רבינו גרשום על הש"ס/מנחות/פרק ו

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו גרשום |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רבינו גרשום | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף סג עמוד ב

מג' סאין. היינו איפה:

בשבת. לפי שבליל ששה עשר היה נקצר:

בלא טירחא שאינו צריך להרקידו הרבה שאינו צריך ליטול אלא האבק ממנו ויהיה עשרון:

דהכי שביחא מילתא. שלא יהא צריך ליטול אלא האבק הברור שבו. ואל ירבה במלאכות הרבה לקצור ולטחון יותר מצורך וכן שאר המלאכות שמשעת הקצירה ועד שעת הרקדה:

כיון דאיפשר להוציא אימורין בהכי טפי לא טרחינן כדעבדינן בחול ה"נ כיון דאפשר משלש לאפוקי עשרון מובחר לא טרחינן בחמש כדבעינן בחול:

דליכא בזיון קדשים גבי עומר דהא אפשר להוציא עשרון מובחר מג' אבל גבי פסח דאיכא בזיון קדשים אי לא מיפשט כולו שלא יהיו קדשי שמים מוטלין כנבילה כל היום:

דף סד עמוד א

אבל הכא. גבי עומר דלא איתעביד צורך גבוה עד דאיתעביד כוליה אימא כרבנן סבירא ליה דלא שני בין שבת לחול (הם) והכי אמרינן אי סבירא ליה דבחול אתי מחמש בשבת נמי לייתי מחמש ואי סבירא ליה דבחול אתי משלש בשבת נמי לייתי משלש:

וחכ"א אחד שבת ואחד חול נקצר בג' בני אדם ובג' קופות ובג' מגלות. כדי לפרסם הדבר שדוחה שבת להוציא מלבן של ביתוסין שאומ' אינו דוחה:

עד כאן לא קאמר ר' ישמעאל הכא. דבשבת משלש אלא דליכא פרסומי מילתא דבין שלש לחמש מאי פרסומי איכא אבל לענין קצירה דבעינן פרסומי מילתא כדתנן שיהא נקצר בעסק גדול מפני הביתוסין אימא כרבנן סבירא ליה:

אבל הכא ברישא דלא איתעביד צורך גבוה כהלכתו. אימא כרבנן סבירא ליה דלא שני בין שבת לחול אלא עביד בשבת כבחול קצירה כל צרכו וכן נמי אי סבירא ליה דמחמש בשבת נמי מחמש כבחול ולא כר' ישמעאל:

מחללין עליו את השבת. לצאת שלוחי ב"ד:

ר' יוסי אומר אם נראה בעליל לכל העולם אין מחללין עליו השבת. כיון שאפשר שנראית הלבנה לכל העולם לא טרחינן בשבת:

אבל התם בעדות החדש. דאם לא יצאו עכשיו להעיד כשנראה לא יהיו יוצאים נמי כשלא נראה בעליל ונמצא מכשילן אימא כרבנן סבירא ליה דיוצאין:

דליכא צורך גבוה בגבולין בעדות החדש כשנראה בעליל. אימא כרבנן ס"ל דלא משני בין שבת לחול:

שתי חטאות של צבור. כגון שעירי ר"ח שחל בשבת ושל מועדות חייב על השניה משום איסור שבת או יו"ט:

ואפי' נתכפר לו בשניה כגון אחר שנשחטה השניה נאבדה הראשונה או יצאת חוץ לעזרה ונתכפר בשניה שזרק דמה תחת הראשונה שנאבדה אפי' הכי חייב:

או אפי' נמצאת הראשונה כחושה והשניה שמינה דעיקר מצוה בשמינה. אפי' הכי חייב על השניה:

ולא עוד אלא שאומר לו אם נמצאת הראשונה כחושה. אומרי' לו הבא אחרת שמינה לכתחילה ושחוט:

סמי כחושה מקמיתא דלא תימא ראשונה כחושה:

ואיבעית אימא ר' אמי אמרה לקמיתא ולא רבה:

נמצאת הראשונה כחושה בבני מעיים. שאין בה חלב להקטרה ובשאר הגוף נראית שמינה וגברא לאיסורא קא מיכוין דהא הואי נראית שמינה ואפי' הכי שחט אחריתי או דלמא בתר מעשיו אזלינן כיון דשניה שמינה בבני מעיים ולא הראשונה ליכא איסורא:

רבה אמר פטור זיל בתר מעשיו והא אסיק תינוק. רבא אמר חייב דהא לא איכוין אלא לדגים:

(תינוק יש) [חולה] שאמדוהו לגרוגרת אחת. שאם יאכל גרוגרת אחת תשוב רוחו אליו:

ורצו עשרה [בני אדם] בשבת פטורין. דאזלינן בתר מחשבה וכולהו איכוונו לצורך חולה:

ויש שתי גרוגרות בשתי עוקצין. במחובר באילן:

פשיטא ג' דקיימי בעוקץ אחד מייתינן. דקא מימעטא בקציר' ותלישה בשבת:

דף סד עמוד ב

עד כאן לא קאמר ר' ישמעאל התם דבשבת בא מג' סאין. [דכי ממעט באוכלא וכי לא מייתי אלא שלש סאין ממעט בקצירה. אבל הכא] משום דכי ממעט באכילה כגרוגרת נפישא קצירה דתרי קיימי בתרי עוקצין וודאי שלש מייתי' דקיימי בעוקץ אחד ומימעטא קצירה:

משום [כרמל] דבעינן שיהא רך ומל^[1]. ומל ממלל:

ואי מייתי ליה מרחוק היה מולל ולא היה רך:

אין מעבירין על המצות. אלא הקרוב קודם:

הורקנוס ואריסטובלוס ב' אחין היו:

היה שם זקן א' מבפנים. שהיה מכיר:

על אותה שעה שנינו מעשה שבא וכו'. לפי שכל סביבות ירושלם החריבו ולא היתה שם תבואה:

מטא זמן עומר. אותה שנה:

אכרוז. אי איכא מאן דידע היכא הוה חדש:

אתא ההוא חרשא. שהיה שומע ואינו מדבר:

אצריפא. בית קטן של קנים:

אסיכרא. מקום הבריח של דלת:

סבור מיניה. שאר רבנן:

הא דאמרה לזיבתי. זיבתה ממש כדכתיב ואם טהרה מזובה וגו' וביום השמיני [תקח] וגו':

לימתי. היינו נמי לזיבתי כלומר שלמו יומי זיבתי:

לעונתי כלומר שלמו עונת זיבתי דכולהי חדא לחטאת וחדא לעולה בעי לאייתויי כדין זבה:

אמר להו מרדכי שמא הא דאמרה לזיבתי שמא אינה כשאר זבה אלא בזוב סיכנה שהיתה חולה הרבה ונסתכנה מחמת חולי זיבה ונדרה שאם תרפא שתביא קרבן לעולה וב' הקינין לעולה קיימי. וקיני טהרתה כבר הביאה. והללו אחרים לעולה בלבד:

לימתי שמא בים היתה עוברת וסיכנה מחמת הנחשול ונדרה להביא קינין ושניהן עולה:

לעונתי שמא בעינה סיכנה שהיה כאב בעינה ונדרה להביא קינין לעולה אם תירפא:

בדוק. שאלום ואמרו כן הוא:

דף סה עמוד א

פתחיה על הקינין. שכל מי שנודר קינין בא לו אצל פתחיה ונותן לו מעות ונותן לו קינין:

בייל לישני. בולל הלשונות ודורשן כמו גגות צריפין וסוכר עין שמחבר זה עם זה ומוציא דבר והיינו בלשן:

ועושין אותה כריכות. שכורכין חבל סביב השבלים עד שהן במחובר כעין עומרין:

כיון שחשיכה אמר להן. הקוצר:

בא השמש. כלומר הגיע זמן לקצור:

מגל זה. כלומר קצור במגל זה ובקופה זו ובשבת זו משום לפרסומי מילתא דמותר:

אין קצירת העומר במוצאי יו"ט. אלא במוצאי שבת:

דלא להתענאה בהון. אבל שרו למיספד:

ומקצתהון די לא למיספד.^[2] אלא שרו להתענאה:

את קרבני לחמי לאשי וגו'. מה שתי הלחם ושאר קרבנות צבור באין מתרומת הלשכה דכתיב זאת עולת חדש בחדשו חדש והבא קרבן מתרומה חדשה אף תמידין נמי. ועוד דכתיב תשמרו להקריב לשון רבים:

איתותב חגא דשבועיא. שהיו אומרים אין עצרת לעולם אלא אחר שבת:

די לא להתענאה כיון שבאלו התריסו יותר מן ימי התמיד (בשואתים) [בייתוסים] החמירו עליהם וגזרו די לא להתענה בהון:

דף סה עמוד ב

כשיחה בטילה שלכם. שאין בה טענה:

כתוב אחד או' תספרו חמשים יום. אלמא דלא בעינן שבע שבתות תמימות מאחד בשבת ועד שבת אלא בחמשים בעלמא באיזה יום שישלימו:

וכתוב [אחד אומר] שבע שבתות תמימות. אלמא בעינן מאחד בשבת ועד שבת לא חמשים:

כאן ביום ראשון של פסח שחל להיות בשבת. משכחת שבע שבתות תמימות כסדרן והוי עצרת אחר שבת:

והאי דכתיב יום בעלמא היינו בי"ט שחל להיות באמצע שבת. אלמא דמיקלעא עצרת בכל יומא:

מנה ימים וקדש חדש דכתיב עד חדש ימים תלה הכתוב את החדש בימים כלומר שאין מחשבין לחדשים אלא ימים:

מה חדש סמוך לביאתו לתחלת חשבונו ניכר שהוא ר"ח שהלבנה בחדושה:

אף עצרת סמוך לביאתה נכרת. כלומר סמוך להתחלת מניינה ניכרת שהוא תחלת י"ט. דאי אמרת דלא מתחלינין למימני אלא לאחר שבת ולא מיקלעא עצרת אלא לאחר שבת לא מינכר מניינה דזימנין דמתחלינן למימני בתלתא בפסחא וזימנין בארבעה או בחמשה או בשיתא. אלא לעולם אחר י"ט הראשון וניכר מניינה:

מה להלן בעצרת רגל ותחלת רגל אף כאן בפסח שבת האמורה בו רגל ותחלת רגל:

סמוך לו. דהיינו עצרת ביום אחד אף כאן וספרתם ממחרת השבת שהוא רגל ותחלת רגל סמוך לו היינו ממחרת י"ט ראשון:

פעמים שאתה מוצא בין פסח לעצרת חמשים (ואח"כ מיקלע) [ואחד כגון דמיקלע] יומא דפיסחא במעלי שבתא ואי לא מנית אלא מאחר שבת הא חמשין וחד בין פסח לעצרת:

דף סו עמוד א

אתה יכול לאוכלה ששת ימי הפסח מן החדש לפי שהוקרב העומר ביום ראשון [של חוה"מ] וכתיב וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם יכול יקצור ויביא הואיל וכתיב מיום הביאכם ואימתי שירצה יתחיל לספור אפילו לאחר ז' ימים. ויספר [ויביא] ביום שיתחיל לספור ביום. אי מדרבן יוחנן בן זכאי דילמא להכי כתב רחמנא תספרו חמשים ושבעה שבועות תספר לך לכדאביי אתא:

תרי תנאי בתראי (נמי) דבתריתא [נמי] לית להו פרכא:

ר' יוסי דקאמר ועוד ור' שמעון בן אלעזר. זכר למקדש הוא דקא עבדינן ובהכי סגיא:

וחכ"א בקנים ובקולחות של כרוב. חובטין את הדגן מן הקש מפני שהן דבר קל ואין להן כובד:

כדי שלא יתמעך. ויהא נוח להשיר קליפתו:

נתנוהו לשעורים של עומר לאביב כלי של נחשת לרחיים של גרוסות כדי להשיר קליפתו:

והשאר שמותיר על העשרון נפדה וחייב בחלה מפני שגילגל עיסתה כשהיא חולין ופטור מן המעשרות מפני שמירוח הכרי היה כשהוא הקדש ופטור:

אביב זה אביב כמשמעו מן המבוכר:

דף סו עמוד ב

וחכ"א אין לשון קלי אלא דבר קליל כלומר לא נכתב קלי באש אלא קלוי באש ע"י קלל של נחשת היינו אבוב. לישנא אחרינא אין אור לשון קלי [אלא] פירושו כלי שנקרא אביב^[3] קלוי קודם שנטחן בריחים גרש לאחר שנטחן גרש גם הפסיק הענין שאביב קלוי באש:

ונוה היה שהיה נאה:

ונתחטא כבן שמתחטא על אביו:

כנף רננים היינו בר יוכני כשרוצה להטיל ביצה אינו זורקה לארץ אלא נושאה במעיה ועולה על קינה ונתחטא ומניחה שם היינו ונעלסה בגימטריא:

[כרמל] כד מלא שמלא הדגן בתוך השבולת ככר שהוא מלא נוצה כלומר שנתגדל כולו. מירוח הקדש אע"ג דמירחו כשהוא הקדש לכשיפדה אינו פטור מן המעשר לפיכך מחייב בחלה ובמעשר:

ואם איתא דמירוח הקדש אינו פטור לר' עקיבא כדאמרת מאי קאמרי ליה רבנן לר' עקיבא היא היא. ר' עקיבא נמי בההיא חיובי מחייב בחלה ובמעשר דקסבר מירוח הקדש אינו פטור אלא לאו ש"מ מדקא מהדרו ליה הכי ש"מ דטעמיה דר' עקיבא לאו משום דמירוח הקדש אינו פטור. ועוד [דתניא] ר' עקיבא מחייב המותר מן העומר בחלה ובמעשר לכשיפדה לפי שלא ניתנו מעות הקדש אלא בצורך להן כשיעור העומר והמותר על העומר הוי חולין אלמא דלאו טעמיה דר' עקיבא דמירוח הקדש אינו פוטר אלא לפי שלא ניתנו מעות הקדש אלא בצורך להן:

א"ר יוחנן אין ודאי תלמוד ערוך [הוא] ומשום הכי מחייב ר' עקיבא בחלה ובמעשרות אבל בעלמא לר' עקיבא מרוח הקדש פוטר:

תורמין משל ישראל על של ישראל פירות שלקח מישראל על פירות אחרים שלקח מישראל וכן משל עובדי כוכבים על של עובדי כוכבים ומשל כותים על של כותים משל ישראל על של עובדי כוכבים וכותים ומשלהם על של ישראל אלמא קסברי ר' מאיר ור' יהודה דמירוח עובד כוכבים אינו פוטר שאם היה לעובד כוכבים כרי ומירחו היינו [שמשוה] פניו ברחת וקנאו ישראל לא אמרינן הואיל ומירוח ביד עובד כוכבים פטור דסברי אין קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר ותורמין משל כל על של כל דהוי מן החייב על החייב:

ור' יוסי ור' שמעון סברי מירוח העובד כוכבים פוטר. וגלגול עיסת הקדש דפוטר מן החלה נמי פשיטא לי דתנן הקדיש עיסה עד שלא גלגלה ופדאה ואח"כ גלגלה כשהיא חולין או שהקדישה משגלגלה שגלגולה היתה כשהיא חולין חייבת בחלה:

דף סז עמוד א

עד שלא גלגלה הקדישה וגלגלה הגזבר כשהיא הקדש:

שבשעת חובתה פטורה. בשעה שהיא ראויה להתחייב בחלה היתה פטורה שהיתה ביד הגזבר:

עד שלא נתגייר פטור. דגלגול העובד כוכבים פוטר:

התם הוא לענין מירוח דכתיב דגנך דגנך (תירשך) דתלת דגנך כתיבי ראשית דגנך ותירשך ויצהרך. מעשר דגנך תירשך ויצהרך לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך חד למעוטי מירוח הקדש דפטר ותרי למעוטי מרוח עובד כוכבים והוי מיעוט אחר מיעוט לרבות דאינו פוטר:

או דלמא ר' יוסי ור' שמעון קתני לה להא מתני' דגלגול עובד כוכבים דפטור כי היכי דקא פטר גבי מירוח עובד כוכבים:

אבל ר' מאיר ור' יהודה. ילפי ראשית ראשית מהתם ממירוח העובד כוכבים דכתיב ראשית דגנך וכתיב מראשית עריסותיכם מה התם אינו פוטר אף גלגול עובד כוכבים אינו פוטר:

יהא רעוא דאחזיה בחלמא. בחלום אי דברי הכל פוטר אי לא:

הא תרומתו^[4] אסורה לזרים ותרומה בחוצה לארץ אינה מדמעת דאין צריך להעלותה באחד ומאה אלא מותרת לזרים דאפי' תרומת ישראל בחוצה לארץ מדרבנן היא:

לעולם קסבר דמירוח עובד כוכבים נמי פוטר והא דאמר הא תרומה בארץ אסורה ומדמעת מדרבנן היא אסורה גזירה משום בעלי כיסין בני אדם עשירים שלוקחין תבואה מעובדי כוכבים ומישראל ואי אמרת דהאי דזבין מעובד כוכבים ליפטר דמירוח העובד כוכבים פוטר זמנין דזבין מישראל דחייב במעשר ואמר מעובד כוכבים זבן או תבואה שגדלה בשדהו יאמר דמעובד כוכבים זבנה כדי לפטור עצמו מן המעשר. אי הכי אפילו בחלה נמי ליגזור דעיסת עובד כוכבים חייבת גזרה שלא יאמרו בעיסת של עצמו שמעובד כוכבים לקחה כדי לפוטרה מחלה. בחלה לא גזרינן דאי בעי לאיערומי לאפקועה מחלה הוה יכול לאופה פחות מחמשת רביעים קמח ועוד דפטור מחלה:

דף סז עמוד ב

ומכניסה במוץ דלא איתחייבת במעשר עד דהויא דגן דכתיב מעשר דגנך ועד שיראה פני הפתח. התם הני הערמה דתרומה ומעשר להכניס במוץ אי נמי דמעייל לה דרך גגות לא יכיל למעבדינהו אלא בפרהסיא וזילא ביה מלתא דמתבייש מן רבים שיראוהו ולא קא עביד אבל הכא דבצינעא כשהוא יושב בביתו בצנעא יאמר שמעובד כוכבים לקחה כדי לפטור ממעשר ולא זילא ביה מילתא דמי יודע שאינו כן משום הכי גזרו רבנן דמירוח עובד כוכבים אינו פוטר שלא יפטור עצמו בכך אבל בגלגול עובד כוכבים פטרי דמגו דיכול למפטר נפשיה בצנעה בגו בייתיה לאפות פחות מחמשת רביעים ולא קא עביד ליכא למיחש נמי למיפטר נפשיה בהכי דיימר דמעובד כוכבים זבנה להא עיסה^[5] הילכך גילגול עובד כוכבים פטור לדברי הכל:

שלא ברצון חכמים דרבנן לא שרו למיקצר קודם העומר דחיישינן דלמא אתי למיכל קודם הקרבת העומר ור' יהודה לא חייש דסבר חדש בדילי מיניה:

ובשעת הביעור אבל לא לאחר זמן הביעור דחייש דלמא אתי למיכל מיניה וחכ"א לא בדק וכו' דלא חיישי דלמא אתי למיכל מיניה:

דף סח עמוד א

מתוך שלא היתרתה לו לקצור לפני העומר כדרכו במגל אלא ע"י קיטוף זכור הוא ולא אתי למיכל:

תינח קצירה מיגו דאיכא שינוי בקיטוף זכור הוא:

על גבי נפה. שלא כדרכה בשינוי:

בית השלחין. שדה יבשה דשריא קצירה כדרכה לפני העומר כדי שלא תפסיד התבואה מפני שהיא יבישה הרבה והרוח מפילה:

מאי איכא למימר. דליכא שינוי:

חדש בדיל מיניה דליתיה עד השתא זכור הוא אבל חמץ דלא בדיל מיניה עד השתא גזר:

דר' יהודה אדר' יהודה לא קשיא הכא בחדש אמאי לא גזר דלמא אתי למיכל מיניה דמוציאין שוקי ירושלים מלאה קמח וקלי תנן דקמח לאו בר אכילה הוא וקלי כיון שמהובהב הוא באש נתקשה ואינו ראוי לאכילה הכי. ואית ספרים דכתיב בהו קמח קלי קמח העשוי מן קליות ולא בעי למימר וקלי דסברי דקלי ראוי לאכילה מעיקרא:

עד קלי מאי איכא למימר כלומר קודם שיבא לידי קלי וקמח איכא למיחש דלמא אתי למיכל בשעת קצירה וטחינה:

יום הנף היינו יום שמניפין בו העומר יום ט"ז:

עד עצם עד ועד בכלל:

שאין ב"ד של כהנים מתעצלין שלא יקריבוהו קודם חצות היום:

דף סח עמוד ב

ואי ס"ד למצוה הוא דבעי להמתין שלא יאכלו חדש ביום ט"ז עד שיקרב העומר אבל אין עומר מעכב משום דאין בו חיוב אלא מצוה ליתי רבן יוחנן בן זכאי ולגזור שיהא יום הנף כולו אסור אלא ש"מ מדגזר דהבאת עומר מעכב:

אמר רב נחמן בר יצחק לעולם קסבר למצוה ולא לעכב ואמאי גזר רבי יוחנן משום דבשיטת ר' יהודה (סברא) [אמרה] דמן התורה אסור יום הנף כשאין בהמ"ק קיים:

והא התקין קתני דמשמע דלא סבר דמדאורייתא אסור מאי התקין דרש תורה והתקין:

ולספיקא דלמא עיברו ב"ד לאדר שעשאוהו מלא והוי יום שבסר שיתסר לא חיישי' אלא (אי) [אמרינן דלא] עיברוה הלכך שיתסר דהוי יום הנף לא הוו אכלי בחוצה לארץ יום שבסר אכלי (מן) [אפילו] הלילה:

אכלי בצפרא דשבסר ומ"ט לא אכלי באורתא דשתסר דנגהי שבסר דחדש בחו"ל דאורייתא וחיישי לספיקא דלמא עברוה לאדר והוי שבסר שתסר ולצפרא אכלי דסברי דהאיר מזרח מתיר וריב"ז לא תקין דליהוי יום הנף כולו אסור אלא לי"ו ודאי אבל לשבסר ספק שתסר לא תקין:

סבר לה כרבי יהודה דאמר מן התורה הוא אסור:

אין מביאין מנחה ובכורים של חטים:

ומנחת בהמה היינו נסכים קודם לעומר:

מה בין קודם לעומר מאי שנא [קודם לעומר] דפסול:

שהותר מכלל איסור חדש אצל הדיוט במדינה:

לדברי יהודה בן נחמיה דדריש שהותר מכללו:

ונסכים בכורים מיין חדש דהיינו בכורים דפירות שהקריבם קודם לעומר כשר (שהקריבם דעומר קאמר) דלכולי עלמא בעינן שתהא שתי הלחם קודם לכל מנחות וביכורים דפירות וכ"ש עומר שיהא קודם להם דהכי אמרינן בפ' כל הקרבנות הצבור מנין שתהא קודם לנסכים ופירות האילן וכו' אלא כיון דיהודה בן נחמיה מכשיר כשהביא קודם שתי הלחם משום דהותר מכללו משום הכי קאמר לדברי יהודה בן נחמיה כ"ש הכא דפירות דחדש לא אתסר כלל באכילה קודם לעומר:

מאי כסדרן שריין שתי הלחם כי חליף על התבואה עומר ברישא והדר שתי הלחם שריין להתיר חדש במקדש:

או דלמא שלא כסדרן נמי כי חליף עליה שתי הלחם והדר עומר אין צריך שתי הלחם אחר להתיר אלא הנהו שתי הלחם דהוו קודם עומר שריין כאילו הוו לאחר עומר:

אביב במצרים כי השעורה:

יחיד שמביא חובה מן החיטים מנחת חוטא:

וחובה מן השעורים מנחת קנאות ואי ס"ד שלא כסדרן נמי שריין חדש במקדש משכחת לה בשתי הלחם הוו בכורים אע"ג דעומר בא מן החטים כגון דמקריב עומר מהנך דאשרוש וכו' ואי שלא כסדרן לא שריין אלא כסדרן כי מייתי עומר מן החטים לא שרי עומר להביא מנחות עד דאתי שתי הלחם בתר עומר וכי מייתי שתי הלחם מן החטים לא הוי בכורים דהא בא עומר מהן הלכך בא מן השעורים כדי שיהו שתי הלחם בכורים לעולם אפילו שלא כסדרן שריין ולא מצית אמרת דמייתי עומר מהנך דאשרוש וכו'^[6] כלו' דשתי הלחם הוו בכורים דמי סברת דבכורים דפירא קאמרינן דהוו בכורים כלומר דהנך דאשרוש קודם עומר הוו פירי אחר והוו בכורים. ואנן שתי הלחם דליהוו בכורים למזבח קא בעינן ואי אמרת דליתי עומר מן החטים אף על גב דאשרוש קודם לשתי הלחם ולא הוו ממין אלו מכל מקום שם חטים אחת הן והא אכיל ליה מזבח מפירי מחטים דהא שתא בעומר ולא הוו שתי הלחם בכורים הלכך עומר בא מן השעורים כדי שיהא שתי הלחם בכורים גמורים של חטים שעדיין לא אכל המזבח מהן:

דף סט עמוד א

שתי הלחם הנצה שריין או חנטה [שריין]. דבעינן שיהו שתי הלחם מתיר במקדש בין מנחות ונסכים ובין פירות אילן כדאמרינן בפרק כל קרבנות הצבור וקא בעי הכי שתי הלחם שריין הני פירות דהניצו קודם לעומר או דילמא לא שריין אלא הנך פירי דחנטו קמי עומר דחנטה יתירה מהנצה השתא השרשה דאכתי לא מינכרא שריין הנצה וחנטה דפירי גופי מיבעיא:

אלא הנצה דעלה דאילן:

לא צריכא דחצדינהו קודם לעומר וזרעינהו קודם לעומר ואתא עומר חליף עלייהו ועדיין לא השרישו מהו לנקוטי ללוקטן מן הארץ ומיכל מינייהו הא דשדיין בארעא כמאן דשדיין בכדא (דמי) בכלי להצניע דמי ושרינהו עומר. או דלמא בטיל לה גבי ארעא והויין כחיטין שלא השרישו לפני העומר ולא שרי להו עומר:

ואמרי דלא שדא בה אלא חמשה גריוי והוי אונאה שתות או דלמא בטיל לה גבי ארעא ואין אונאה לקרקעות ואין נשבעין עליהן דאין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות:

חישב עליהן לאכילה אין מטמא טומאת אוכלין דבמחשבה גרידא לא מיטמא עד דלקטן:

משום כחישותן במעי בהמה:

כפיפה מצרית. של נצרים:

אלא בשינוי מעשה. ואכתי לית בה שינוי מעשה:

דף סט עמוד ב

וטהרו את הבשר מלטמא באהל משום דהוי כמעוכל:

(באדמה) [בשר] דרכיך ומתעכל מהרה:

דאקושי טפי. מהוצין ואינן מתעכלין:

שירדו בעבים. עם הגשם:

רום כיזבא חיטי. טפח גבוה על הארץ באורך שלש פרסאות:

בתר עיקר אזלי' בשעה ששתלה:

ילדה שסיבכה בזקנה. נטיעה ילדה של ערלה ויש בה פירות והרכיב בה מנטיעת זקנה:

אפילו הוסיפו אותן פירות קצ"ט ידות לאחר שסיבכה בזקנה דהיתר אפילו הכי אזלינן בתר עיקר ואסור משום ערלה ולא בטלי במאתים בדין ערלה:

בצל ששתלו בכרם. הוי כלאים:

ונעקר הכרם אפי' הוסיף מאתים לאחר עקירה דגדל בהיתר הוא הואיל ועקרו היה באיסור אסור דבתר עיקר אזלינן:

הא גופא קא מבעיא ליה דינהו דהני לא שנא לקולא כגון בשבולת דאי אזלינן בתר עיקר שרייה לה עומר ולא שנא לחומרא הכא גבי ילדה ובצל דאי אזלינן בתר עיקר אסור:

היכי דמי כגון דאמרחינהו להני שיבולות עם שאר דגן בכרי וניגמרו למעשר ועשרינהו הכרי עם השבולות והדר שתלינהו להנך שבולות ואוסיפו להו:

דף ע עמוד א

מאי בתר עיקר אזלינן וכבר איעשרו או דלמא בתר תוספת אזלינן ואכתי לא איעשר ותוספת בעיא עישורי לפי מידה דידע דהוסיפו:

מאי. מי צריך לעשר נמי על העיקר הואיל ושתלן דאמרי' ביטלן לגבי ארעא וצריך לעשר עליהן או דילמא הא עישר על העיקר ולא צריך אע"ג דשתלן:

א"ל אביי ואמאי אינו מעשר על העיקר מאי שנא מכל חיטי ושערי דעלמא. דכל חיטי ושערי דעלמא דאדם זורע מעושרין הן קודם שזרען וכשגדילין מתעשרין לפי כולן התוספת והעיקר:

דבר שזרעו כלה. כגון חטין ושעורין שהחטין כשזורעין כלין בארץ והוו עשב וגדילין חטים אחרים משום הכי מתעשרין לפי כולן:

בצלים ושבולת ששתלן אין זרעו כלה אלא מיתוסף וגדל:

ליטרא בצלים שתקנו. משום הכי קאמר ליטרא דידע כמה הוי העיקר ואח"כ זרען שנטען וניתוספו:

מתעשר לפי כולן. העיקר והתוספת. אף גבי שבולין ששתלן נמי:

לא דמי דהתם גבי ליטרא בצל שזרעו נטיעתן היינו כזריעה דעלמא הלכך מתעשר לפי כולו. הכא בשבולין ששתלן לאו היינו זריעתן. ואכתי קא מבעיא לי:

עציץ שאינו נקוב^[7] מלא נקוב. כלומר שאלו אם יכול לעשר מן שאינו (מינו) [נקוב] על שאינו נקוב וקא מהדר ליה מלא נקוב על שאינו נקוב מאי קא מבעיא לך פשיטא הא לא נקוב לא זה ולא זה:

שמא חזר ונקבו לאחר כך קא מבעיא לך אם יכול להפריש ממה שגדל באותו צד שאינו נקוב תחתיו על אותו שגדל במקום הנקב הואיל ומתחלה לא היה נקוב כלל או דילמא דינן כשבולת ששתלו שמעשר התוספת לבד והעיקר לבד:

ומשיב אביי לא דמי התם בעציץ שחזר ונקבו חדא זריעה היא. מאחר שזרעו בתחלה בעציץ שאינו נקוב שוב לא חזר וזרעו פעם אחרת אלא נקב הכלי ומעצמה איחיבורי דקא מיחברה בארץ וגדלה משום הכי מתעשר לפי כולו. הכא בשבולת שתי זריעות נינהו שחזר ושתלה:

כי תניא ההיא. דלא מצינן תרומה במחובר:

לענין איחיובי מיתה וחומש על אכילתה:

דאי תליש ואכיל לא הויא תלוש ולא מחובר. ואי גחין ואכיל לה במחובר בטלה דעתו. אבל לקרוא לה שם דאסורה לזרים קדשה:

מקצת בחוץ. חוץ מגופה:

שבפנים. בגופה:

מטמא בגדים אבית הבליעה. כדין נבלת העוף כשאכלם כשהן במחובר לגופה הכא נמי גבי תרומה במחובר ליחייב עלה מיתה וחומש:

לא דמי האי נבלת עוף טהור תלוש היא אינה מחוברת לקרקע וכיון דתלוש היא אע"ג דביצים מחוברים נינהו לגופה עבידי אינשי דאכלי ביצים המחובר לתרנגולת. במחובר לקרקע לא עבדי אינשי דאכלי הכי:

תרומה. דאסורה לזרים אבל יחזור ויתרום ממנו. ומדקאמר תרומה ממילא ידענא דהוי זריעה אלא למאי הילכתא אמר אסור ללקות מדרבנן:

חייבין בחלה ומצטרפין זה עם זה. שאם יש לו חמשת רבעים קמח מכולם חייבים בחלה:

דף ע עמוד ב

דשרא. שיגלא בלשונם:

שבולי תעלא. אבינא:

אלא לידי סירחון. שמתגדלין אבל אין מחמיצין. מצטרפין זה עם זה. מכולן לכזית:

לענין חדש. שאם אכל כזית מכולן קודם הקרבת העומר לוקה:

מה התם בבציקות אוכלא בעיניה. דאין בה פסולת:

אף הכא נמי. בתבואה דאם היו שעורין בעינן שיהו קלופין שלא יהא בהן פסולת:

(והא תניא). הא בלחות. בשעורים לחות מצטרף אפי' בקליפה דנאכלין עם הקליפה:

מנא הני מילי. דכולהו חמשת המינים אסור לפני העומר:

אתיא לחם לחם ממצה. כתיב הכא ולחם וקלי וכרמל. וכתיב לחם במצה לחם עוני. ומצה אינה כשירה אלא מחמשת המינין:

ראשית ראשית מחלה. כתיב הכא ראשית קצירכם וכתיב בחלה ראשית עריסותיכם וחלה גמר ממצה:

ולקצור לפני הפסח. היינו לפני קצירת העומר אלא כיון דפסח י"ט הוא ולא קצרי משום הכי אמר לפני הפסח. אלא מדלא ערבינהו ש"מ דלאכול אסורה עד הבאת העומר ולקצור קודם קצירת העומר:

אלא אי אתמר דלא תקשי לחד מיניהו אסיפא איתמר:

דף עא עמוד א

דדריה. בן גילו מכלל דיש זקן ממנו:

דכתיב אביב קלוי תקריב. לאו מכלל דאיכא דלאו אביב ואינו ראוי להקריב ומאי ניהו נשרש וקא שרי ליה עומר:

דלאו בר חרמש הוא. היינו דנשרש:

ולעולם שחת. דאינו ראוי לחרמש לאדם:

דלאו קמה. והיינו נשרש:

אגם. היינו לאחר שהשריש ונתגדל כמעט ירק כדי לכוף ראשו והיינו קודם דליהוי שחת:

אלא אמר רבא מהכא חג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע משעת זריעה מתיר:

סודני. ת"ח כלומר סוד ה' ליראיו:

בשדה כתוב. מאחר שנאחז בשדה דהיינו השרשה:

כתוב אחד או' וקצרתם את קצירה. דמשמע דמותר לקצור קודם העומר:

וכתיב ראשית קצירכם. דמשמע דאסור לקצור קודם העומר:

ממקום שאי אתה מביא. ומאי נינהו בית השלחין לפי שתבואתה יבשה ואנן בעינן כרמל:

אתה קוצר. קודם לעומר:

ההיא לא מצית אמרת מדר' יונתן. דאמר אתיא ראשית ראשית מחלה כי היכי דלענין חלה כולהו חמשת המינין חייבין הכא נמי כולהו אסורין לקצור:

מרכיבין דקלין כל היום. של י"ד בניסן דאסור במלאכה דהא לא הויא מלאכה חשובה:

וכורכין את שמע. דאמרי אשר אנכי מצוך היום על לבבך וסברי רבנן אפי' הכי מותר דלא משמע היום על לבבך ולא מחר:

וקוצרין לפני העומר. דלא חיישינן דלמא אתי למיכל:

גמזיות. גידולין הבאין לאחר מיכן כדאמרי' במסכת פסחים אבותינו לא הקדישו חרוב ושקמה אלא לצורך קורות:

נשר. פירות הנושרים:

ושלא ברצון חכמים. דחיישינן דלמא יתלשו מחובר:

דף עא עמוד ב

ונותנין פאה לירק ומיחו בידם. דתנן כל שהוא אוכל ונשמר ולקיטתו כאחד חייב במעשר. וגזרי דאי יהבי פאה אתי לאפרושי מן ירק דאינו חייב על שהוא חייב:

קוצר לשחת ומאכיל לבהמה. קודם לעומר בין הביאה שליש בין לא הביאה שליש קוצר לשחת להאכיל לבהמתו:

א"ר יהודה אימתי קוצר לבהמה בזמן שהתחיל לקצור לבהמה קודם שהביאה שליש קוצר אף לאחר שהביא שליש אבל לא התחיל לא. דכבר ראויה לאדם. ר' שמעון אומר כו':

ואלו מפסיקין לפאה. דאם היה שדה גדולה מלאה תבואה והיא של אדם אחד ובתוך השדה עובר נחל או שלולית של גשמי' או דרך יחיד שהוא רחב (ט"ז) [ד"א] או דרך רבים שהוא (רבים שהוא) רחב [ט"ז] או שביל רבים שהוא צר או שביל יחיד הקבוע או שדה בור או שדה ניר או שדה זרועה או שנקצר לשחת לבהמה באמצע זו השדה כל אלו מפסיקין השדה וצריך להניח פאה מזה ומזה לבד:

וחכ"א קוצר לשחת אין מפסיק בשדה לחייבה שתי פאות אלא א"כ חרש באותו מקום שקצר לשחת מיד הוי הפסקה ואי לא לא:

ר' מאיר דלא בעי חרש בשיטת ר' שמעון אמרה דקסבר ר' שמעון כל לשחת לצורך בהמה אפי' הביאה שליש לא הויא קצירה ומותר לפני העומר הכא נמי גבי פאה לא הויא קצירה גמורה דליהוי אתחלתא דקצירה דהאי^[8] שדה לצורך אדם לחייבה בפאה א'. אלא לצורך בהמה הוא ומפסיק השדה לחייבה שתי פאות. בשעה שקצירתה קצירה גמורה. וקאמר להא שמעתא דר' מאיר בשיטת דר' שמעון אמרה:

אכלה חגב. באמצעית התבואה:

הכל מודים מאן ר' מאיר. דאע"ג דאמר ר' מאיר קוצר לשחת מפסיק בלא חרש מודה הכא באכלה חגב וכו'. דלא מפסיק אלא א"כ חרש דלא הויא קצירה בידי אדם:

אי אמרת בשלמא מתניתי' דאלו מפסיקין לפאה וכו'. בשלא הביאה שליש וברייתא דאכלה חגב וכו' דחרש אין לא חרש לא בשהביאה שליש. ואע"ג דהביא שליש כיון דלאו אדם קצרה משום הכי בעי חרש שפיר:

אלא אי אמרת אידי ואידי כשהביא שליש וכו'. א"ר מאיר לאו שמה קצירה גמורה דתיהוי התחלת קצירה אלא מפסקת לפאה. הכא דלא הוי ע"י אדם כ"ש דמפסקא ולא היה צריך לשנות הברייתא:

אלא לא אמר ר' מאיר בשיטת ר' שמעון אלא בשיטת ר' יהודה אמרה דאמר עד שלא הביאה שליש לא הויא קצירה ומפסקת. והא דתניא הכל מודים חרש לאחר שהביאה שליש:

אימור דשמעת ליה לר' יהודה דלא הויא קצירה גמורה ומפסיק היינו כי קצר לבהמה. אבל אי קצירה לאדם מי שמעת ליה דלא הויא קצירה גמורה אפי' קודם שהביא שליש הכא נמי גבי פאה כי קוצר לשחת קודם שמביא שליש נימא דתיהוי התחלה דקצירה גמורה ולא תפסיק ולא בשיטתו אמרה. דא"כ דר' יהודה סבר דלא הויא קצירה אפי' לאדם הוו להו תלתא תנאי במתניתי' דת"ק סבר קוצר לשחת ומאכיל לבהמה דקצירה לבהמה לא הויא קצירה. אבל אי קצר לאדם הויא קצירה ואסור. ר' יהודה סבר לא הויא קצירה קודם שהביא שליש אפי' לאדם. ור' שמעון. הא תלתא תנאי ואנן קי"ל דכל היכא דא"ר יהודה אימתי לפרש דברי ת"ק. אלא ודאי ר' יהודה כת"ק סבירא ליה דלאדם הויא קצירה אפי' קודם שהביאה שליש. ור' מאיר דאמר דלאדם נמי לא הוי קצירה גמורה ומפסיק לפאה לאו בשיטת ר' יהודה אמרה אלא בשיטת ר' עקיבא קאמר דאמר אף לאדם לא הויא קצירה קודם שהביאה שליש:

דתנן המנמר שדהו. וקוצר במקומות מקומות מה שיבש כמעט:

ר' עקיבא אומר פאה מכל אחד ואחד ממה ששייר. דהאי דמנמר לא הויא קצירה גמורה אלא הוי הפסקה לפאות:

וחכ"א פאה מאחד על הכל. דההוא נימור הויא קצירה גמורה והויא התחלת קצירה ולא מפסקה:

לא חייב ר' עקיבא פאה מכל א' וא' במפסיק אלא במנמר לקליות. דלא הביא שליש ואוכלה קלי מיד דלא הויא קצירה גמורה. אבל במנמר כשהיא יבשה לצורך אוצר הויא קצירה גמורה ולא מפסקה ופאה אחת על הכל. ור' מאיר דאמר קוצר לשחת מפסקת כר' עקיבא דאמר מנמר לקליות מפסיק ובשלא הביאה שליש. וברייתא כשהביאה שליש כדתרצינן מעיקרא:

איני והא כי אתא וכו' מחייב היה רבי עקיבא פאה מכל אחד אף במנמר לאוצר. היינו לאחר שהביאה שליש והיכי מוקמת ר' מאיר כר' עקיבא:

דף עב עמוד א

ר' מאיר סבר לה כר' עקיבא בחדא במנמר לקליות ופליג עליה בחדא במנמר לאוצר. מנמר היינו כעין מנומר שאין קוצר ביחד אלא מקומות מקומות:

קוצרין מפני הנטיעות. תבואה שגדלה בין נטיעות (חדש) של אילן קודם לעומר מפני שמכחישין הנטיעות והיינו דומה דקוצר בית השלחין:

ומפני בית האבל. אם אין להם מקום לישב לאנשים הבאים לבית האבל אלא בשדה קוצר אותה דהיינו לדבר מצוה וכן מפני בית המדרש:

כריכות. עומרין קשורין:

צבתין. מקובצין בלא קשירה:

לא טרחינן. לעשות כדרכו לפני העומר משום שינוי:

מה ת"ל שתי פעמים תקריב:

להביא מן הקמה. דכתיב מהחל חרמש בקמה:

תקריב כל שהוא. או קמה או עומרין:

תקריב מ"מ שיכול למוצאו. בין ממקום רחוק דהוי יבש עד דאתי לעזרה. בין ממקום קרוב דהוי לח:

מה דיום בלילה לא דכל היום כשר (לקצר) [להבאת] העומר כדאמרי' הא כיצד קצירה וספירה בלילה והבאה ביום בלילה לא דכתיב ביום צוותו:

אם יש אחרת. שנקצר בלילה שיכול להביא ממנה העומר יביא:

שכל עומר שנקצר שלא כמצותו פסול. כלו' מוטב שיביא בטומאה משיקצור אחר ביום:

ור' מכשיר אפי' ביום:

כל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש כגון הרכבתו והבאתו חוץ לתחום:

אבל מלאכה שאי אפשר כגון שחיטה והדחת קרביו דוחה שבת:

וסבר לה ר' אלעזר כר' ישמעאל דאמר קצירת העומר מצוה. בזמנה:

מה חריש רשות. דלא מצינו חרישה של מצוה:

אף בקציר דרשות תשבות יצא קצירת העומר שהיא מצוה ודוחה שבת:

ור' אמאי מכשיר דמשמע דלא דחי שבת הא תלמיד דר' שמעון הוא דסבר לה כר' כר' ישמעאל וכר' עקיב' דדחי שבת ואי שלא כמצוותו כשר היכי דחי שבת:

ומנא לן דהיה תלמיד'. דתניא א"ר וכו':

אלונטית שמלה:

מחצר לגג ומגג לקרפף דרך גגות כדאמר כל גגות העיר רשות אחת הן לכלים ששבתו בחצר:

וודאי תלמידיה הוה וסבר לה דדחי שבת ואמאי מכשיר:

סבר לה כאידך דר' שמעון רביה:

ולא היה ממתין להן עד שתחשך. שלא ידחו שבת אלא מקטירן בשבת הכא נמי אע"ג דשלא כמצותו כשר ביום כיון דמצותו בלילה אמרינן חביבה מצוה בשעתה ודחיא שבת:

דף עב עמוד ב

ור' אלעזר בר' שמעון לא שמיעא ליה הא אידך דאבוה ולימא נמי שלא כמצוותו כשר ודוחה שבת משום דחביבה מצוה בשעתה:

אמר לך ר' אלעזר מהתם ליכא למילף דדחי שבת. דהאי דהוה מקטיר להו בשבת לאו משום דחביבה מצוה אלא שהרי דחתה שחיטת תמיד השבת וכיון דשחיטה דחיא דחיא נמי הקטרה. הכא מי דחיא קצירה שבת כיון דאפשר לה מע"ש אלא משום הכי קא אמינא שלא כמצותו פסול ודחיא שבת דסבירא לי כר' עקיבא. אלא ר' דמכשר שלא כמצותו משום דסבירא ליה דקצירת עומר לא דחיא שבת:

ואי' דאמר ור' אלעזר לא שמיעא ליה הא אלא שמיעא ליה ואמ' שאני התם לא משום דחביבה מצוה דחי שבת שהרי שחיטה דחיא שבת הכא נמי לגבי האי עומר היכא פשיט ר' שמעון דנקצר שלא כמצוותו פסול דלמא כשר ודקאמרת אמאי דחי שבת שהרי שחיטת כבש העומר דחיא שבת:

ואית דמפרשי אלא שמיעא ליה וקיבלה^[9] דאמר אי אמרי' התם דמשום חביבה מצוה דחי שבת שהרי דחתה שחיטה אלא לגבי עומר כיון דליכא למימר הכי משום חביבה מצוה [בלבד] לא דחי שבת אלא משום דנקצר שלא כמצותו פסול הכא נמי לר' נמי היכי מצי למימר משום חביבה מצוה דחיא קצירת העומר שבת כי היכי דלגבי הקטר חלבים הא איכא למימר שאני התם שהרי דחתה שבת אבל גבי עומר דליכא למימר הכי מסתברא משום דנקצר שלא כמצותו פסול דחי שבת. אלא קסבר ר' קצירת העומר לא דחי שבת:

לא תימא קדוש ואינו קדוש דלעולם באפיה מוקדש אלא הוקבעו דאי שחטן לשמן וזרק לשמן הוקבעו דאי אבד הלחם אבדו כבשים ואי אבדו כבשים אבד הלחם אבל שחטן לשמן וזרק [שלא] לשמן [לא] הוקבעו:

הדרן עלך רבי ישמעאל

1. הערת המדפיס - נראה דצ"ל ומל שיהא נמלל ביד ואי מייתי ליה מרחוק לא הוי רך ומל.
2. הערת המדפיס - עיין תוס' כאן בד"ה אלין דלא כתבו כן ע"ש.
3. הערת המדפיס - נראה דצ"ל איני יודע אם אביב קלוי קודם שנטחן ברחיים או גרש לאחר שנטחן. באש הפסיק וכו'.
4. הערת המדפיס - נראה דצ"ל הא תרומתו בארץ אסורה לזרים מדקתני דתרומתו בחו"ל וכו' מדרבנן היא מכלל דבא"י אסורה לזרים.
5. הערת המדפיס - נראה דצ"ל ולעולם י"ל דהך דס"ל דגלגול עובד כוכבים פוטר לאו אליבא דד"ה היא.
6. הערת המדפיס - אולי צ"ל ובכה"ג הוו שפיר שתי הלחם ביכורים דאי סברת וכו'.
7. הערת המדפיס - נראה דצ"ל מלא נקוב מהו. כלומר שאלו אם יכול לעשר מעציץ שאינו נקוב על לא נקוב וכו'.
8. הערת המדפיס - נראה דצ"ל דלהוי אתחלתא דקצירה דהאי שדה לחייבה בפאה אחת דהא לאו לצורך אדם נקצרה אלא לצורך בהמה וכו'.
9. הערת המדפיס - אולי צ"ל אך דס"ל דהא דאמרינן התם וכו'.