ודקא קשיא לך דר' שמעון הכא לא בעי למימר כל העומד לזרוק כזרוק דמי אדר' שמעון דפרה דאמר כל העומד לפדות כפדוי דמי לא קשיא דאי בעי פריק אמר דמחוסר פדייה לאו כמעשה דמי דברים בעלמא נינהו דאי בעי זריק לא אמרינן בהו:

אין מועלין בו - דלא קדשי ה' הם ואע"ג דהשתא אין לה שעת היתר:

חוץ לזמנה כו' - על מנת לאוכלה חוץ לזמנה או חוץ למקומה:

מאי לאו לנה ממש - הבשר והדם וקתני היתה לה שעת היתר והיכא הוה ליה שעת היתר לאו משום דאמר כיון דאי בעי זריק שעת היתר קרינא ביה ואין מועלין דאמרי' כיון דאי בעי זריק כזרוק דמי וקשיא לרב נחמן ורב אשי:

ה"ג לא ראויה לצאת וראויה לטמא - ול"ג וראויה ללון לא כגון שלנה בשעת שראויה ליפסל ביוצא וטומאה והיינו לאחר שנזרק הדם דאין בו פסול אחר ומעתה ראויה ליפסל ביוצא וטומאה שלא יהא בו שום פסול אלא היא דעדיין אינה פסולה אבל ראויה ליפסל דאי לן הדם תו לא קרו ליה ראויה ליפסל דהא פסולה ממש היא ולעולם אי בעי זריק לא אמרינן:

אבל לנה ממש - הבשר והדם מאי הכי נמי דמועלין דאי בעי זריק לא אמרינן:

שהיה לו שעת היתר - משמע שהיתה לו שעה שראויה להתירה ולזרוק דמה ולא הותרה:

כל שיש שעת היתר מבעי ליה - דכיון שנזרק הדם מיד יש לה שעת היתר. ל"א ה"ג ראויה לצאת וראויה לטמא (וראויה ללון) וראויה ללון. כלומר דנזרק הדם וכשרה בלא פסול. וראויה ליפסל באיזה פסול שיארע בה שלא יהא בה (אלא) אותו פסול לבדו ראויה ליפסל היינו כשרה דאי כבר פסולה היא כגון בלא זריקת דם תו לא קרי לה ראויה ליפסל אי הכי דבכשרה מיירי כל שיש לה מיבעי ליה דכל שהיתה משמע שנראה ליזרק ולא נזרק וקרי ליה שעת הכושר משום דאי בעי זריק:

מעילה משום קדושה - מועלין בה ומשום לאו קדושה פקעה מעילתו ולבתר דפקעה קדושתן שנראה ליזרק ולהיות מותרת לכהנים וקיימא לן (ב"ק דף עו:) כל העומד לזרוק כזרוק דמי במאי הדרא קדושה אבל טומאה משום אוכלא ולאו אוכלא הוא כלומר כי הוי אוכלא מקבל טומאה וכל כמה דלא הוי אוכלא אף על גב דחזי למיהוי אוכלא לא מקבל טומאה הלכך לא אמרינן בה אי בעי זריק:

אשם תלוי - בא על מי שהיו לפניו שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואכל האחת ואינו יודע איזו היא:

יוצא וירעה בעדר - עם שאר בהמותיו דחולין הוא הואיל ולא חטא:


ירעה עד שיסתאב - בכריתות (דף כג:) בגמ' מפרש טעמא דרבנן מתוך שלבו נוקפו גמר ומקדיש לה:

רבי אליעזר אומר יקריב - ואזיל לטעמיה דאמר בכריתות (דף כה.) מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום:

ישפוך לארץ והבשר ישרף - דחולין שנשחטו בעזרה היא:

נזרק הדם - ואחר כך נודע לו הבשר יאכל לכהנים שעל הספק באה מתחילתה ובשעת כפרתה דהיינו זריקה אכתי ספק היה וכיפרה ספיקה והלכה לה הכי מפרש בכריתות:

כזרוק דמי - וקשיא לרב אשי ורב נחמן דהא הכא אף על גב דלא זריק שרי ליה למזרקיה ולמיכליה דאוכלא היתירא חשיב ליה משנראה לזריקה אלמא לענין שינוי אוכלא אמרינן אי בעי זריק:

מידי הוא טעמא - כלומר וכי טעמא דרבי יוסי משום דכזרוק דמי:

כלי שרת - כגון האי כוס שנתקבל בו הדם מקדשין את הפסולין שאינן פסולין לגמרי אלא כה"ג ליקרב:

כל העומד ליזרק וכו' - למאי דס"ד מעיקרא רבי יוסי בשיטת רבי שמעון אמרה נקיט לה:

צריד של מנחות - כדאמרינן לענין שופר (ר"ה דף כז:) צריד או עבה קצת מן הסולת שלא נגע בשמן ולא הוכשר ונגע בו שרץ מונין בו ראשון ושני וכו' צריד לשון יובש:

כי קמבעי' ליה דאורייתא - אי מונין בו ראשון ושני דאוריי' שישרפו את השני או לא והכי קמיבעיא ליה דקיימא לן (זבחים דף לד.) והבשר לרבות עצים ולבונה דלאו בני טומאה נינהו אלא משום חיבת הקדש אלמא חיבת הקדש דאורייתא:

מונין ראשון ושני - לשרוף גם את השני או אין מונין בו מדאורייתא:

כי קאמרי' - לעיל דמטמא טומאת אוכלין דמשמע אפילו למנות ראשון ושני מדרבנן דתולין את השני אם קדש הוא דאין שורפין קדשים על טומאה דרבנן:

מתני' מה שהביא - דאימר לא לשם נדרו הביאה אלא נדבה אחרת היא:

זו להביא במחבת - שהיה עשרון סלת מונח לפניו ואמר זו להביא במחבת כו' הרי זו פסולה דקבעה כלי שהזכיר בה ואין יכול לשנותה לכלי אחר:

אלו להביאם בכלי אחד והביא בשני כלים - והפריש שני קמצים והוא לא נדר אלא קומץ אחד ועוד שמנחה חסירה היא בכל כלי וכלי והיכא דנדר בשני כלים והביא בכלי אחד הויא מנחה יתירה ומיעט בקמצים שהוא נדר לשם שתי קמיצות ולא קמץ אלא אחד:

אמרו לו בכלי אחד נדרת - ולא חש לדבריהם והקריבן בשני כלים פסולים אע"ג דלא אמר אלו להביא בכלי אחד דהשתא ליכא למימר לשם נדבה אחרת מייתי לה דכיון דאמרו ליה בכלי אחד נדרת הוה ליה למימר להו אנא לשם נדר אחרינא מייתינא לה:

כשתי מנחות שנתערבו - כדאמרינן בהקומץ [רבה] (לעיל דף כג.) אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה כשרות ואם לאו פסולות והא דקתני נמי לעיל אלו להביא בשני כלים והביא בכלי אחד פסול כגון שאין יכול לקמוץ מכל אחת בפני עצמה:

גמ' וצריכא דאי אשמעינן קמייתא - הרי עלי במחבת והביא במרחשת דלא יצא ידי נדרו:

אבל - בשני כלים והביא בכלי אחד דבאותו כלי שנדר הביא אם מחבת מחבת ואם מרחשת מרחשת אימא ידי נדרו נמי יצא:

אידי ואידי - כלי שנדר ושהביא:

משום דקא פליג לה - שחולק מנחה גדולה לשתי מנחות קטנות שנדר בכלי אחד והביא בשני כלים:

ר"ש - אכולה מתניתין פליג דקסבר קביעותא דמנא לאו כלי הוא:

והא תניא לא קידשום - אותן כלי שרת שהביאן בו וכיון דלא קידשום אמאי פסולות הא מצי לאהדורינהו ולאיתויי באותן כלים שנדר:

לא שנו - דזו להביא במחבת והביא במרחשת פסולה:


אלא שקבען בשעת נדר - הרי עלי להביא את זו במחבת:

אבל בשעת הפרשה - דבשעת נדר אמר הרי עלי מנחה סתם ובשעת הפרשה קבעה ואמר זו אביא לשם נדר במחבת:

לא אמר כלום - לא מיפסלא:

מאי טעמא כאשר נדרת - כתיב כמו שאמרת בשעת נדר קיים דבריך ולא כאשר הפרשת דבשעת הפרשה לא קבעה:

אמאי - מחוייב לאתויי מן החטים:

נדר ופתחו עמו הוא - עם הנדר אמר פתח שמתחרט בו דכיון דאמר מן השעורים אמרי' דאין בדעתו להביא כלום דאדם יודע שאין מנחה מן השעורים:

תפוס לשון ראשון - וכיון דאמר הרי עלי מנחה איחייב במנחה הוגנת:

גרוגרות ודבילה - לא שייכא בהו נזירות:

הרי זה נזיר - מן היין דתפוס לשון ראשון:

הדר ביה חזקיה משמעתא - דלעיל ומודה דטעמא במתני' באומר לא הייתי יודע כו':

בשעורין איכא למימר דטעי - משום דיחיד מביא מנחת קנאות מן השעורים אבל בעדשים ליכא למימר דטעי הלכך פתחו עמו הוא דלא נתכוין להביא כלום:

כמאן אמרה לשמעתיה - כלומר כמאן אוקמא למתניתין לעיל כבית הלל:

בעדשים לא טעי - וליכא למימר אילו הייתי יודע דהא ודאי ידע שאין מנחה של עדשים ולאו למידי איכוין:

לדבריו דחזקיה - דאוקמא מעיקרא כבית שמאי קאמר ליה רבי יוחנן דאפילו מן העדשים תפוס לשון ראשון וליה לא סבירא ליה משום דר' יוחנן אוקי טעמא דמתני' משום דטעי דאיכא למימר אילו הייתי יודע כו' אבל בעדשים לא טעי דמעיקרא לאו למידי איכוין:

את מאי טעמא הדרת בך - לדידך איכא לתרוצי דלא מיבעיא קאמר לא מיבעיא עדשים דכיון דקי"ל תפוס לשון ראשון דחייב דכיון דלא טעו בהו אינשי איכא למימר מעיקרא כי אמר למנחה גמורה איכוין ובעא למיהדר ביה וסבר אימא מידי דלא חזי להקרבה ונקט עדשים הלכך חייב דלא מצי מהדר ביה אבל שעורים דאיכא למימר כיון דטעו בהו אינשי אימא מעיקרא לאו למנחה איכוין אלא למנחת שעורים ממש כדפריש וכיון דאין מנחה באה שעורים ליפטר דודאי מצי אמר אילו הייתי יודע דסופי להביא חטים לא הייתי נודר כל עיקר קמשמע לן:


לא שנו - דתפוס לשון ראשון אלא דאמר מנחה מן השעורים דאיכא למימר כיון דאמר מנחה למנחה גמורה קמכוין אבל אמר מנחת שעורים מנחה אשעורים קאי ופטור דליכא למימר תפוס לשון ראשון. ל"א אבל לא אמר מנחה לא אלא הרי עלי שעורים פטור דודאי לשעורים איכוון:

מאי לאו דלא אמר מנחה - אלא הרי עלי קמח אפי' הכי חייב דאין אדם מוציא דבריו לבטלה:

כי אמר חצי עשרון לא אמר כלום - ולייתי חד עשרון ותו לא:

אי הכי רבי שמעון פוטר כו' - כיון דתפוס לשון ראשון ואיהו אמר מנחה הרי התנדב כדרך המתנדבים:

ה"ג אף בגמר דבריו אדם נתפס - דלא אזלינן בתר לשון ראשון לחודיה ולא בתר אחרון לחודיה אלא בתר כולהו וזה שאמר מנחה חצי עשרון ועשרון פירושי קמפרש מנחה של חצי עשרון ועשרון והיינו שלא כדרך המתנדבים ובשיטת רבי יוסי אמרו:

מתני' ה"ג שכן מצינו שהציבור מביא וכו' - לי"ג פרים ל"ט עשרונים שלשה עשרונים לפר ולי"ד כבשים י"ד עשרונים הרי נ"ג ולשני אילים ד' עשרונים הרי נ"ז ולשני תמידין שנים ולשני כבשי מוסף דשבת שנים הרי ס"א:

אמר ליה ר' שמעון - וכי אותן ס"א עשרונים בכלי אחד היו:

והלא אלו לפרים ואלו לכבשים - ואי מערב להו מיפסלי שמנחת פרים בלילתה עבה שני לוגין לעשרון חצי הין לג' עשרונים ומנחת כבשים בלילתה רכה רביעית ההין לעשרון דהיינו שלשה לוגין והן בולעות זו מזו ונמצאת זו חסירה וזו יתירה:

אלא - מפני מה אין מביא יחיד ששים וא' עשרון בכלי אחד דעד ששים יכולין ליבלל בכלי אחד בלוג אחד ואליבא דרבי אליעזר בן יעקב נקט לה בפ' שתי מדות (לעיל פח.) אפי' מנחה של ששים עשרון אין לה אלא לוגה:

בששים ואחד אין נבללין - בתמיה:

גמ' ראש המדברים בכל מקום - קרי ליה הכי משום מעשה דמערה במסכת שבת (דף לג:):

כל הראוי לבילה - כגון ששים עשרונים ראוים ליבלל מלוג:

אין בילה מעכבת - דאפי' לא בלל כשר:

בילה מעכבת בו - דבעינן שיהא ראוי ליבלל:

ושיערו חכמים את דמה - שיצא ממנה:

ברביעית - לידע אם יש בו רביעית יפרשו ממנה כנבילה ואיידי דאיירי לעיל בשיעורים כל מדת חכמים כך הם נקט נמי להאי דשיעורא דרבנן היא רביעית דם יכול לקרוש ולעמוד על כזית:

והיו נוחרין ערודיאות לאריות - ערודי היער היו נוחרין לצורך האריות:

הלוקח תבואה משנה לשנה - שאין לו קרקע לזרוע והיינו חייו תלואים שאינו יודע אם יהיו לו מעות לשנה הבאה:

הפלטר - נחתום:


וההוא גברא - אדידיה קאמר דהא אפלטר סמכינא ואין דעתי מיושב להשיב לו:

מאי הוי עלה - דהאי שיעורא:

רבי יהודה בר אילעאי מוריינא דבי נשיאה הוה - והיה להם לבית רבי מורה הוראות ועל פיו היו עושין כל דבריהם והוא צוה להם לשערה:

כשמעתא דידיה - דאמר בית הלל מטמאין בדם נבילות: ששה דברים במסכת עדיות קא חשיב להו:

על כזית - ושיעור טומאת נבילה בכזית:

מתני' אין מתנדבין לוג - יין לנסכו שלא מצינו מנחת נסכים של לוג ולא שנים ולא חמשה אבל מתנדבין שלשה דחזו לכבש וארבעה לאיל דהיא שלישית ההין וששה דחזו לפר ומששה ולמעלה דשבע חזו ג' מינייהו לכבש וד' לאיל ושמנה חזו לשני אילים תשעה חזו לפר וכבש עשרה חזו לפר ואיל י"א חזו לשני אילים וכבש וכך לעולם:

גמ' יש קבע לנסכים - אמר הרי עלי כך וכך לוגין מי הוי קבע דאין יכול להקריבם אלא הכל ביחד דהוו קרבי בקרבן א' או אין קבע ויכול להקריבם דחזו באפי נפשייהו:

היכי דמי - למאי נפקא מינה:

ואידך הוי נדבה - נדבת ציבור וימכר ויפלו דמיו לשופרות או יקרב הוא עצמו ויצטרף עם השני לוגין אחרים ויקרב לנסכי תמיד דהוו נמי לציבור:

ואי אמרת יש קבע עד דממלא להו - ויביא לוג הששי כי היכי דליתחזי לפר לא קרבי דהא אין יכול להקריב בפני עצמו:

ששה לנדבה - גבי י"ג שופרות שהיו במקדש קאי די"ג שופרות הוו בשבעה מהם היו נותנין הנך מעות דמפרש במסכת יומא (דף נה:) ובמסכת שקלים (דף ט:) תקלין חדתין ועתיקין קינין גוזלי עולה עצים ולבונה וזהב לכפורת וששה מהם היו לנדבה ליתן בהן מעות ההולכות לנדבת צבור:

ואמרינן - לקמן בפרק בתרא (דף קז:):

כנגד מי כנגד מותר חטאת - כגון הפריש מעות לחטאת והוזלו הכבשים ונתותרו לו מעות:

ואחד למותר אשם - סתם כגון גוזלות ומעילות:

ואחד למותר אשם נזיר - דאותו מותר לא היה מעורב עם מותר אשם סתם לפי שזה לכפר וזה להתירו ביין:

ואחד למותר אשם מצורע - דלא דמו להנך שבא להתירו במחנה ואינך מפרש בפרק בתרא (לקמן קז:) וכל הנך מותרות אזלי לנדבת צבור כשהמזבח בטל לוקחין באותם מעות עולות הבשר לשם ועורות לכהנים דזהו מדרשו של יהוידע במסכת תמורה (דף כג:):

ואם איתא - דהמביא חמשה לוגין קרבי ארבע מהם ואחד יהא נדבה:

ליתקין לו שופר - להפיל בו הדמים:

הנך - מותרות לנדבת ציבור אזלי:

הנך - נסכים למה להו שופר הואיל ושכיח כל יומא שהרי רוב קרבנות טעונין נסכים:

אפשר דמצטרפי דמר ודמר - אם נדר ה' יקריב ד' ויניח לוג הנשאר ויצטרף עם מותר נסכים אחרים עד שיהו ד' או ג':

אזרח - גבי נסכים כתיב כל האזרח יעשה ככה את אלה וקרא יתירא הוא דהא לעיל מיניה כתיבי כל דין נסכים מלמד שמתנדבין נסכים בלא קרבן וכמה שלשת לוגין דבציר מהכי לא חזי למידי:

יהיה - חצי ההין יהיה לפר משמע דמנחה דהויא אחריתי לישנא אחרינא בפרשת נסכים כתיב ככם כגר יהיה:

ככה - עיכובא:

אילימא ארבעה וששה - פשיטא מי צריך קראי לרבויי:

מאי שנא שלש - דפשיטא לן דחזו לכבש כו':

אלא לאו - מידי דלא חזו ליה אתי לרבויי ולמשמע דמתנדבין ויקריבו ארבעה והחמישי יהא מותר:

מה שנים לא חזו כלל - דליכא למימר משיך חדא מינייהו ומקריב לה:

הא כדאיתא - שנים אין מתנדבין לגמרי חמשה לכתחילה הוא דלא שאין מפרישין תחילה למותרות אבל דיעבד מקריב ארבע וחמישי יהא מותר לנדבה:

הא אין קבע לנסכים - וכמה דבעי משנים ולמעלה מייתי וכי מייתי חמשה מקריב ארבעה מינייהו ואידך מותר וכל מה דבעי מייתי ומאי דחזי מקריב ואידך מותר לנדבה והכא ליכא למיבעי ולא מידי:

עד עשרה פשיטא לי - דלוג ושנים וה' לגמרי [לא קרבי] עד דממלי להו שלש לכבש חזו וד' לאיל וששה לפר ושבעה לכבש ואיל ח' לשני אילים ט' לפר וכבש י' לפר ואיל. אחד עשר


מיבעיא לי מאי גברא לשני פרים איכוין ועד דממלי להו. לי"ב לוגין לא קרבי דהא יש קבע לנסכים ולא אמרינן ליקרבו שמנה לוגין לשני אילים ושלשה לוגין לכבש אחד או דלמא למנחה הראויה לשני אילים וכבש איכוין:

ה"ג תרי מחד מינא וחד מחד מינא אמרינן או לא - כלומר מי הוי אורחא לאינדובי או לא:

מתני' מתנדבין יין - בלא שמן וסלת ומנסכו לשיתין בפני עצמו ואין מתנדבין שמן בלא סלת ויין:

מתנדבין שמן - וקומצו ומקטיר הקומץ ושיריו נאכלין:

מה מצינו כו' - דאמרן לעיל אזרח מלמד שמתנדבין נסכין ורבי עקיבא מוקי לה ביין (כדחזינן) כדקתני מתנדבין יין ולא שמן:

אף שמן שהוא בא חובה - במנחת נסכים בא נדבה בפני עצמה:

עם חובתו בפני עצמו - אע"פ שהוא בא חובה עם המנחה אינו מעורב במנחה תאמר בשמן כו' וכיון דלא אשכחן ליה דליתי בכלי בפני עצמו השתא נמי לא לייתי:

אפילו פרידה - אפי' גוזל א' מתנדבין:

גמ' מדברי שניהם נלמד מתנדב אדם מנחת נסכים - סלת שמן ויין בלא קרבן בכל יום דעד כאן לא פליגי אלא בפני עצמו אבל במעורב עם המנחה לא פליגי:

חמשה מנחות - סלת ומחבת ומרחשת וחלות ורקיקין אבל רבוכה לא חשיב דאינה באה נדבה אלא בתודה עם הזבח ולאו מנחה היא:

קמ"ל - הא דהני חשיב ותו לא היכא דאמר מנחה סתם יביא אחת מחמש הללו:

אבל היכא דפריש - לנסכים פריש:

מאי טעמא - אין שנים מתנדבין עשרון:

תקריב - לשון יחיד:

עולותיכם - לשון רבים:

עני - דרכו להביא מנחה שאין לו בהמות:

חמשה מיני טיגון - סלת מחבת ומרחשת וחלות ורקיקין דמנחת מאפה כל מידי דאית ביה שמן קרי טיגון:

שאהנה ממך - כלומר שתקובל לפני בהן:

פרק שלושה עשר - הרי עלי עשרון


מתני' הרי עלי עשרון: פירשתי - כמה עשרונים אביא:

ואיני יודע מה פירשתי יביא ששים עשרונים - דאי בציר מהכי נדר לא איכפת ליה דמתני ואמר כמה שנדרתי יהיו לנדרי והשאר יהא נדבה ובטפי ליכא לספוקי דאין מנחה יחידית יתירה על ששים עשרונים:

הרי עלי מנחה - סתם:

יביא איזו שירצה - מחמשה מנחות:

מיוחדות - מפרש בגמרא:

מין המנחה - כלומר הרי עלי מנחה או שאמר הרי עלי מין המנחה יביא אחת:

מנחות - עלי או שאמר מין מנחות עלי יביא שתי מנחות ממין אחד:

פירשתי - אחת מן המנחות שכתובים בפרשה ואיני יודע אי זה מהן פירשתי כו':

פירשתי מנחה - בכלי אחד של עשרונים:

ואיני יודע כמה - עשרונים קבעתי בה:

יביא ששים עשרון - דבטפי מהכי ליכא לספוקי ואי בציר נדר לא איכפת לן דמתני ואמר כמה שפירשתי יהא לנדרי והשאר יהא לנדבה:

רבי אומר - כיון דאמר מנחה משמע חדא אלמא בכלי אחד קבעה ואם יביא ששים בכלי אחד שמא בציר מהכי נדר והויא מנחה יתירה ואית ליה לרבי קביעותא דמנא מילתא הלכך יביא ששים מנחות מאחד ועד ששים חדא של עשרון וחדא של שתים וחדא של שלש וחדא של ארבע וכן עד ששים דודאי חדא מינייהו נדר ואינך נדבה:

גמ' אבל לא קבעתים בכלי אחד - הלכך יביא ששים עשרונות בששים כלים כל אחד ואחד בפני עצמו והא דקאמר יביא מנחות של עשרונות מאחד ועד ששים היינו היכא דקבעה בכלי אחד דלא מצי לאיתויי בכלי אחד לא בציר מהכי ולא טפי מהכי הלכך יביא מנחות של עשרונים מאחד ועד ששים דודאי חדא מינייהו נדר:

תנא - מה טעם יביא מנחת סלת לפי שפתח בה הכתוב תחלה: