רש"י על הש"ס/זבחים/פרק יג

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים




אף כאן כו':

ורבנן - דמפקי ליה לקרא לטומאת בגדים ולית להו ג"ש:

היכא שריף להו - לאיזו רוח של ירושלים:

לצפונה של ירושלים - שכל מעשה חטאת בצפון:

אבית הדשן - צריך שיקדים לשם דשן מזבח שיהא נקרא קודם לכן מקום שפך הדשן מכלל דלת"ק לא צריך:

רבי אליעזר בן יעקב היא - דאמר לא אשמועינן על שפך אלא שיהא מקומו מדרון שיהא דשנו משתפך:

ודילמא במקומו משופך הוא דפליגי - ומודה רבי אליעזר בן יעקב שיקדים שם דשן אלא דבעי נמי מקומו משופך:

השורף - המתעסק בצרכי שריפתן כגון המסייע בשעת שריפה והאי תנא אית ליה כרבי שמעון דאין מטמאין בגדים עד שיוצת בהן האור:

דשוייה חרוכא - דהוי ניתך הבשר ואפר מיהא לא הוה לתנא קמא מטמאין עד שיעשו אפר דאותם קרינא בהו אבל אפר לא מיקרי ולרבי אלעזר ברבי שמעון אין מטמאין בגדים:

פרק שלוש עשרה - השוחט והמעלה


מתני' השוחט קדשים בחוץ והעלה - בחוץ. בהעלם אחד:

חייב על השחיטה וחייב על העלייה - שהן שני גופי עבירה דתרוייהו כתיבי אשר ישחט ואשר יעלה (ויקרא יז):

שלא העלה אלא דבר פסול - ואנן מתקבל בפנים בעינן דכתיב ואל פתח אהל מועד לא יביאנו (שם):

כיון שהוציאו פסלו - ואפ"ה חייב וה"ה לשוחט בחוץ ומעלה בחוץ:

הטמא שאכל כו' - משום דפליגי ר' יוסי הגלילי ורבנן בתרוייהו ודמו הנך פלוגתא להדדי תנינהו גבי הדדי:

כיון שנגע בו טמאוהו - ואפ"ה הדר אכיל ליה מחייב ומה לי נטמא בשר על ידו מה לי נטמא ע"י אחרים:

שאינו חייב אלא על טומאת הגוף - כדכתיב וטומאתו עליו ונכרתה ודרשינן בפ' בית שמאי (לעיל דף מג.) בטומאת הגוף הכתוב מדבר מי שטומאה פורחת ממנו: גמ' שחיטה והעלאה ב' פרשיות סמוכות זו לזו באחרי מות:

אלא אזהרה מנלן - דקא מחייבינן ליה עליה חטאת שאין חטאת באה אלא על לאו וכרת כדתנן הפסח והמילה מצות עשה ואין חייבין עליהן חטאת במסכת כריתות (דף ב.):

למרקוליס - אע"פ שעבודתו דרך בזיון לסקלו באבנים וזה עובדו דרך כבוד ולא קרינא ביה איכה יעבדו ואעשה כן ואפ"ה מניין שהוא חייב:

קרי ביה ולא יזבחו וקרי ביה ולא עוד - דאי לכדרבי אלעזר לכתוב ולא עוד את זבחיהם לשעירים והאי דכתיב ולא יזבחו לאזהרת שחוטי חוץ אתא דסמיך לההיא פרשתא:

ע"כ - עד המקרא הזה דלא יזבחו כל הענין העליון שנענש כרת על שחיטת חוץ ועל העלאת חוץ:

מדבר בקדשים שהקדישן בשעת איסור הבמות - משהוקם המשכן דאילו הנך דהוקדשו מעיקרא אי לא מרבי להו קרא בהדיא מסתמא לא שמעינן להו:


שהרי עונשן אמור - כלומר דמסתמא בהו משתעי קרא לאסור והרי עונשן אמור כאן:

מכאן ואילך כו' - שנאמר למען אשר יביאו וגו' דמדכתיב אשר הם זובחים משמע שהיו עומדים לישחט בבמה ומכאן ואילך והביאום לה':

כזובח בשדה - שלא לשם שמים:

(מצות) לא תעשה - בהנך דהוקדשו בשעת היתר מניין:

ת"ל ולא יזבחו עוד - משמע מעכשיו אסורין ועד עכשיו מותרין:

זאת להם - עונש עשה ולא תעשה:

ולא אחרת להם - כרת:

מקום שלא ענש - כגון בקדשים שהקדישן בשעת היתר:

הזהיר - כדאמרן כאן:

שענש - כשהוקדשו בשעת איסור:

אינו דין שהזהיר - ולקמן פריך וכי מזהירין מן הדין:

משרצים - וא"ת תיתי אזהרה בחלב בק"ו משרצים טמאין כגון שמונה שרצים:

במשהו - טומאתן בכעדשה אבל חלב בכזית:

משרצים טהורים - שאין מטמאין כגון צפרדע ונמלה:

שכן אסורין במשהו - לאכילה בכעדשה כדתניא במעילה בגמרא בפרק קדשי מזבח (דף טז:) ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף וגו' פתח הכתוב באכילה וסיים בטומאה לומר לך כשיעור טומאתן של שרצים טמאים שיעור אכילתן של כל השרצים דהא כולהו כייל להו בהאי קרא ובכל אשר תרמוש האדמה וגו' ושיעור טומאתן נפקא לן בהכל חייבים (חגיגה דף יא:) שכן חומט תחילת ברייתו בכעדשה:

שכן תופסת את דמיה - באיסורא כדתניא במסכת סוכה (דף מ:) קדש תהיה לכם מה קדש תופס את דמיו אף שביעית תופסת את דמיה:

מכללו - חלב הותר מכללו בחיה ובכולהו נמי איכא למיפרך הא פירכא ומש"ה איצטריך אזהרה בחלב:

אי קשיא - בהאי דאייתינא אזהרה לשחוטי חוץ בהאי ק"ו הא קשיא לי הא דתנן בפרק קמא דכריתות (דף ב) דקחשיב ל"ו כריתות להתחייב עליהם חטאת וקתני והפסח והמילה כרת שלהם על מצות עשה היא באה ואין חייבין חטאת על שגגתה דחטאת אינה באה אלא על לאו וכרת כדכתיב אשר לא תעשינה (ויקרא ד):

תיתי - בו אזהרה מק"ו ממותיר ממנו עד בוקר:

שיש לו תקנה - בתשלומי פסח שני:

וכי מזהירין מן הדין - לעיל קאי דמייתי אזהרה לשחוטי חוץ מק"ו:

אפילו למ"ד - במסכת מכות עונשין מדין ק"ו מודה דאין מזהירין מן הדין דתניא בפ"ק דמכות (דף ה:) איש כי יקח את אחותו וגו' אין לי אלא בת אביו שלא בת אמו בת אמו שלא בת אביו בת אביו ובת אמו מנין תלמוד לומר ערות אחותו גילה והלא קל וחומר הוא למדתה שאין עונשין מן הדין וכן לענין אזהרת ערות אחותך בת אביך וגו' אין לי כו' עד שאין מזהירין מן הדין ופליגי תנאי בפ' בתרא ואיכא דדריש להאי אחותו גילה דגבי עונש לדרשא ועונש דבת אביו ובת אמו קסבר עונשין מן הדין ואילו אחותך היא דגבי אזהרה דילפינן מיניה אין מזהירין מן הדין דלא אפנייה לדרשא אחריתי:

אתיא הבאה הבאה - שחיטה מהעלאה כתיב בשחיטה (ויקרא יז) לא הביאו וכתיב בהעלאה (שם) לא יביאנו וגזירה שוה הואיל ומופנה היא לכך הרי היא כמי שמפרש בה ואין זה מן הדין כק"ו שאדם דן מעצמו:


ה"ג דאמר רבי יונה אמר קרא שם תעלה עולותיך ושם תעשה - איתקש שאר עשיות להעלאה מה העלאה לא ענש אלא אם כן הזהיר אף שחיטה לא ענש אלא א"כ הזהיר:

אשכחן מוקטרי בפנים שהעלן בחוץ - שחוטי פנים שהיו עומדים להקטירן בפנים והעלו בחוץ חייב כדכתיב בהעלאה (ויקרא יז) ואל פתח אהל מועד לא יביאנו בראויין להביאן לפנים ולהעלותן הכתוב מדבר:

מוקטרי חוץ - שחוטי חוץ שעומדין ליקטר בחוץ ולא בפנים:

ואליהם תאמר - זהו תחילת פרשת העלאה וסמוכה לפרשת שחוטי חוץ על הראשונים דמשתעי בשחוטי חוץ שאמר שאם העלו בחוץ חייב ועליהם קרינן:

ואליהם כתיב - לשון קושיא הוא:

ה"ג אלא כדתנא דבי ר' ישמעאל ואליהם תאמר לערב פרשיות - וי"ו מוסיף על ענין ראשון ומערב הפרשיות לומר שאף שחוטי חוץ שהעלן בחוץ חייב:

ל"ו כריתות בתורה - וקחשיב התם המעלה בחוץ והוינן בה מניינא למה לי ואמר רבי יוחנן שאם עשאן כולן בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת הא תרתי נינהו לחיובא המעלה איברי פנים והמעלה איברי חוץ דכיון דגמרת להו בהיקשא או בגזירה שוה הוה ליה כל חד וחד גוף עבירה וחייב על כל אחת ואחת אפילו בהעלם אחד וניתני שלשים ושבע והא ליכא לשנויי שם העלאה קתני כי היכי דקא חשיב המחלל את השבת והעובד עבודת כוכבים בחדא ואע"ג דטובא חיובי איכא דהכי שנינו בכריתות ואקשינן עלה שבת ועבודת כוכבים [ומשני] תנא חילוקין שלהן במקומן דתנן במסכת שבת (דף עג.) אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ודעבודת כוכבים תנינא בסנהדרין (דף ס:) אחד העובד ואחד הזובח ואחד המקטר ואחד המנסך אבל הכא לא תנא בהדיא המעלה איברי פנים והמעלה איברי חוץ ואף על גב דאיכא למשמע מפלוגתא דרבי יוסי הגלילי ורבנן בהדיא מיהא לא תנינהי בתרתי:

והא דתנן - לקמן במתניתין (דף קי.) הזורק [מקצת] דמים בחוץ שלא נתן ארבע מתנות אלא מתנה אחת חייב דהויא זריקה בפנים דכוותיה דתנן (לעיל דף לו:) כל הניתנין על מזבח החיצון שנתנן במתנה אחת כיפר:

מנלן - דאיחייב אזריקת דם בחוץ הא שחיטה והעלאה הוא דכתיבן:

דם יחשב דם שפך - לרבות את הזורק והאי קראי בשחוטי חוץ כתיבי:

או זבח - כתיב גבי העלאה או לרבות את הזורק:

לחלק - דלא תימא עד דמסיק עולה ושלמים:

לא יביאנו - משמע חד:

ואינו חייב על החסר - לקמן פליגי בה איכא למאן דאמר על אבר חסר ואיכא למאן דאמר על בהמה חסירה עד שיעלה כל הבהמה ואיכא למאן דאמר על הקטרה חסירה כגון פחות מכזית:

אותו - שלם משמע:

חד למוקטרי פנים כו' - דאי כתב חד הוה אמינא הני מילי מוקטרי חוץ אבל מוקטרי פנים מיחייב דהא מהדרינן פוקעין דחסרו אלמא הקטרה היא:

והא תניא - בניחותא:

ור"ע סבר מוקטרי פנים - שחוטי פנים שחסרו כגון פקעו מעל האור והעלן בחוץ חייב דהא מהדרינן פוקעין:

ור' ישמעאל נפקא ליה מאו אשר ישחט - אע"ג דאיצטריך מחוץ למחנה כדלקמן אפילו הכי אשר ישחט יתירא הוא דמצי למיכתב אל מחוץ למחנה אייתר ליה אשר ישחט לרבות שחיטת העוף:

ההוא מיבעיא ליה השוחט העוף חייב ואינו חייב על המולק - והילכך איצטריכו תרוייהו דאי כתיב אשר ישחט לרבות שחיטת העוף הוה אמינא כל שכן מליקה שהיא דרך הכשירו בפנים להכי כתיב דם שפך לרבות את העוף והדר כתיב אשר ישחט למעוטי מולק:

אין לי אלא שוחט בהמה - כדכתיב אשר ישחט שור או כשב:

ומה שחיטה - שאין זה דרך הכשירו של עוף בפנים חייב עליה בחוץ מליקה לא כ"ש:

ת"ל זה הדבר - אשר צוה וגו' וסמיך ליה אשר ישחט שחיטה ולא מליקה:

לגזירה שוה - מפורשת ביש נוחלין (ב"ב דף קכ:) ובנדרים בפרק בתרא (דף עח.):

הקומץ מנחה בחוץ - ולא הקטיר פטור:

מנא ליה - דפטור:

ופרכינן מהי תיתי לחיובא - דאיצטריך קרא למיפטריה:

מה לשחיטה שכן פוסלת בפסח ששחטו שלא לאוכלין - כגון לחולה וזקן שאין יכול לאכול כזית כדכתיב (שמות יב) איש לפי אכלו תכוסו תאמר בקומץ מנחה דלא שייך פסול שלא לאוכליו ובקבלה נמי אפילו בפסח לא מיפסלא כדאמרן בפרק תמיד נשחט (פסחים דף סא.) רבי אומר לשון סורסי הוא זה כאדם שאומר כוס לי טלה זה דבשחיטה לחודה הוא דפסלה מחשבת אוכלין:

תיתי מזריקה - דלא פסלה שלא לשם אוכלין בפסח ומחייב עלה בחוץ וה"ה לקמיצה וקבלה:

שכן זר חייב עליה מיתה - מה שאין כן בקמיצה וקבלה דבעינן עבודה תמה ולא עבודה שיש אחריה עבודה כדאמרינן פרק בראשונה בסדר יומא (דף כד.) והני תרוייהו יש אחריהן עבודה:


תיתי מבינייא - משחיטה וזריקה דכי פרכת מה לשחיטה שכן פוסלת שלא לשם אוכלין בפסח זריקה תוכיח מה לזריקה שכן זר חייב עליה מיתה שחיטה תוכיח וחזר הדין הצד השוה שבהן שהן עבודה וחייבין עליהן בחוץ אף אני אביא קמיצה וקבלה שהן עבודה ויתחייב עליהן בחוץ:

אם כן - דמייתי מבינייא לחייב בחוץ על עבודות שאינם מפורשות בפרשה ויש להביאן במה הצד לא יאמר בזריקה ותיתי מבינייא משחיטה והעלאה:

ה"ג להכי כתבה קרא דלא אתיא מבינייא - למימר דאע"ג דאתיא מבינייא לא תיתי מבינייא:

שחט וזרק בהעלם אחד לר' ישמעאל - דנפקא ליה זריקה מדם שפך בעונש של שחיטה:

אינו חייב אלא אחת - דחד כרת וחד לאו הוא:

לר"ע - נפקא ליה מאו זבח דכתיב (ויקרא יז) גבי העלאה:

חייב שתים - משום דשמות מוחלקין:

שם תעלה ושם תעשה - הזכיר העלאה לבדה והשאר כללן בעשיה אחת למימרא דלא מחייב אכולהו אלא חדא:

פלגינהו קרא - הוציא העלאה מכלל שאר עשיות למימרא דמחייב עלה באפי נפשה ואשארא באפי נפשייהו:

שחט וזרק והעלה לד"ה - בין לר' ישמעאל בין לר"ע חייב שתים לר' ישמעאל כיון דכולם בהעלם [אחד] מחייב בהעלאה חדא דאית לה קרא בהדיא ואשחיטה וזריקה חדא דמחד קרא נפקי ולר"ע אשחיטה מיחייב חדא והעלאה וזריקה חדא ובהא לא פליג אביי אדר' אבהו דלאביי נמי לדברי הכל חייב שתים חדא אהעלאה וחדא אשאר עשיות:

ת"ר או אשר ישחט מחוץ למחנה יכול עד שישחט חוץ לשלש מתנות - ונילף גז"ש מפרים הנשרפים כדילפינן בהרוגי ב"ד בסנהדרין (דף מב:):

ת"ל - ברישיה דקרא או עז במחנה:

אי במחנה יכול אף במחנה שכינה - אלא ששינה מקום שחיטתו כגון שחט עולה בדרום יהא חייב:

ת"ל מחוץ למחנה - דמשמע חוץ לשלש מחנות:

מה להלן - מיוחד שאינו ראוי לשחיטת שום זבח אף במחנה כגון במחנה לויה שאינו ראוי לשחיטה לשום זבח:

נכתוב קרא במחנה ואל מחוץ למחנה - חוץ למעוטי עולה בדרום ובמחנה לפרושי דלא בעינן חוץ לשלש מחנות ואל פתח אהל מועד לא הביאו למה לי:

לאו למעוטי גגו של היכל - דהכי משמע שלא הביאו לפתח אהל מועד יצא זה שהביאו לעזרה:

ופרכינן ולרבא - דפטר אגגו דמשמע כל חללה של עזרה קרי אל פתח:

ניכתוב אל פתח - למעוטי גגו ולמעוטי עולה בדרום שהרי באו אל פתח וממילא משתמע חיובא במחנה לויה שלא הביאו אל פתח:

מחוץ למחנה ובמחנה ל"ל לאו לאיתויי גגו - אתא במחנה והדר אתא מחוץ דלא תימא מבמחנה איתרבי נמי שוחט עולה בדרום ת"ל מחוץ למידרש דבעינן מקום שאינו ראוי לשחיטת שום זבח ואל פתח איצטריך לדרשא אחריתי הראוי לפתח אהל מועד חייבין עליו בחוץ יצאו פרת חטאת וקדשי בדק הבית:

(לאו) לאיתויי [כולה] בפנים כו' - לעולם גג היכל לא מיחייב דלא קרינא ביה ואל פתח אהל מועד לא הביאו שהרי הביאו אלא לאיתויי היא בפנים וצוארה בחוץ דלא תימא פתח אהל מועד היא לכך נאמר במחנה לאיתויי לחיובא והדר אתא מחוץ דלא תרבי מבמחנה שוחט עולה בדרום ומהו אל פתח אהל מועד לא הביאו שלא הביאו כדרך הבאת קדשי קדשים בצפון תלמוד לומר מחוץ דלא חייב אלא משום חוץ דאינו ראוי לשום זבח יצא זה ואתא אל פתח למעוטי גגו דלא תרבייה כדקאמרת שהוא מקום שאינו ראוי לשחיטת כל זבח דכיון דאשמעינן מחוץ דעולה בדרום פטור שמע מינה אל פתח אהל מועד לא אכדרך הבאתו קפיד אלא אהבאה כל דהו ובלבד שיהא כולו לתוך חלל העזרה:

שחיטה בחוץ היא - והרי לא הביאו לבית השחיטה אל פתח ומאל פתח נפקא:

המעלה בזמן הזה - בחוץ:

וקידשה לעתיד לבא - והויא לה ירושלים בית הבחירה ושעת איסור הבמות היא:

כשהיו בונין בהיכל - בימי עזרא:

לאו מכלל דר' אליעזר סבר לא קידשה - הלכך עושין קלעים במקום חומה וחזרו וקדשו בקידוש המפורש במסכת שבועות (דף יד.):

עצם - אין מצוה להעלותו אם פירש כדאמרן בפרק המזבח מקדש (לעיל דף פה:):


ראש יונה - של עולת העוף והעלו בחוץ: מלח אי פריש מצוה לחזור ולמולחו כדכתיב (ויקרא ב) ולא תשבית מלח ברית:

שעת הכושר - ליקרב בפנים:

שכן קדש מקבלו - אע"פ שהוציאו אם חזר והכניסו והעלהו לא ירד כדאמרן בהמזבח מקדש (לעיל דף פד.) הלן והיוצא כו':

שחיטת לילה איכא בינייהו - לרבי שחט בהמה בלילה בפנים והעלה בחוץ פטור שלא היתה לה שעת הכושר דבשחיטתה נפסלה לר"א חייב שהרי הקדש מקבלו שאם עלה לא ירד:

רבה אמר קבלה בכלי חול איכא בינייהו - שעת הכושר ליכא קדש מקבלו איכא דכל שפסולו בקדש הקדש מקבלו:

כל היכא דנטמא גופו של זה ואח"כ נטמא הבשר - ואפילו ע"י אחרים מודה ר' יוסי הגלילי דחייב כדאמרן מה לי על ידו מה לי ע"י אחרים דטעמא דר' יוסי משום דאין איסור חל על איסור הוא וכאן איסור טומאת הגוף קודם:

כי פליגי בשנטמא בשר תחילה - ונאסר על זה משום טומאת בשר שאין חייבין עליו חטאת וכי הדר נטמא הגוף אית ליה לר' יוסי אין איסור טומאת הגוף חל על איסור זה ואע"ג דאיסור כולל הוא דאיכא למימר דמיגו דמיתסר בשאר חתיכות טהורות משום טומאת הגוף נתסר נמי בהך לא אמרינן האי מיגו הלכך אין ראיה מטמא שאכל את הטהור לכאן דהתם טומאת הגוף קדים:

ורבנן סברי אמרינן מגו - ואיסור כולל חל על איסור אחר דהא דאמרינן אין איסור חל על איסור באיסורי דעלמא קאמרינן:

נהי דלא אמרינן מגו - לחול איסור על איסור ואפילו הוא כולל מיהו הני מילי היכא דשניהן שוין אבל הכא תיתי טומאת הגוף דחמירא ותיחול בכולל על טומאת בשר דקילא דהכי אמרינן בשחיטת חולין בפרק גיד הנשה (דף קא.) דרבי יוסי הגלילי לית ליה איסור חל על איסור אפילו ע"י כולל ובאיסור חמור אית ליה איסור חל על איסור כשהוא איסור כולל גבי אוכל גיד הנשה של עולה דאוקימנא כרבי יוסי הגלילי דקתני חייב שתים:

מתני' השוחט קדשים בחוץ - לאכילת הדיוט חייב:

והמעלה להדיוט פטור - משום העלאת חוץ וחייב משום עובד עבודת כוכבים ואם הזיד בעבודת כוכבים ושגג בהעלאת חוץ אינו מביא על שגגתו חטאת וטעמא מפרש בגמ':

שנים שאחזו - בגמרא מפרש לה:

העלה ונודע לו וחזר והעלה - מאותה בהמה עצמה ובגמרא מפרש פלוגתייהו:

שיעלה לראש המזבח - שיבנה מזבח לשם כך ויעלה וטעמא מפרש בגמ':

גמ' דכתיב לה' - ואל פתח אהל מועד לא יביאנו לעשות אותו לה' (ויקרא יז) מכלל דבעושה לשם הכתוב מדבר:

בשחיטת חוץ נמי כתיב - (שם) ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה':

איש איש - להביא איש ששחט לאיש:

שאני התם - בשחיטה לא מצית למידרש איש איש לחייב שנים שאחזו בסכין ושחטו:

דהא כתיב ההוא - וקא סלקא דעתך ונכרת האיש ההוא (שם):


למעוטי שוגג אנוס ומוטעה - דהכי דריש בת"כ כל ההוא דגבי ונכרת כשישנו בהווייתו ובדעתו ולא אנוס ולא שוגג מאיליו או מוטעה ע"י אחרים:

תרי ההוא כתיבי - דם יחשב לאיש ההוא בשחיטה כתיב (ויקרא יז):

אלא לה' - דכתיב גבי שחיטה:

ל"ל להוציא שעיר המשתלח - דמשמע הראוי ליקרב לשם חייבין עליו בחוץ ושאינו עומד לשם אין חייבין עליו בחוץ ולקמן בפ' בתרא (דף קיג:) דריש לה תנא דברייתא הכי וגלי בשחיטה והוא הדין להעלאה דהא מיגמר גמירי מהדדי כדאמרן לערב פרשיות בר מהנך תרי חומרי דמתני' דמפרשי קראי בכולהו בין לחיובא בין לפטורא:

מה ת"ל איש איש - גבי העלאה:

ושחטו פטורין - כדילפינן לעיל דכתיב ההוא:

אכל בהמה כתיב - על כל הבהמה הוא חייב ואינו חייב על אבר אחד הלכך כולה חדא העלאה היא:

אבל באבר אחד - והקריבו לחצאין לאחר שהקריב שאר האיברים דאילו עליו לבדו אפילו הקריב שלם פטר ליה ר' יוסי או מיירי שפקע מעל האש וחזר והחזירו:

דברי הכל העלאה אחת היא - דהא אותו כתיב שלם ולא חסר:

ור' יוחנן אמר מחלוקת באבר אחד - ודכולי עלמא אותו אכל אבר ואבר כתיב ומאן דמחייב סבר מוקטרי פנים שחסרו והעלו בחוץ חייב דהא מהדרינן פוקעין למזבח דהוו להו חסר וכי כתיב אותו אמוקטרי חוץ כתיב:

ומ"ס פטור - דנפקא ליה מלא יביאנו כר' ישמעאל:

לא נחלקו אלא במוקטרי חוץ כו' - מר סבר חייב דכי כתיב אותו למעוטי פחות מכזית אתא שאין הקטרה שלימה וכדדריש ליה לקמן:

פוקעין - שפוקעין מעל האש:

דלא כר' יוסי - דכיון דבפנים בני הקטרה נינהו ואע"ג דחסרו בחוץ נמי מיחייב במוקטרי פנים שחסרו והעלו בחוץ אלמא קסבר אבוה דשמואל דרבי יוסי אמוקטרי פנים שחסרו והעלו בחוץ פליג:

ויבן נח מזבח - אלמא אפילו במת יחיד שהיא בחוץ אינה העלאה בלא מזבח:

על הצור - בלא בנין מזבח לשם כך וקרי ליה העלאה:

גובהה בעלמא - כדרך כל הארץ שיהא נוח להשתמש ולא לחובת מזבח:

מזבח פתח אהל מועד כו' - האי קרא דריש ליה ר"ש בת"כ הכי וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' פתח אהל מועד ולא מזבח בבמת יחיד בשעת היתר הבמות ובפ' המעלה בחוץ כתיב: ה"ג חייב יצא מיבעי ליה ה"ק לפיכך בשעת איסור הבמות העלה ע"ג הסלע או על גבי האבן חייב:

יצא מיבעי ליה - כיון דאמר אין מזבח בבמה בשעת היתר הבמות קאי הילכך יצא מיבעי ליה:

ה"ק לפיכך - הואיל ובבמה בשעת היתר הבמות הויא הקטרה בשעת איסורו אם העלו על הסלע חייב:

קרן וכבש ויסוד וריבוע - דקי"ל דמעכבי במזבח המשכן בפרק קדשי קדשים (לעיל דף סב.) מהו שיעכבו בבמת יחיד:

בבמה גדולה - אף נוב וגבעון שהיו במות ציבור וכל שכן שילה ובית עולמים:


מתני' ואחד קדשים פסולין שהיה פסולן בקדש - הואיל ובפנים אם עלו לא ירדו מתקבל בפנים קרינא ביה וחייבין עליהן בחוץ כדיליף בגמ':

המעלה כזית מן העולה ומאימוריה - חצי זית מזה וחצי זית מזה חייב דכולה כליל:

גמ' ואימורי קדשי קדשים - כבשי עצרת:

הלבונה - של מנחת נדבה:

ומנחת כהנים - שהיא כליל וראויה להעלאה כקומץ מנחת ישראל אבל שירי מנחת ישראל אינו חייב על העלאתם:

מנחת כהן משיח - עשירית האיפה שהוא מביא בכל יום:

ושלשת לוגין יין - שהוא פחות שבנסכים:

ושלשת לוגין מים - בחג קאמר ובמוקדשין לחג שאין העלאת חוץ נוהגת בחולין:

מנין לרבות פסולין - הנך דאם עלו לא ירדו דלא מתרבו מלא יביאנו דהא אינם ראויין להביא לכתחילה:

ת"ל לעשות - משמע הראויין לעשות אפילו אינו ראוי לבא מחוץ לפנים והני נמי כיון דאם עלו לא ירדו וכהן נזקק להפך בהם בצינורא או להעלותן מראש המזבח למערכה ראויין ליעשות קרינא ביה:

שלמים לא - אין בשרן מצטרף עם אימוריהן לכזית העלאת חוץ משום דבשר שלמים לאו בר הקטרה הוא ולא קרינא ביה אל פתח אהל מועד לא יביאנו:

ולחייב עליהן משום פיגול ונותר וטמא - קא ס"ד באוכל כזית בשר ואימורין מעולת פיגול או נותר או בטומאת הגוף אכלו:

מאי טעמא - לא מצטרף נמי בשר שלמים עם אימוריו לפיגול ונותר וטמא הא בין בבשר בין באימורין שייך פיגול נותר וטמא כדאמר בפ' בית שמאי (לעיל דף מג.) דכל שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח חייבין עליו משום פיגול והרי הדם מתיר את הבשר לאדם ואת האימורין למזבח ותנן נמי התם דברים שאין חייבין עליהם משום פיגול כגון הקומץ והלבונה והקטרת שאין להם מתירין אלא הם עצמן מתירין חייבין עליהן משום נותר ומשום טמא וכל שכן אימורין שהפיגול נוהג בהן ומקראי ילפינן להו:

כל הפיגולין מצטרפין - משנה היא במעילה:

כאן בפיגול כאן במחשבת פיגול - הא דקתני מצטרפין באוכל פיגול קאמר ולהתחייב חטאת והא דקתני עולה אין שלמים לא במחשבת פיגול שאם שחט או זרק על מנת להקטיר חצי זית בשר עולה וחצי זית מאימורין חוץ לזמנו פיגל אבל בשלמים חישב לאכול או להקטיר חצי זית בשר וחצי זית אימורין לא פיגל שאין מחשבת אכילה בנקטרין ואין מחשבת הקטרה בנאכלין:

כאן בנותר כאן בשניתותרו עד שלא נזרק הדם - הא דקתני מצטרפין באוכל נותר קאמר והא דקתני עולה אין שלמים לא בשניתותרו מאיבוד ושריפה כגון אבדו הבשר והאימורין קודם זריקה ונשתייר חצי זית מזה וחצי זית מזה בעולה דכולה כליל הויא זריקת דם זריקה דהא איכא אכילת מזבח וכר' יהושע דאמר בפרק טבול יום (לעיל דף קד.) אם אין בשר אין דם וכיון דזריקה היא חייבין עליו משום נותר אם ניתותרו ואכל ממנו כדאמרן (לעיל דף מה:) דברים שאין חייבין עליהם משום פיגול חייבין משום נותר כגון קומץ שהוא אכילת מזבח כעולה וכל שכן דברים שחייבין עליהן משום פיגול כגון בשר עולה אבל שלמים אין חצי זית מבשרן וחצי זית מאימוריהן מצטרפין להיות שיור לזרוק עליהם את הדם דלא אכילת אדם איכא ולא אכילת מזבח איכא וכיון דלא הויא זריקה אם זרק אין חייבין עליהן משום נותר וטמא דקי"ל (מנחות דף כה:) כל הניתר לטהורין חייבין עליו משום טומאה ובפ' ב"ש (לעיל דף מה:) אתי נותר חילול חילול מטומאה ובמס' מעילה (דף ו:) לענין יוצא אמרינן לר"א דאמר אין זריקה מועלת ליוצא אין חייבין עליו משום נותר וטמא:

כל הזבחים - בר מעולה:

אין זורק את הדם - דאית ליה לר' יהושע אם אין בשר אין דם מועשית עולותיך הבשר והדם ובזבחים כתיב (דברים יב) ודם זבחיך ישפך והבשר תאכל הזקיקן הכתוב זה לזה:


או כזית חלב - דכתיב וזרק הכהן את הדם וגו' והקטיר החלב אע"פ שאין בשר זורק עליו את הדם והכי מפרש במנחות בהקומץ רבה (דף כו.):

ובמנחה מאי עבידתה - מאי זריקת דם איכא במנחה:

מנחת נסכים שבאה עם הזבח - ואבד בשר הזבח והמנחה קיימת לא יזרוק את הדם בשבילה דלאו גופא דזביחה הוא:

מתני' הלבונה - של מנחה:

והקטרת - שבכל יום פרס שחרית ופרס של בין הערבים שהקטיר כזית מהן בחוץ חייב קסבר כי כתיב אותו על השלם הוא חייב ואינו חייב על החסר אשיעור הקטרה כתיב והיינו כזית ורבי אליעזר נמי מדלא פליג ארישא גבי עולה הכי נמי דריש ליה אותו אשיעור הקטרה כרבנן ומיהו עולה דלא מיפסלא בחסרון דכל עצמה בדם תלויה כפרתה חייב בכזית אבל בהני פליג דקא סבר קומץ כוליה היינו שיעור הקטרתו אף בפנים דהא מיפסל בחסרון וכן כולם שכולם מתירין הם כל זמן שלא קרבו כולם לא הויא הקטרה לצאת בעלים ידי חובתן ולרבנן בהני נמי הויא הקטרתן בכזית היכא דכוליה קיים ולא חסרו קודם הקטרה ותנן מנחות (דף כו.) הקטיר קומצה פעמים כשירה הילכך הקטרה היא:

וכולן שהקריבן בפנים ושייר מהן כו' - חייב שהרי בזה נגמרה הקטרתן ולר' אליעזר נמי כי דריש אותו אשיעור הקטרה דריש ליה ושיעור הקטרה בכזית היכא דבפנים הויא הקטרה גמורה:

וכולן שחסרו כל שהוא - קודם הקטרה ע"י איבוד או שריפה נפסלו בחסרונן כדאמר במנחות (דף ט:) מן המנחה פרט לשחסרה היא ושחסר קומצה והאי וכולן לאו אלבונה קאי דהא מיפליג פליגי בה במנחות בפרק קמא (דף יא:) בלבונה שחסרה דלר"ש כשירה אפילו עמדה על קורט אחד ולר' יהודה בשני קרטין ואי אלבונה נמי קאי מיירי שחסרה משיעור הכשרה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה:

והקריבו בחוץ פטור - הואיל ואין מתקבלין בפנים:

המעלה קדשים ואימוריהן - שהקריב הבשר והאימורין מחוברין בו חייב משום אימורין:

גמ' חצי פרס בפנים - לאו דוקא חצי פרס נקט דה"ה לכזית אלא פחות מכשיעור הכשר מצותה נקט:

קס"ד מאי פטור פטור זר - דאי לאו בזרות קאמר מאי פטור שייך למימר בפנים ואמאי פטור הא הקטרה היא דהא האי תנא דקמחייב עלה בחוץ:

מאי פטור פטור ציבור - דיצאו ידי חובתן דכזית הויא הקטרה:

בהא אפילו רבי אליעזר מודה - ואע"ג דפליג במתני' אבחוץ מודה הוא להאי תנא בהאי סיפא דפטור ציבור וקשיא לי עלה אמאי מודה והא רבי אליעזר לאו הקטרה היא קאמר מדפטר עלה בחוץ:

אמר רבה בהקטרה דהיכל - שבכל יום שלא נאמר בו שיעור והאי פרס שיעור דרבנן הוא מודה רבי אליעזר דבכזית הויא הקטרה לחייב עליה בחוץ ולהוציא ציבור ידי חובתן בפנים ומתני' כולה רישא וסיפא דברי הכל היא ובהקטרה דהיכל מיירי:

כי פליגי - במתני' בהקטרה דיום הכפורים דלפני ולפנים שנאמר בה שיעור (ויקרא טז):

מלא חפניו דוקא - ובבת אחת הילכך בחוץ נמי לא מיחייב אלא אשלימה:

והא כי כתיבא חוקה בפנים כתיבא - כדכתיב (שם) והיתה (זאת) לכם לחוקת עולם לכפר וגו' דברים שאין נעשין אלא אחת בשנה וחוקה עיכובא הוא: ה"ג אלא אמר אביי בהקטרה דפנים דכולי עלמא לא פליגי כי פליגי בהקטרה דחוץ. אביי נמי כרבה מתרץ לה דברייתא דמודה בה רבי אליעזר בהקטרה דהיכל ומתניתין בהקטרה דפנים ומיהו לא כטעמא דרבה דאמר לרבנן מלא חפניו לאו דוקא דכולי עלמא מלא חפניו דוקא ובפנים דכ"ע לא פליגי דשלימה בעינן כי פליגי כגון שהקטיר כזית מן הקטרת של חפינת פנים בחוץ מר סבר ילפינן פנים מחוץ ילפינן קטרת של פנים מקטרת של היכל מה הקטרה של היכל בבמה בחוץ בכזית אף הקטרה של פנים חייבין עליה בבמה בכזית ואע"ג דבדוכתה לא הויא הקטרה הואיל ובהיכל הויא הקטרה:

ור' אליעזר סבר לא ילפינן פנים מחוץ - הקטרה דהיכל הוא דמיחייב עלה בחוץ בכזית דהא בדוכתה בהכי חשיבא אבל הקטרת פנים לא מיחייב עלה בחוץ בכזית הואיל ובדוכתה לאו הקטרה היא:

השתא חוץ מחוץ - כגון ניסוך היין שהוא על המזבח החיצון לא ילפי רבנן מהקטר חלבים שהוא על המזבח החיצון לחייב על פחות משלשה לוגין בחוץ אע"פ שיש שם כמה זיתים וגבי כל הקטרות של מזבח החיצון הקטרה היא הואיל וגבי ניסוך שיעורא אחרינא הוא לא מיחייב עליה אלא בכשיעור:

פנים מחוץ - לחייב על קטרת שלפני ולפנים בבמה בחוץ ילפינן מהקטרה דהיכל:

פחות מכזית קומץ - על כרחך רבנן היא דאי רבי אליעזר אפילו אכזית לא מיחייב דהא אמר עד שיקריב את כולן:

אלא אמר רבא כגון דקבעינהו במנא - לעולם מתניתין וברייתא בהקטרה דהיכל הויא הקטרה בדוכתה בכזית ומשום הכי קתני לה בברייתא חייב ור' אליעזר מודה בה כדרב ופלוגתא דמתניתין כגון דקבעיה (דכולה) שני חצאי פרס במנא


וקסבר ר"א [קביעותא] דמנא מילתא הוא הואיל ונתן שני חצאי פרס בכלי הקטרת היכל קבעיה מנא ואי חסיר כל שהוא מיפסל הילכך בחוץ לא מיחייב עד שיקריב את כולו:

ורבנן סברי - קביעותא דמנא לאו כלום היא:

קבע ששה לוגין - דהוא חצי ההין לנסכי פר ונתנן בכלי ומשך ארבעה מהן והקריבן בחוץ חייב שהרי ראויין בפנים לאיל:

פטור - דבציר משלשת לוגין לא חזו בפנים:

רב אשי אמר - לעולם כדתרצה אביי דבהקטרה של פנים בחוץ פליגי ובמילף פנים מחוץ ודקא קשיא לך השתא חוץ מחוץ לא ילפי רבנן כו' לא דמי ניסוך להקטרה דניסוך מהקטרה לא ילפי רבנן ואע"ג דחוץ מחוץ אבל קטרת של פנים מקטרת של היכל ילפי ואע"ג דפנים מחוץ:

חסרון דחוץ - הוציאן שלימים לחוץ וחסרו לאיבוד:

שמיה חסרון - ואם העלה את המשוייר בחוץ פטור:

או לא שמיה חסרון - וחייב לרבנן כאילו כולו קיים:

איפסיל ליה - ואפי' הכי מיחייב עליה בחוץ ומה לי יוצא ומה לי חסרון:

עד שיקריב כולו - אלמא כוליה בעינן:

מדרבי אליעזר פשיט מר - בתמיה רבי אליעזר אפי' בכולו קיים נמי פטר ואנן לרבנן מיבעי לן דמחייבי בכולו קיים ומודו בשחסר בפנים:

והאיכא חציצה - שהבשר אינו ראוי להקטרה חוצץ בין אימורין למערכה ודכוותיה בפנים לאו העלאה היא דרחמנא אמר (ויקרא א) על העצים אשר על האש וקס"ד דמתני' רבי יוסי היא דאמר אינו חייב עד שיעלה לראש המזבח כהקטרת פנים:

כשהפכן - החלבים למטה:

מתני' מנחה שלא נקמצה - לא חזי לפנים הילכך המקריבה בחוץ פטור:

קמצה וחזר קומצה לתוכה והקריבה בחוץ חייב - שכיוצא בה בפנים כשירה כדתנן בהקומץ (מנחות דף כג.) נתערב קומצה בשיריה לא יקטיר ואם הקטיר עלתה לבעלים:

גמ' וניבטלי שירים לקומץ - ברובא והוי כמאן דליתיה ולא ניחייב עליה ובמנחות (דף כג:) נמי פרכינן לה גבי הקטרת פנים:

נאמר הקטרה בקומץ - וקמץ והקטיר (ויקרא ב):

ונאמר הקטרה בשירים - לא תקטירו ממנו אשה לה' (שם) כל שממנו לאשים הרי הוא בבל תקטירו דהיינו שירים:

אין קומץ מבטל קומץ - ואפי' רבה עליו כדאמרינן בהקומץ רבה (מנחות דף כב.) ולקח מדם הפר ומדם השעיר הדבר ידוע שדם הפר מרובה מדם השעיר מכאן לעולין שאין מבטלין זה את זה:

מתני' הקומץ והלבונה - של מנחת נדבה שניהם מתירין את שיריה לאכילה הילכך רבי אליעזר פוטר דבעי הקטרת כל המתיר:

אחד בפנים - תחילה ואחר כך השני בחוץ:

חייב - שזה גמר ובו הכל תלוי:

שני בזיכי לבונה - מתירין לחם הפנים דכתיב (ויקרא כד) והיתה ללחם לאזכרה ואמרינן נאמר כאן אזכרה ונאמר להלן אזכרה מה להלן קומץ מתיר את השירים אף הלבונה מתרת את הלחם ובשירי מנחה כתיב (ויקרא ו) יאכלו אהרן ובניו קדש קדשים מאשי ה' אין לנו אלא לאחר מתנות האשים:

גמ' מהו שיתיר כנגדו בשירים - הקטיר קומץ לבדו על מנת להתיר חצי השירים ובוררן לחלקן:

מהו - לאוכלן:

מישרא שרי - פלגא לגמרי:

או אקלושי מקליש - לאיסורא דכולהו שירים וקומץ ולבונה תרוייהו אכולהו שיריים דמו וכי מקטיר לחד מקליש ליה איסורייהו ומיהו לא אישתרי מידי מינייהו לגמרי:

פלוגתא דרבי מאיר ורבנן במנחות בהקומץ זוטא (דף טז.): מפגלין בחצי מתיר - פיגל בקומץ או בלבונה שהקטיר קומץ ע"מ לאכול זית מן השירים חוץ לזמנו פיגול:

מישרא שרי - דאי כי מקטיר ליה בשתיקה לא שרי כזית מינייהו לגמרי היכי הויא מחשבה בההוא זית הא דומיא דזריקה בעינן דשרי לגמרי:

לא מישרא שרי כו' - כלומר דילמא לא הא ולא הא והיכי פשיטא ליה לר' יצחק נפחא דאו הא או הא עביד:

אלא אליבא דר"א - קמיבעיא דאמר לא מחייב עלה לחודיה בחוץ ומשום הכי מספקא ליה לרבי יצחק דילמא שרי:

ר"א כרבנן ס"ל - ולא שריא ולא מיקלש לשון קושיא הוא אמאי פשיטא ליה אליביה דאו הא או הא והא ר"א מדקאמר לאו הקטרה הוא כרבנן דפליגי עליה דר"מ סבירא ליה:

אלא אליבא דרבנן דהכא - דמחייבי אחד מינייהו אלמא הקטרה היא בפנים וקא מיבעי ליה למאי הילכתא הויא הקטרה למישרי פלגא או לאקלושי והכא ליכא למיפשט מדמחייבי עלה בחוץ ש"מ מישרא שרי דאי נמי לאקלושי אתיא הויא הקטרה לחיובי בחוץ עלה:

מתני' הזורק מקצת דמים - כגון מתנה אחת ואפילו מחטאות הפנימיות שכל מתנותיהן מעכבות:


חייב - לרבנן דלא בעו כולו מתיר ורבי אלעזר נמי מודה בה כדאמרינן בגמרא:

מי החג - שנתמלאו לשם ניסוך המים בחג הסוכות:

שירי הדם - של חטאות הטעונין שפיכה ליסוד שהקריב בחוץ חייב דקסבר שירים מעכבין הילכך מתקבלים בפנים וזריקה גמורה הן:

גמ' מודה ר' אלעזר בדמים - ואפי' בחטאות הפנימיות דהא בפנים אם נשפך הדם אחר שנתן מתנה אחת מהניא הך דיהבה ומביא פר אחר ומתחיל ממקום שפסק:

דתנן כו' - במסכת יומא בהוציאו לו (דף ס.):

יודפאה - דמן יודפת:

ניסוך המים דאורייתא - הילכך בחוץ נמי מיחייב עלה:

אמר ליה ריש לקיש - אי רבי אלעזר מההוא קרא יליף ובההוא קרא מים ויין איתקוש אלמא שלשת לוגין בעינן כנסכי יין של עולת התמיד:

והא ר' אלעזר מי החג קאמר - ואפילו פחות משלשת לוגין דאיכא למאן דאמר סוכה (דף מח.) בלוג היה מנסך:

בחג קאמר - בלשון קושיא גרסינן ליה:

אישתמיטתיה - למנחם יודפאה:

הא דא"ר יוחנן כו' - אלמא לכולי עלמא דאורייתא הוא הילכך איכא למ"ד בלוג גמירי לה או אין להם שיעור:

[מאי בינייהו] - במאי קמיפלגי ומאי קא אתי רבי אלעזר למימר:

ביש שיעור למים - דקאמר תנא קמא המנסך שלשת לוגין חייב והוא הדין יותר משלשת לוגין דיש בכלל מאתים מנה ואף על גב דמלינהו בכלי גדול קדשינהו כלי דאין שיעור למי החג למעלה ואתא רבי אלעזר למימר והוא שמילאן לשם חג כדרך מילואן דהיינו שלשת לוגין ותו לא כדתנן (שם) צלוחית של זהב מחזקת שלשת לוגין ממלא מן השילוח אבל אי הוי טפי לא קדשינהו כלי דלא חזו ליה דיש שיעור למים ואין כלי שרת מקדשין אלא הראוי להם:


בקרבו נסכים במדבר קמיפלגי - ותרוייהו אית להו יש שיעור למים וכי מלי טפי לא קדשינהו כלי ותנא קמא דמחייב לא בעי בנסכים קדושת כלי לחייב עליהן בחוץ דקסבר קרבו נסכים באהל מועד שבמדבר כל ארבעים שנה הילכך ביאת הארץ האמורה בפרשת נסכים בשלח לך ללמדנו בא שבשבע של כיבוש הארץ ושבע של חילוק הארץ כשהיו בגלגל והותרו הבמות כדתנן בפרק בתרא (לקמן דף קיב:) תהא במה קטנה של כל יחיד טעונה נסכים דמשום במת ציבור לא איצטריך למימר ביאת הארץ דהא מן המדבר נתחייבו בכך וכיון דבמות יחיד טעונין נסכים והתם כלי שרת ליכא כדאמר בפרק בתרא (לקמן דף קיג.) בחוץ נמי מיחייב עלייהו בשעת איסור הבמות בלא קידוש כלי הואיל ובשעת היתר הבמות קריבין בלא קדושת כלי כדאמרן לעיל במעלן על גבי סלע משום דהויא הקרבה בבמת יחיד בשעת היתר הבמות מיחייב עלה בשעת איסור דהא בפנים אם עלה לא ירד כדאמרן לעיל (דף פד:) מנין ליוצא אם עלה לא ירד שהרי יוצא כשר בבמה ור' אלעזר סבר לא קרבו נסכים במדבר וביאת הארץ האמור בנסכים לאחר ירושה וישיבה לאחר שקבעו משכן בשילה הוא דנתחייבו לפיכך הוצרכה ביאת הארץ לכתוב משום שכל ארבעים שנה שבמדבר לא קרבו במשכן ובא הכתוב לחייבו בשילה ובית עולמים ולא בשנות הכיבוש והחילוק בבמות הקטנות הילכך לא קרבו נסכים בבמה קטנה שהיא שלא בכלי שרת ואי אסקינהו בשאין מוקדשין בחוץ לא מיחייב עלייהו והכי נמי אמרינן לקמן דמאן דבעי קדושת כלי בנסכים סבר לא קרבו נסכים במדבר:

רבינא אמר בלמדין ניסוך המים כו' - ודכ"ע קרבו נסכים במדבר וביאת הארץ האמור בנסכים לבמה קטנה אתא וקרבו בבמה בלא קידוש כלי ומיהו בניסוך היין אשכחן בניסוך המים לא אשכחן דהא חובת ציבור הן ולא קרבו אלא בבמת ציבור בכלי שרת ובהא פליגי תנא קמא סבר למידין ניסוך המים מניסוך היין לחייב בחוץ ואפי' לא קדשו בכלי ורבי אלעזר סבר אין למידין וניסוך היין הוא דמתחייב בחוץ בלא כלי אבל ניסוך המים קדשו אין לא קדשו לא:

מאי בינייהו - במאי פליגי:

בירוצי המדות - מה שצף על שפת הכלי ותרוייהו קדושת כלי בעו מיהו רבנן סברי בירוצי מדות של לח נתקדשו ורבי אלעזר סבר לא נתקדשו ותוך כלי בעינן ופלוגתא דתנאי היא במנחות (דף פח.):

רבה בריה דרבא אמר - תנא קמא לא בעי קדושת כלי ובקרבו נסכים במדבר קמיפלגי לתנא קמא קרבו לרבי אלעזר בר"ש לא קרבו כדפרישית:

ובפלוגתא דהני תנאי - ר"א בר"ש [כרבי] דאמר אין נסכים בבמה קטנה הילכך לא אשכחן ניסוך בלא קידוש כלי ות"ק כרבנן ס"ל דאמרי יש נסכים בבמת יחיד ואשכחן ליה בלא כלי שרת:

כי תבאו - בפרשת נסכים כתיב בשלח לך:

להטעינה נסכים בבמה גדולה - בא הכתוב ללמדך שלא קרבו נסכים במדבר ומשבאו לארץ נתחייבו בהן ובבמת ציבור ולא בבמת יחיד:

או אינו אלא בבמה קטנה - דאילו בבמה גדולה במדבר נמי קרבי ומיהו עד השתא במה קטנה לא הואי דכל מ' שנה נאסרו הבמות משהוקם המשכן וכשנכנסו לארץ הותרו בשנים שכיבשו וחילקו ובא הכתוב להטעינם נסכים לקדשי במת יחיד: כשהוא אומר אשר אני נותן לכם כו':

ורבי עקיבא אומר להטעינה נסכים לבמה קטנה - דאגדולה לא איצטריך דהא במדבר נמי קרבי:

או אינו אלא לבמה גדולה - ואשמועינן קרא דלא קרבו נסכים במדבר:

בכל מושבות - דהיינו במת יחיד דאילו במת ציבור אינה אלא במקום אחד ור' ישמעאל משמע ליה מושבות לאחר ירושה וישיבה:

תנא ר' נחמיה - במתני' כדברי האומר באיזהו מקומן (לעיל דף נב.) שירי הדם מעכבין בחטאת הילכך עבודה היא להתחייב עליה בחוץ כשאר זורק מקצת דמים:

שירי מצוה הן - שאין מעכבין את הכפרה כדאמר באיזהו מקומו (שם) יכול יעכבנו תלמוד לומר ואת כל הדם נתקו הכתוב ועשאו שירי מצוה:

הקטר איברים ופדרים - אין מעכבין את הכפרה דאין כפרה אלא בדם:

ואם איתא - דלרבי נחמיה מעכבין נימא ליה הני נמי כתחילת עבודה הן כשאר מתנות:

מחלוקת - באיזהו מקומן דעיכוב שירים:

בחטאות הפנימיות - כל מתנותיהן מעכבות:

וכי תניא ההיא - דאודי ליה רבי נחמיה דשירי מצוה הן בשירים החיצונים ומודה רבי נחמיה בהו דהמקריבן בחוץ פטור:

אי הכי - אמאי אהדר ליה הקטר איברים יוכיח נימא ליה כי אמרי בפנימים ולא בחיצונים ואת אמרת לי חיצונים:

ה"ג אלא לדבריו דרבי עקיבא קא"ל - לדידי שירים מעכבין לדידך נמי דאמרת שירי מצוה הן הקטר איברים יוכיח:

מתני' מלק בחוץ - נבלה היא שאין מליקה אלא בפנים לפיכך פטור על העלאתו ועל מליקתו נמי פטור כדאמרן בריש פירקין (דף קז.) השוחט ולא המולק:

השוחט את העוף בפנים - פסול ושוב אינו ראוי בפנים לפיכך פטור על העלאתו בחוץ ואם תאמר והלא כל העולין בחוץ נפסלין ביציאתן וכל השוחט בחוץ פסול הוא וחייבין על העלאתו התם רחמנא רבייה אבל לענין שאר פסולין מתקבל בפנים בעינן:


שחט בחוץ והעלה בחוץ חייב - אף על העלאה שחיטה בחוץ בעוף רבייה רחמנא (ויקרא יז) מאו אשר ישחט ואהעלאתו נמי אמרינן לקמן (דף קיט:) ואליהם תאמר לערב פרשיות דכל שמתחייב על שחיטתו בחוץ אם חזר והעלן או הוא או אחר חייב:

נמצא דרך הכשירו בפנים כו' - בגמרא פריך אסיפא דרך הכשירו בחוץ חיובו הוא דעוף קדשים אין לו הכשר בחוץ בשחיטה והכי איבעי למיתני דרך חיובו בחוץ פטורו בפנים דרך חיובו בפנים פטורו בחוץ כגון שחט בפנים והעלה בחוץ פטור שחט בחוץ והעלה בחוץ חייב מלק בפנים והעלה בחוץ חייב מלק בחוץ והעלה בחוץ פטור נמצא במקום שמתחייב על העלאתו אם נעשית עבודה הראשונה בפנים כגון במליקת פנים פטור על העלאתו אם נעשית עבודה ראשונה בחוץ ודרך שמתחייב על העלאה אם נעשית העבודה ראשונה בחוץ כגון בשחיטה פטורו בפנים אם נשחט בפנים והעלה בחוץ: ר"ש אומר כל שחייבין עליו בחוץ חייבין על כיוצא בפנים והעלה בחוץ כו'. בגמרא מפרש לה ומיהו הכי משמע כל שחייבין על העלאתו כו' אם נעשית עבודתו כולו בחוץ חייבין עליו בנעשית עבודתו ראשונה בפנים ואח"כ העלהו בחוץ חוץ מן השוחט עוף בפנים והעלה בחוץ דפטור ואילו דכותיה בחוץ הוה מתחייב אף בהעלאה:

גמ' הכשרו חיובו הוא - דבחוץ מאי הכשר שייך למימר חיובו שייך למימר כדפרישית לעיל:

ר"ש אהייא - פליג:

בחוץ נמי מיחייב - אם מלקו בחוץ נמי מחייב אהעלאתו בחוץ:

שחיטת לילה בבהמה והעלה בחוץ איכא בינייהו - וחסורי מחסרא מתניתין במילתיה דתנא קמא והכי קאמר וכן השוחט בהמה בלילה בפנים והעלה בחוץ פטור דאינה מתקבלת בפנים דכתיב (ויקרא יט) ביום זבחכם ואפי' עלתה תרד ורבי יהודה היא דאמר בפרק המזבח (לעיל דף פד.) פרט לנשחטה בלילה:

שחט בחוץ והעלה בחוץ חייב - דבשחיטת חוץ לא שנא לילה מיום דהא ראוי הוא לבא אל פתח אהל מועד למחר ובהעלאתו נמי חייב דהא כתיב (ויקרא יז) ואליהם תאמר:

חייבין על כיוצא בפנים והעלה בחוץ - והשוחט בהמה בלילה בפנים והעלה בחוץ חייב כאילו שוחטה בחוץ דהא בפנים אם עלתה לא תרד אית ליה בפרק המזבח מקדש (שם) דקתני ר"ש אומר עולה אין לי אלא עולה כשירה מנין לרבות שנשחטה בלילה כו':

חוץ מן השוחט העוף בפנים והעלה בחוץ - דפנים נמי אם עלה ירד דהא מיקטל קטליה כדאמרי' בהמזבח מקדש (לעיל דף פה.):

[וכן] המקבל בכלי חול בפנים והעלה בחוץ פטור - דהא בפנים אם עלה ירד דה"ל כנשפך דמה ורבי יהודה היא דלית ליה אם עלו לא ירדו אלא בלן ויוצא ונשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו ושקיבלו פסולין את דמו בהנך פסולין דחזו לעבודת צבור כדמפרש בהמזבח מקדש (שם דף פד:):

רבי שמעון אומר כו' - דהא בפנים נמי אית ליה אם עלתה לא תרד ואפי' נשפך דמה כדקתני התם:

והשתא דתני אבוה דשמואל - דרבי שמעון מחייב אמלק בחוץ והעלה בחוץ תני במילתיה דר"ש במתני' כל שחייבין עליו בפנים כגון המולק בפנים והמעלה בחוץ חייבין עליו בחוץ ודקתני סיפא חוץ מן השוחט בפנים ומעלה בחוץ כדיוקא קאי דאיכא למידק ממילתא דר"ש הא כל שאין חייבין עליו בפנים והעלה בחוץ כגון קדשים פסולין שלא היה פסולן בקדש כגון הרובע והנרבע כו' אין חייבין עליהן אם שחטן בחוץ והעלן בחוץ אשחיטתן לא מיחייב דלא קרינא ביה ואל פתח אהל מועד לא הביאו והעלאתן מהיכא תיתי דהא לא קרינא ביה נמי אל פתח אהל מועד לא יביאנו חוץ מן השוחט עוף בפנים והעלו בחוץ שאף על פי שפטור על העלאתו בחוץ חייבין על כיוצא בו בשוחט בחוץ והעלה בחוץ דהא איתרבאי לעיל (דף קז.) שחיטתו מאו אשר ישחט והעלאתו מואליהם תאמר:

מתני' נתן בחוץ וחזר ונתן בפנים חייב - כדי נסבה אלא משום סיפא דבעי מיתני בפנים וחזר ונתן בחוץ ואשמעינן דאע"ג דשיריים נינהו מיחייב עלייהו וסתמא כרבי נחמיה:

שניהם בחוץ חייב - אחת ואם היתה לו ידיעה בינתיים חייב שתים:

אחד בפנים ואח"כ השני בחוץ פטור - ואפילו לרבי נחמיה כדמפרש בגמרא דקסבר כוס אחד עושה את חבירו דחוי הילכך אפילו שיריים לא הוי:

והפנימי מכפר - להכשיר הזבח כדאמרן בכל הזבחים שנתערבו (שם דף פב.) דלא עשה את המשוייר כיוצא בו:

למה הדבר דומה - בגמרא מפרש למה לי לדמויינהו ומאי גמרי מהדדי:

שתיהן בחוץ חייב - על כל אחת ואחת דבשעת שחיטה כל אחת היתה ראויה לפנים:

אחת בפנים והשניה בחוץ פטור - דהויא לה חטאת שכיפרו בעליה ולמיתה אזלא ואינה מתקבלת בפנים:

חייב על החיצונה - דהא חזיא לפנים דאיזו מהן שירצה יקריב:

והפנימית מכפרת - על הבעלים:

כשם שדמה פוטר בשרה - מן המעילה דזריקת דם מוציאה בשר קדשי קדשים מן המעילה דיהא בה שעת היתר לכהנים כך היא פוטרת את בשר חברתה ואע"פ שפסולה ואשחט שתיהם בפנים קאי ואשמעינן דהיכא דמונח בכוסות וקדם וזרק את דם האחת פוטרת את חברתה מן המעילה משום חטאת שכיפרו בעליה דקיימא לן חטאות המתות לא נהנין ולא מועלין אבל משום שחוטי חוץ לא איצטריכא ליה דכמאן דקטלינהו דמי ולית בהו מעילה כדאמרינן בשמעתא קמייתא קדשים שמתו יצאו מידי מעילה ואגב גררא נסבה הכא איידי דנקטא משום שחיטת חוץ ובפרק קמא דמעילה (דף ו:) נמי קתני לה לכולה:


גמ' מאן תנא דפליג עליה דר' אלעזר בר' שמעון - בפרק כל הפסולין (לעיל דף לד:) ואומר כוס עושה חבירו דחוי דקתני חטאת שקבל דמה בארבע כוסות ונתן ארבע מתנות מאחד מהם הוא לבדו נשפך ליסוד והן נשפכין לאמה ורבי אלעזר ב"ר שמעון אמר התם כולן נשפכין ליסוד דקסבר כוס אחד עושה את חבירו שירים:

רבי נחמיה הוא - דפליג עליה דאמר הכא קבל דמה בכוס אחד נתן בפנים וחזר ונתן בחוץ חייב דשירים נינהו ושירי הדם שהקריבו בחוץ חייב והיכא דקיבלו בשני כוסות אמר פטור אלמא כוס שני לאו שירים חשיב ליה אלא דחוי היה לשפוך לאמה הלכך לא מיחייב עליה בחוץ:

מאי למה הדבר דומה - למאי הלכתא דמינהו ומאי גמר מינה:

הא מני רבי היא דאמר - במסכת תמורה (דף כב:) אבודה בשעת הפרשה מתה כחטאת שכיפרו בעליה דקיימא לן (שם דף כא:) דאזלא למיתה אפילו לא היתה ראשונה אבודה בשעה שמתכפר בשניה אלא בשעת הפרשה ומשהפריש זו תחתיה נמצאת קיימא לן בה דאם נתכפר באחת מהן שניה מתה והכי קאמר תנא דמתני' טעמא דאבדה כלומר זו שהופרשה על ידי איבוד חבירתה הוא דכי שוחט אחת מהן בחוץ אחר שקרבה חבירתה פטור דדמיא לכוס דחוי משום דכרבי סבירא ליה דאמר למיתה אזלא אבל המפריש שתי חטאות לאחריות מעיקרא שאם תאבד האחת יתכפר בחבירתה דאפי' רבי מודה בו דמתכפר באחת מהן והשניה תרעה ודמיה לעולת קיץ המזבח וכן לרבנן באבודה בשעת הפרשה דאית להו תרעה בההוא לא אמרינן דאם שחטה בחוץ לשניה דנפטר ואף על גב דלכתחילה לא קרבה היא גופה עולה אלא דמיהן חייב עליה בחוץ דאי אקרבה לדידה גופה עולה בפנים מתקבלת היא:

כדרב הונא [א"ר] אשם שניתק לרעייה - כגון תמורת אשם ואשם שמתו בעליו או נתכפרו באחר וקיימא לן (שם דף יח.) כל שבחטאת מתה באשם רועה ונמלך בב"ד ואמרו לו ירעה ושחטו סתם כשר לעולה ודוקא ניתק אבל לא ניתק לא כדאמר בפ"ק (לעיל ד' ה:) הוא בהוייתו יהא:

מי דמי - מתני' לדרב הונא לחיובי אחטאת שניה בחוץ מהאי טעמא הא לא חזיא היא גופה לעולה כלל דהא נקבה היא:

מיוסתיניא - מקום:

בשעיר נשיא - שהפריש שנים לאחריות דהתם זכר הוא: מתני'

פרק ארבע עשרה - פרת חטאת


מתני' פרת חטאת - חוץ מגתה. בגמרא מפרש היכא:

גתה - לשון גת כלומר מקום עמוק: ששחטה חוץ מגתה גרסי':

פטור - ולא אמרינן שוחט קדשים בחוץ שלא במקום מצוה דרחמנא פטריה מואל פתח אהל מועד וגו' הראוי לפתח אהל מועד שחובה עליו להביאו שם דמדקפיד קרא לענשו על שלא הביאו ש"מ בעומד להביאו שם משתעי קרא:

כל שאינו ראוי - כל שאינו עתיד [לבא] ובגמרא פריך הא שעיר המשתלח עתיד לבא להגריל ולהתוודות:

שנאמר לפני משכן - להקריב קרבן לפני משכן אע"פ שכשר לבא הואיל ואינו כשר ליקרב ובגמרא פריך הני נמי תיפוק לי מואל פתח אהל מועד:

עובר בל"ת - הואיל וראוי לבא לאחר זמן כדקתני בסיפא