רש"י על הש"ס/זבחים/פרק ג

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים




הא לאכול ולאכול - לשנים דומיא דלאכול ולהקטיר שאין זית שלם לאוכל אחד מצטרף:

ביתר מכדי אכילת פרס - לשהות בין תחילת אכילתו לסופה יותר מכדי אכילת פרס דאילו גבי כל איסורים שבתורה קיימא לן דלא הויא אכילה הכא מאי:

לאכילת גבוה מדמינן לה - דהא איתקוש לענין מחשבה אכילת גבוה ואכילת אדם בהדי הדדי ואכילת גבוה אף ביותר מכדי אכילת פרס היא פעמים שאינו ממהר לשרוף:

ה"ג לאכול ולאכול דומיא דלהקטיר מצטרף - והיכי דמי יותר מכדי אכילת פרס לאכול חצי זית ולחזור ולאכול חצי זית ובין זה לזה יותר מכדי אכילת פרס דומיא דהקטרה מצטרף:

דלמא - האי להקטיר דקתני בהיסק גדול קאמר ודכוותה דוקא לאכול ולאכול דמצטרף: ה"ג מתני' לאכול כחצי זית כו' טעמא דלאכול ולהקטיר כו' דבר שאין דרכו לאכול כי האי להקטיר דמתני' דקמיירי (הא) באימורים: הא קתני רישא זה הכלל כל השוחט והמקבל לאכול דבר שדרכו לאכול כו'. אלמא מאכילת מזבח לאדם לאו מחשבה היא:

הא מני הך סיפא - דאיצטריך למיתני אין אכילה והקטרה מצטרפין רבי אליעזר היא:

לאכול דבר שאין דרכו לאכול - [דהיינו] אימורין וחישב עליו חוץ למקומו או חוץ לזמנו:

אלא אימא הא לאכול ולאכול דבר שדרכו לאכול - הכי דוק מיניה אכילה והקטרה אין מצטרפין לפגל הא לאכול ולאכול דבר שדרכו לאכול מצטרף ואע"ג דחשיב לחצאין:

ומאי קמ"ל - הך סיפא אי לאו למידק מיניה הא לאכול ולאכול דבר שאין דרכו לאכול דומיא דלהקטיר מאי קמשמע לן למה לי למתני אי לאכול ולאכול דבר שדרכו לאכול קא משמע לן כדקאמרת דמחשבת חצאין מצטרפת מרישא שמעת מינה:

ואי לאכול ולהקטיר - כלומר ואי היא גופה קא אתא לאשמועינן דאין אכילה והקטרה מצטרפת ולאו לדיוקא דילה אתאי:

מדיוקא דרישא שמע מינה - דקתני לאכול דבר שדרכו לאכול הויא מחשבה אבל לאכול דבר שאין דרכו לאכול לא הוי מחשבה ש"מ דאם חישב לאכול חצי זית בשר וחצי זית אימורים לא מצטרפי וכל שכן לאכול חצי זית בשר ולהקטיר חצי זית אימורין דלא מצטרפי:

השתא ומה לאכול ולאכול לא מצטרפי - בשר ואימורים לאכול ולהקטיר מיבעיא:

התם - כי חישב לאכול אימורים הוא דלא מצטרף בהדי אכילת בשר משום דלאו כי אורחיה קמחשב אבל לאכול בשר ולהקטיר אימורין דבהאי כי אורחיה קמחשב כו' קמ"ל:

פרק שלישי - כל הפסולין


מתני' כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשרה - כדיליף בגמ':

ובטמאים - בטמא שרץ קאמר שאינו מטמא כלי דלאו אב הטומאה הוא או בטמא מת וכגון שבדק קרומית של קנה ושחט בה אבל בסכין לא שהוא מטמא את הסכין והסכין מטמא את הבשר וכגון דעביד סכין אריכא ושחיט:

לפיכך הן פוסלין - את הקרבן במחשבה אם שחטוהו במחשבה הואיל וראוין לעבודה זו מחשבתן מחשבה:


וכולן - הפסולין:

שקיבלו הדם - על מנת לאכול ולהקטיר חוץ לזמנו או חוץ למקומו:

אם יש דם הנפש - עוד בבהמה יחזור הכשר ויקבל ויזרוק הכשר שאין מחשבתן של אלו פוסלתן בקבלה לפי שאין ראויין לה ואין מחשבה פוסלת אלא במי שראוי לעבודה דכתיב המקריב אותו לא יחשב (ויקרא ז) בראוי להקרבה הכתוב מדבר:

יחזיר לכשר - דלא מיפסיל בהכי ובפרק [ראשון] (דף יד:) שנינן לה למאן דאית ליה הולכה שלא ברגל שמה הולכה למר כדאית ליה ולאידך כדאית ליה:

נתנו - הפסול על גבי הכבש או שלא כנגד היסוד כו':

יחזור הכשר ויקבל - אי סבירא לן דפסול עושה שיריים אשמעינן האי תנא דשלא במקומו לאו כמקומו דמי לפיכך לא עשאן שיריים ואי סבירא ליה דשלא במקומו כמקומו דמי והויא לה זריקה גמורה באדם פסול אשמעינן דאין פסול עושה שיריים: גמ' ה"ג ורמינהו ושחט שחיטה בזר כשרה מדלא כתיב ושחט הכהן:

וכי מאין באת - לומר שצריכה כהונה והלא לא נאמר בה כהן:

והקריבו הכהנים - ומדכתיב בקבלה כהונה ובשחיטה לא כתיב לימד על השחיטה שכשרה בזר:

מה סמיכה בטהורים - כדמפרש לקמיה:

מדרבנן - שמא יגעו בבשר:

מאי שנא סמיכה - דבטהורים מדאורייתא:

דכתיב לפני ה' -


ושחט את בן הבקר לפני ה' וכיון דבעינן תיכף לסמיכה שחיטה אין סמיכה מבחוץ ושחיטה מבפנים אלא אף הסמיכה בפנים ואין טמא נכנס לעזרה:

ואין השוחט לפני ה' - שאם רצה עומד חוץ לעזרה ושוחט בסכין ארוכה:

לפנים מן הנשחט - לפנים מן הבהמה: ה"ג שוחט את בן הבקר יהיה לפני ה':

נגיעה - סתם במקצת היא:

שחל שמיני שלו - והיה לו היום ליכנס להר הבית לחלל שער נקנור שלא נתקדש להכניס ידיו לבהונות וראה קרי ובעל קרי אין נכנס להר הבית כדאמרי' באלו דברים (פסחים דף סז.) זב וכל זב לרבות בעל קרי שמשתלח חוץ לשתי מחנות כדאמרינן התם:

אע"פ שאין טבול יום אחר - של טומאת קרי נכנס להר הבית דקסבר טבול יום דזב כזב דמי זה נכנס ומכניס ידיו לעזרה ליתן מדם האשם ומלוג השמן על בהונותיו כדי שיטהר לאכול פסחו לערב והוא ישלחנו לעזרה היום לשחוט ולזרוק עליו אבל הוא לא יכנס לעזרה (ושוחט בסכין ארוכה) דטבול יום שנכנס לעזרה בכרת כדאמרי' בהקומץ רבה (מנחות כז:):

מוטב יבוא עשה - של פסח:

שיש בו כרת וידחה עשה - דשילוח טמאים מהר הבית שאין בו כרת שאין ענוש כרת אלא מחומת העזרה ולפנים:

אפי' עשה אין בו - בהר הבית לגבי טבול יום דקסבר טבול יום דזב לאו כזב דמי:

נכח החצר החדשה - הר הבית שחידשו בה בהלכותיה:

אידי ואידי - עשה של כרת טבול יום לגבי עזרה בכרת הוא והא קא מעייל לעזרה שהרי אי אפשר להוציא דם האשם לחלל השער דמיפסל ביוצא:

מטונך - ממשאך שבאתה עלי להכביד אכביד עליך ממצורע השיבות שגזירת הכתוב היא אצלו שהותרה לו ביאה במקצת שהרי מחוסר כיפורים הוא והוא מכניס ידיו לבהונות:

הואיל והותרה - ביאה מקצת לצרעתו:

הותרה - אף לטבול יום של קרי שלו:

אמר רב יוסף - שמע מינה מדעולא דאמר הואיל ואישתרי להא אישתרי להא:

רובן - של ציבור זבין בפסח ולא נדחית טומאת זיבה אצלן ונעשו טמאי מתים בו ביום הואיל והותרו לטומאת המת שנדחה אצלן הותרו לזיבתן:

טומאה אישתראי - שבאה אחרונה זיבה ראשונה עומדת במקומה ולא דמי למצורע דהתם איכא למימר מיגו דקמייתא לא הוי אסירא ליה בתרייתא לא חמירא לך מקמייתא שהרי טמא היה ומותר אבל הכא כי הוה זיבה גרידתא הוו אסירי השתא דאיתוספא טומאה עלייהו אישתרו להו:

הואיל והותרו לטומאתן - הקודמת אינן נאסרין מחמת האחרונה שהרי אף הראשונה טומאה של כרת היתה והיו מותרים היום:

היתירא הואי - בהיתר גמור גזרה עליו תורה ביאה במקצת:


[טומאה] דחויה היא - כלומר בקושי נדחית אצלה דיחוי בעלמא על ידי נשיאות עון שהציץ מרצה ולא בהיתר גמור לטומאת מת אידחי ולא לטומאת זיבה:

דתרוייהו - אביי ורבא סבירא להו טומאה דחויה היא בצבור ונ"מ למיהוי מאן דאמר בפ"ק דיומא (דף ו:) דאמר הותרה היא בציבור יחיד במקום רבים:

לימא מסייע ליה - לעולא דאמר ביאה במקצת שמה ביאה:

תכף לסמיכה שחיטה - כדכתיב וסמך ושחט:

חוץ מזו - של אשם מצורע:

שהיתה בשער נקנור - הוא שער המזרחי כדתנן בשקלים (פ"ו מ"ג) שבמזרח שער נקנור וחלל שער לא נתקדש בקדושת העזרה כדאמרי' בכיצד צולין (פסחים פה:) לפי שהמצורע עומד שם ומכניס ידיו לעזרה ושם מוציאין לו את האשם וסומך עליו וחוזר ומכניסו למקום שחיטתו ושוחטו מפני שאין מצורע יכול ליכנס בעזרה ולסמוך:

עד שמזין עליו מדם חטאתו - לא עליו ממש קאמר שאין נותנין על בהונות אלא מדם האשם אלא שזורקין בשבילו דם חטאתו ודם אשמו:

ליעייל ידיה - לתוך הפתח ולסמוך ולישחטיה אצל הפתח דהא כל הפתחים שהיו שם רחבן עשר אמות וחמש מהן בצפון וחמש מהן בדרום שהפתח מכוון כנגד פתחו של היכל באמצע העזרה ויכול לשחוט לפני צפונו של פתח דהוה ליה צפון וקס"ד רבי היא דאמר כל צפון העזרה כשר לשחיט' קדשים ואף צפון שבמקום דריסת רגלי כהנים וישראל כדאמר לעיל:

מרחק צפון - צפון הכשר (מהן) לשחיטת קדשי קדשים רחוק מן הפתח יותר מכ"ב אמה מקום דריסת ישראל ומקום דריסת כהנים דכל אחת מהן י"א אמה במסכת מדות (פ"ה) [וכר"י ברבי יהודה] דאמר (יומא דף לו.) איזהו צפון מקיר מזבח ועד כותל העזרה כנגד צפונו של מזבח ותו לא הילכך צריך להחזירו בצפון המזבח וליכא תכף לסמיכה שחיטה:

הכי גרסינן וליעבד פישפש - ופירושו פתח קטן כדתנן במסכת שקלים שבמזרח בשער נקנור ושני פשפשין היו לו אחד מימינו ואחד משמאלו והן מחשבון פתחים שהיו משתחוים כנגד הפתחים והכא פרכינן וניעביד פתח קטן בכותל צפוני של עזרה כנגד המזבח ויעמוד מצורע בחללו ויכניס ידו ויסמוך אי לאו דביאה במקצת שמה ביאה:

הכל בכתב - כך אמר דוד כל פתח העזרה ומדותיה ובנין כל הבית נמסר לי מיד ה' ואין להוסיף על החשבון וביאה במקצת לא שמה ביאה:

אמר רב יוסף - לעולם רבי היא ודקאמרת ליעול וליסמוך כל הסומך כו':

מאי קסבר - האי תנא דאמר כל הסמיכות צריכות תכף לסמיכה שחיטה חוץ מזו:

ליעול וליסמוך בהדיא - דרחמנא אמר לו שיכנס ויסמוך:

שמא ירבה בפסיעות - לאחר שסמך אם יכנס פסיעה לצד פנים יותר משהיה צריך נמצא ענוש כרת:

סמיכת אשם מצורע דאורייתא - כשאר אשמות דגמרינן להו סמיכה מהיקשא דכחטאת כאשם בפ"ק (לעיל יא.):

תכף לסמיכה שחיטה לאו דאורייתא - דלא משמע ליה וסמך ושחט במקום שסומך ישחוט:

מיתיבי וסמך ושחט - האי דסמכינהו קרא להיקישא סמכינהו כדאמרי' מה סמיכה בטהורים כו' וסמיכה דפשיטא לן בה משום דכתיב לפני ה' בשחיטה דצריכה שתהא לפנים ומשום דתכף לסמיכה שחיטה צריך שיכנס הסומך לפנים ולעמוד טמא מבחוץ ולסמוך בפנים אי אפשר כדאמרן לעיל שראשו ורובו מכניס:

ואי אמרת לאו דאורייתא - היכי פשיטא ליה סמיכה בטהורין:

בטמאין נמי איתא - שסומך בחוץ ומכניסה טהור לפנים ושוחט:

סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא - קסבר שאינו בכלל אשמות שהרי אינו בא אלא להכשיר:


רבינא אמר - הא דאמר עולא לעיל משמיה דריש לקיש בביאה מקצת:

לענין מלקות אמרה - כדקאמר לוקה בהדיא אבל לא לענין כרת דתותביה מצורע שראה קרי דכי איתקש ביאה לנגיעה לאזהרה איתקש כדכתיב לא תבא אבל לעונש לא איתקש דאין עונש בנגיעה:

לטמא שנגע בקדש איתמר - לא יליף ריש לקיש מלקות מההוא קרא אלא לטמא שנגע בקדש ולא איירי בביאת מקדש כלל:

בתרומה כתיב - כדמוכח סיפיה דקרא עד מלאת ימי טהרה שיעריב שמשה שהיא טבולת יום ארוך שטובלת בשביעי ללידתה וכל ימי טוהר שלה [הרי] היא כטבולת יום וביום מ' ואחד מביאה קרבנה ומדכתיב לא תגע עד מלאת אבל משימלאו ימיה תגע ואפי' מחוסרת כפרה ע"כ בתרומה כתיב דלענין קדש עד שתביא כפרתה והכי מוקמינן להאי קרא ביבמות בהערל וכיון דבתרומה כתיב לא ילפינן מלקות דקדש ואפילו בק"ו דאין מזהירין מן הדין:

לאוכל בשר קדש - בטומאת הגוף:

בכל קדש לא תגע - ודרשינן לקמן אזהרה לאוכל:

טומאתו טומאתו - כתיב בכרת באוכל קדש בטומאת הגוף וטומאתו עליו וכתיב בביאת מקדש עוד טומאתו בו מה ביאת מקדש איכא אזהרה ולא יטמאו את מחניהם אף טומאת הגוף דאוכל קודש תיפוק ליה אזהרה מהכא: ומשני טמא שנגע נפקא לן מדאפקיה בלשון נגיעה:

אזהרה לאוכל - עיקר קרא מידריש מדאיתקש קדש למקדש בהאי קרא דרשינן מה ביאת מקדש דבר שיש בו כרת אף אזהרת קודש דבר שיש בו כרת והיינו אכילה דאילו בנגיעה לא אשכחן כרת ומיהו אזהרה לנוגע נפקא לן מיניה מדאפקיה בלשון נגיעה:

תניא כוותיה דריש לקיש - דאזהרה לאוכל קדש מהכא:


נטילת נשמה - כרת:

ואכתי מיבעי ליה כו' - וכיון דלאחר זריקה נפקא לן מיניה היכי יליף מיניה תרתי:

אתיא טומאתו טומאתו - אזהרת טמא שלא יאכל קדש אלמא אזהרתו מעונשו ילפא ועונשו לאחר זריקה הוא ולא לפני זריקה כדקתני בגמ' דהקומץ רבה (מנחות כה:) יכול יהו חייבין עליו משום טומאה לפני זריקת דמים תלמוד לומר כל טהור יאכל בשר והנפש אשר תאכל בשר וגו' (ויקרא ז) הניתר לטהורים חייבין עליו משום טומאה שאין ניתר לטהורים אין חייבים עליו משום טומאה:

אם כן - דלאוכל לאחר זריקה אתא קרא לכתוב בקדש ואנא אמינא לאחר זריקה הוא דומיא דעונש:

מחלוקת בטומאת הגוף - בההוא קאמר ר' יוחנן אינו לוקה דנפקא ליה אזהרה מעונש:

אבל טומאת בשר - טהור שאכל את הטמא דאזהרה דידיה בהדיא כתיבי והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל (שם) דברי הכל לוקה:

דאמר מר והבשר - יתירא דכתיב בסיפיה והבשר כל טהור וגו':

לרבות עצים ולבונה - לטומאת עצמן דחיבת הקדש מכשרתם לשוינהו אוכלא ואע"ג דהני לאו בני אכילה נינהו ובשר לפני זריקה לא גרע מינייהו: ה"ג ורבא אמר בטומאת הגוף אבל טומאת בשר איתקיש לעונש דסמיך לי' והנפש אשר תאכל בשר דאוקימנא בלאחר (זריקת בשר):

שקדשו בכלי - עצים שחתה אותן במחתת כלי שרת מעל המזבח עם גחלים ולבונה שקידשה בבזיכין דאפי' כרת בטומאת הגוף נמי אית בהו:

דתנן - לקמן בפרק בית שמאי (דף מג.) גבי טומאת הגוף:

כל שיש לו מתירין - המתירין אותו באכילה חייבין עליו משום טומאה משקרבו מתיריו ושאין לו מתירין משקדש בכלי:

בהמה טמאה - סוסים וגמלים:

טהורים אין - מן הבקר ומן הצאן תקריבו:

אותה תאכלו - מפרסת פרסה ומעלת גרה:

ולאו הבא מכלל עשה עשה - כך שנויה בתוך הברייתא ומסקינן בלא תעשה מניין תלמוד לומר אך את זה לא תאכלו אלמא מדאיצטריך לא תעשה אחריה לאו אזהרה הוא:

דכ"ע ל"פ - דעשה הוא דאיכא ותו לא:

כי פליגי בחיה - ולא לענין מלקות אלא לעשה ואימור נמי איפוך דרבי יוחנן לריש לקיש והכי הוה שמיע ליה לרבי יעקב:

ההוא למצוה - בהמה מצוה להקריב וחיה רשות ומיהו טמאה ודאי לא דכתיב ממשקה ישראל מן המותר לישראל בפרק קמא דמנחות (דף ו.) גבי טריפה:

אילו נאמר קרבן לה' מן הבהמה - ולא פירש בקר וצאן:

הייתי אומר כו' - כענין שנאמר זאת הבהמה וכתיב בתריה איל וצבי: תרי בקר וצאן כתיבי התם מן הבקר ומן הצאן תקריבו והדר כתיב אם עולה קרבנו מן הבקר ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים:


פסול מהו שיעשה שירים - מי שהוא פסול לעבודה:

מהו שיעשה שיריים - אם קבל וזרק מהו שיחזור הכשר ויקבל ויזרוק ויכשר הקרבן מי אמרינן כיון דזרק פסול שוייה לדם שבצואר שיריים ותו לא מיחזי לזריקה או דלמא לא אלימא זריקת פסול לשוייה לדם שבצואר בהמה שירים ויחזור הכשר ויקבל:

אין לך זריקה פסולה שעושה את השאר שירים - אלא זריקה במחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו:

הואיל ומרצה לפיגולו - הואיל והויא זריקה מן התורה למיקבעיה פיגול ופסול:

כוס פסול - כגון שיצא מהו שיעשה לדם שבצואר שירים אם זרקו כהן כשר לזה ולא יהא תקנה לקרבן שיחזור ויקבל:

פסול גופיה מאי סבירא לך - אדם פסול שזרק מאי סבירא לך בשירים שבצואר בהמה דלא קמיבעיא לך:

כוס מהו שיעשה את חבירו דחוי או שירים - כגון חטאת שקבל דמה בשני כוסות ונתן כל מתנותיו מאחד מהן חבירו שירים הוא ונשפך ליסוד דכתיב ואת כל הדם ישפך וגו' (ויקרא ד):

או דחוי הוא - דחייה בידים שלא ניתן ממנו על הקרנות וישפך לאמה שבעזרה המוציאה דמים לנחל קדרון:

למעלה - בפרשה הוא אומר בשעיר נשיא בשירי הדם ואת דמו ישפך ולא כתיב כל דמו:

למטה - בחטאת יחיד הוא אומר ואת כל דמה ישפך:

והן נשפכין לאמה - דכוס עושה את חבירו דחוי:

למעוטי שירים שבצואר בהמה - שהן נעשין שירים על ידי הדם הנתקבל וישפכו לאמה:

וצריכא - לאשמועינן דאית להו תקנה בחזרה:

דחזי לעבודת ציבור - כגון טמא דחזי לכתחלה בציבור הלכך גבי יחיד איכא תקנתא בחזרה:

ביום הכיפורים - נטל את המחתה בימינו ואת הכף בשמאלו:

וניהוי דחוי - דהא נראה ונדחה ואמאי אית ליה תקנתא בחזרה:

אפילו דם - שעיר הנעשה בפנים:

בכוס - ומת המשתלח לא נדחה הדם אלא מביא שעיר אחר ומזווג להדם וכשר הדם למתנותיו וזה ישתלח ולשון אפילו דנקט משום דשלשה מחלוקות בדבר איכא למאן דאמר אפילו בעלי חיים נדחים דקתני ואם משהגריל מת אחד מהן יביא שנים ויגריל עליהם כבתחילה והנשאר ידחה ואיכא למאן דאמר מביא חבירו שלא בהגרלה דבעלי חיים אין נדחין והגרלה לא מעכבא אבל דם בכוס ומת המשתלח ישפך הדם דשחוטין נדחין ואין חוזרין ונראין ואתא חנן המצרי למימר אפילו דם בכוס מזווג ליה אחר:

שבידו - לתקן להחזיר כי הנך דמתניתין אבל ההוא דמשתלח אין בידו מי יימר דיהבי ליה אחריני:

ימות המשתלח - דאידחי ליה ויביא שנים אחרים:

מדם התערובת - של פסחים:

זורקו זריקה אחת - כדין פסח:

כנגד היסוד - לאפוקי קרן דרומית מזרחית כדאמרי' לקמן שאם נשפך דמו של אחד מהן על ידי שהן רבים ונבהלים לעשות נמצא כוס זה מכשירו שהרי כולם מעורבים בו ואי משום דאיערוב בדם התמצית אמרינן לקמן רבי יהודה לטעמיה דאמר אין דם מבטל דם ולא אמרינן אידחי ליה בהתערבו הואיל ובידו לאוספו:

והלא - זה שנשפך:

לא נתקבל בכלי - היאך יהיה כשר הא קיימא לן נשפך מן הצואר על הרצפה ואספו פסול:

מנא ידעי - רבנן שלא נתקבל והלא לא מעשה היא אלא סברא היא בעלמא דחייש לשמא נשפך דמו של אחד מהן:

שמא לא נתקבל - ונמצא זורק דם פסול:


ואף אני לא אמרתי - שיאסף אלא בנתקבל בכלי:

והוא גופיה - רבי יהודה מנא ידע שנתקבל בכלי:

זריזין הן - ומקבלי לכולהו:

הייא - מהרה:

באזהרה - ה' לאוין כתיבי בדם חד לדם התמצית כדאמרינן בכריתות בפ"ק (דף ד:):

ר' יהודה אומר בכרת - התם יליף טעמא:

אין דם מבטל דם - דמין במינו לרבי יהודה לא בטיל ולקמן תנן לה בפ' כל הזבחים שנתערבו (דף עח.):

למה פוקקין את העזרה - ערבי פסחים שלא יצאו הדמים דרך אמה לנחל קדרון:

והא קא הויא חציצה - בין רגליהם לרצפה ותנן עומד על גבי כלים כו' פסול (לעיל דף טו:):

היו בגדיו מטושטשין - לעיל בפרק ב' תניא לה:

בהולכת אברים לכבש - הא דקתני שבח הוא לבני אהרן כו' בהולכת אברים קאמר ולקמן פריך ובהולכת דם היכי אזלי:

אאיצטבי - איצטבאות גבוהין היו שם בנין אבנים ואינן חוצצין דמן הרצפה הן:

מתני' לאכול דבר שאין דרכו לאכול - חוץ למקומו או חוץ לזמנו:

קיפה - מפרש בהעור והרוטב (חולין דף קכ.) תבלין ודקדקת הבשר השוכנת בשולי קדרה:

אלל - גיד הצואר שהוא קשה ואין ראוי לאכילה:

ואין חייבין עליהן משום פיגול - אם היה הזבח פגול שחישב על בשרו או על אימוריו חוץ לזמנו ונתפגל האוכל מאלו פטור:

וטמא - אם אכל בטומאת הגוף מאחת מאלה הזבח כשר:

את המוקדשין - כל היכא דנקיט האי לישנא מיירי בנקבות:

לאכול שליל - שבמעיה:

לא פיגל - את הזבח דלאו גופיה דזיבחא הוא:

חלב המוקדשין - חלב שבדדיה:

אין חייבין עליהן משום פיגול - אם פיגל בזבח ואכל מחלבה לא מחייב כרת דלאו זיבחא הוא:

גמ' פיגל בזבח - שחטו ע"מ לאכול או להקטיר חוץ לזמנו:

נתפגל השליל - האוכל מהשליל חייב:

בשליל - ששחט את הזבח ע"מ לאכול מן השליל חוץ לזמנו:

לא נתפגל הזבח - קסבר רבי אלעזר שליל גופיה דזיבחא הויא דעובר ירך אמו הוא ומיהו אין מחשבתו מפגלת הזבח דדבר שאין דרכו לאכול הוא דרובא דאינשי לא אכלי ליה ושליל עצמו לא נתפגל מדקתני מתני' לאכול שליל או שליא בחוץ לא פיגל:

אלל - של עוף ראוי לאכילה הוא דרכיך:

מוראה - לא חזי לאכילה דפירשא בעלמא הוא הלכך מחשבה דידה לא מפגלא ומיהו היכא דנתפגל העוף ע"י דבר אחר כיון דאיכא אינשי דאכלי חייב עליו כרת:

פיגל באימורין - שחט פרים הנשרפים ע"מ להקטיר אימוריהן חוץ לזמנן:

נתפגלו פרים - והאוכל מבשרן חייב:

חישב בפרים - ששחט ע"מ לאכול מבשרן חוץ לזמנו:

לא נתפגלו אימורי' - להתחייב כרת האוכל מכליות או מיותרת הכבד שלהם וכל שכן דלא נתפגלו פרים עצמן שהרי חישב לאכול דבר שאין דרכו לאכול ואיידי דנקט פיגל באימורין נקט נמי לא נתפגלו אימורין:

לימא מסייע ליה - לר' אלעזר דאמר מתפגל ואע"פ שאין מפגל כגון שליל ומוראה ובשר הפרים:

ושוין - ר"ש וחכמים שנחלקו בפ' ב"ש (לקמן מג.) דרבנן אמרי פיגול נוהג בפרים הנשרפים ור"ש אמר כל שאינו על מזבח החיצון אין חייבין עליו משום פיגול ושוין שאם חישב באחת מעבודות הדם לאכול מן הפרים למחר או לשורפן בבית הדשן כהילכתו למחר לא עשה כלום דמחשבת אכילה לא מהניא בהו דדבר שאין דרכו לאכול הוא ומחשבת שריפה נמי לא דאמחשבת אכילת מזבח קפיד רחמנא אבל שריפה לאו לשון אכילה הוא ואע"ג דאמרן בפירקין דלעיל חישב שתאכלהו אש למחר פיגול ה"מ דחשיב בלשון אכילה כדאוקי התם:

מאי לאו - הא דפליגי רבנן דאמרי פיגול נוהג בהם בבשר דפרים עצמו קאמר דאם חישב באימורין להקטירם למחר דחשיב כי אורחייהו ואכילת מזבח נתפגל בשר הפרים ליענש כרת על אכילתו:


אימורין עצמן - יותרת הכבד והכליות אבל לא בשר שאין מתפגל בדבר שהוא גופו זבח אלא דבר המפגל דכיון דלא חשיב אכילה לענין פיגול לא חשיב נמי אכילה לענין איפגולי:

הוכשרו - נתקנו לקבוע פסולין הללו:

בטבול יום ובמחוסר כיפורים - אם נגעו בהן:

מדפסלה לינה - פסלה נמי מחשבת לינה:

מאי לאו לינת בשר - קתני שאם לן נפסל וה"ה למחשבת לינה שפוסלת בבשר ונהי נמי דהיכא דחישב אבשר עצמו לא תדוק מינה דהא מחשבה בדבר שדרכו לאכול בעי וברייתא לעיל נמי תניא בהדיא ושוין שאם חישב לאכול פרים לא עשה כלום אפילו לפסול מיהו הא דייקינן מינה דמחשבת לינת אימורים מפגלת הבשר כרבי אלעזר:

לא לינת אימורים - דקתני דפסלה האימורים נפסלים בלינה קתני ודכוותה פשוט מינה דמחשבת לינת אימורים מפגלת באימורין:

עד שיתיך את הבשר - גרסינן במס' מעילה ול"ג משיותך דא"כ הוה ליה דבר שנעשית מצותו ואין מועלין בו אבל עד שיתיך דאכתי אית בהו צורך עבודת גבוה קרי בהו מקדשי ה':

ולא מתפגלין - לקמיה מפרש ליה:

צמר שבראשי כבשים ושער שבזקן תישים - איצטריך לאשמועינן דלא מהניא מחשבה בהו משום דעור הראש קרב עם הראש שאינו בכלל הפשט כדתניא בהשוחט (חולין דף כז.) מנין לרבות הראש שכבר הותז ומהניא ביה מחשבת הקטרה בהנך מיהא לא מהניא מחשבה אם חישב להקטיר למחר דלאו דרכו להקטיר הוא דגבי אם עלו ירדו קא תני להו בפ' המזבח (לקמן דף פה:):

והמוראה - של עוף והאלל של בהמה והעובר ל"ג דהיינו שליל:

וחלב המוקדשין - חלב שבדדי נקבה: הכי גרסי' לברייתא הכא ובתוספתא כך שנוייה כולן לא מפגלין ולא מתפגלין ואין חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא והמעלה מהן בחוץ פטור ה"ג לגירסא דגמ' מאי לאו לא מפגלין את הזבח ולא מתפגלין מחמת הזבח לא לא מפגלין את הזבח ולא מתפגלים מחמת עצמן אי הכי הא דקתני סיפא כולן לא מפגלים ולא מתפגלין הא תו למה לי וליטעמיך אין חייבין עליהן משום פיגול תו למה לי אלא איידי דבעי למיתני נותר וטמא תנא פגול ה"נ איידי דבעי למיתני המעלה מהן כו'. אין חייבין עליהן משום פיגול אם חישב בזבח פיגול ואכל מאלו והמעלה מהן בחוץ פטור דאין ראויין לפתח אהל מועד [וה"פ] מאי לאו אין מפגלין את הזבח אם זרק ע"מ לאכול או להקטיר מאלו חוץ לזמנם הזבח כשר:

ולא מתפגלין מחמת הזבח - אם חישב לאכול מבשר הזבח או להקטיר (מחמת) אימורין חוץ לזמנו ולא נתפגלו אלו ליענש באכילתו כרת ותיובתא דר"א דהכא שליל ומוראה תנן:

מחמת עצמן - אם זרק ע"מ לאכול לאלו חוץ לזמנו אין מתפגלין שאין מחשבתו מחשבה:

הא תו למה לי - לאו לאיתויי דאף מחמת זבח אין מתפגלין:

וליטעמיך אין חייבין עליהם משום פיגול - פעם שלישית למה לי למיתני הא מאי תיתי לאשמועינן לדידך אלא על כרחך משנה לאו דוקא אלא אגררא דטמא ונותר נסבה לרבי אלעזר נמי משנה שניה לא תיקשי דאגררא דהמעלה מהן בחוץ נסבה:

אף אנן נמי תנינא - כרבי אלעזר דשליל ושיליא מתפגלין ולא מפגלין:

לא פיגל - משמע לא את עצמן ולא את הזבח:

הא שליל ושיליא חייבין - עליהן משום פיגול אלמא מתורת מפגל אפקעינהו מתורת מתפגל לא אפקעינהו:

מחמת זבח - מתפגלין מחמת מחשבת עצמן לא מתפגלין:

תנן התם - גבי אם עלו לא ירדו בפרק המזבח:

מכשיר - אם עלו שלא ירדו:

וכשרין בעופות - לכתחילה שאין פוסל בהן אלא חסרון אבר כגון יבש גפה נסמית עינה (ויצאת) או נקטעה רגלה משום הקריבהו נא לפחתך כדמפרש בבכורות:

דוקין - טיילא בלע"ז לשון או דק (ויקרא כא) כמו הנוטה כדוק (ישעיהו מ) [אבל] דוקין שבעין לא פסלי בהו ואע"ג דמום גמור הוא לא נאמרו מומין אלא בבהמה דכתיב תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים (ויקרא כב) מיניה דרשי' (מנחות דף כה.) תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות הואיל וכשרין בעופות לכתחלה בבהמה אם עלו לא ירדו:

והוא שקדם הקדשן את מומן - אבל קדם מומן את הקדשן לא חלה עליהן קדושת מזבח מעולם אלא קדושת דמים ואין המזבח מקדש פסולין אלא שנראו לו כדמפרש בפ' המזבח:

ומודה ר"ע בעולת בהמה נקבה - שתרד ואע"פ שכשרה בעופות לכתחילה מ"ט דכמאן דקדם מומה להקדישה הוא שאין לך מום בעולה גדול מזה דכל עולה זכר הוא:

המעלה מהן בחוץ - בברייתא דלעיל תנן לה וקתני בה שליל ומעלה מהן משמע מבשרו פטור דלאו גופיה דזיבחא הוא ולא חזי להקרבה כדתניא בבהמה המקשה (חולין דף עה.) מה יותרת כבד וכליות האמורים באשם מוצא מכלל שליל אף כל מוצא מכלל שליל: הא מבשר אימן חייב:

והיכי משכחת לה בעולת נקבה - דאילו בשלמים המעלה מבשר בחוץ פטור דלא מתקבל בפנים הוא כדתנן בפרק בתרא (לקמן דף קיב:) המעלה מבשר חטאת כו':

הא מני ר"ע היא - דכיון דבפנים אם עלתה לא תרד מיחייב עלה בחוץ: הכי גרסינן אימא המעלה מהן בחוץ פטור הא מאימורי אימן חייב והא מהן קתני ואימן דומיא דידהו אימא המעלה מאימוריהן בחוץ פטור הא מאימורי אימן חייב. לא תימא הא מאימן חייב אלא אימא הא אימורי אימן חייב ובשלמים או בחטאת עסקינן שבאין נקבות:

והא מהן קתני - דמשמע מבשרן ואימן דומיא דידהו ודייקינן מינה הא מאימן חייב ע"כ דומיא דידה דייקינן מן הבשר ע"כ בעולה קאי:

מתני' רבי יהודה פוסל - אף על פי שאין כאן לא אכילה ולא הקטרה ובגמרא מפרש טעמא:

שלא כנגד היסוד - או על המזבח שלא כנגד היסוד:


גמ' תרי קראי כתיבי בנותר - חד בפסח וחד בתודה:

חליפין - מפריש תודתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה הויא שניה חליפי תודה וקריבה:

וולדות תמורה - ולד תודה ותמורת תודה וכולן קריבין כדאמרי' בבכורות (דף יד:) רק קדשיך אלו התמורות אשר יהיה לך אלו הוולדות בכולן אני קורא בהן תשא ובאת וגו':

ת"ל ובשר - דהוה ליה למכתב ותודתו ביומו יאכל הוה ליה קרא יתירא לדרשא:

שלמי נזיר - איל נזיר הטעון לחם כמותה:

ושלמי פסח - חגיגת ארבעה עשר אבל שלמים בעלמא לא מצי לרבויי דהא כתיב בהדיא בהו שני ימים ביום זבחכם יאכל וממחרת:

ה"ג א"כ לימא קרא לא תותירו - כדכתיב בכל שאר הנותרים לשון נותר:

ועוד טעמא דר' יהודה ע"כ סברא הוא - ולא מריבוי דקרא אלא ס"ל דהואיל ומיפסיל בהוצאה ובהינוח מיפסיל נמי במחשבת הוצאה והינוח:

שאם הניח למחר שהוא פסול - דדם נפסל בשקיעת חמה:

ונפלוג נמי ר' יהודה בכולהו - הואיל וטעמא מהאי סברא הוא נפלוג בכולהו הנך דמתני' דקתני כשר ומשנינן בהי מינייהו נפלוג:

מי קא מיפסיל - אם היה שובר את העצמות או אוכל נא:

שיקריבוהו טמאים מי קמיפסיל - והאי יקריבוהו באימורין קאמר דומיא דיאכלוהו בבשר וכן אם יאכלו טמאים או ערלים זבח שנזרק דמו כהלכתו מי פסיל הקרבן למפרע מלרצות:

ה"ג לישנא אחרינא כל כמיניה - מי ישמע לו להקריבו בפסול הכהנים טמאים לא ישמעו לו וכן הערלים להקריב למזבח בעבירה או לאכול קדש בעבירה הלכך אין מחשבתו מחשבה בדבר התלוי באחרים:

לערב דמן בדם כו' - כולי האי משינויא כלומר ואי איפליג בלערב דמה כו' אין דם מבטל דם וכיון דעירוב לא פסיל מחשבת עירוב [נמי] לא פסיל:

ליתן את הניתנין כו' - ליפלוג במחשבה שלא במקומו:

ר' יהודה לטעמיה - דאמר אפילו יהביה חוץ למקומו לא מיפסיל זיבחא מלרצות דשלא במקומו כמקומו דמי בפ"ב (לעיל כז.) דאוקימנא מתניתין דחישב ליתן את הניתנין למטה למעלה כו' דס"ל לתנא דשלא במקומו כמקומו דמי דמסקנא מידי דהוה אמחשבת הינוח ואליבא דר' יהודה:

ולפלוג בליתן את הניתנין בפנים בחוץ - והניתנין בחוץ שחשב ליתן בפנים קא מקשי דהתם ודאי אי הוה יהיב חטאת החיצונה בפנים מיפסלא דכתיב וכל חטאת אשר יובא וגו' (ויקרא ו):

קסבר רבי יהודה - מחשבה ליתן את הניתנין בחוץ בפנים לא פסלא דגבי מחשבת חוץ לזמנו כתוב שלישי ודרשינן שיהא אותו חוץ משולש בדם ובשר ואימורין דהיינו חוץ לעזרה ממש שבשעת היתר הבמות נשתלש בכל אלה הלכך גזירת הכתוב דפסול חוץ למקומו אבל להכניסו לפנים לאו מחשבה היא:

דבר רע - לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום וגו' ריבה כאן אזהרה שלא ישחוט החטאת בדרום:

וחטאת שנכנס דמה לפנים כו' - כלומר לא תזבחנו ע"מ להכניס דמה לפנים ולאו בהכנסה ממש קמזהר ליה אלא במחשבת הכנסה דהא בזביחה קאי וקא קרי ליה דבר רע אלמא מיפסיל:

הכניס בשוגג כשר - בפרק כל הזבחים שנתערבו וקיימא לן התם בגמרא בשילהי פירקין דהא דדייקינן הא מזיד פסול בשכיפר בשנתן ממנו על מזבח הפנימי הוא דקפסיל רבי יהודה ולא מיפסל בהכנסה:

והשתא ומה כו' - דאיכא למשמע מיניה דכל שכן דמחשבת הכנסה לא פסיל:


יהא חייב - מלקות:

דבר רע - מום בגלוי שהוא מגונה קרי דבר רע בבכורות בפרק על אלו מומין (דף לז.):

ומודה רבי יהודה - בחישב על מנת להניח שחוזר וקובעו לפיגול אם חזר וחישב בעבודה שניה על מנת לאכול חוץ לזמנו ולא אמרי' כבר נפסל במחשבת הינוח:

אמר רבא תדע - דמחשבת הינוח לרבי יהודה לאו כמחשבת חוץ למקומו ושלא לשמו היא לאפוקי מידי פיגול דהא פיגול דשוחט על מנת לזרוק את דמו למחר לפני זריקה לאו כלום היא ואין המחשבה מועלת עד שיזרק הדם היום דבעינן קרב כל מתיריו ומיהו מחשבה קמייתא מחשבת הינוח הוי וכי זריק ליה אתיא זריקה וקבעי ליה ולא אמרי' הואיל ומעיקרא פיגול לא חיילא איפסיל ליה במחשבת הינוח וכי זריק ליה או בפיגול או בשתיקה לא ליחול פיגול:

התם חד מחשבה - דלא שינה מחשבתו הראשונה והיא היתה לשם פיגול:

תרי מחשבות - והאחד שם פסול לה ולא שם פיגול:

כשר - כדאמרינן במתני' לדברי הכל:

למחר פסול - חישב ליתן למחר את הניתנין למטה למעלן ואוקי בפרק שני משום מחשבת הינוח כרבי יהודה ולא משום מחשבת נתינת מחר דא"כ פיגול מיבעיא ליה אלמא לא הוי פיגול דזריקה דלא כשר באכילה לא אתיא לידי פיגול וקתני חזר וחישב בו אלמא לא מיקבע תו פיגול:

חישב שיאכלוהו טמאים למחר - פיגול ולא אמרינן לאו מחשבה היא דאכילת טמאים לא חזיא והוי כמחשב מחשבת פסול:

תדע - דמחשבת אכילת פסול לא מפקא מידי פגול בר מחשבת חוץ למקומו (ולזמנו) דהא בשר לפני זריקה לא חזי לאכילה וכי מחשב ביה בשחיטה ע"מ לאוכלה למחר מפגיל דהשתא אכילה פסולה היא בלא שום פיגול:

התם זריק ומיחזי - ואשתכח דלמחר אי לאו משום פיגול הוה חזיא לאכילה:

שלא הורמה - ד' חלות הנתרמות לכהן מארבעה מינין שבה דכתיב והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה וגו' (ויקרא ז):

משום טומאה - אם אכלן בטומאת הגוף ואע"ג דקי"ל שאין ניתר לטהורים אין חייבין עליו משום טומאה האי כיון דאיזרק דם ניתר לטהורין קרינן ביה ואע"ג דאין פסח נאכל אלא צלי וחלות התודה עד שיורמו:

ה"ג אשר לה' לרבות אימורי קדשים קלים לטומאה - והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים אשר לה':

לטומאה - להתחייב כרת האוכלן בטומאת הגוף דאשר לה' יתירא הוא למידרש ביה דבר שהוא עולה לגבוה:

פרק רביעי - בית שמאי


מתני' בית שמאי אומרים - מתנה אחת. זריקה אחת כיפר אע"פ שרובן טעונים שתי מתנות שהן ארבע:

ובחטאת שתי מתנות - מתנות אצבע ממש ובגמרא יליף טעמא:

לפיכך - חטאת וכל הזבחים לבית הלל ולבית שמאי שאר זבחים חוץ מחטאת:

נתן את הראשונה כתקנה - בשתיקה ואת השניה במחשבת אכילת בשר חוץ לזמנו כיפר וכשר הקרבן שכבר ניתר הקרבן ליקרב על ידי מתנה ראשונה ואין השניה מתרת את הבשר לפיכך אינה מפגלת:

פיגול וחייבין עליו כרת - שאין מחשבת חוץ למקומו דשניה מוציאתו מידי פיגול שכבר הוקבע בראשונה שכבר קרבו כל מתיריו:

שחיסר אחת מכל המתנות לא כיפר - כדיליף בברייתא בגמרא:

לפיכך - הואיל וכולן מתירות אין זו מתרת בלא זו ואין זו מפגלת בלא זו ואם נתן כולן כתקנן בשתיקה ואחת שלא כתקנה כגון שנתנה במחשבת חוץ למקומו או חוץ לזמנו פסול שלא ניתר בראשונות ואין בו כרת שאין האחרונה מפגלתו דקסבר אין מפגלין בחצי מתיר:

גמ' ישפך - שפיכה אחת משמע דלא כתיב סביב דילפינן מיניה שתי מתנות שהן ארבע בפרק איזהו מקומן: