רש"י על הש"ס/זבחים/פרק יא

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים




אבל לא של עץ - דבת כיבוי הוא ואיסורא דאורייתא הוא ואי כר"ש לא משכחת כיבוי אלא במתכוין לעשות פחמין בכיבויו וצריך להם דאר"ש מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה וכיבוי לאו צורך גופו הוא שיהא צריך לו דהלואי שלא בא עליו ודמי למוציא את המת לסלקו מעל פניו דפטר עליה ר"ש במסכת שבת בפרק המצניע (דף צד.):

מערכה - על הרצפה בעזרה ולא יוציאה לחוץ משום שנאמר בקדש באש תשרף בפ' שני דפסחים (דף כד.) דרשינן האי קרא וכל חטאת אשר יובא וגו' ומרבינן מיניה כל פסולי קדשים שמחיצתו בעזרה שיהו נשרפים בעזרה כדכתיב בקדש לא תאכל באש תשרף ותמיה אני למה שורפן לעצמן ואינו שורפן בבית הדשן שהיה בעזרה שבו שורפין פסולי קדשי קדשים ונראה בעיני שהוא דבר לח שורפן לעצמן שתהא שריפתן ניכרת לעצמן שאם היה שורפן עם בשר אין ניכרין שהרי אין בהן ממש: הדם והשמן גרסי':

פרק אחד עשרה - דם חטאת


מתני' דם חטאת טעון כיבוס - כדכתיב ואשר יזה מדמה וגו':

במקום קדוש תאכל - בההוא עניינא כתיב:

תורת החטאת - רישא דעניינא הוא:

פסולה אין טעון דמה כיבוס - דכתיב אשר יזה בראוי להזאה הכתוב מדבר:

שעת הכושר - לזריקה:

שלנה - לן דמה:

ושקבלו פסולין את דמה - גרסי' ולא גרסי' וזרקו דהא אפילו כשרה שנתז (את) מדמה לאחר זריקה על הבגד אין טעון כיבוס כדאמרינן לקמן פרט לזה שכבר הוזה:

גמ' תשחט החטאת - בההוא ענינא כתיב בנשחטות ולא בנמלקות:

אפילו חטאת העוף נמי - אע"ג דכתיב זאת למעוטא הא פנימיות נמי אימעיטו דבנאכלות הכתוב מדבר וקמרבינן להו מתורת:

ומה ראית - לרבות פנימיות מתורת ולמעט עוף מזאת:

דחטאת בהמה פנימיות ה"ל לרבויי - כדין החיצונים שכן בהמה כמותה שחיטה כמותה טעונה צפון כמותה וקבלת כלי כמותה וקרנות המזבח כמותה וכנגד חודה של קרן ובאצבע ואישים אימוריהן לאישים אבל עוף אינו בהמה ואינו שחוט ואינו טעון צפון וקבלה ולא קרן שהרי חטאת העוף למטה נעשית ואינו נותנה באצבע בחודה של קרן ואין ממנה לאישים:


יאכלנה לזו ולא לאחרת - יאכלנה חדא משמע לומר באחת מן הנאכלות כתבתי לך הענין הזה ולא בכל הנאכלות נתמעטה חטאת העוף שהוא נאכלת מדברים האמורים בענין ומה אמור בענין כיבוס מריקה ושטיפה:

אורחיה דקרא - שכל הענין בלשון זה נאמר תשחט החטאת בבשרה מדמה:

רבה אמר - האי פירכא דפרכת דלמא פנימיות נתמעטו ממיעוטא דזאת עיקר כיבוס בפנימיות כתיב דאשר יזה בניזאות הכתוב מדבר והיינו בפנימיות כתיב בהן הזאה על הפרכת אבל בחיצונות אין כתיב הזאה וחיצונות הוא דאיתרבו מתורת:

והא תנא דמתני' אע"פ שאין הכתוב מדבר אלא בנאכלות קאמר - אלמא עיקר קרא בחיצונות הוא דכתיב ופנימיות מתורת איתרבו: ה"ק אף על פי שיש דברים בענין שאינו מדבר אלא בנאכלות ומאי ניהו מריקה ושטיפה דההיא דוקא בנאכלות דסמיך ליה כל זכר בכהנים יאכל אותה מיהו לענין כיבוס אחד הנאכלות ואחד הפנימיות והפנימיות עיקר דאשר יזה כתיב בהו וחיצונות מזאת תורת החטאת:

אי הכי - דעיקר בפנימיות כתיב אמאי תנא אחד הנאכלות ואחד הפנימיות דמשמע האמורה בנאכלות נוהגת אף בפנימיות דהכי משמע האמור בנאכלות הוא הדין האמור בפנימיות אלמא נאכלות במשמעותא אתו ופנימיות מריבויא:

אי הכי חטאת העוף נמי - תיתי ממשמעותא שהרי אף היא מן הניזאות דכתיב והזה (מן) החטאת וגו' (ויקרא ה) :

חטאת העוף שהכניס דמה בצוארה בפנים - בין מליקה להזייה מהו שתיפסל משום וכל חטאת אשר יובא:

ככלי שרת דמי - שהרי לא הוזקקה בקבלת כלי וזהו כלייה ומיפסל בהכנסת הדם שהכניסה בכלי להיכל:

או דלמא כו' - ובהמה שהכניסה לפנים משנשחטה והוציאה וקיבל דמה לא מיפסלא דמדמה אמר רחמנא ולא שהכניסו עם בשרה:

פרכסה ונכנסה לפנים - בחטאת העוף קתני לה כשרה וקס"ד משום דמאליה נכנסה ולא הכניסה הוא ע"מ לכפר וקרא כתיב לכפר בקדש:

ויצתה לדרום וחזרה - לאו דוקא נקט וחזרה אלא משום דקתני בה בההיא פרכסה ויצתה לחוץ וחזרה פסולה דדוקא נקט לאשמועינן רבותא דאע"ג דחזרה פסולה נקט נמי גבי כשרה וחזרה:

הא הוציאה הוא פסולה - בתמיה וכי יש מחיצה בצפון ובדרום ליפסל ביוצא אלא הא דתני פרכסה יצאת לחוץ איצטריכא ליה דקתני בה בההיא פרכסה ויצאת לחוץ חוץ לעזרה וחזרה פסולה ואפילו פרכסה ויצאת מאליה דנפסלה ביוצא ובפ' שני (לעיל כו.) מייתי לה בגמרא:

ה"נ - דקתני פרכסה גבי עוף משום ההיא נקט לה בלשון פרכסה דקתני בה נמי פרכסה ויצאה לחוץ וחזרה פסולה:

נשפך על הרצפה - מצואר העוף:

אצרוכי הוא דלא אצרכיה רחמנא כלי שרת - וצואר דידיה הוא במקום כלי שרת והלכך לאוספו כשר ולהזותו למזבח דה"ל כנשפך מן הכלי על הרצפה ואספו דכשר:

או דלמא מיפסיל פסיל ביה רחמנא כלי שרת - דדוקא שייר ולא כתב ביה קבלה משום דבעי להזותו מן העוף עצמו למזבח וכ"ש דרצפה פוסלתו:

תיפוק לי - דלא בעי כיבוס בלאו מיעוטא דזאת דהא איפסיל ליה דם מכי מטא לאויר הבגד ואנן ראוי להזאה בעינן ואויר כלי ככלי דמי:

במדביק כלי בצוארה - דלא היה על אוירו עד שנגע בו להאי איצטריך זאת למעוטי:

ניתז מבגד לבגד - בדם בהמה קמיירי:

אידחי ליה לכיבוס - וגרע ליה מנשפך מן כלי על הרצפה ואספו ואחר כך ניתז על הבגד דהתם כיון דכשר לזריקה ראוי להזאה קרינא ביה אבל על הבגד דאיזקוקי איזקיק לכיבוס אדחי מתורת הזאה ולא קרינא ביה ראוי להזאה ולא בעי כיבוס האי אחרון:

זו שאלה - בניחותא יפה שאלת ואשיבך עליה:

אוספו וכשר - ואע"ג דאיזדקיק לכיבוס לא בטל מתורת דם כל זמן שלא כיבסו וה"ל כנשפך מן הכלי על הרצפה:

הא כשר - וטעון האחרון כיבוס:

ואם תימצי לומר שאם אוספו מן הראשון פסול - כדקא ס"ד משום דהוזקק לכיבוס בטיל ליה מתורת דם:

אנא כר"ע ס"ל - דאמר לקמן (דף צג.) היתה לה שעת הכושר לזריקה ונפסלה דמה טעון כיבוס והאי הרי מתחילתו בכלי נתקבל והיתה לו שעת הכושר ואח"כ נפסל בנפילתו על בגד ראשון:


ניתז על בגד טמא - ונטמא בנגיעתו בו מי הוי דם פסול כאילו נטמא קודם לכן ולא בעי כיבוס או דלמא כיון דבעידנא דנפל עליה אכתי כשר הוה והוי פסול דם וטעינת כיבוס לבגד באין כאחד כדמפרש ואזיל לה רב הונא בריה דרב יהושע:

מדקא מיבעי ליה הכי - מכלל דפשיטא ליה נטמא קודם לכן דלא בעי כיבוס ואע"ג דהיתה לו שעת הכושר ש"מ קסבר כו' ומיהו היכא דפסול דם וטבילת בגד באין כאחד מיבעי ליה הכי מי אמרינן ה"מ דפסולה אין דמה טעון כיבוס:

בזה אחר זה - שנפסל ואח"כ ניתז:

וכדקא מתרץ אביי - למילתיה דרבה דפריש פלוגתייהו דר' אלעזר ורבנן:

מטהרין - את האדם מטומאת מת כאילו לא נטמא:

שהרי נדה - שנטמאה במת מזין עליה לפני טבילת נדתה וטובלת לשתי הטומאות בטבילה אחת שלא מצינו בתורה שהוזקקה לטבול לנדתה תחלה ולקבל הזאה וטהרה כשתטבול ויש מיכן ראיה למי חטאת שנטמאו קודם הזאתן כדמפרש רבה ואזיל:

ואמר רבה - ר' אלעזר שמביא ראיה מהזאת נדה שאינו דומה לזו דאילו נדה הזאה וטומאת המים באין כאחד ואין זו ראיה לנטמאו קודם הזייה:

אלא שאמרה בשיטת רבי עקיבא רבו - דאמר כל הטומאות מטמאין מי חטאת העוברין על אוירו הלכך נטמאו המים משעברו על אויר הנדה והזאה לא הואי עד שנגעו המים בבשרה:

חוץ לתנור - שהיה התנור סמוך לכותל וחלון בכותל ובו לגין והאדם עומד חוץ לתנור כלומר להלן מן התנור שהתנור מפסיק בינו לבין הכותל:

העברת כלי - של מי חטאת:

והעבירו ע"פ התנור - על אויר פיו שכל תנוריהם פיהם למעלה:

ונטל את הלגין - של מי חטאת ובמסכת פרה תנינן לה ומעלה היא למי חטאת: ואיתיביה אביי גרסינן:

מודה ר' עקיבא - אע"פ שנחלק בלגין של מי חטאת מודה הוא בהזאה שהעבירה כו' שהיה מזה על האדם ותנור טמא מפסיקו ועברה ההזאה על פי התנור:

[למעלה כלמטה - באוהל כבנגיעה]:

ה"ג ושאר כל המאהילים לאיתויי אבן המנוגעת - אלמא בהזאת נדה ליכא למימר לרבי עקיבא משבאה למעלה באויר על הנדה נטמאת:

אלא אמר אביי דכ"ע אפילו במי חטאת לאו כמונח דמי - אלא לענין לגין הוא דגזר רבי עקיבא גזירה שמא יניחנה בתוך האויר דרך העברתו אבל בהזאה שאינו מעביר אלא זורקה מודה הוא דטהור דכיון דנפק מידו נפק לגמרי ואין בידו להכניסה לתנור:

ורבי אלעזר - דמייתי ראייה למילתיה מהזאת נדה ורבנן דאמרי אינה ראייה:

בדנין טומאה קדומה - כגון מי חטאת שנטמאו לפני הזאתן מטומאה שבאותה שעה כגון הזאת נדה שטומאת המים והזאה באין כאחד קמיפלגי:

רבי אלעזר סבר דנין ורבנן סברי אין דנין - ולגבי ניתז דם חטאת על בגד טמא דאיבעיא לן לעיל נמי פלוגתא דרבי אלעזר ורבנן הוא דלרבי אלעזר אין טעון כיבוס דטומאה שבשעת נפילה כטומאה שלפני נפילה ולרבנן לא דמו אהדדי והאי דקאמרינן אליבא דרבה וכדמפרק אביי ולא אמרינן אליבא דאביי (ואע"ג) דהא דרבה ליתיה משום דאביי תלמידו הוה ולא נחלק עליו אלא דן לפניו ותירגם הדבר לפניו והודה לו:

דכולי עלמא אין דנין - ורבי אלעזר טומאה קדומה מטומאה קדומה יליף דרבי אלעזר סבר הזאה צריכה שיעור ומצטרפין להזאות וכי נפלה הזאה קמייתא עלה אכתי לאו הזאה היא לטהרה ואע"ג שנטמאת ההזאה הראשונה כשנגעה בה חוזרת ומצטרפת עם השניה להשלים השיעור אלמא מי חטאת שנטמאו לפני הזאה מטהרין:

ורבנן סברי אין הזאה צריך שיעור - ומהזאה קמייתא אסתלקא לה הזאה וליכא למילף מינה טומאה קדומה דהך דגבי נדה טומאה שבאותה שעה היא:

מדמה - מיעוטא היא דמה של זו ולא דמה של אחרת: רבי עקיבא ורבי שמעון פליגי בהאי פסולה דמיעט קרא ולפרושי קאתו:

כתיב אותה - בתריה דקרא דכיבוס ומריקה ושטיפה כתיב כל זכר בכהנים יאכל אותה (ויקרא ו):

אותה פרט לתרומה - ואמריקה ושטיפה קאי כדאמרינן לקמן בפירקין (דף צו:):

ורבי שמעון לטעמיה - לקמן במתניתין (דף צה:):

מתני' ניתז מן הצואר על הבגד כו' - כדמפרש טעמא בגמרא:

מן הקרן - של מזבח ומן היסוד של שירים ובפרק בית שמאי (לעיל לט.) תרגימנא דמן הקרן מן הקרן ממש ומן היסוד מן הראוי ליסוד דמשניתן מתן דמה אין שירים טעונין כיבוס וטעמא מפרש בגמרא: הכי גרסינן במתניתין נשפך על הרצפה ואספו אין טעון כיבוס ואין טעון כיבוס אלא הדם שנתקבל בכלי כו' ובגמרא פריך הא תו למה לי:

נשפך על הרצפה - מצואר בהמה:

גמ' בראוי להזאה - שנתקבל בכלי:


הא תו למה לי - למיתני אין טעון כיבוס אלא שנתקבל בכלי הא תנא ליה נשפך על הרצפה:

קיבל פחות מכדי הזייה בכלי זה - וחזר ועירב:

דתני ר' חלפתא - לגבי מי חטאת:

קידש - מי חטאת באפר פרה:

לא קידש - כדבעי טעמא ואזיל:

בדם מאי - גבי חטאת הפנימית קיבל פחות מכדי הזייה כו' וחזר ועירב מי הואי קבלה או לא:

הלכתא - גבי מי חטאת:

ומהלכתא לא גמרינן - מילתא אחריתי דקי"ל שבת (דף קלב.) אין דנין מהלכה:

וטבל במים - מדקרינן במים ולא קרינן במים משמע במים הנזכרים למעלה לענין קידוש שיהא בשעת קידוש שיעור טבילה:

ה"נ - הא כתיב וטבל הכהן את אצבעו בדם שיהא בדם הראשון שיעור טבילה מתחילתו:

מספג - מקנח בשולי הכלי או בדופנותיו:

שיהא בדם שיעור טבילה מעיקרא - גרסינן כדפרי' בדם הראשון משמע:

מן הדם - והזה מן הדם:

שבענין - מדם האמור בענין טבילה שהזה ממנה ראשונה יזה את כולן שצריך לחזור ולטבול בו אצבעו על כל הזייה טבילה ולמעוטי שירים שבאצבע דהאי מן הדם קרא יתירא הוא דלא צריך למיכתב אלא והזה ז' פעמים:

אע"ג דליכא שיעור טבילה מעיקרא - הואיל ואיכא שיעור בשעת טבילה:

להכי איצטריך למיכתב בדם - דמשמע בדם שהזכיר לענין קבלה:

אמר רב עמרם תנינא - תיובתא לר' אלעזר:

היה מזה - בחטאות הפנימיות וניתזה הזאה מידו על הבגד:

עד שלא גמר כל ההזאות - טעון כיבוס ואפי' ניתז בין ההזאה להזאה משירים שבאמצע אלמא שירים שבאצבע כשרין דאי פסולין אמאי טעון כיבוס:

עד שלא יצתה מידו - משטבל טעון כיבוס משיצתה הזאה מידו לאחר טבילה דהוי להו שירים באצבע אין טעון כיבוס:

גמר מלהזות - במס' פרה (פ"ג מ"ט) תנן לה גמר מלהזות ז' הזאות שמזה בהר המשחה כנגד פתחו של היכל כדכתיב (במדבר יט) אל נכח פני אהל מועד:

מקנח ידו בגופה של פרה - שאף דמה טעון שריפה כדכתיב את עורה ואת בשרה ואת דמה על פרשה ישרוף:

אלא אצבעו - בין הזאה להזאה:

במה יקנח - בגופה של פרה לא מצית אמרת שילכלך אצבעו בגוף הפרה וידבקו בו נימין:

כפורי זהב - גבי כלי שרת כתיב בספר עזרא והן מזרקין ועל שם שמקנח בו אצבעו קרי להן כפורי לשון וכפר ידיה דנירון קיסר (גיטין דף נו.):

מתני' עד שלא הופשט אין טעון כיבוס - טעמא מפרש בגמרא דבעינן ראוי לקבל טומאה בלא חסרון מלאכה:

אף משהופשט - כל זמן שלא נתקן להיות כלי אין טעון כיבוס דבעינן דבר המקבל טומאה שאין מחוסר אפילו מחשבה:

אלא מקום הדם - ולא כל הבגד:

ודבר הראוי לקבל טומאה - ואע"פ שמחוסר מחשבה ובלבד שלא יהא מחוסר מלאכה וסתמא כרבי יהודה:

וראוי לכיבוס - בגמרא מפרש למעוטי מאי:

במקום קדוש - בעזרה:

ושבירת כלי חרס - שבישל בה חטאת במקום קדוש ובגמרא יליף לה:

זה חומר - אכיבוס קאי:

גמ' מה בגד הראוי לקבל טומאה - דאין לך בגד קטן ששמו בגד שאינו ראוי לקבל טומאה אם חישב עליו לכלי כמות שהוא אף כל כו' ועור משהופשט ראוי לקבל טומאה אם חישב עליו לעבדה כמו שהיא אבל כל זמן שלא הופשט אינו ראוי לכלי:

אין לי אלא בגד - סתם בגדים שבתורה צמר ופשתים:

שק - מנוצה של עזים:


וכל מיני בגדים - השירים והכלך וסריקין:

יכול שאני מרבה עור משהופשט - גרסינן ברבי אלעזר משהופשט מיד בלא שום תיקון:

מה בגד המקבל טומאה - דרבי אלעזר גמר בגד דהכא מבגד האמור בשרצים (ויקרא יא) שהוא מקבל טומאה ואינה מחוסר מחשבה:

מאי בינייהו - במאי פליגי היכן מצינו בגד הראוי לקבל טומאה ואינה מקבלה ויליף ר' יהודה מיניה:

דאי [בעי] חשיב עלה - לתקן חלוקו:

רבא אמר - בגד גדול נמי משכחת לה דראוי לקבל ואינו מקבל כגון שחישב עליו לציירו במעשה רוקם דכל כמה דלא ציירי' או מבטל למחשבתו לאו כלי הוא:

דאי בעי מבטל ליה למחשבתו - הא דקיימא לן מחשבה אינה מוציאה מידי מחשבה לענין הוציאו מתורת טומאה תנן לה (כלים פרק כה משנה ט) דמשירדו לטומאתן במחשבה אין מחשבה חוזרת ומוציאתן אבל להורידן לטומאה קי"ל (שם) כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה:

עוצבא - שטיח לאכול עליו או לשכב עליו ורובן מן העור ויש שעושין מן הבגד וקי"ל שאם חישב עליו לעוצבא אין צריך וקיצוע דדוייניי"ר בלע"ז ליפותו דבלאו קיצוע חזי לעוצבא בב"ק מייתי לה בפ' מרובה (דף סו:) אבל היכא דחשיב עליה לקוצעה אינה מקבלת טומאה עד שיקצענה כדאמרינן לקמן או יבטל מחשבתו הילכך בגד שעומד לעוצבא וחישב עליה לקוצעה הרי ראוי לקבל טומאה דאי בעי מבטל למחשבתיה ואינו מקבל עדיין ובהא פליגי לרבי יהודה כל בגד במשמע ויש בגד שאינו מקבל טומאה אלא ראוי לטומאה ור' אלעזר כבגד האמור בשרצים בעינן:

והתניא - בניחותא:

עד שיקצענה - או יבטל מחשבתו דקי"ל (שם) כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה:

דבר גרידה הוא - דאין מכבסים [אותו] אלא גורדו:

היתה עליו לשלשת - במס' שבת תנן לה היתה על הכר של בגד גיעול של רוק או של צואה מקנחו בסמרטוט בשבת ואינו נותן עליה מים לכלותה להעבירה מפני שהוא מכבס וכיבוס אב מלאכה הוא היינו מלבן ואם היתה לשלשת זו על כר של עור נותן עליה מים עד שתכלה בשטיפת מים ומיהו שפשופי בידים לא ומדקתני נותן עליה מים ש"מ אין כיבוס בעור:

מכבסו - גבי דם חטאת קאי:

מסאניה - בשבת:

קרא - גבי נגעים דכתיב (ויקרא יג) כיבוס בעור:

ומתני' - דהכא קתני העור טעון כיבוס:

ברכין - ודברי הכל וכי פליגי אחרים ורבנן בקשין:

לאו מילתא היא דאמרי - לאוקומי קרא ברכין דהא קרא סתמא כתיב לא שנא רך ולא שנא קשה דמי לא עסקינן דקרא אפילו אכסלגיא קאמר דקשין הן אכסלגיא עור שלוק וקשה:

ומשויא ליה רך - הילכך קרא דצרעת אפילו בקשין ומתניתין ברכין ופלוגתא בקשין:


כרים וכסתות דרכין נינהו - דאין עושין אותן אלא מעור רך שיהא נוח לישכב עליו:

כסכוס - משפשף צדו זה על צדו זה כדרך המכבס בגדים אוחז הבגד בשתי ידיו ומשפשף:

לא שמיה כיבוס - הילכך נותן עליו מים עד שתכלה שרי בעור ואפילו רך ולקמן פריך אי הכי בגד נמי כיבוס לא [הוי אלא] על ידי כסכוס:

בגד נמי - יתן עליו מים ואמאי תנא מקנחה בסמרטוט:

זרע פשתן במים חייב - כדמפרש ואזיל:

דמיקדח - צומח במים והויא לה זריעה: הכי גרסינן אי הכי חיטי ושערי נמי הנך אית להו רירא אי הכי שלחים נמי התם קעביד לישה:

הנך אית להו רירא - זרע פשתן במים נפקא רירא מיניה ומדבקי אהדדי:

אי הכי שלחים נמי - אי משום דמדבקי ברירייהו מחייבין להו בשלחים נמי עורות שאינן עבודין ונתנן במים רירא קנפקא מינייהו:

ומשני התם - גבי זרע פשתן כי מדבקת ברירא דנפקי מינייהו הוי תולדות לישה אבל שלחים לא שייכא בדיבוקא דידהו ענין לישה:

אמר ליה רב פפא - לאחר שישב לו המתורגמן:

הדר אוקי - באותה שעה חזר ואמר למתורגמן עמוד והשמע לרבים שאני חוזר בי ממה שדרשתי:

וכלי חרס - בתר כיבוס כתיב:

והאיכא - אכתי חומר בחטאת שהרי יש בהן דמן נכנס לפנים מה שאין בשאר קדשים: ומשני בחטאות החיצונות קאמרינן:

ופרכינן בחטאות החיצונות נמי איכא שאם נכנס דמה לפנים פסולה - כדכתיב (ויקרא ו) וכל חטאת אשר יובא:

ומשני כרבי עקיבא - סבירא ליה לתנא דידן:

דאמר כל דמים כו' - בכל הזבחים שנתערבו (לעיל דף פא:):

והאיכא שכן טעונה ארבע מתנות - מפוסקות ושאר קדשים שתי מתנות שהן ארבע ואין בהן אלא פיסוק שתי מתנות:

כר' ישמעאל - דאמר באיזהו מקומן (לעיל דף נג:) כל הדמים טעונין פיסוק ארבע מתנות לב' קרנות: ופרכינן לר' ישמעאל איכא חומר בחטאת שהוא טעון ארבע קרנות:

וליטעמיך טובא איכא - שהרי חטאת טעונה קרן ושאר דמים ניתנין למטה מן החוט ואיכא שטעונה אצבע ושאר דמים נזרקין מן הכלי מרחוק למזבח וטעונה חודה של קרן מה שאין כן בשאר דמים:

מתני' בגד - שניתז עליו דם חטאת ויצא חוץ לקלעים:

נכנס - לעזרה ומכבסו במקום קדוש:

נטמא חוץ לקלעים - לאחר שיצא ואי אפשר להכניס טומאה לעזרה:

קורעו - וטהור מטומאה ומותר להכניסו ונכנס ומכבסו במקום קדוש:

נוקבו - לטהרו מטומאתו:

פוחתו - דכלי מתכות אינו טהור בנקב כל דהו אלא בנקב גדול:

גמ' בגד אמר רחמנא - שיהא שם בגד עליו בשעת כיבוסו:

דמשייר ביה - שלא יבדיל את הקרע על פני כולו לחלוק את הבגד לשנים אלא משייר בו כדי רוחב סודר דמטומאתו טהור הואיל ונקרע רובו וכיון ששייר בו כדי מעפורת ראוי לחברו ושמו עליו ובגד קרינן ביה:

והאמר רב הונא - בפרק העור והרוטב (חולין דף קכג:) לא שנו דטלית טמאה שהתחיל בה לקורעו כיון שנקרע רובה טהורה אלא שלא שייר באותה מיעוט כדי מעפורת:

אבל שייר בה כדי מעפורת חיבור הוי - ועדיין הוא בטומאתו:


מדרבנן - גזירה דילמא לא אתיא למיקרע רובה אבל מדאורייתא טהורה ומותר להכניסה משום מצות כיבוס: נראה בעיני שחסר מן הספרים דגבי כלי חרס לא שייך לשנויי דמרצף ליה מרצף והאי שינויא גבי כלי נחשת הוא והכי פריך פוחתו כלי אמר רחמנא והאי לאו כלי הוא בשעת מריקה ושטיפה:

ומשני דרצף ליה מרצף - אחר שפוחתו מכין עליו בקורנס ומחברו וחזר שם כלי עליו וגבי כלי חרס איכא למימר דניקבו דמתניתין במוציא משקה ליטהר ועדיין כלי הוא לקבל זיתים במס' שבת בפרק המצניע (דף צה:):

מעיל - של בגדי כהונה שניתז עליו דם חטאת ויצא חוץ לקלעים ונטמא מכניס מקום הדם לפנים:

בפחות משלש על שלש - שאינו מכניס שיעור בגד טמא לעזרה לפי שאי איפשר לקורעו ולהכניסו משום שנאמר לא יקרע:

העבים - בגד עב:

והרכין - פלטר"א שאינו ארוג:

אין בהן משום שלש על שלש - דלאו ללבישה חזו ולאו לתקן בהן חלוק אלא לישב עליו וצריך שלשה על שלשה ומעיל עב הוא כדקי"ל בסדר יומא (דף עא:) חוטן כפול שנים עשר ואפי' שלש על שלש יכניס:

אגב אבוהון - כשהוא מחובר בבגד חשוב ג' על ג' דידיה:

והא בעי - דם חטאת שבעה סממנים השנויין במס' נדה (דף סא:) לענין כתמים רוק תפל ומי רגלים ונתר ובורית ואהל וקמוניא ואשלג והיכי מעיילינן מי רגלים לעזרה ואמתני' קפריך:

ומראות נגעים - שהזקיק הכתוב נגעי בגדים לכיבוס דכתיב וכבסו את אשר בו הנגע:

ותניא - בפיטום הקטרת [כריתות ו.] שאין מכניסין מי רגלים למקדש:


הכי גרסי' וכי תימא דמיבלע להו בהדי שבעה סממנין ומעבר להו לכולהו כחד: שלא כסדרן - כסדר שהן שנויין במשנה זה אחר זה כסדר העברתן:

צריך לכסכס - צריך לשפשף הכתם שלשה פעמים בכל אחד והכי אמרינן בנדה:

מתני' ר"ש אומר קדשים קלים כו' - ובגמ' מפרש טעמא ואם תאמר הרי הבלוע נעשה נותר ופולטו בהיתר לאחר זמן מודי רבי שמעון דבעי הגעלה ברותחין ומתורת מריקה ושטיפה הוא דממעיט ליה כדמתרצינן בגמ' גבי תרומה לא נצרכה לכדאמר מר במים ולא ביין במים ולא במזוג הא אפי' ביין ואפי' במזוג: גמ' ה"ג בתורת כהנים עירה לתוכו רותח מניין ת"ל אשר בו ישבר. מדסמיך ישבר אצל בו ולא כתב אם בכלי חרס תבושל ישבר למידרש אם נבלע בו מ"מ ישבר:

תלאו - לשפוד של חטאת לצלותו באויר תנור דנתבשל בו אבל לא נבלע בו כלום:

מהו - מי הוי צריך תנור שבירה או לא:

ואחד שעירה לתוכו - אלמא אחדא קפיד דהא עירה לתוכו בלוע איכא בישול ליכא:

בלוע בלא בישול לא מיבעיא לן - דכיון דהוי נותר והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם ובעי שבירה:

של מתכת היה - קס"ד מפני שצולין בו שפודי חטאת שלא יטען שבירה:

בישול ובלוע - שמן המנחה:

טחו ביה טחייה - מין טיגון הוא שעושין מלחם וטשין התנור באליה ואופין את הלחם אחר שטחוהו ובמס' שבת (דף קיט.) נמי אמרינן תלתא סאוי טחיי:

לעולם - ואפילו הסיקוהו ואפו בו דקסבר אינו יוצא מידי דופיו:

מפני הרגל עבירה - שלא יאכל הפת עם הבשר:

אמאי אמר רב כו' - הא אית להו תקנתא בהיסק:

מוקים לההיא - דקתני עד שיוסק התנור בשל מתכת:

כוביא - רעפים חלולין כמין שפיתת קדירה ופעמים שטחין אותו שמן ואופין בו לחם הקרוי טיחיא:


אלא קדירות של מקדש אמאי ישברו - הואיל ואית להו תקנתא בליבון הא אוקימנא דטעמא משום בלוע היא ולא אבישול קפיד קרא דנימא גזירת הכתוב היא ונהי דבמשכן כתיב ישבר לפי שלא היו (לו) קבועין להיות להם כבשונות לצרף כלי חרס אבל במקדש נהדרינהו לכבשונות שהיוצר צורפן בהם ויתלבנו:

אין עושים כבשונות בירושלים - משום קוטרא כדאמרינן בבבא קמא (דף פב:):

אשפתות - משברי כלי חרס:

בקלנבו - שם מקום שנקרא על שם עבודת כוכבים כדכתיב (ישעיהו מו) קרס נבו:

וקדושתן בתנור - שאין נעשין בכלי שרת לפי שאין טעונין שמן כדאמרינן בפרק שתי הלחם (מנחות צה:) לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים דתנור מקדש להו:


ואפי' לרבי יוסי כו' - במסכת סוכה בפרק החליל (דף נ:):

אבל דחרס לא - כדאמרינן התם מאי מיעט מיעט חרס:

פגע ביה - רמי בר חמא ברב יצחק:

אמר ליה - רמי לרב יצחק: אלקפטין נקטן ריח אתי לה ליד משום דאזלת לך קמיה דרב ששת הוית לך כי רב ששת. משל הוא על גסי הרוח משתדלין לעמוד במקום גדולים [ואמר] הדוכוס אחזני בידי וריח המלוכה נקלט לתוך ידי אלקפטא דוכוס במסכת שבועות (דף ו:):

א"ל לאו - לא לגאוה נתכוונתי:

משכחנא מתניתא - דלא אמרה הכי פרכא לה למילתיה דמר דשמעתא דאמורא במקום מתניתא ליתא:

פשיט ממתניתא - שמשניות סדורות בפיו כדאמרינן בעירובין (דף סז.) רב חסדא מרחשן שיפוותיה ממתנית' דרב ששת וכי נמי משכחנא כו':

דאיפשיט לך כי מתניתא - מסברא איפשוט לך וכי תדוק במתניתא תשכח כוותאי:

מידי דהוה אהזאה - דם חטאת שניתז על הבגד דתנן במתניתין אין טעון כיבוס אלא מקום הדם:

והא לא תניא הכי - הא לא אשכחן מתניתא דקאי כוותך ואת אמרת דתפשוט כי מתני':

[א"ל] מסתברא כי בגד - דמתניתין היא:

מפעפע - מתפשט בכל הכלי:

חומר בהזאה מבמריקה כו' - בדם חטאת שניתז על הבגד:

מריקה ושטיפה אינה בפנימיות ואינה לפני זריקה - שאין הכתוב מדבר אלא בנאכלות דסמיך ליה (ויקרא ו) כל זכר בכהנים יאכל אותה: הכי גרסי' בת"כ כל הקדשים מנין ת"ל קדש קדשים היא וסמיך ליה כל זכר בכהנים יאכל אותה:

קדש קדשים היא - ולקמן מפרש דקדש קדשים לאו דוקא מדאיצטריך אותה למעוטי תרומה דאי קדש קדשים דוקא אותה למעוטי מאי אתא לאו לקדשים קלים איצטריך וכ"ש לתרומה:

אותה - יאכל אותה בתר מריקה ושטיפה כתיב:

אותה כדאמרן - אותה כשרה ולא פסולה דאפקיה ר' שמעון לעיל (דף צג.) חטאת שהיתה לה שעת הכושר ונפסלה:

ואם בישל בנ"ט - נאסרין החולין לזרים אלמא בעי הגעלה לפלוט איסור הנבלע בכלי שלא יאסר:

אמר אביי - מודינן דהגעלה בעי ולא נצרכא האי דאימעיט מתורת מריקה ושטיפה:

אלא מקום בישול - הא דאמרינן בקדשים צריך מריקה כל הכלי גזירת הכתוב היא בדת מריקה ושטיפה:

אלא לכדאמר מר - בתורת כהנים ומורק ושוטף במים במים ולא ביין כו':

במזוג - מים ויין כאחד שני חלקי מים ואחד יין:

הא - תרומה אפי' ביין ומזוג דלא קפדינן אלא אהגעלת איסור הנבלע בו: הכי גרסינן לא נצרכא אלא לכדאמר מר מריקה ושטיפה בצונן הא אפילו בחמין הניחא למאן דאמר מריקה ושטיפה בצונן אלא למאן דאמר מריקה בחמין ושטיפה בצונן מאי איכא למימר שטיפה יתירתא:

לא נצרכא אלא לכדאמר מר - לקמן (דף צז.):

מריקה ושטיפה בצונן - בר מהגעלת חמין הא דתרומה דאימעיט מתורת מריקה ושטיפה סגי לה בהגעלת חמין לחודייהו:

אלא למ"ד מריקה בחמין - והיא הגעלה שלהן מהשתא ממאי אימעיט תרומה:

ומשני שטיפה יתירתא - בצונן איכא בקדשים בתר מריקה דהוא הגעלת חמין ותרומה לא בעי שטיפת צונן:

מתני' יבשל בו כל הרגל - בלא מריקה ושטיפה ולבסוף הרגל ימרוק וישטוף וטעמא מפרש בגמרא:

זמן אכילה כו' - מפרש בגמרא מאי קאמר:

מריקה כמריקת הכוס - מבפנים ככוס של ברכה כדאמרינן בברכות (דף נא.) שטעון הדחה בפנים ושטיפה מבחוץ:


האסכלא - גרדיל"י וצולין עליו צלי ובגמ' דמסכת ע"ז פריך הא ליבון בעי:

גמ' ופנית בבקר - על כרחך בקר של חול קאמר וקרי ליה בקר ראשון:

אין פיגול ברגל - אם שחט ע"מ לאכול למחר אינו פיגול:

ואין נותר ברגל - אם הותיר בשר חטאת למחר אינו נותר דחד יומא הוא לר"ט:

אלא זו בלבד - לענין מריקה ושטיפה לחודה ולא לענין פיגול ונותר ואי טעמיה מהאי קרא הוא אפילו לענין פיגול ונותר נמי:

נעשה גיעול לחבירו - מתוך שהשלמים מצויין ברגל אין בלוע שלה נעשה נותר שהרי זמן שלמים לב' ימים וכי מבשל ביה שלמים האידנא הדר מבשל ביה שלמים למחר ובולע משלמים שנשחטו ביום המחרת ופולט מה שבלע אתמול ובולע מן האחרונים נמצא שאינו בא לידי נותר ואם בא לבשל חטאת זהיר לבשל אחריו שלמים בו ביום ופולט את החטאת ובולע את השלמים:

הא כיצד - כלומר למה סמכן הכתוב לומר שממתין זמן אכילה כו':

מידי דהוה אגיעולי עובדי כוכבים - דחמין בעינן דכתיב (במדבר לא) כל דבר אשר יבא באש:

א"כ - דתרוייהו חדא היא ומריקה לאו היינו הגעלה לכתוב קרא לשון שוה בשניהם: ה"ג ומאי מורק ושוטף ש"מ מריקה בחמין שטיפה בצונן:

ורבי - אמר לך מריקה כמריקת הכוס ושטיפה כשטיפת הכוס לכך שינה בלשון שזה מבחוץ וזה מבפנים:

מתני' הרי הקלים נאכלין כחמורין - לפנים מן הקלעים ליום ולילה:

ואין טעונין מריקה ושטיפה - לסוף זמן אכילת חמורים אלא לסוף זמן אכילת קלים ובגמ' פריך מאי קאמר הרי יש בהן בנותן טעם ואמר הרי הקלין נאכלין כחמורין:

ואין פוסלין במגע - אם נפסלו הקלין ונגע בהן בשר ובלע מהן אין נפסלין ובגמ' מפרש לה:

רקיק - פסול שהגיע ברקיק כשר ובלע ממנו:

גמ' וטעונים מריקה ושטיפה - כדין החמורין:

ופוסלין במגע - אם היו החמורין פסולין והקלים כשרין נעשו הקלים כחמורין לפסול את הנוגעין בהן כדכתיב (ויקרא ו) כל אשר יגע בבשרה יקדש ואומר לקמן להיות כמוהו שאם פסולה תפסל:

(ואם לא הקלין כו') ואין טעונין מריקה - לקמיה פריך ליטעון מיהא כדין קלין לסוף זמן אכילתן:

ואין פוסלין במגע - אם היה החמור שנתבשל עם הקלין פסול הואיל ומועט ואין בו בנותן טעם בקלין לא נעשו הקלים כמוהו לפסול את הנוגעין בהן שהרי אף הם לא נפסלו ואיידי דתנא רישא פוסלין נקט סיפא אין פוסלין:

נהי דקדשי קדשים לא בעו - כלומר נהי דלא בעו מריקה לסוף זמן אכילת חמורין דהא מועטין ובטלי ניבעי מיהא משום קלים לסוף זמן אכילתן:

היינו דתנא או קדשי קדשים וקדשים קלים - לאשמועינן דסתם לן כרבי שמעון דאמר קדשים קלים אין טעונין מריקה ושטיפה:

אלא לאביי - דאמר מאי אין טעונין דקאמר כדין חמורין תרתי למה לי למיתנייה כיון דתנא קדשים וחולין ואשמועינן דבטל במיעוטו מה לי הני מה לי הני:


עד שיבלע - כגון המהתך שומן חטאת וסך ממנו צלי של שלמים ונבלע בו ומכאן אנו למידים (פסחים מה.) היתר מצטרף לאיסור בקדשים ואין ללמוד מכאן טעם כעיקר שאין זה טעם אלא ממש:

תאכל כחמור שבה - שהרי יש בה עכשיו שני מינין וכחומר שבשניהם תיאכל:

אמאי - תיפסל משום האי פורתא:

ניתי עשה - דואכלו אותם דכשירה:

ולידחי לא תעשה - דלא תאכל דפסולה ואע"ג דאיכא לא תעשה באכילת פסולין כדאמרינן בפסחים בכל שעה (דף כד.) כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו:

ניתי עשה ולידחי - ניתי עשה דאכילת מוח דכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה:

זאת התורה - הוקשו כולן זה לזה ללמוד זה על זה לכך הוקשו כולן לעולה דמה עולה טעונה כו':

אי נימא מזרק - לקבלת דם ויליף מעולת סיני דכתיב וישלח את נערי בני ישראל וכתיב עולה התם:

וישם באגנות - וכיון דהדור איתקוש כולהו לשלמים דכתיב ביה בהאי קרא וילפינן מינה לקמן בשמעתין (דף צח.)


מה שלמים מפגלין ומתפגלין הא נמי תילף משלמים דהתם נמי שלמים בסיני הוו:

אלא סכין - לשחיטה לאפוקי צור וקנה דכלי שרת בעינן:

מאי היא - הי מינייהו יליף לאכול לזכרי כהונה ממנחה:

בקדש הקדשים תאכלנו - בויקח קרח כתיב וקדש יהיה לך דכתיב בסיפיה דקרא יתירא הוא למילף שלמי ציבור וכבשי עצרת דכתיב בהו קדש יהיו לה' לכהן:

מה חטאת מקדש בבלוע כו' - ואף על גב דבמנחה נמי כתיב (ויקרא ו) כל אשר יגע בה יקדש דמקדשת בבלוע אצטריך לאקושינהו לחטאת דממנחה לא מצי ילפי דאיכא למימר לא איתקיש למנחה אלא לענין זכרי כהונה אבל לענין בלוע דמנחה דוקא דרכיכא למיבלע אבל שאר קדשים לא:

מה אשם אין שפיר ושיליא קדוש - דהא זכר הוא ואין לך לומר בחלב ושתי כליות שלו שאף של שליא שבמעיו משמע אף הבאים נקבות כגון חטאת ושלמים אין שפיר ושליא קדוש בהן ואין חלב ושתי הכליות של שליל שבמעיהן קריבין ומעולה לא ה"ל למילף דכליל היא ואף כל שאין שפיר ושליא קדוש בו לא מצי למימר דלאו לעולה מדמית להו שהרי אף שאר הבשר אינו קרב ואכילת זכרי כהונה לא יליף מחטאת ואשם כדיליף ממנחה דתקשה לך אמאי אקשינהו למנחה לילפו זבחי שלמי ציבור מאשם וחטאת משום דכתיב בתרוייהו גבי אכילת זכרים הוא קדשי קדשים הוא הלכך מהתם לא מצי ילפי אי לא מהיקשא דמנחה:

וולדות בהמות קדשים בהוייתן הן קדושים - כשנולדים הן קדושים ולא במעי אמן וגמרי מאשם:

ודנין אפשר משאי אפשר - נקבות מזכרים ולגמרי לא מצי למעוטינהו מקדשים להקריבם דכתיב רק קדשיך אשר יהיו לך ואמר מר בכורות (דף יד:) רק קדשיך אלו התמורות אשר יהיו לך אלו הוולדות ומאשם גמרינן דבמעי אמן מיהא לא קדשי אלא בהוייתן כדכתיב אשר יהיו:

מה מלואים מותריהן בשריפה - ולא היו בעלי חיים במותריהן דמלואים שהרי קרבן צבור היו ולא הופרשו שנים לאחריות וגם לא אבד אחד מהם והפריש אחר תחתיו ונמצא הראשון:

אף כל הקדשים מותריהן בשריפה ואין בעלי חיים במותריהן - שאם היו בעלי חיים במותריהן כגון יחיד שהפריש שני קרבנות לאחריות חובתו שאם יאבד האחד יתכפר בשני או אם הפריש קרבן ואבד והפריש אחר תחתיו ונמצא הראשון והקריב את האחד מהן ואת השני נותר אין נותר זה בשריפה כדין נותר של מילואים:

מפגלים - את הנסכים שאם חישב בזבח אף הנסכים מפוגלין ומש"ה יליף משלמים דעיקר פיגול כתיב בהו:

דקריר - טרישטטרי"ט בלע"ז מתוך שהבשר עב נכנס בתוכו השומן בעומקו:

חטאת - באה ביום דכתיב (ביום) בפר יוה"כ (ויקרא טז) כי ביום הזה יכפר עליכם:

ובידו הימנית - דכתיב אצבע וכהונה ואמר מר לעיל (דף כד:) כ"מ שנאמר אצבע וכהונה אינו אלא ימין:

מדרבה בר בר חנה נפקא כו' - וקס"ד או אצבע או כהונה ואין לך בכל אלו שלא נאמר כהן בהקרבתן:

כר"ש - בפ"ב (שם) כהונה בעי אצבע ובחטאת תרוייהו כתיב ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו:

מה אשם עצמותיו מותרין - לעשות מהן כלים אני שמעתי שהרי נאכל לכהנים ונותר בעצמות לא שייך אלא בדבר הנאכל:

אף כל - ואפי' עולה ומיבעי לי הא נמי מחטאת הוה מצי יליף ונראה בעיני דמלו יהיה יתירא נפקא ליה באשם דכתיב ביה (שם ז) לכהן לו יהיה:


דם חטאת למטה ודם עולה למעלה - נפל דם חטאת תחילה על הבגד וחזר וניתז דם עולה על אותו כתם:

טעון כיבוס - דהא דם חטאת נוגע בבגד ובלוע בו:

והא נוגע - שדם עולה נבלע בבגד וכשנפל דם חטאת עליו נוגע הוא בבגד אבל אינו נבלע דהא שבע ליה בבלוע דם עולה:

חוצץ - לענין טבילה בבגד שנטמא:

ואם טבח הוא - שאינו מקפיד בדם שעל בגדו:

אינו חוצץ - דחציצה בקפידא תליא:

רבב - כל דבר הנתוך כגון שומן וחלב ושעוה:

ותיפוק ליה משום רבב - שאינו רגיל בו ומקפיד עליו והוי חציצה:

אתרתי קפיד - [ואף על גב] דרגיל בתרוייהו גנאי הוא לו שיראו שניהם על בגדו:

או דלמא לא קפיד - הואיל ובשניהם רגיל:

פרק שנים עשרה - טבול יום


מתני' טבול יום ומחוסר כיפורים - הואיל ואין ראוין לאכילה:

אין חולקין לאכול לערב - לכשיטהרו ובגמרא מפרש טעמא:

אונן אינו מקריב - כדאמר בפרק שני (לעיל דף טז.):

בעלי מומין חולקין - טעמא מפרש בגמרא:

כל שאינו ראוי לעבודה כו' - בגמרא פריך והרי בעל מום:

וטהור בשעת הקטר חלבים - שהוא כל הלילה כגון שטבל וטהר בהערב שמש:

גמ' מחטא - זורק את הדם:

וכללא הוא - ריש לקיש גופיה יליף ואזיל למילתיה ופריך לקרא עד דממילא מיתוקמא בחלוקה: