ויקיטקסט

רש"י על הש"ס/מנחות/פרק ה

< רש"י על הש"ס

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו גרשום |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים




ולא מינו אחר - דקריבה שלימה:

לרבנן הוכפלה לבונתו - שיביא קומץ שחרית וקומץ בערב דבשלמא לאבא יוסי לא מבעיא ליה דלא הוכפל שיביא שני קמצים לכל הקטרה דלא מצינו ב' קמצים בהקטרה אחת:

מאי דגלי גלי - סלת גלי קרא בהוספה כדאמרינן לעיל (דף נא:) לרבי יהודה מאותה ולר"ש מכליל תקטר:

ושמן - מבעיא ליה אליבא דכולהו אם צריך להביא ג' לוגין לכל עשרון דעד שלא ימות היה מביא ג' לוגין וחוצן לוג ומחצה לחצי עשרון דשחר ולוג ומחצה לבין הערבים השתא מאי:

ה' קמצין הן - בפרק האומר הרי עלי עשרון (לקמן דף קו:) חשיב והאי קומץ לבונה של חביתין לא חשיב התם משום דלחצאין קרב ובשלימה קמיירי ולא בחצאין ואם איתא דכי מת כ"ג קרבו שלם בכל הקטרות זימנין דמשכחת [שבעה] כגון ב' קמצים של חביתין דהא התם קא חשיב ב' קמצים של בזיכי לחם הפנים אע"ג דחד קרבן נינהו וה"נ ליחשוב: ומשני לעולם אימא לך דהוכפל והאי דלא חשיב להו משום דאי מת כהן לא קתני אלא בקריבים כדרכן קא מיירי:

להא שמעתא - דאי לא קתני:

והא מעלה קומץ בחוץ - דקתני ליה התם גבי ה' קמצין דאי עבר והעלהו בחוץ חייב וקתני ליה נמי ש"מ דאם איתא דהוכפל ליתנינהו ואפילו דאי:

מאי הוי עלה - דהא לא תנינן ליה בהדיא:

אלא אבא יוסי - דאמר חביתין דעלמא נמי בחיי כהן בעי ב' קמצין הילכך הא נמי ב' קמצין וקתני לוג ומחצה שחרית כו' אלמא שמן לא הוכפל ואיפשיטא בעיא דשמן לאבא יוסי ומדשמן לאבא יוסי לא הוכפל דמאי דלא גלי לא גלי לרבנן נמי לבונה ושמן לא הוכפלו דמאי דלא גלי לא גלי דאינהו לא פליגי אלא בלבונה מחיים אבל בלאחר מיתה אי הוכפל אי לא הוכפל לא פליגי:

הילכתא כאבא יוסי - דאמר בחיי כהן מקריב קומץ לבונה שחרית וקומץ ערבית:

ותנן ה' קמצין הן - ולא חשיב ליה לקומץ דחביתין משום דלחצאין קרב ואם איתא דקרב שלם ליתני ז' קמצים הן:

אמוראי נינהו - מר אמר כסתם משנה אמר רבי יוחנן ומר אמר הלכה כאבא יוסי אמר רבי יוחנן:

פרק חמישי - כל המנחות באות מצה


מתני' כל המנחות: חוץ מחמץ שבתורה - דכתיב על חלות לחם חמץ וגו' (ויקרא ז) ושתי הלחם דכתיב חמץ תאפינה (שם כג):

שאור בודה להן מתוכו - מתוך עשרון דתודה ושתי הלחם היה מוציא שאור שהוא לש מן הסלת מעט לאחר שנמדד וטומנו בסלת ומתחמץ מאיליו וממנו מחמץ את השאר:

אף היא אינה מן המובחר - שאינה מחמצת יפה לפי שאין לה שאור מחומץ יפה:

אלא מביא שאור - המחומץ יפה מתוך ביתו ונותן לתוך העשרון ומוסיף וממלא סלת:

אף היא היתה יתרה או חסרה - כגון אם השאור עבה ומגובל בקושי במעט מים אינו מחזיק נפח גדול כאילו היה קמח ונמצא העשרון יתר לפי שאם לא היה שאור מגובל היה נפחו גדול מעכשיו ואם אינו מגובל יפה שנתן בו מים הרבה נמצא נפחו גדול משאילו היה קמח ונמצא העשרון חסר שאם לא בשביל המים לא היה מלא:

גמ' דכתיבא כתיבא - אותה מנחה שכתוב בה מצה כגון מנחת מאפה ומנחת מחבת הרי כתיב בה ודלא כתיבא אתא מהאי קרא דכייל לכל המנחות


בצו את אהרן דכתיב זאת תורת המנחה וכתיב בתריה מצות תאכל:

שיאור דרבי מאיר - כל שהכסיפו פניו בפרק אלו עוברין (פסחים דף מח.) לרבי יהודה מצה מעליא היא:

ואי שיאור דרבי יהודה - דהיינו קרני חגבים וקבעי למימר לר"מ תאפה שיאור חמץ מעליא הוא:

אלא דרבי יהודה לרבי יהודה - ה"ג אילימא דר"מ לרבי יהודה מצה מעליא היא אלא דרבי יהודה לרבי יהודה:

רביכה - במים רותחין כדאמרינן בתורת כהנים גבי חביתין מורבכת מלמד שנעשת ברותחין כל צרכן והוא חלוט:

אי דאיכא רבוכה - מנחה שמצותה ברבוכה כתיב בהדיא מורבכת תהא שלא תאפה חמץ:

לא כתיב בה רבוכה - תאפינה ומדלא כתיב בה שמע מינה לאו רבוכה בעינן:

מנין לכל המנחות שנילושות בפושרין וישמרם שלא יחמיצו - דקתני מתניתין (לקמן דף נה.) כל המנחות נילושות בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו שנילושות כלומר דהואיל ונילושות בפושרין מצוה לשמרם שלא יחמיצו ושימור היינו שיעסוק בבצק כל שעה כדאמרינן בפסחים (דף מח:):

החייה - כלומר הכשירנה ושמרה:

היא - נמי הוה משמע לעכב כדאמרינן בפירקין קמא (לעיל דף ד.) חטאת היא שאם שחט שלא לשמה פסולה:

דהוא עשירי לעזרא - ר"א בן עזריה עשירי לעזרא הסופר:

מאי כולי האי - דקמייחסתו ליה:

אי בר אוריין - אם בן תורה הוא הרי הגון:

חזייה - רבי פרידא לרבי עזרא שהיה צעור:

ופתח - באגדתא למיחבביה:

שהודעתיך - שאני מייחד שמך בעולם:

אמר ליה טובתי בל עליך - דהכי משמע ממה שאמרת להקב"ה ה' אתה אין טובתי עליך:

אלא לקדושים אשר בארץ - דהני תרי קראי דסמיכי אהדדי וקודשא בריך הוא אמרינהו:

כיון דשמעיה - רבי עזרא לרבי פרידא דקאמר אדירי כל חפצי בם נזכר אגדה של אדיר:

יבא אדיר - כלומר כך אמר הקב"ה כשעשה נקמה במצרים (שמות טו) צללו כעופרת במים מצרים שהם אדירים:

מה לידידי - מפרש לקמן באברהם:


עשותה המזימתה - כל מעשיהם במזיד ובכוונה:

יעברו מעליך - שהעבירו מעליהם מילה:

כי רעתיכי אז תעלוזי - בשעת עליצותם מחזיקין יותר ברעתם ולא חוזרין בהן:

זית רענן - סמוך לההוא קרא דמה לידידי:

זית אחריתו בסופו - שנטעו עכשיו ואינו טוען עד זמן גדול ואחר כך טוען פירות הרבה לישנא אחרינא שאין מתבשל מעט מעט כשאר אילנות אלא בסופו כולן יחד:

דליותיהן - טרוויל"ש:

נתרועעו - נתרוצצו כלומר נשבר גאון עוזם:

בעל הבית - הקב"ה:

כל אחת ואחת כשיעור ד' מלכיות - של עכשיו:

בזה אחר זה - דהוו ארבעה שיעורין ועכשיו בבת אחת דהוי כוליה חד שיעורא אלא שיהו מפוזרין מקצתן משועבדים לבבל ומקצתן ליון [ומקצתן לפרס] ומקצתן לאדום:

מאי חסירה מאי יתירה - כלומר אימת חסירה ואימת יתירה:

עבה - במעט מים מגובל נמצאת חסירה כדפרישית:

עשרון קא כייל - ומאי איכפת לן למימר אילו הוה קמח הוי חסר או יתיר הא בשעת מדה לאו קמח הוא:

לכמות שהן - לכמות שהיו כבר כשהיה קמח משערין ליה:

לשון קל והגון ונשקול פורתא מיניה כו' - לרבי מאיר אמאי בודה מתוכו דאינו מן המובחר ולר' יהודה אמאי מביא שאור מביתו דאיכא למימר חסירה או יתירה:

נשקול פורתא מיניה - לאחר שמדד עשרון סלת:

ונחמציה אבראי - במקום חמימות או יטמננו בעיסה מחומצת עד שיתחמץ יפה ונהדר ונליישיה במקומו עם השאר:

גזירה דילמא אתי לאיתויי מעלמא - אי שרית ליה לחמצו מבחוץ ולהחזירו כאן הרואה שהוא מביאו מן החוץ ולשו בכאן ואינו מודד עכשיו העשרון סבור שהוא מוסיף על העשרון ואתי לאיתויי שאור מעלמא לבד העשרון הילכך לרבי מאיר בודה מתוכו עדיף ולרבי יהודה מביאו מביתו קודם מדידה עדיף: לישנא אחרינא ונשקול פורתא מקמח של עשרון לאחר שנמדד עם שאור שמביא מביתו ולשוה בלישה אותו שאור שהביא מביתו אם עבה עבה ואם רך רך וניהדריה לתוך העשרון ואם עבה הוא וראה כשחסר העשרון עכשיו ודאי כך נפח חסר אז מה שהיה קמח באותו שיעור שעכשיו צריך להוסיף עליו כאותו שיעור שיש לך מן הסלת חוץ דודאי כך חסר נפח של אותו שאור שהביא מביתו יותר משאילו היה קמח ובכך היה העשרון יתר ואם רך הוא יראה כמה העשרון גדול עכשיו יותר ממה שהיה כשהוא קמח ודאי כשיעור זה גדולו נמי נפחו של שאור ראשון ובכך היה העשרון חסר וכך יוסיף עליו:

גזירה דילמא אתי לאיתויי מעלמא - שמא ינסה מקמח עשרון אחר ויתן בעשרון לראות השיעור כמו שפירשנו ויערבנו אחר כך בזה ונמצא יתר לשון ראשון מצאתי בגליון:

אין מחמיצין - לשתי הלחם ותודה בתפוחים דלא הוי חמץ מעליא:


רב כהנא מתני - משום רבי חנינא בן תרדיון אמרו מחמיצין:

תפוח - של תרומה:

שרסקו - ונתנו לעיסת חולין:

לימא ר' חנינא היא - דאמר חימוץ מעליא היא ואישתכח דאיחמצה בתרומה ואסורה:

נוקשה - לשון רעוע כלומר חמץ שפל:

מנחת חוטא - חריבה היא וקשה לקמוץ שלא יהא קומץ חסר כשהוא מוחק בגודל מלמעלה ובאצבעו קטנה מלמטה נושר מן הקמח יותר מדאי:

מגבלה במים - ותהא נוחה לקמוץ דרחמנא לא אסר אלא שמן:

ר' יצחק סבר כמות שהוא - עכשיו משערינן לקומץ הוה ליה קומץ מעליא ורבי אילא סבר לכמות שהן כאילו היה קמח משערינן ונמצא יתר או חסר דאי עבה היא העיסה חסר נפחה כמלא הקומץ סלת יותר משאם היה הקמח ואם רך היא נתרבה נפחו [במלא קומץ] וחסר סלתו:

כמות שהן משערינן - והוה ליה קומץ שוה כמות שהיא וא"כ אמאי פסל ר' אילא:

קסבר חריבה מכל דבר - משמע ומנחת חוטא איקרי חריבה דכתיב וכל מנחה בלולה בשמן וחריבה (ויקרא ז):

בשר העגל - שלא היה בו כביצה:

ונתפח - עד כביצה שכן דרך בשר העגל לתפוח:

או בשר זקנה - בהמה שהיה בו כביצה שכן דרך זקנה להתמעך משתערין לכמות שהן:

ור' יוחנן אמרי כמות שהן - שנינו דמשמע כמות שהן עכשיו ובשר העגל טמא הואיל ועכשיו יש בו כביצה ובשר הזקנה שפחת טהור:

ור"ש ב"ר וריש לקיש לכמות שהן - דאינהו מפרשי לברייתא דלכמות שהן שנינו דהיינו כמות שהיו מעיקרא ובשר העגל טהור ובשר הזקנה טמא:

טהור לשעבר - קודם שתפח שלא היה בו כביצה:

וטמא כו' - וקשיא לריש לקיש:

וכן בפיגול ונותר - קס"ד דהכי משמע שאם נותר או פיגול הוא ולא היה בו כזית ועכשיו יש כזית חייב כרת האוכלו ואי מדרבנן ליכא כרת הואיל ומדאורייתא לאו שיעורא הוא:

וכן בטומאת פיגול ונותר - דקי"ל בפרק כיצד צולין (פסחים פה.) הפיגול והנותר מטמאין את הידים אפילו לא נגעה בהן טומאה משום חשדי כהונה כדמפרש התם וקאמר בשר עגל של פיגול או נותר שלא היתה בו כביצה ותפח ועמד על כביצה טמא מכאן ולהבא מדרבנן לטמא את הידים:

סלקא דעתך אמינא הואיל וטומאת פיגול ונותר - לטמא את הידים מדרבנן הוא אפילו כי אית ביה שיעורא מעיקרא:

כולי האי בטומאה דרבנן לא עבוד רבנן - דלימרו נמי כמות שהוא עכשיו משתערין לטמא טומאת אוכלין לכביצה הואיל ולית ביה שיעורא קא משמע לן:

דמעיקרא לא הוה ביה - לאו איסור הוא אלא מיא בעלמא:


כי פליגי כו' - ובשר העגל שנתפח אסיפיה קאי שחזר לכמות שהיה בשר זקנה שנתמעט אמיצעיה קאי והכי קאמר אע"ג שנתמעט כשיעור שיש בו עכשיו משערינן הואיל וכבר הוה בהן נמי האי שיעורא ומיחייב מדאורייתא ולא אמרינן בשעה שצמקו נדחו מאיסורייהו והוה ליה כמי שלא היה בו מתחילה והשתא איתא ופטור מדאורייתא ורבי שמעון וריש לקיש סברי יש דיחוי באיסורין וכיון דאידחי אידחי ולא יקבל עוד טומאה מדאורייתא אלא מדרבנן:

טהורין - קאי אאוכלין ומת ונבילה ושרץ:

ואין חייבין - קאי אנותר ופיגול וחלב:

הניחן בגשמים - לאלו עצמן לאחר שצמקו:

תורמין - לאו תרומה ממש אלא מעשר:

תאנים - לחים גרוגרות תאנים יבשים שצמקו וכווצו:

במנין - עשר תאנים על תשעים גרוגרות אבל במדה לא משום דהוי ממעט במעשר לגבי מנין דכי מנית להו לגרוגרות דחולין ולתאנים דמעשר לא תשתכח בכל עשר גרוגרות דחולין חדא תאנה דמעשר דכלי דמחזיק מאה גרוגרות לא מחזיק טפי מנ' תאנים:

אי אמרת בשלמא לכמות שהיו - גרוגרות מעיקרא כשהן לחין משערינן שפיר תאנים מתאנים תרים אלא אי אמרת כמות שהן השתא משערינן הוה ליה מרבה במעשרות לגבי מדה דהיינו עשרה תאנים דתרומה מחזקי קבא וצ' גרוגרות לא מחזקי אפילו חמשה קבין והוה אחד מחמשה:

המרבה במעשרות - תורם מן הכרי מודד ארבעת קבין לחולין והחמישי למעשר:

מעשרותיו מקולקלין - טבל ומעשר מעורבין דחצי קב החמישי הוי מעשר וחציו הוי טבל כשאר תבואה שבכרי:

גרוגרות על התאנים במדה - ולא במנין משום דממעט במעשר לגבי מדה דאי כייל לצ' תאנים מחזיקין תשעה קבין וכי כיילת עשרה גרוגרות לא מחזקי אלא פלגא קבא ואשתכח דלא מעשר אלא חד מן כ':

אי אמרת בשלמא - כמות שהגרוגרות עכשיו משערין ולא איכפת לן ממאי דהוו מעיקרא:

שפיר - דהא תורם קב על תשעה קבין:

אלא אי אמרת לכמות שהיו - מרבה במעשרות הוא דאי הוו לחים הוה בהאי קב גרוגרות שני קבין:

תרומה גדולה - ניטלת בעין יפה דלא נתנה תורה בה שיעורא ומדאורייתא חיטה אחת פוטרת הכרי ורבנן אמרו עין יפה אחד מארבעים בינונית אחד מנ' עין רעה אחד מששים אלמא ניטלת בעין יפה:

רבי אלעזר בר רבי יוסי - אתא לאיפלוגי דאפילו גרוגרות תורמין על תאנים במנין דסבירא ליה לכמות שהיו משערין דלא ממעט במעשר:

מקצוע - כלי שנותנין בו הגרוגרות ועל שם כלי קרי להו קציעות בכמה דוכתין:

שבכלכלה - תאנים לחים:

בשתי תרומות הכתוב מדבר - דהכי משמע האי קרא דכתיב בתרומת מעשר דלוים ונחשב לכם כלומ' במחשבה תטלו תרומת מעשר כדגן מן הגורן כאותה תרומה שנטלת מן הגורן דהיינו תרומה גדולה אלמא שתי תרומות כתיבי בהאי קרא ומהאי קרא נפקא לן אתרוייהו דניטלות במחשבה ובאומד דונחשב אתרוייהו קאי:

באומד - שאם יש לו פירות הרבה אין צריך למדוד אלא באומד יטול אחד מחמשים:


במחשבה - כדאמרן בעלמא (שבת דף קמב.) נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר:

ומינה - כלומר מהא דר' אלעזר גופה מייתי פירכא:

אלא אי כמות שהן השתא משערינן - בצר להו מעשרות לענין מדה אי הוה כייל להו להנך דתרם במנין משתכח מעשר זוטא:

תורמין תאנים על הגרוגרות - ובמנין:

מקום שרגיל לעשות כו' - שמצויין אנשים שיעשו גרוגרות וישתמרו או הוא עצמו יעשה אותם גרוגרות לאחר זמן עם תאנים שלו:

מקום שאין רגיל לא - דבעינן שיתרום מן המתקיים ותאנים לחין מרקיבין ואין משתמרין:

אי איכא כהן - שיתנם מיד:

תורם מן היפה - שמא כהן יאכלם מיד תאנים יפין ואין מתקיימין גרוגרות מתקיימין ואין יפין:

ולא גרוגרות על התאנים - במנין:

ואפילו במקום שרגיל - ולא אמרינן סופו של כהן נמי לעשותן גרוגרות ונמצא שאינו מפסידן אלא זיל בתר השתא והרי הוא ממעט במעשר:

דליכא כהן - ובעי למצנעינהו עד דלישכח כהן וליתיב ליה הלכך תורם מן המתקיים:

בתרי טעמי - כגון הכא כדאמרינן רישא דליכא כהן וסיפא דאיכא כהן:

ולא מוקמי בתרי תנאי - דלא אמרי' רישא וסיפא דליכא כהן ודקפרכת והתנן תורם מן המתקיים תנאי היא דהא תרי תנאי פליגי בהכי:

מתני' שנאמ' כל המנחה אשר תקריבו וגו' - ארישא קאי דקתני ומשמרן שלא יחמיצו מקודם קמיצה משתעי:

עריכתה - טורני"ר: גמ'


מה"מ - דחייב [בשירים] ועובר בלא תעשה דמקרא דמתניתין לא שמעינן אלא קומץ דלגבוה אזיל:

מעשה יחידי - מעשה חשוב בפני עצמו:

לאתויי קיטוף - שמחליק פניה במים אע"ג דלאו מעשה כל כך הוא:

אנן - הך דרשא דשירים מחלקם קאמרי' מדסמוך חלקם ללא תאפה:

אימא כוליה לשירים אתא - כדכתיב חלקם ולישה ועריכה ואפייה דליהוו חייב על הקומץ [ובשירים] מהיכא ילפת:

ואימא אפייה - דפרט בה קרא ואפקיה מן הכלל לחיובי עלה חדא ואכולהו אינך חדא ולא ליחייב (אלא) תרתי:

מרוחקין - לא תעשה בויקרא לא תאפה בצו את אהרן:

ושחט אותו - בשעיר נשיא כתיב:

בצפון - בעולה כתיב על ירך המזבח צפונה בויקרא:

והלא כבר נאמר כו' - והא נמי בכלל שאר חטאות הוא:

לקבעו - דשנה עליו הכתוב לעכב:

או אינו - אלא לכך יצאה שזה טעון צפון ולא אחר ומה אני מקיים במקום אשר וגו' תשחט החטאת בשעיר נשיא הכתוב מדבר:

ת"ל - פסוק שלישי ושחט החטאת וגו' ללמד זה בנה אב לכל החטאות ללמד עליהן שיטענו צפון:

כלל ופרט - תשחט החטאת כלל כל החטאות בצפון ושחט אותו פרט שעיר נשיא ולא אחר דאע"ג דמרוחקין דושחט אותו כתיב בויקרא ותשחט החטאת כתיב בצו את אהרן:

האי פרט וכלל הוא - דושחט אותו כתיב ברישא והדר כלל בצו את אהרן ואיתרבו להו כל חטאות ואכתי ושחט את החטאת במקום העולה למה לי אלא ודאי לאו כלל ופרט המרוחקין קא קשיא ליה [אלא אותו קא קשיא ליה] ומשום הכי איצטריך פסוק שלישי:

והשתא דנפקא ליה מושחט את החטאת - דלא אמרינן אין אחר טעון צפון אלא דנשיא אותו למה לי והא ליכא למימר דלמעוטי שאר חטאת מעיכובא קאתי דהא בשחיטת קדשים מייתי צפון לכל חטאות בין למצוה בין לעכב בפ' איזהו מקומן (זבחים מט.):

שעיר נחשון - שהקריבו הנשיאים שעירי חטאות בחנוכת המזבח ולהכי נקט נחשון דהוא הראשון והנהו ממעט דאין טעונין צפון דלא באו על חטא כשאר חטאת:

וסמך ידו על ראש השעיר - בנשיא כתיב ומצי למכתב וסמך ידו על ראשו טעמייהו דר' יהודה ור"ש מפרש בפרק שתי מדות (דף צב:):


תינח לר' יהודה - דמרבי ליה לסמיכה איצטריך למעוטי מצפון:

וכי תימא אי לא מעטיה - מאותו אתי מבנין אב כשאר חטאות שטעונין צפון הא לא מצית אמרת דא"כ דבכלל חטאת היא אמאי מרבי ליה לסמיכה לישתוק קרא מעל ראש השעיר דסמיכה:

ותיתי - סמיכת נחשון מבנין אב דמה מצינו בשאר חטאות דלטעון סמיכה אף זה כן:

אלא שעה מדורות לא ילפינן - הילכך אמאי איצטריך למעוטי מצפון:

אותו - הקרבן בצפון אבל השוחט יכול לעמוד בדרום ושוחט בסכין ארוכה:

מקבל עומד בצפון - מפרש בשחיטת קדשים בפ' איזהו מקומן (דף מח.) דקאמר חטאת מנלן דבעי צפון דכתיב ושחט את החטאת במקום העולה קבלה מנלן דכתיב בתריה ולקח הכהן מדם החטאת מקבל עצמו מנלן ולקח לו יקח:

בן צאן קבע לו כלי - סכין דשחיטה כתיב ביה ובשחיטה כתיב ויקח את המאכלת לשחוט את בנו (בראשית כב) אבל בן עוף מליקתו בצפורן:

מחטאת - גמרינן דאין לו זמן קבוע וטעון צפון וכל שכן פסח: וקא פריך מה לחטאת שכן מכפרת על חייבי כריתות:

וקאמר מאשם - מייתינן ליה וקפריך מה לאשם שכן קדשי קדשים תאמר בפסח דקדשים קלים הוא אלמא פסח מצפון מהאי דינא אימעיט:

דרבי אחייה לאו למעוטי שוחט בצפון - דהאי מאותו דשעיר נפקא אלא למילף דמקבל עומד בצפון דהכי קאמר רבי אחייה אין השוחט בצפון אבל מקבל בצפון ואי קשיא לרבי אחייה אימא אותו בצפון ולא מקבל בצפון:

אפאה לוקה שתים כו' - דאפייה גמר עריכה היא:

והאמרת מעשה יחידי היא - ואמאי מחייבת ליה תרתי:

ערך הוא ואפה הוא - לאיחיובי תרתי אתרוייהו:

ערך חבריה ואפה הוא - מיחייב חבריה חדא ואיהו תרתי אאפיה ואעריכה דגמר גמרה ואע"ג דחייב חבריה אעריכה הוא חייב נמי עלה כדאמר נמי לקמן (דף נז.) להביא מחמץ אחר מחמץ:

במקום שאין עושה מום - היינו כל הגוף דהדר בריא:

במקום שעושה כו' - אזנו ועינו דלא הדר בריא:

ובלבד שלא ישחוט על אותו המום - עד שיהא בו מום מעצמו דבכור אינו נאכל בחוץ עד שיהא בו מום:

אף נשחט על אותו מום - רבי שמעון לטעמיה דאמר דבר שאין מתכוין מותר (שבת דף קלג.) וזה לא נתכוין להטיל בו מום על מנת לשוחטו עליו:


אפי' ימות - אם לא יקיזנו אין מקיזין לו בפ"ק דפסחים (דף יא.) [מפרש טעמא דר"י] מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה מקום שאין עושין בו מום אתי למיעבד במקום מום ובמקום מום ס"ל לר' יהודה כר' מאיר דאסר:

הכל מודים - אע"ג דפליגי במטיל מום אחר מום כגון הכא דאחזו דם דאין לך מום גדול מזה שהרי ימות אפילו הכי מודים במחמץ אחר מחמץ במנחות כלומר כל המסייעין בחימוץ כגון עורך אחר הלש ואופה אחר עורך כולן חייבין:

במסרס אחר מסרס - אפי' בבהמת חולין דכתיב (ויקרא כב) ובארצכם לא תעשו ואם בא אחד וכרת הביצים והניחן תלויין בכיס ובא אחר ונתקן לגמרי חייב גם הוא:

אם על כורת - שמניחן תלויין ויצא חייב על נותק לגמרי לא כל שכן:

כל מום - כל ריבויא היא ומשמע דאפי' בבעל מום לא יתן מום אחר:

ורבנן סברי תמים יהיה לרצון - כתיב ברישיה דקרא ומשמע הכי אותו שהוא תמים וראוי להיות לרצון בההוא מזהרנא לך דכל מום לא יהיה בו אבל בבעל מום שרי:

דיקלא בעלמא הוא - דלא קדוש ומאי איצטריך קרא למישרי להטיל בו מום:

הואיל ואסירי בגיזה - כדאמרי' בפ"ב דבכורות (דף טו.) תזבח ולא גיזה:

קמ"ל - דהואיל ונפדו שרי להטיל בו מום אבל קודם פדיון אסור:

לא יהיה - קרי ביה לא יהיה שלא יטיל בו מום מום לא יהיה בו מצי למיכתב וכתיב כל מום לרבות כולם:

הניח שאור על גבי עיסת - מנחות:

וישב לו ונתחמצה מאליה חייב - בהנחה בעלמא:

כמעשה שבת - כי היכי דמיחייב מניח בשר על גחלים בשבת ונצלה מאליו חייב:

כמעשה צלי בשבת - כלומר הכא חייב בהנחה בעלמא כי היכי דמיחייב בשבת אם היה עושה בו מעשה צלי גמור שהיפך בו דהתם


איכא לפלוגי בין הפך ללא הפך כגון בכה"ג כדמפרש לקמן דאי לא הפך הוה בשיל מצד אחד אבל גבי חימוץ ליכא לפלוגי:

אילימא דכי לא הפיך ביה לא בשיל פשיטא - דלא היפך פטור דהא לא נצלה ולא מידי עבד:

מאכל בן דרוסאי - שליש הוא מבושל:

קמ"ל - הא דקתני לא היפך פטור אע"ג דבשיל מצד אחד כמאכל בן דרוסאי לאו כלום הוא:

ואם נצלה בו מצד אחד כגרוגרת - צלייה גמורה חייב אפילו כי לא היפך:

קודח - חור כל שהוא במקדח בשבת חייב:

דחזו לצרף - כמו שעושין נגרין כשצריכין לחור אחד קודחין שלשה קטנים זה בצד זה ומחברים אותן:

לבבא דאקלידא - לשון של מפתח שראשו חד ותוחבן בתוך התיבה ופותח ונועל:

אלא קומץ - שלא יטול קומץ לבדו ויחמיצנו:

מנחה מנין - שלא יחמיץ כל המנחה יחד קודם קמיצה:

שאר מנחות מנין - דהאי קרא במנחת מרחשת כתיב:

פסולה - כגון שיצאת או נטמאת:

וחזר וחימצה - כלומר גמר מעשה חימוצה שאפאה:

מהו - מי מיחייב משום מחמץ אחר מחמץ או לא:

או דלמא כיון דחימצה לא מהני ליה בה פסול יוצא - דלאו קדושה גמורה היא ואין בה אלא פסול חימוץ וחייב כשאר מחמץ אחר מחמץ:

חימצה - לקומץ:

בראשו של מזבח מהו - אשר תקריבו משמע כל זמן שמחוסרת הקרבה עבר עליה אבל לאחר הקרבה לא:

מחוסר הקטרה - ליתנה על האש:

והשתא דנפקא לן מכל המנחה - דאפילו כשהקומץ מעורבבת חייב עלי':

אשר תקריבו - משמע דאקומץ לחודיה קאי למה לי:

לרבות מנחת נסכים לחימוץ - שאם חמצה חייב משום דהאי קרא גבי שאר מנחות ששיריהן נאכלין כתיב איצטריך לרבויינהו להני וה"נ תנינא לה בתורת כהנים אין לי בלא תעשה חמץ אלא במנחה ששיריה נאכלין מנחות שאין שיריה נאכלין מנין ת"ל כל המנחה וגו' להביא מנחת נסכים אבל לחם הפנים לא לקי עליה דקסבר מדת יבש לא נתקדשה ומר מרבי לחם הפנים דלא תימא בנקמצות אמר רחמנא שמהן קרב למזבח אבל האי דלא קרב מיניה לא קסבר מדת יבש נתקדשה אבל מנחת נסכים לא לקי:


ומי פירות אין מחמיצין - ולית ליה מגבלה במים וכשרה ומנחת כהנים וכהן משיח נמי איתרבאי מיניה והני משום פלוגתייהו נקט:

וקפריך מנחת נסכים מי הויא חימוץ הא מי פירות הן - דבשמן נגבלה דהא יש לה ג' לוגין לעשרון דבשלמא שאר חימוץ מנחות שאין שמנן מרובה כו' נותנין בהן מים הלכך איתסר בהן חימוץ אבל בהא מאי חימוץ איכא:

מגבלה במים - הלכך אית בהו חימוץ:

מדת יבש היא - דלא היו נותנין בביסא שהיא כלי שרת אלא בעשרון כשמודדין ועשרון מדת יבש הוא:

ושמעינן לרבי עקיבא כו' - בפ' ב' מדות (לקמן דף צ.) וכיון דלאו קדושה היא עד שיסדרנה בשלחן אמאי עבר עליה ולקמן פריך הא מדת לח היא (נמי שהרי נתנו) בביסא כשלשה ומשני ליה לקמן:

שלח רבין ודאי כך הצעת המשנה - כדאמרן:

אבל אפיך לה - משום דהאי פירכא:

ואזדא ר' יוחנן לטעמיה - דמוקי הך דלחם כר' יוסי אלמא לר' יוסי מדת יבש נתקדשה לטעמיה כו':

וימשחם ויקדש אותם - אכלי מזבח קאי דלחים הם:

מדת הלח - הין וחצי הין וכולהו אידך דמפרש בפ' ב' מדות (לקמן דף פז:):

תדע לך - דלא נמשחה שהרי אינה מתקדשת מה שבתוכה עד לאחר שנאפו דתנור מקדשו דתנור היה בעזרה אבל מעיקרא לא קדשינהו עשרון שנמדדו בו ורבי יאשיה דריש בכורים לה' אקודם אפייה קאי:

אותם בפנים - של כלי משמע:

ונימא נמי ר' יוחנן ר"ע ור' יונתן אמרו דבר אחד - דהא תרוייהו אית להו מדת יבש לא נתקדשה:

משום דלא שוו - ר"ע ור' יונתן במדת לח כי הדדי דרבי יונתן אמר מדת לח בפנים ולא בחוץ ור"ע סבר בין מבפנים בין מבחוץ נתקדשה בפ' שתי מדות (לקמן דף צ.):

והאיכא ביסא - כלי שרת:

קטבליא - עור:

לימא ליה - רבי יאשיה הכי דלא נתקדשה עד אפייה:

כגון דכיילא בעשרון דחול - כי היכי דנשתנית גבי לישה:

עשרון - כתיב בתורה ועשרון סלת:

קדשי קדשים - כגון זבחי שלמי צבור דהן כבשי עצרת:

מותר העומר - שירים שנותרו מן הקומץ:

כל שממנו לאישים - כל שעלה כבר ממנו למזבח ומבשר קרבנות כבר עלו חלב וכליות ומן המנחות כבר עלה הקומץ ומשתי הלחם כבר עלו חלבי כבשי עצרת הבאין עמהן וכגופן דמו ומלחם הפנים בזיכי לבונה: יצאו שתי הלחם ולחם הפנים:

מדין הגשה לקמן בהאי פירקין (דף סא.): אין מגופו לאישים - הלכך לענין הגשה לא דמו לשאר מנחות שמגופן לאישים אבל לענין הקטרה שירים נינהו דכבשים ובזיכין מתירין אותן:

מכולם - מאחד מאלה:

חייב - כאילו העלהו על המזבח:

(מזבח) ואל המזבח לא יעלו - דסמיך ללא תקטירו ממנו אשה:

אותם - ב' הלחם מן


שאור ובכורים מן דבש דכתיבי בההוא קרא וה"ק קרבן ראשית תקריבו אותם דהיינו שתי הלחם מן השאור דכתיב (ויקרא כג) חמץ תאפינה וראשית מיקרו דהן ראשית לכל המנחות הבאות מתבואת שנה זו דכתיב בה (במדבר כח) מנחה חדשה ובכורים מן הדבש ואיקרו ראשית [דכתיב ראשית] בכורי אדמתך (שמות כג) הנך הוא דרבינן ליה כבש כמזבח כדכתיב (ויקרא ב) ואל המזבח לא יעלו:

מידי אחריני - כגון בשר חטאות וכל הנך דלעיל דאסירי משום כל שממנו לאישים לא רבינן לך כבש כמזבח:

יכול יהא יחיד מתנדב ומביא כיוצא בה - שתי לחם דעליה קאי דכתיב (שם) קרבן ראשית וגו':

תקריבו - משמע ציבור:

אבל יהא צבור מביא - ב' הלחם נדבה שהרי מביאין [שתי] הלחם חובה והיכי דמי נדבת צבור כגון ממעות של שופרותיהם:

מה יש לך להביא - ל"ג לה בתורת כהנים ומאן דגריס ליה הכי קאמר מה יש לך להביא מהן חובה דהא ראשית חובה משמע דלא אשכחן קרבן ראשית:

אם נאמר כל דבש - לרבות חצי קומץ כדמפרש לקמן:

למה נאמר כל שאור - נגמר מדבש אי נמי לא לכתוב כל גבי דבש ונילף משאור:

שאור הותר מכללו - כדמפרש לקמן:

דבש הותר בשירי מנחות - אם רוצה ללוש ולטגן שירי מנחה בדבש מותר דכל מתנות כהונה נאכלות בגדולה כדאמרינן בפ' הזרוע והלחיים (חולין דף קלב:) לך נתתים למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין:

שאור לא הותר בשירי המנחה - כדאמרי' לעיל אפילו חלקם לא תאפה חמץ:

לאו שתי הלחם דקרבה נדבה - במזבח דאי מהנך דחובה לא מצי למימר דהא לא הותר במקדש דלא קרב למזבח:

לקרב עמהן - אשני כבשי עצרת קאמר דקריבים עם שתי הלחם והיינו הותרו מכלל במקדש לקרב עמהן:

בכורים נמי - שהיו מביאין עמהם עופות:

והסלים שבידן - של בכורים שביד הבעלים ניתנין לכהנים:

לעטר בכורים אתו - הנך עופות ולאו חובה נינהו והדתנן במסכת בכורים (פ"ב מ"ד) ומייתינן בלולב וערבה (סוכה דף מז:) הבכורים טעונין קרבן ושיר וברכה ולינה אמרינן בתלמוד ירושלמי דהאי קרבן שלמים הוא כתיב הכא ושמחת בכל הטוב וכתיב התם וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת ולאו קריבים עמהן חשיב להו שלא היו זקוקין זה [לזה] לבא יחד למקדש אלא חובה עליו להביא שלמים (קודם) לשם:

כל ששמו קרבן - אמר רחמנא דלא יקטירו משיריו דהכי כתיב בתר דההוא קרא קרבן ראשית ומקרא נדרש לפניו: עוף שמו קרבן דכתיב (ויקרא א) ואם מן העוף עולה קרבנו:

לוג שמן של מצורע - אין ממנו לאישים אבל קרבן איקרי כדאמרינן באלו מנחות לכל קרבנם לרבות לוג שמן של מצורע ובגופיה נמי כתיב (ויקרא יד) והקריב אותו לאשם ואת לוג השמן ואי קשיא הרי קרב ממנו [דאשם מצורע בא עמו] לאישים כשתי הלחם משום כבשים הא לא קשיא דאשם לא שייך בהדי לוג לגמרי דאדם מביא אשמו עכשיו ולוגו עד עשרה ימים כדאמרן בהקומץ זוטא (לעיל דף טו:):

מאי קאמר - מאי שיעוריה דקאמר כולו ומקצתו:

חצי זית מנין - וכגון דאיתיה בעיניה:

עירובו - שעירבו עם מצה דלא מינכר:

אביי סבר יש קומץ פחות משני זיתים - ולא תקטירו לקומץ שלם משמע וכיון דיש קומץ פחות משני זיתים אשמעינן כל יתירא:


ויש הקטרה פחותה מכזית - והכי נמי אמרינן בהקומץ [רבה] (לעיל דף כו.) הקטיר קומצה פעמים כשרה הלכך אפילו פחות מכזית חייב:

ורבא סבר אין קומץ פחות משני זיתים - הלכך לא נפקא לן מהתם דתיהוי הקטרה בפחות מכזית ולרבא כי כל למימר אע"ג דלא מינכר שהרי עירבו:

משאור ומדבש - שעירבן יחד לוקה ארבע מלקיות:

לאו שבכללות - כל שאור דמשתמעי מיניה שאור ועירובין וכן כל דבש דמשתמעי מיניה דבש ועירובין אבל אי לאו כל משום שאור ודבש שכתב לך באזהרה אחת לא מקרי לאו שבכללות דלאו אכל חד קמהדר והכי משתמעא במס' נזיר (דף לח:) גבי מכל אשר יעשה מגפן היין:

איכא דאמרי תרתי לא לקי - משום כל שאור אע"ג דשאור ועירובין מצטרפין מינה והמקטיר עירובי שאור איכא שאור ועירובין לא לקי אלא חדא וכן חדא משום עירובי דבש:

ואיכא דאמרי אפילו חדא נמי לא לקי - דאין כאן לאו מיוחד דכל חד מינייהו לאו שבכללות אבל אלמנה וגרושה וחללה זונה לא הוי [לאו] שבכללות דלאו אכל חדא קאי הואיל ומפורשין בפירוש הלכך לקי עלייהו להכי נקט לאו דחסימה משום דעליה כתיב והפילו השופט וגו':


מתני' מנחת הסולת - דמתנדב מנחה סתם מביא עשרון סלת ושמן ולבונה ובוללה וקומצה כמו שהיא חיה ובדידיה כתיב שמן ולבונה בכל הנך אחריני לא כתיב לבונה אלא ממנחת סלת גמרינן דכתיב בה נפש ומשמע דכל מנחת יחיד טעונה שמן ולבונה כזו:

החלות והרקיקין - האומר הרי עלי מנחת מאפה מביא חלות או רקיקין כדכתיב בויקרא ולהנך חשיב תרתי כיון דאי בעי חלות מייתי ואי בעי רקיקין מייתי:

ומנחת נשים - אשה שהתנדבה מנחה:

ומנחת העומר - בה נמי כתיב שמן ולבונה כדכתיב (ויקרא ב) ואם תקריב מנחת בכורים והיא מנחת העומר אבל מנחת נסכים לא בעיא לבונה כדמפרש בגמ':

גמ' כל היכא דתנן - הנך מנחות דמתניתין (מנחות) עשר תנן כלומר כולן באות עשר עשר חלות כדאמרי' באלו מנחות (לקמן עו.):

לאפוקי מדרבי שמעון - דאמר לקמן בהאי פירקין (דף סג.) האומר הרי עלי מנחת מאפה אם רצה יביא מחצה חלות מחצה רקיקין:

קמ"ל - רב פפא דכל מנחות דמתניתין עשר (הוא) נינהו דהך חלות עשר חלות והך דרקיקין עשר רקיקין דהנך תרתי דומיא דאינך: ל"א כל היכא דתנן עוד בבא אחרת דמתני' ובפ' אלו מנחות שתנו האי סידרי מנחות דמתניתין דדינן שוה עשר תנן ממנחת הסלת עד מנחת העומר לאפוקי מדר' שמעון דאמר כו' דלדידיה איכא י"א דבמנחת מאפה איכא ביה ג' מנחות אי בעי כוליה מצות ואי בעי כוליה רקיקין ואי בעי ה' חלות וה' רקיקין ומתני' מדין שאר מנחות:

ונתת עליה שמן - במנחת העומר קאי:

מה מנחת נסכים שאינה טעונה לבונה - כדקתני לקמן עליה לבונה ולא על מנחת נסכים לבונה:

טעונה שמן - כדכתיב (במדבר כח) בלולה בשמן כתית:

לרבות מנחת שמיני ללבונה - ההיא דכתיב ויהי ביום השמיני וגו' וכתיב ושור ואיל לשלמים לזבוח ומנחה בלולה בשמן:

ולא על מנחת כהנים שמן - וה"ה נמי למנחת נשים וגרים דכל הנך לא כתיב בהו שמן בהדיא וחד מינייהו נקט:

מסתברא מנחת כהנים הוה ליה לרבויי - בכל דיני מנחת העומר ולא להוציא שכן דומות יחד שתיהן באות עשרון כדכתיב (שמות טז) והעומר עשירית האיפה וסתם מנחות באות עשרון אבל לחם הפנים כתי' (ויקרא כד) שני עשרונים יהיה החלה וגו':

כלי - כל המנחות טעונות כלי ללוש בפרק שתי הלחם שאלו את רבי זו מנין כו' אבל לחם הפנים אינו נקדש אלא בתנור:

חוץ - כל המנחות עבודתן בחוץ אבל לחם הפנים סידורו בהיכל ועוד הכל נפסלו בלינה דקדשי קדשים הם ואין נאכלות אלא ליום אבל לחם הפנים עומד על השולחן משבת לשבת:

[הגשה] - כל המנחות טעונות הגשה ולחם הפנים אין טעון הגשה כדתנן במתני' דהאי פירקין:

אישים - כל המנחות יש מהן מגופן לאישים דמנחת העומר נקמצת כדמפרש באלו מנחות (לקמן דף עב:) ומנחות כהנים כליל לאפוקי לחם הפנים דאין מגופן לאישים:

ציבור - לחם הפנים ומנחת העומר קרבן ציבור הם ומנחת כהן יחיד הוא:

בטומאה - העומר ושתי הלחם ולחם הפנים חובה ודוחות טומאה בפרק כיצד צולין בפסחים (דף עו:) ה' דברים באים בטומאה ואין נאכלין בטומאה העומר ושתי הלחם ולחם הפנים כו' אבל קרבן יחיד לא דחי טומאה:

דאכיל - שירי עומר נאכלין לכהנים וכן לחם הפנים אבל מנחת כהנים כולה כליל:

פיגולא - בשירי עומר נוהג פיגול שהרי קומץ מתירן ובלחם הפנים נוהג פיגול דבזיכין מתירין אותו וקיימא לן במסכת יומא בפרק הוציאו לו (דף ס.) כל דבר שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח נוהג בו פיגול אבל מנחת כהנים כולה כליל ואין לה מתירין ואין פיגול נוהג בה:

בשבתא - דעומר קרב אפילו בשבת כדאמר בפ' רבי ישמעאל (לקמן דף סג:) ולחם הפנים סידורו בשבת:

מסתברא מנחת כהנים [ה"ל לרבויי - מפני שבמנחה כתיב נפש למדנו] דכל מנחת יחיד טעונה שמן:

[בלול] - מנחת כהנים בלול:

בלוג - בכל המנחות סגי בחד לוג [לעשרון] ומנחת נסכים יש ג' [לוגין] לעשרון:

מוגש - עומר ושאר מנחות טעונות הגשה ולא מנחת נסכים כדמפרש במתני':

בגלל עצם - עומר ומנחת כהנים באות בגלל עצמן ומנחת נסכים באה בגלל זבח: מנחת נסכים ציבור היא שהרי באה עם התמידין ועומר נמי ציבור ושתיהן חובה ודוחות שבת וטומאה:

מסתברא נפש - במנחת סלת כתיב נפש וכתיב לבונה ומהתם גמרינן לכל מנחת יחיד שטעונה לבונה:

אי אמרת בשלמא לרבות שפיר - דסד"א שעה מדורות לא ילפינן קמ"ל:


שתי הלחם אין טעון כלי שרת ללוש אלא תנור כדקתני בפרק שתי הלחם (לקמן דף צה:) לישתן ועריכתן בחוץ ואי נלושו בכלי שרת מיפסלו ביוצא עומר ומנחת (נסכים) וכל המנחות באות מצה ושתי הלחם חמץ שתי הלחם אין באות בגלל עצמן אלא בגלל כבשים שתי הלחם אין טעונין הגשה כדמפרש במתני' ואין מהן לאישים אבל עומר ומנחת כהנים באין בגלל עצמן וטעונות הגשה ויש מהן לאישים שתי הלחם פיגול נוהג בהן דכבש מתירן וקריבין בשבת כעומר ובלבד שיאפו מערב שבת: מתיר - עומר מתיר חדש במדינה ושתי הלחם במקדש אבל שאר מנחות לא שרו מידי:

תנופה - עומר ושתי הלחם בעו תנופה כדכתיב (ויקרא כג) והניף את העומר ובשתי הלחם כתיב (שם) והניף הכהן אותם שאר מנחות לא בעו תנופה:

בארץ - עומר ושתי הלחם אין באין אלא מתבואת ארץ ישראל כדקתני לקמן בפ' כל הקרבנות הצבור (דף פג:) באין מארץ ומחוצה לארץ חוץ מעומר ושתי הלחם:

בזמן - עומר ושתי הלחם קבוע להן זמן פסח ועצרת:

חדש - עומר ושתי הלחם אין באין אלא מן החדש בפ' כל הקרבנות (שם):

מתני' וחייב על שמן - אם נתנו על מנחת חוטא:

נתן כלי - ובתוכו שמן על גבי כלי של מנחת חוטא לא פסלה:

גמ' כי חטאת - כלומר אפילו נתן עליה לבונה מקרי חטאת ומכפרת:

לבונה שחוקה - משנפלה בסלת אי אפשר ללוקטה ופסלה:

ת"ש - דקתני במתניתין ילקטנה אלמא משום לקיטה מכשרינן הא שחוקה פסולה דאינה נלקטת:

חדא דלא מיבלעא כו' - ולעולם בליעה עיקר והיכא דליכא לקיטה מתכשרה נמי משום דלא מיבלעא: ה"ג מנחת חוטא ומנחת קנאות כו':

ואין בו כרת - הואיל והיה בזה פסול אחרינא לא חייל על זה פיגול דאמר בהקומץ [זוטא] (לעיל ד' טז:) כהרצאת כשר כך הרצאת פסול:

משליקט לבונתה - חזרה להכשירה וחייל עליה פיגול אלמא מדקאמר כל זמן שלבונה בתוכה פסולה היא ש"מ בלקיטה תליא מילתא:

ותיהוי פך - הך מנחה בעוד שהלבונה בתוכה תהא כאילו נפל עליה פך שמן דלא הויא חזיא ולא תיחול עלה מחשבת פסול כלל דלכי לקוט לה תיתכשר ה"נ אמאי פסולה במחשבה דחויה היא:

חטאת קרייה רחמנא - אפילו כי נתן לבונה הלכך מהניא בה מחשבה למיפסל:

אפילו דם - שעיר הנעשה בפנים בכוס ומת המשתלח:

מביא חבירו - כלומר שעיר מן השוק יביא:

ומזווג ליה - וישלחנו לעזאזל אלמא לית ליה דחויין לומר מת המשלח אידחי ליה דם שבכוס ושפיכה בעי ויביא שנים אחרים:

רב אשי אמר - אפילו תימא רבנן:

וכל שבידו - לתקן כגון הך לבונה דבידו ללוקטה לא הוי דיחוי ומהניא מחשבה:

נשפך הדם - על הארץ של שעיר הנעשה בפנים:

ימות המשתלח - מביא שנים אחרים או אם מת המשתלח ישפך דם של חבירו על הקרקע ויביא שנים אחרים אלמא אית ליה דחויין:

מדם התערובות - בפ' תמיד נשחט (פסחים דף סד.) כוס היה ממלא מדם תערובות של פסחים שנתמצו על הרצפה משום דחיישינן לאחר שנתקבל הדם אחד מן הפסחים נשפך לארץ ולא נזרק והשתא משתרי בזריקה דהאי כוס דקיימא לן נשפך הדם מן הכלי על הרצפה ואספו כשר:

וזורקו זריקה אחת כנגד היסוד - אלמא כיון דבידו ללוקטו לא הוי דחוי:

שימה - דשמן משמע כל דהו ומיהו ממנחה בעינן כזית [דכתיב עליה דמשמע עד דאיכא שיעורא]:


(הוי רבוי אחר רבוי - דגבי שמן כתיב עליה דהיינו כזית וגבי לבונה כתיב עליה דמשמע עד דאיכא שיעורא):

בלבונה כתיב נתינה ונתינה בכזית כדכתיב (ויקרא כב) ונתן לכהן את הקדש ובההיא נתינה כתיבה אכילה וכל אכילה בכזית עליה משמע דבמנחה נמי בעינן כזית הוי רבוי אחר רבוי דגבי שמן כתיב עליה דהיינו כזית וגבי לבונה עליה הוי רבוי אחר רבוי ואינו אלא למעט דגבי לבונה לא בעינן כזית מנחה דעל משהו נמי חייב:

מי בעינן שימה - דשמן דומיא דנתינת לבונה דלא מחייב אלא בכזית אי לא:

יכול בשני כהנים - דלא יתחייבו שני לאוין עד שיהו שני כהנים אחד נותן שמן ואחד נותן לבונה אבל חד כהן לא מחייב אלא חד לאו:

בגופה של מנחה הכתוב מדבר - תלויין שני הלאוין כיון שנתן שמן ולבונה על המנחה חייב שתים לא שנא חד ולא שנא תרין: יכול לא יתן כלי כו':

בגופה של מנחה - עד שיערב את השמן או הלבונה במנחה:

מתני' כל שאין לה קמיצה - להתיר שירים לכהנים:

אין לה הגשה - כדתקני בברייתא לקמן ויצאו אלו מנחת כהנים ומנחת כהן משיח שאין מהן לכהנים:

גמ' עשר תנן - בתרי לישני כדפרישית לעיל (דף נט.):

והבאת את המנחה - בההוא קרא כתיב והגישה אל המזבח:

אלא קומץ בלבד - שנעשה לה':

מנחה כו' - שטעונה הגשה קודם קמיצה:

ודין הוא - דמנחת חוטא טעונה הגשה ולא צריך קרא:


מנחת חובה - חוטא דהאי קרא דהגשה במנחת נדבה כתיב:

מנחת סוטה תוכיח - שאינה טעונה שמן ולבונה וטעונה הגשה כדאמרי' לקמן והקריבה לרבות מנחת סוטה להגשה: במנחת סוטה כתיב (במדבר ה) והניף את המנחה מנחת חוטא ומנחת נדבה [אין] טעונין תנופה כדקתני במתני':

מנחת חוטא לא הוכשרה לבא אלא בעני - דכתיב בויקרא בקרבן עולה ויורד והביאה אל הכהן וקמץ וגו': ורבי שמעון ותנא קמא לא פליגי אלא מר דריש חדא ומר דריש חדא:

וכן הוא אומר - במנחת סוטה והקריב אותה אל המזבח:

והלא דין הוא - ולא בעי קרא למנחת סוטה:

מה מנחת חוטא כו' טעונה הגשה - כדרבינן לעיל מאת המנחה: מנחת העומר באה שעורין בפרק רבי ישמעאל (לקמן סח:):

ולא הוכשרו לבא קמח - אלא סולת דבמנחת חוטא כתי' עשירית האיפה סולת (ויקרא ה) ובעומר כתיב (שם ב) מגרשה ומשמנה דהא דכתיב בויקרא וכי תקריב מנחת בכורים במנחת העומר כתיב וגרשה היינו סלת ובמנחת סוטה כתיב קמח שעורים:

ת"ל והקריבה - לרבות מנחת סוטה הואיל ולא אתא מדינא:

אבל מנחת העומר לא צריכא קרא - וא"ת לר' יהודה והקריב מאי דריש ביה תריץ ומוקי לה להך דרשה דדריש רבי שמעון לקמן מן והקריב והקריבה להוציא שתי הלחם ולחם הפנים:

לברר עון - לידע אם טמאה אם לאו הלכך (לאו) חשיבא היא:

ורבי שמעון - דמצריך קרא למנחת העומר פריך הכי מה להנך שכן מצויין אפי' מאה פעמים בשנה אם אירע הדבר תאמר בעומר דפעם אחת ותו לא:

והא מצוייה טפי - דבכל שנה היא: וקפריך תנא או אינו אומר והבאת לא למנחת סוטה ולא לעומר אלא לומר ולרבות שיחיד מתנדב מנחה אחרת שאינו מענין אלו ה' מנחות האמור בפרשה (ויקרא ב) סלת ומחבת ומרחשת ומאפה שיש בה שתים דכל הנך חיטין הן כדכתיב סלת וסלת חטין וקאתי והבאת לרבות שיחיד מתנדב מן השעורין: ומביאין מן השעורין חובת מנחת העומר: (ת"ל אלה) להך דרשה אלא ללמד על העומר:

הרי עלי מנחה - סתם שמביא כל אלה חמישתן בעל כרחו:

מאלה - מקצת אלה:

רבי שמעון אומר את המנחה - אמרנו לרבות את שאר מנחות כגון של חוטא להגשה יכול שאני מרבה הימנו אף שתי הלחם ולחם הפנים:

מאלה - משמע מיעוטא כלומר אין טעון הגשה אלא הדומה לאלו:

והא אפיקתיה - לרבות מנחת סוטה:

והקריב - מצי למכתב וכתיב והקריבה: ממעטה מנחת נסכים דמשמע מיעוט אותה דאיירי בה ולא אחרת:

מרבה אני שאר מנחות - שאין כתובים בפרשה כגון של חוטא ונשים הבאות בגלל עצמן ודומות לה' מנחות שבפרשה:

והא מבעי לגופיה - שיהיו מנחות האלו טעונות הגשה:


מרבה אני שאר מנחות - שהרי דומות לאלה:

שיש מהן כו' ויש מהן לכהנים - השירים והרים באותה פרשה כתיב והרים הכהן מן המנחה וגו':

יכול בכלי - ת"ל במקום אחר (ויקרא ו) והרים ממנו בקומצו ויליף הרמה הרמה לג"ש:

מתני' לוג ואשם למצורע - כתיב בהו (שם יד) והניף אותם:

והבכורים כדברי ר' אליעזר בן יעקב - דשמעי' ליה בעלמא (סוכה דף מז:) דאמר בכורים טעונין תנופה:

ואימורי שלמי יחיד וחזה ושוק - כתיב בהו שוק התרומה וחזה התנופה על אשי החלבים יביאו להניף תנופה וגו' (ויקרא י):

אחד שלמי אנשים ואחד שלמי נשים בישראל ולא באחרים - מפרש בגמ':

שתי הלחם וכבשי עצרת - כתיב בהו והניף הכהן אותם על לחם הבכורים תנופה וגו':

שנאמר במלואים (שמות כט) אשר הונף ואשר הורם ולעיל מיניה כתיב והנפת אותם תנופה כל הני תנופות לומר שמוליך ומביא ומעלה ומוריד. ל"א מהונף והורם דמלואים ילפי' לשאר תנופות:

במזרח - כלומר אפי' במזרחו של מזבח יכול להניף וכ"ש במערבו דקרוב יותר להיכל:

התנופות קודמות להגשות - תחילה מניף ואח"כ מגישה ובמנחת העומר ומנחת קנאות שיש בהן תנופה והגשה ומנין שהתנופה קודם דכתיב במנחת סוטה והניף את המנחה לפני ה' והדר והקריב אותה אל המזבח (במדבר ה):

מנחת העומר וקנאות - כתיב בהו תנופה ולעיל ילפינן להו הגשה:

שלשה מינין - שלמי יחיד ושלמי ציבור דהן כבשי עצרת ואשם מצורע טעונין בין שלשתן שלשה מצות:

שתים - מצות משלשה יש בכל מין ומין והשלישי אין בהם דאין בכל מין אלא שתים:

שלמי יחיד - כתיב בהו סמיכה בויקרא ותנופה שחוטין [כתיב בפ' צו] בחזה ושוק שלהן:

[שלמי צבור - טעונין תנופה חיים בפרשה אמור ושחוטין] דגמרי' לה משלמי יחיד אבל סמיכה לא כדמפרש בגמרא:

אשם מצורע - כתיב ביה תנופה חיים דכתיב והניף אותם בזאת תהיה תורת וסמיכה גמרינן לכל קרבנות היחיד בפרק שתי מדות (לקמן צג.) אבל לא תנופה שחוט כדמפרש בגמ':

גמ' והניף אותם - אלוג ואשם כתיב:

ת"ל והקריב אותו לאשם ואת לוג השמן והניף - דמשמע והניף אלוג לחודיה קאי:

יכול יניף שתיהן כאחד ויחזור ויניף - כל אחד לעצמו לקיים מה שנאמר ואת לוג השמן והניף:

ת"ל תנופה - לדרשא דהוי ליה למכתב והניף אותם:

לפני ה' במזרח - כלומר אפילו במזרח קרינן ביה לפני ה':

האמרת - בהקומץ רבה (לעיל יט.) גבי הגשה דמנחה לפני ה' דהיינו במערב:

ה"מ מנחה דאיקרי חטאת - דכתיב (ויקרא ו) קדש קדשים היא כחטאת:

וחטאת טעונה יסוד - דכתיב בה (שם) ואת כל הדם ישפוך אל יסוד וגו':

וקרן מזרחית דרומית לא הוה ליה יסוד - כדאמרינן במס' מדות (דף לה:) היסוד היה מהלך על פני כל הצפון ועל פני כל המערב אוכל בדרום אמה אחת דהיינו קרן מערבית דרומית דה"ל יסוד ובמזרח אמה אחת דהיינו לקרן צפונית מזרחית נמצא שלא היה היסוד לכל רוח מזרחית אלא אמה אחת לצד קרן מזרחית צפונית ולרוח דרומית נמי אין יסוד אלא אמה אחת לצד מערבי נמצא שאין יסוד לקרן מזרחית דרומית ומנחה לא סגי דלא מיקריב ליה בדרום דכתיב אל פני המזבח בדרום כדאמר בהקומץ [רבה] (לעיל יט:) הלכך על כרחך בעינן מערבית דרומית מערב משום יסוד ודרום משום אל פני דהיינו דרום שבו הכבש:


מה כאן - בבכורים [כהן]:

ונימא נמי - תנא דמתניתין והבכורים כדברי ר' יהודה דשמעינן ליה נמי דאמר דבעי תנופה לבכורים:

הנחה - שיניחוהו לפני המזבח:

הואיל ופתח כו' - ולהכי נקט ר' אליעזר בן יעקב משום דהוא יליף טעמא מידיו דהוא רישא דקרא:

ורב גבריה - שהוא חכם ביותר דקיימא לן (עירובין דף סב:) משנת ר"א [ב"י] קב ונקי:

מאי קאמר - רישא קתני אחד נשים ואחד אנשים והדר קתני אבל לא באחרים דמשמע אנשים ולא נשים:

קרבנן טעון תנופה - ושל נשים מניף להו כהן לחודיה:

בני ישראל מניפין - דכתיב בצו את אהרן דבר אל בני ישראל לאמר המקריב וגו':

מצינו כו' - דתניא בת"כ ברישיה בני ישראל וסמך בני ישראל סומכין ואין העובדי כוכבים סומכין בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות:

יכול נחלוק בתנופה - שלא יהא קרבן נשים ועובדי כוכבים טעון תנופה כישראל:

לא - כלומר לא נחלוק:

דמה לי חלק בסמיכה - כלומר טעם יש בסמיכה שהסמיכה בבעלים עצמן כדאמרינן בפ' שתי מדות (לקמן צג:) ידו ולא יד שלוחו הלכך עובדי כוכבים ונשים אחר שמעטן הכתוב מלסמוך אין בקרבנן סמיכות:

נחלוק בתנופה - בתמיה:

שהתנופה בכהנים - ויכולים עובדי כוכבים ונשים לעשות כהן שליח:

א"כ - דטעון תנופה מה ת"ל בני ישראל בני ישראל מניפין הן עצמן ואין הנשים מניפין הן עצמן אלא כהן:

תניא אידך - בתנופה:

ת"ל המקריב - כל דהו:

או אינו - אומר המקריב אלא המקריב את החלב הוא יניף ולא בעלים:


הא כיצד - יתקיימו המקריב דהיינו כהן וידיו תביאנה דהיינו בעלים:

היכא - אשכחן לחם דלחם למעלה:

במילואים - דכתיב (ויקרא ח) ומסל המצות אשר לפני ה' וגו' עד וישם על החלבים ועל שוק הימין:

מאי טעמא - אמרינן דמניח חזה ושוק על אימורין:

ההוא דמייתי ליה כהן מבית המטבחיים ורמי ליה - החלב על החזה וכי הדר רמי ליה ביד המניף אישתכח מה שהיה למעלה היה עכשיו למטה:

ההוא היינו דיהיב ליה - כהן המניף לכהן המקטיר ואישתכח דאימורין שהיו למטה הוו השתא למעלה:

והא קמ"ל - הנך שלשה קראי דבעינן ג' כהנים דבלאו שלשה לא משכחת דליתהפכי כולי האי:

נישתקל הכתוב - הושוו ושני דינין בפסוק זה דתרתי שמעינן מיניה ולא ידעינן בתר הי מינייהו ניזיל:

להוציא שבעה - שהשבעה כבשים של עולה הבאין על הלחם בחובת היום לעצרת כדכתיב (ויקרא כג) והקרבתם על הלחם וגו' אין טעונין תנופה עם הלחם:

בין ירכותיהן - שמשכיב הכבשים על מתניהם על ידו ונותן הלחם על ירך התחתון לחם על הכבשים על ירך התחתון וכבשים על הלחם ירך העליון מוטל על הלחם ובעודן חיין קמיירי:

אין עושין כן - לתת לחם בין ירכים:

על בסמוך - שיתן הבזיכין של לבונה אצל הסדרים:

כשהוא אומר על הארון את הפרוכת - דליכא למימר על ממש דהא פרוכת מחיצה היא להבדיל בין הקדש ובין קדש הקדשים:

הוי על בסמוך - שהיה אצל הארון הכא נמי על שני הכבשים על בסמוך:

מוליך ומביא - לצפון ודרום ומזרח ומערב כדי לעצור רוחות רעות הבאות מארבעה רוחות:

מעלה ומוריד לעצור טללים רעים - הבאין מלמעלה למטה:

שירי מצוה היא - דלא מעכבא כפרה ולא עיקר מצוה כדאמרינן בפרק שתי מדות (לקמן דף צג:) שאם עשה לתנופה שירי מצוה מעלה עליו הכתוב (לענין מצוה מן המובחר) כאילו לא כיפר וכיפר:

וכן ללולב - בעינן מוליך ומביא:

לאגרויי - שטנא:

טעונין תנופה שחוטין - דבחיין לא איצטריך ליה למיתני [דבגופיה כתיב]:

כמות שהן - שלמים:


דון מינה - שלמי צבור משלמי יחיד מה שלמי יחיד טעונין תנופה שחוטין דבחיין לא איצטריך ליה למיתני (מה שלמי יחיד טעונין תנופה אף שלמי צבור כו') דבגופיה כתיב:

ואוקי באתרה - כדין שמצינו לשלמי ציבור עצמן שטעונין תנופה שלימים מה מחיים תנופה שלימים אף לאחר שחיטה תנופתן שלימים:

מה להלן בשלמי יחיד דבר שמתנה לכהן טעון תנופה אף כו' - והיינו כולן שלימים אבל משלמי יחיד אין לכהן אלא חזה ושוק:

שלמיהם - בשלמי יחיד כתיב (ויקרא ז) את חזה התנופה ואת שוק התרומה לקחתי מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם דמשמע לשון רבים והוה ליה למיכתב לשון יחיד דביחיד משתעי ומדכתיב לשון רבים לומר על חזה ושוק של שלמי צבור שיונפו:

גמירי - מסיני ב' סמיכות בצבור פר העלם דבר של צבור דכתיב (שם ד) וסמכו זקני העדה ושעיר המשתלח דכתיב (שם טז) וסמך אהרן את שתי ידיו וגו' ומצבור הוא ותו ליכא שום סמיכה בצבור:

אותו - (שם ז) ואת חזה התנופה להניף אותו וגו':


מתני' רוחשין - שהכלי עמוק והיה כל השמן במקום אחד וכשמניח אדם אצבעו על המנחה נד השמן בתוכה:

מרחשת - לשון רמש דמתרגמינן רחשין:

צפה - שאינה עמוקה אלא שוליה צפין אצל אוגניה ומתפזר השמן באוגני הכלי ולהכי קשה וכמו (שבת דף ה:) צף על פני המים:

גמ' מאי טעמא דר"י - דמרחשת יש לה כיסוי ומחבת אין לה כיסוי:

אי נימא - דממשמעותא דמדנקראת מרחשת דמשמע דאתיא ארחושי הלב שהוא דבר מכוסה לפיכך מעשיה מכוסין ומחבת באת אמחבואי הפה לשון ניביה שהוא בגלוי:

רחושי הלב - הרהור עבירה:

מחבואי הפה - נבוחי הפה כגון שהרכיל:

נחבאת - טמונה ולב חבוי וטמון הוא:

אלא גמרא - דזו מכוסה וזו מגולה:

במרחשת - משמע בתוכה אלמא יש לה תוך:

ועל מחבת - משמע עליה ולא בתוכה דאין לה תוך:

האומר הרי עלי מרחשת - דלא אמר במרחשת:

יהא מונח - הנדר עד שיבא אליהו:

מספקא להו - אי על שם כליין נקראו מחבת ומרחשת שיש כלי ששמו מחבת ויש כלי ששמו מרחשת:

או על שם מעשיהן - נקראו שזו מעשיה רוחשין וזו מעשיה קשין הילכך איכא למימר מנחה נדר ואיכא למימר לא התנדב מנחה אלא כלי שרת עצמו אי על שם הכלי קרי לה קרא מנחה הנעשית במרחשת אבל מנחה גופה לא איקראי מרחשת האי כלי נדר ואינו מביא מנחה אלא א"כ אמר הרי עלי מנחת מרחשת או הרי עלי במרחשת ואיכא למימר נמי על שם מעשיה איקראי מרחשת ולא על שם כלי אלא המנחה עצמה זה שמה וזה מנחה התנדב ולא כלי יהא מונח עד שיבא אליהו:

כלבוס - גלואו"ן שם כלי עשוי כעין מחבת שלנו והדופן באמצעות כלפי פנים כזה ומצוייר תוכו גומות גומות וכשהבצק מונח בתוכו הבצק בגומות:

דומה כמין תפוחי הברתים - בלווטי גלני"ץ הגדילים באלונים שקורין קשטני"א כדמתרגמינן (ישעיהו ו) כאלה וכאלון כבוטמא וכבלווטא:

ואומר וכל נעשה וגו' - אלמא מדהכא כתיב במרחשת והכא כתוב על מחבת ש"מ על שם כליין נקראו דזו צפה וזו עמוקה:

מתני' כופח - מין תנור קטן מקום שפיתת קדירה אחת:

רעפים - טיבל"ש:

יורות הערביים - יורות של אותו מקום ומסיקים אותן ואופין בהן חלות:

רבי יהודה אומר כו' - דכופח מין תנור הוא:

מנחת מאפה - כתיב בה חלות ורקיקין בויקרא:

לא יביא מחצה חלות כו' - דאמרינן בפרק אלו מנחות (לקמן עו.) כל המנחות באות עשר וזה לא יביא ה' חלות וה' רקיקין אלא הכל חלות או הכל רקיקין:

מפני שהן קרבן אחד - ששניהם כתובים במנחה אחת:

גמ' תנור תנור - ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט חד בויקרא קרבן מנחה מאפה תנור ובצו את אהרן כתיב וכל המנחה אשר תאפה בתנור:

הקדישן בתנור - שהתנור מקדשן:

ומי אית ליה לר' שמעון - דתנור מקדש שום קרבן:

כשרות בעזרה וכשרות אבית פאגי - חוץ לחומת העזרה חומה אחת וכן שמה ואי ס"ד תנור מקדש איפסלו ביוצא:

לשם תנור - שכשיקדישנה לסולת יאמר על מנת לאפותה בתנור אני מקדישה:

וכי תקריב - קרבן מנחת מאפה תנור כשתרצה לעשות מדעתך:

דבר רשות - כלומר דבר זה רשות הוא ולא חובה שאם לא ירצה לא יקריב מנחה:


וכי נאמר קרבן קרבן - אחד לחלות ואחד לרקיקין דליהוי משמע דשני קרבנות הם:

והלא לא נאמר אלא קרבן אחד - ואע"פ כן כתב בו שני מינין אלמא שניהן נקראין קרבן אחד:

ובוללן - דלאחר אפייתן פותתן ומערבן עד שמחזירן לסלתן כדאמר באלו מנחות (לקמן עה.) ואחר כך בוללן כאחת בשמן: רבי יוסי ברבי יהודה כאבוה סבירא ליה כדמפרש לקמן:

מה וכל האמור למטה שני מינין - נעשה במרחשת ובמחבת שתי מינין קרבן הוא ואם הביא מחצה מזה ומחצה מזה לא יצא וכל מנחה בלולה בשמן וחריבה שני מינין הן:

אף כל וכו' - שני מינין הן כלומר חלות ורקיקין האמורים בויקרא שני מינין ואין מצטרפין:

שפיר קאמר רבי שמעון - וכי נאמר קרבן קרבן:

בשמן בשמן - הפסיק הענין שאין באין כאחת:

ורבי שמעון אמר לך - אי לא כתב בשמן לכל חד:

ה"א - הואיל ואין הפסק דווקא קאמר מחצה חלות ומחצה רקיקין:

איכא בינייהו דיעבד - לרבי יהודה דיליף טעמא מקרבן אחד דיעבד כשרות לר' יוסי דיליף מבלולה וחריבה כי היכי דבלולה דהיא מנחת נדבה וחריבה דהיא מנחת חוטא אפילו דיעבד אם עירבן פסולות כדאמר (ויקרא ה) לא ישים עליה שמן ואם שם פסול הכי נמי חלות ורקיקין דיעבד לא:

פרק שישי - רבי ישמעאל


מתני' רבי ישמעאל אומר העומר היה בא בשבת כו' - אם חל ששה עשר להיות בשבת היה עומר בא עשרון משלשה סאין שהיו קוצרין שלשה סאין שעורים ומניפין אותן בנפה עד שמניפין אותן עד עשרון מובחר:

ובחול - אם חל ששה עשר בחול קוצרין חמשה סאין ומניפין מכל סאה מעט אותו סלת דק היוצא ראשון שהוא מובחר ומוציאין מן ה' סאין עשרון כדכתיב (שמות יז) והעומר עשירית האיפה הוא:

בשלשה - בג' מגלות לפרסם הדבר מפני הבייתוסין:

גמ' אפי' בשבת נמי - לייתי דהא דחי שבת כדמפרש בסוף פירקין:

בלא טירחא - שאינו צריך לנפות כ"כ:

בטירחא - שינפו פעמים הרבה:

בחול מייתינן מחמש דהכי שביחא מילתא - כך משובח הדבר דהוי עשרון מובחר טפי שאין ממציא מכל סאה אלא מעט אותו סלת דק היוצא ראשון:

מוטב שירבה במלאכה אחת - מוטב שיחלל פעמים הרבה שבת במלאכה אחת כגון שירקד הג' סאין פעמים הרבה:

ואל ירבה במלאכות הרבה - שיקצור ויזרה ויברור ויטחן וירקד שתי סאין יותר:

עד החזה - שיכול להוציא את האימורים:

לא טרחינן - יותר בשבת:

בזיון קדשים - חציו מופשט ועומד כך עד הלילה ודומה כנבילה:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/מנחות/פרק_ה"