רש"י על הש"ס/זבחים/פרק ט

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים




והוציאו למזבח - להזות שבע על טיהרו ומתן ד' על קרנותיו כדכתיב ויצא אל המזבח אשר לפני ה' וכפר עליו ותנן זה מזבח הזהב בפרק הוציאו לו (יומא דף נח:) ואמרינן התם דלהכי כתיב ויצא עד דנפיק מכוליה מזבח שלא יעמוד בין המזבח ולפרכת בשעת מתנות המזבח אלא בין המזבח לפתח לצד המזרח:

הכא חד מקום הוא - שאין הפסק (מזבח) בינתים ולא הויא הכנסה שלא במקומה:

או דילמא - רחמנא שויה שני מקומות דכתיב ביה יציאה: ה"ג בת"כ רבי אליעזר אומר נאמר כאן לכפר בקדש ונאמר להלן לכפר בקדש מה להלן בשלא כיפר אף כאן בשלא כיפר רבי שמעון אומר נאמר כאן לכפר בקדש ונאמר להלן לכפר בקדש מה להלן בשכיפר אף כאן בשכיפר ר' אליעזר יליף לכפר דאשר יובא מדמה לכפר מוכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר ומזהיר שפורשין מן ההיכל בשעת הקטרה מה להלן בבואו לכפר משמע מתחילת ביאת המכפר הוזהרו חביריו לפרוש הילכך כתיב לכפר ועדיין לא כיפר משמע אף אשר יובא מדמה לכפר מתחילת הבאתה ע"מ לכפר משמע שנפסל הילכך אע"פ שלא כיפר:

ונאמר להלן לכפר בקדש - דר' שמעון ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא וגו' מה להלן בשכיפר הכתוב מדבר דהא שריפה בתר כפרה היא אף כאן בשכיפר:

רבי אליעזר סבר דנין חוץ מחוץ - דם חטאת החיצונה שהכתוב מלמדך שתעמוד בחוץ ולא יכניסוהו לפנים מאדם זה שהכתוב מזהירו שיעמוד בחוץ:

ואין דנין חוץ מבפנים - מפר יוה"כ שהבאתה כמצותה לפנים:

דנין בהמה מבהמה - חטאת חיצונה מחטאת פנימי:

ה"ג [הכניס שוגג כשר] הא מזיד פסול בשכיפר או בשלא כיפר - בשכיפר וכרבי שמעון סבירא ליה או אפי' בשלא כיפר וכרבי אליעזר: ה"ג בתורת כהנים ואת פר החטאת וגו' והשורף אותם וגו' מה ת"ל דמשמע דמיבעי ליה מה ת"ל והשורף היינו דקפריך מה ת"ל הא לגופיה איצטריך ללמדך שהשורפן מטמא בגדים:

אלא מה תלמוד לומר - אחטאת חטאת תרי זימני מהדר:

ונשרפין אבית הדשן - כדי נסבה דהא עיקר על שפך הדשן ישרף בפר העלם דבר כתיב אלא משום דמטמא בגדים נקט לה דלא כתיב בהו:

אינו צריך - ללמד מחטאת חטאת דממשמעותא דקרא נפקא דתלי טעמא דטומאת בגדים משום דהובא את דמה לכפר למדנו שכל הפנימים השורפם מטמא בגדים שלא היה לו לכתוב ואשר הובא וגו' אלא ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת וגו':

מאי טעמא - לא נפקא ליה לר' יהודה מלכפר:

לאו משום דמפיק ליה - להאי לכפר לג"ש דרבי שמעון ללמד על דמים החיצונים שנכנס דמם לפנים שאין פסול אלא א"כ כיפר כרבי שמעון ולאו משום דתלי טעמא דשריפה בהובא את דמן הילכך איצטריך חטאת חטאת לרבות שאר הפנימיות: מתני'

פרק תשיעי - המזבח מקדש


מתני' המזבח מקדש - אפילו דבר פסול שעלה למזבח קדשו המזבח ליעשות לחמו ואין מורידין אותו:

את הראוי לו - משהוברר לחלקו ובגמרא מפרש למעוטי קמצים שלא קדשו בכלי לאחר קמיצה שלא הובררו לחלק גבוה דאע"ג דקידשה המנחה כולה בכלי אין זה חלק גבוה ברור שאין המנחה קריבה כולה ובקמיצה בלא מתן כלי אין זה מבורר למזבח:

רבי יהושע אומר כו' - הני תנאי פליגי בפירושא דאת הראוי לו דסתמא דמתניתין רבי סתם מתניתין את הראוי לו למעוטי שאין ראוי לו והדר מפרש ומאי ניהו ראוי לו לרבי יהושע ראוי לאישים שנפסל ולא דם פסול ונסכים פסולין שאינן לאישים ולר"ג כל הראוי למזבח שנפסל אפילו דם ונסכים ואין לך למעט אלא מה שלא נברר לחלק מזבח מעולם ומאי נינהו קמצים שלא קידשו מעולם בכלי:

לאישים - לאש:

היא העולה על מוקדה - דבר שהוא למוקד ועולה היא בהוייתן יהא ולא ירד היא משמע בהוייתו תהא משעלתה על מוקדה:

אף כל שראוי לאישים - לאפוקי דם ונסכים (פסולים) כדמפרש בסיפא אין בין דברי ר"ג לדברי רבי יהושע אלא הדם והנסכים: רבי שמעון סבירא ליה בנסכים של זבח כרבי יהושע (ובדם) ובנסכים הבאין בפני עצמן כרבן גמליאל ולאו ממוקדה יליף אלא טעמא אחרינא אית ליה כדמפרש בגמרא:

אם הזבח כשר והנסכים פסולין - כגון שיצאו או נטמאו:

או הזבח נפסל והנסכים כשרין - הואיל והם באים בגללו נפסלו עמו ובטלה תורת הקרבה מהן:

הזבח לא ירד - דמזבח קדשו:


והנסכים ירדו - שאין מזבח מקדש פסולין אלא בבאין בגלל עצמן אבל לא הבאין בגלל אחרים כדיליף ר"ש טעמיה בגמרא (מפרש):

גמ' למעוטי מאי - שלא נראה למזבח לדברי הכל:

אימורי קדשים קלים לפני זריקת דמן - לא הובררו למזבח שזריקת דמן שלהן קובעתן לחלק גבוה לענין מעילה מה שאין כן בקדשי קדשים. שהן מתחילתן לגבוה ואימוריהן עולין למזבח אבל קדשים קלים אין בהן מעילה אפי' באימוריהן כדתניא בתורת כהנים את קדשי ה' המיוחדים לשם יצאו קדשים קלים אבל לאחר זריקת דמים יש מעילה באימוריהן דנפקא לן מוכל חלב לה' לרבות אימורי קדשים קלים לאחר זריקת דמים למעילה ואפילו הכי קאמר לא ירדו:

בגופייהו - דאיפסולן בדבר אחר הוא:

ההוא לאהדורי פוקעין - דלאו אפסולין קאי אלא אכשרין שפוקעין מן היקידה אישיקלטי"ר וקאמר קרא שיחזירה למוקדה דעל מוקדה משמע מוקד שהיה לה כבר:

אשר תאכל האש כו' - קרא יתירא הוא דפשיטא דדשן מאשר תאכל האש הוא אלא לדרשא אתא אשר תאכל האש ותפקעם העולה מעל המזבח חזור והעלם על המזבח:

לאו ממילא ש"מ כו' - הילכך לא בעי קרא אחרינא:

מקדש מזבח - ללמדך טעמא שלא ירד משום קדושת מזבח הוא:

מזבח אחרינא כתיב - כל הנוגע במזבח יקדש (שמות כט):

שעת הכושר - להקטרה לפני פסולו כגון לן ויוצא וטמא:

לא היתה לו שעת הכושר - נשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו:

ת"ל כבשים - וסמיך ליה וזה אשר תעשה על המזבח:

ר' עקיבא אומר - עולה בהאי קרא כתיב:

מר מייתי לה מעולה - דלא תרד דאף עולת העוף משמע ומר מייתי לה לקידושי פסולין מכבשים בהמה ולא עוף:

כתב רחמנא עולה - משראוי לעלות: ה"ג קמצים שקדשו בכלי איכא בינייהו לתנא דידן לא ירדו לתנא דמתניתא ירדו:

קמצים שקידשו בכלי - ונפסלו:

לתנאי דידן - רבן גמליאל ורבי יהושע לא ירדו דגמרי לה ממוקדה וממזבח והני בני מזבח ומוקדה נינהו עד שלא נפסלו:

לתנאי דמתניתא - רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא ירדו דעולה בעינן אבל מנחה תרד:


מנחה הבאה - בלולה כולה בגלל עצמה כגון המתנדב מנחת נסכים בלא זבח דאפשר לעשות כן כדלקמן (דף צא:):

לדברי כולן - ר"ג ור' יהושע דמתני' דמרבי כל הראוי לאשים ולר"ש נמי דמרבי כל הבא בגלל עצמו אם נפסלה ועלתה לא תרד וכי פליג ר"'ש בבאה בגלל זבח:

לדברי רבי יוסי הגלילי ור"ע תרד - דהא לא מרבו אלא עולה ודוגמתה מין בהמה ועוף ולא מנחה:

הבאה עם הזבח - כלומר בגלל זבח:

לדברי כולן תרד - אם פסולה היא תרד לרבי יוסי הגלילי ור"ע ור"ש לדברי ר"ג ורבי יהושע לא תרד דהא (כתיב) מוקדה ומזבח הואי:

נסכים הבאין בפני עצמן - כגון המתנדב יין בלא זבח דתנן במנחות (דף קד:) מתנדבין יין:

לדברי כולן - רבי יוסי ור"ע ור' יהושע ירדו לדברי ר"ג ור"ש לא ירדו:

ה"ג פשיטא - דהכי הוא דלרבי יהושע מידי דבר מוקדה אין דלאו בר מוקדה לא לר"ג כל דבר מזבח ולר"ש בא בגלל עצמו ולתנאי דמתני' מנחה לא:

מנחה הבאה בפני עצמה איצטריך ליה - ולאשמועינן דיש מנחת נסכים הבאה בפני עצמה כדרבא:

מתנדב אדם מנחת נסכים - בלא זבח ואף על גב שלא אמרה תורה מנחת כליל (הבאה) אלא הבאה בגלל זבח היכא דפריש פריש:

ונשמעינן - ר"ל בהדיא כדרבא:

נסכים הבאים בגלל זבח אצטריכא ליה - לר"ל לאשמועינן דלר"ש ירדו וכגון דקא מקריב להו למחר וליומא חרא דקי"ל לעיל (דף מד.) אדם מביא זבחו היום ונסכיו מכאן ועד י' ימים ונפקא לן מהא דאמר מר ומנחתם ונסכיהם יתירי דכתיבי בקרבנות החג להכי כתיבי:

מתני' הלן - בין דם בין אימורים:

רבי יהודה אומר כו' - בהנך תלתא פליג ומודי בשארא וטעמא יליף בגמ':

שהיה פסולו בקדש - משבאת לעזרה נפסלה:

כל שפסולו בקדש כו' - בגמ' יליף טעמא:

מכשיר - דאם עלו לא ירדו ובגמ' מוקי לה בדוקין שבעין הואיל וכשרין בעופות לכתחילה:

דוחה - ומורידן:

כשם שעלו לא ירדו - אכל פוסלין דתנן בהו לא ירדו כך אם ירדו לאחר שעלו לא יעלו עוד:

גמ' זאת היא העולה - זאת מיעוטא והיא מיעוטא וה"א דהעולה מיעוטא דמשמע העולה המיוחדת כשרה ולא פסולה למעוטי פסולין אתו שאפילו עלו ירדו ולא תימא כל הנוגע במזבח לכל פסולין אתא ומסתבר דהני ממעט שפסולן לפני זריקה ולקמיה מפרש שאר פסולין מנא ליה דלא ירדו ולא ממעט להו מהכא כגון נשחט חוץ לזמנו דפסולו לפני זריקה:

תורת העולה - שהיא על מוקדה שתהא שם הלילה עד הבקר ולא תרד:


ור' יהודה מייתי לה - לשאר פסולין מהכא:

לן בדם כשר - שאם עלה לא ירד:

שהרי לן כשר באימורין - שאם עלו לא ירדו:

שהרי לן כשר בבשר - כגון בשר שלמים הנאכלין לשני ימים:

יוצא כו' - וביוצא דאימורי עולה ואימורי קדשים אבל יוצא דדם פוסל רבי יהודה דנפקי לה תלתא פסולי מתלתא מיעוטי ומסתברא למעוטי יוצא דדם מדנשחט חוץ לזמנו דאשכחן ליה ריצוי אפילו בפנים שמרצה לפיגולו ליענש כרת:

דחזו לעבודת ציבור - כגון טמא:

דבר שלא בהכשירו - כגון לן באימורין:

מדבר שבהכשירו - לן בבשר ויוצא דמקדש מיוצא דבמה שאין שם מחיצה:

סמיך ליה - לאסמכתא למילתיה:

השוחט בהמה בלילה בפנים - והעלה אותה בחוץ חייב משום מעלה בחוץ ואפילו לר' יהודה דאמר אם עלתה בפנים תרד ולא מיבעיא הנך דאם עלו לא ירדו דחייב על העלאתן בחוץ כדאמרינן בפ' השוחט (לקמן דף קיא:) דהא מתקבלין בפנים אלא אפילו הך לר' יהודה חייב:


לא תהא פחותה משוחט בחוץ ומעלה אותה בחוץ - דקי"ל בהשוחט (לקמן דף קו.) דחייב על שחיטתה ועל עלייתה:

השוחט עוף קדשים בפנים והעלהו בחוץ פטור - על העלייתה דאינו מתקבל בפנים אלא מלוק:

שחטו בחוץ והעלהו בחוץ חייב - על שתיהן דהשוחט עוף קדשים בחוץ חייב דאיתרבי מאו אשר ישחט בפ' השוחט (שם דף קז.) וכי העלהו בחוץ חייב דמרבינן בהשוחט (שם) לענין העלאת כל הנשחטין דכי היכי דחייב על שחיטתן חייב על העלאתן דכתיב ואליהם תאמר לערב פרשיות: ואמאי השוחטו בפנים והעלהו בחוץ פטור נימא לא תהא פחותה כו':

מיקטל קטליה - לא שייכא שחיטה בפנים כלל לא בחולין ולא בקדשים אבל שחיטת לילה שחיטה היא בחולין הלכך בקדשים שחיטה פסולה היא קרויה:

שנשפך דמה - לא תרד הבשר אם עלה וקא ס"ד דבאימורי קדשים קלים נמי קאי:

ומה - נשפך דמה דהוי עליית בשר לפני זריקה דהא אין כאן זריקה וגריעא משאר עולין לפני זריקה דהתם אם בא לזרוק יש לו מה לזרוק והכא אם בא לזרוק אין לו מה לזרוק ואפ"ה לא תרד וכ"ש היכא דלא נשפך:

תרגמא אקדשי קדשים - פירוש המשנה הזאת בקדשי קדשים שקדושת הגוף עליהן לפני זריקה:

והרי פסח - שנינו בה דקתני סיפא והפסח והחטאת כו' וקא ס"ד דאפסולי דקתני ברישא נמי קאי כגון אם נשפך דמו או יצא:

תרגמא אשלא לשמו - פסח לא תנא ליה אלא אפסולא דשלא לשמו כדקתני בה ששחטן שלא לשמן: הכי גרסינן תנן וכולן שעלו חיין לגבי מזבח ירדו הא שחוטין לא ירדו מאי לאו לא שנא קדשי קדשים ל"ש קדשים קלים לא הא שחוטין מהן ירדו ומהן לא ירדו והא כולן קתני כולן אחיין פשיטא לעולם ובדוקין שבעין כו':

תנן וכולן שעלו חיין - קא סלקא דעתך הא כולן אכל קדשים קאמר ואכשרין קאי ולא אפסולין דתני ברישא קאי דלא שייך בהו חיין דבכל הפסולין הנזכרים באם עלו לא ירדו אין בהן פסול מחיים הלכך אכשרין קאי והאי כולן ע"כ כל הקדשים קאמר לא שנא קדשי קדשים ולא שנא קדשים קלים וקאמר הא שחוטין לא ירדו ובלאחר זריקת דמים לא איצטריך לאשמועינן דאמאי ירדו: ומשני לא תימא הא שחוטין כולן לא ירדו אלא אימא הא שחוטין יש מהן ירדו ויש מהן לא ירדו קדשי קדשים לא ירדו קדשים קלים ירדו:

והא כולן קתני - מאי לאו אדוקיא דהא שחוטין לא ירדו נמי קאי:

כולן משום חיין - נקט לה למימר דירדו דאין מזבח מקדש חיין:

פשיטא - דירדו דהא חוזרין ועולין לאחר שחיטה הואיל ובכשרין קיימי:

לעולם אחיין - נקט כולן ולאשמועינן דירדו ובדוקין שבעין איצטריך לאשמועינן שפסולין מחיים וכי מחתינן להו תו לא מסקי דקי"ל (לעיל דף פד.) בפסולין כשם שאם עלו לא ירדו כך אם ירדו לא יעלו ואפי' הכי ירדו דאין מזבח מקדש חיים:

ואליבא דר"ע - נקט לה דאמר במתניתין בעלי מומין אם עלו לא ירדו ומוקמינן לה לקמן בדוקין שבעין ואשמעינן מתניתין עלו חיים ירדו הא שחוטין לא ירדו:

ונתח אותה - אמרינן בתורת כהנים כשרה ולא פסולה שאם נפסלה קודם הפשט שורפה בעזרה והא נמי בראש המזבח נהי דלא תרד דקדשה מזבח מיהו לא בעי הפשט ונתוח:

סיפא דמתני' אתאן לכשרים - והכי קאמר וכן עולה חיה כשרה שעלתה כו' ומאי קא משמע לן פשיטא דתרד דהא הדרא סלקא:

ומשני - הא קמ"ל דהיכא דשחטה בראש המזבח לא צריך לאחותה ואסוקה ואע"ג דהדר סלקא אלא מפשיטה בראש המזבח:

דיש הפשט - בכשרות:

אין הפשט - הואיל והדר מצי לאסוקה לאו אורח ארעא להפשיט שם:

הכא במאי עסקינן - לעולם כשעלתה כשרה חיה ומששחטה בראש המזבח וזרק דמה נפסלה הלכך יפשיט וינתח במקומה דאי מחית לה תו לא סלקא ודקשיא לך פסולה לאו בת הפשט היא:

כגון דהיתה לו שעת הכושר - להפשט קודם פסולה בת הפשט ונתוח היא ואפילו היא למטה והבשר פסול ונשרף וכרבי אלעזר בר"ש דאמר לקמן בפרק טבול יום (דף קד.) כיון שנזרק הדם והורצה בשר שעה אחת להקטיר ונפסלה יפשיטנה ועורה לכהנים ואין עורה נשרף עמה הילכך השתא נמי כי איתא בראש המזבח ונקטרת בעיא הפשט ונתוח:

עורה לכהנים גרסינן - כדכתיב (ויקרא ז) עור העולה אשר הקריב לכהן:

אלא הא דקתני כיצד הוא עושה כו' - בברייתא דזבחים גרסינן ליה גבי עולה שעלתה חיה למזבח ושחטה וקאמר יפשוט וינתח במקומה וקתני סיפא מוריד את הקרביים למטה ומדיחן ואי בפסולה מכי מחית לה תו לא סלקא:

ומשני אלא היכי ליעבד ניקרבינהו לקרביים בפרתייהו - בפרש שלהן בתמיה:

אנן הכי קאמרינן מדיחן למה לי - הואיל ולא הדרי סלקי:

ומשני דאי מתרמי כהן אחרינא דלא ידע - שנפסלה ניסקינהו:


ואנן ניקו כו' - לשון קושיא הוא:

לידי תקלה - להעלות פסולין שירדו:

מוטלים כנבלה - הקרבים בפרש שלהן:

ותיבעי לך מעילה - אי מהני להו לאיקבעינהו במעילה:

לא ירדו - דנעשו לחמו של מזבח ומיהו מעילה לית בהו דלא הובררו לחלק ראוי לגבוה:

הואיל וכשרין בעופות - דכתיב (ויקרא כב) תמים זכר בבקר בכשבים תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות ומיהו מחוסר אבר לא משום הקריבהו נא לפחתך (מלאכי א) וכן מום מגונה:

דוקין - טיל"א לשון הנוטה כדוק שמים (ישעיהו מ) והוא לשון דק או תבלול בעינו (ויקרא כא):

והוא שקדם הקדשן את מומן - שחלה עליהן קדושת מזבח [קודם] אבל קדם מומן להקדשן לא היו קדשי מזבח מימיהן ואין המזבח מקדשן:

ומודה רבי עקיבא בעולת נקבה - שעלתה למזבח תרד ואע"פ שכשרה בעופות דכמאן דקדם מומה להקדשה דמיא דאין לך מום גדול מזה:

עוף - לא שייך ביה רובע דאין עוף רובע אשה:

ואם איתא - דעוף שנרבע כשר ליכשר לרבי עקיבא נמי בבהמה נרבעת אם עלתה לא תרד הואיל וכשר בעופות לכתחילה:

ה"ג אף אנן נמי תנינא הנרבע והמוקצה - ולא גרסינן הרובע דהא בעוף קאי ואין רובע בעוף וקתני דיש נרבע:

וטומטום ואנדרוגינוס - ואע"פ שלא נאמר תמות וזכרות בעופות קסבר בריה בפני עצמה היא ואינו ספק זכר ספק נקבה ורבי אליעזר פליג עליה בבכורות (דף מב.) דקתני סיפא רבי אליעזר אומר כל מקום שנאמר זכר ונקבה אתה מוציא טומטום ואנדרוגינוס מביניהם ועוף הואיל ולא נאמר בו זכר ונקבה אי אתה יכול להוציא מביניהן טומטום ואנדרוגינוס:

מאי קמ"ל - תנא קמא נמי ירדו קאמר:

כלאחר יד - ואין מורידן דרך בזיון בפרהסיא:

משלה בהן האור - כל דהו יעלו דנעשו לחמו של אש:

ארישא - מתני לה להא דעולא ארישא כדאמרן אפסולין שעלו וירדו דקתני מתניתין לא יעלו:

פירשו - שחלצו מן הבשר לפני העלאתן לא יעלו והוא הדין נמי דאם עלו ירדו כדאמר לקמן בברייתא (דף פו.) אליבא דרבי ומוקמינן מתניתין אליביה:

כ"ש ארישא - דדם עולה או אימורים בני הקטרה נינהו אם לא נפסלו והני כיון דמשלה בהן האור קדשינהו כמה שהן פסולין:

אבל עצמות וגידים לאו בני הקטרה נינהו - דאמרינן לקמן (שם) מועשית עולותיך הבשר והדם הלכך לא שייכא בהו משלה אור לקדשינהו:

מתני' ואלו אם עלו ירדו - ואף על פי שכשרין דלא שייך בהו מזבח כלל:

והקטורת - שעלתה על מזבח החיצון דהא לאו ראוי הוא:

הצמר שבראשי הכבשים - רישא דבבא אחריתי היא ובהדי עצמות וגידין קתני לה וכמשפטן שבראשי כבשי של עולה שהראש אינו בכלל הפשט וקרב עם עורו כדאמר בשחיטת חולין בפ"ב (כז.) אין לי אלא נתחים שישנן בכלל הפשטה וישנן בכלל הקטרה מנין לרבות את הראש שכבר הותז בשחיטה שאע"פ שאינו בהפשטה ישנו בהקטרה ת"ל כו' ויש צמר בגובה ערפו אצל ראשו:

וכן שער שבזקן תישים - עולה:


גמ' יכול יחלוץ - מצוה מוטלת עליו:

מאן שמעת ליה כו' - ומתני' אליביה אתיא:

כלפי מטה - דרך ירידה ומתרחקי מן המערכה:

כלפי מעלה - לצד המערכה אין זו פרישות אלא קריבה אצל העיכול של אש:

ואפי' פירשו - נראה בעיני שחסר מן הגירסא ולמאי דגרס ה"פ ואפי' פירשו בתמיה והא מחוברין יעלו הוא דקאמר:

לא שנו - דקאמר פירשו ירדו ומיהו איתנהו בכלל קדשים אלא שפירשו לאחר זריקה דכיון דבשעת זריקה מחוברים הוו קובעתן זריקה למזבח וכי פירשו הוו להו קדשים פסולין:

אבל פירשו לפני זריקה - דבשעת זריקה לאו בני מזבח היו אתאי זריקה ושריתינהו להדיוט:

למיעבד קתא דסכיני - כי היכי דשריא בשר לגבי מזבח דלהכי קאי קשריא נמי עצמות למאי דקיימי והיינו הנאת כהנים כרבי ישמעאל:

לו יהיה בעולה - עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה ונאמר לו יהיה באשם כחטאת כאשם תורה אחת להם הכהן [וגו'] לו יהיה:

מה אשם עצמותיו מותרין - שהרי אף בשרו מותר ואי משום נותר דבשריפה לא שייך נותר אלא במידי דבר אכילה כדכתיב (ויקרא ז) והנותר מבשר הזבח וגו':

לו יהיה - יתירא הוא דמצי למיכתב עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה למה לי:

עצמות קדשים הנאכלין - כגון חטאת ואשם מועלין בהן דאין כאן שעת היתר לכהנים:

ופליגא דר"א - אדרבה:

פירשו לפני זריקה מועלין בהן לעולם - דכיון דפירשו אינהו לאו בני הקטרה נינהו לא אהני להו זריקה ובאיסורייהו קיימי:

פירשו לאחר זריקה לא נהנין - מדרבנן ולא מועלין כרבי ישמעאל דגמר מלו יהיה דאשם ואשם פירשו לאחר זריקה הוא דבהדי בשר אישתרו בזריקה לכהנים:

מתני' וכולן - הנך פסולין שעלו דתנן בהן לא ירדו בין עצמות וגידים שהעלן מחובר ועכלתן האש:

שפקעו מעל המזבח - לארץ:

לא יחזיר - א"צ להחזיר:

קודם חצות יחזיר - בגמרא מפרש טעמא:

ומועלין בהן - דאכתי בני מזבח נינהו:

ואין מועלין בהן - דכיון דהוו להו כמעוכלין כדמפרש בגמרא הוו להו דבר שנעשית מצותו ואין מועלין בו:

גמ' אי דלית בהו ממש - שנשרפו כולן:


בשרירי - קשין שנתקשו מחמת האש ששלטה בכולן ונשרפו אלא שלא נעשו פחם אלא כעצים יבישים הם מתוכם:

מנהני מילי - דבחצות תליא מילתא:

כתוב אחד אומר כל הלילה והקטיר - על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר דהיינו הקטרה:

וכתוב אחד אומר כל הלילה - וסמיך ליה והרים את הדשן וע"כ אכל הלילה קאי דהא לא כתיב ולבש הכהן בבקר מדו בד אלא כל הלילה עד הבקר ולבש והרים כן שמעתי בסדר יומא:

חציו להקטרה - דלא הוי עיכול אי לאו דשן ממש הוא:

וחציו להרמה - אפי' קשין שבהן ראויין להרמה וקרויין דשן ומיהו בשר ממש ליכא למימר דמיקרי דשן:

מתיב רב כהנא - אדרב דאמר חציו להרמה דמשמע דקודם חצות לאו שעת הרמה היא אפילו מן הנעשין דשן:

היו תורמין - תרומת הדשן מלא מחתה ונותנה במזרחו של כבש:

וברגלים מאשמורת הראשונה - ומשום דנפישי קרבנות ונפיש דשן וצריך להעלותן לתפוח שבאמצע המזבח ולסדר את המערכה בלילה שיוכלו לשחוט ולהעלות התמיד בעלות השחר: ה"ג ואי חצות דאורייתא היכי מקדמינן ל"ג והיכי מאחרינן: א"ר יוחנן גרס ולא גרסינן אלא:

ממשמע שנאמר כו' - כלומר קראי כדרב מיתרצי ולאשמועינן דחצות עושה עיכול בשרירי דקודם חצות הן בכלל הקטר ומחצות ואילך ראויין להרמה כדשן מעליא והרמה במעוכלין לגמרי קודם חצות נפקא לן מהאי קרא:

ממשמע שנאמר כל הלילה כו' - אם ללמד בא כמשמע כל המקרא שיהא מעלה אברים ומקטירן עד הבקר מכל הלילה נפקא:

מת"ל עד בקר - לא נאמר אלא לענין הרמה לומר שתורמין כל הלילה והכי קאמר עד הבקר והרים לפני הבקר והרים ולא נתן שיעור לדבר:

תן בקר לבקרו של לילה - בוקרו של לילה עלות השחר בקר אחר תן לו היינו השכמה וכיון דאין זמן לדבר אלא של השכמה הכל לפי צורך השעה יש בידך לעשות הלכך כל יומא בקרות הגבר או סמוך לו לפניו או לאחריו סגי:

ביום הכיפורים - שכל העבודה מוטלת על כהן גדול ואיכא חולשא וצריך להקדים יותר:

וברגלים מאשמורת הראשונה - כדקתני סיפא דההיא ולא היתה קרות הגבר מגעת ברגלים עד שהיתה עזרה מליאה ישראל:


חצות שני עוכלתן - שרירי דידהו חצות שני של ליל המחרת:

שאינו עושה לינה - לאותו שעל הארץ שהרי כל הלילה כשר להעלותן מן הארץ ולמזבח דכתיב לא ילין חלב חגי עד בקר הא כל הלילה ילין:

עושה עיכול - לשרירי דמערכה:

אין בהן עיכול לעולם - וכל שפוקעין יחזיר ומועלין בהן עד שיעשו דשן:

כל היכא דמשכחת להו כו' - הלכך פרשו קודם חצות נמי הרי הן עיכול בחצות ואפילו החזירן לאחר חצות: אין מועלין בהן ולא צריך להחזירן ויצאו מידי מעילה גרסי' ולא נהנין מדרבנן:

וא"ר חייא בר אבא - נמי כרב יוסף:

וכן תני בר קפרא - כרב יוסף:

רבה ורב חסדא במאי פליגי - לומר דלא הוי עיכול בחצות:

בשמינים - אפילו הוקשו לא הויא עיכול דשומנן מעכבן מליעשות דשן:

אילימא דלא ירדו - אותן שמצאן בשחר בראש המזבח שלא במערכה:

אלא דירדו - מן המזבח לאחר עמוד השחר מיבעי לך מי הוי כשאר לנים ונפסלים בעמוד השחר ותנן בפסולים כך אם ירדו לא יעלו:

או דילמא אין לינה מועלת - ולא נפסלו ויחזור ויעלם:

לשלחן מדמינן לה - למזבח שאין לחם הפנים נפסל עליו אם לן בו לאחר זמנו:

דתנן אפי' היה על השלחן ימים כו' - במנחות תנן לה סידר את הלחם ואת הבזיכין באחד בשבת והקטיר את הבזיכין [בשבת] פסולה לפי שמחוסרים בשבת זמן שצריכין לעמוד עליו שבעת ימים כיצד יעשה זה שסידרם באחד בשבת יניחנה לשבת הבאה שאפי' היא כו':

או דילמא לקרקע עזרה מדמינן לה - דהא רצפת בנין היא כמותה ולא כלי שרת כשלחן:

מקטיר והולך לעולם - דאפילו אמרינן לינה מועלת בראש המזבח מסקינן להו במערכה שהרי פסולין שעלו לא ירדו:

רבא אמר לא יעלו - דלינה מועלת והוו להו פסולין וכיון דירדו לא יעלו:

את המזבח - ומשחת את המזבח לרבות את הכבש: ה"ג כלי שרת מניין כל הנוגע בהן יקדש:

מהו שיקדשו פסולין - הוא סבור לענין פדיון קמיבעיא ליה כגון מנחה טמאה שקדשה בכלי שרת מי קדשה קדושת הגוף ולא נפקא להו לחולין דקדשה כלי אע"פ שהיא טמאה או לא קדשה ותנן המנחות והנסכים שנטמאו יש [להם] פדיון ואם משקדש בכלי נטמאו אין להם פדיון:

א"ל תניתוה - דמקדשין ואין להם פדיון:

א"ל לכתחילה ליקרב קמיבעיא לי - ולא לענין פדיון:

ושקבלו פסולין וזרקו את דמו - אם עלה הבשר לא ירד: מאי לאו


שקיבלו פסולין והדר זרקו פסולין ולמה לי זרקו מקבלה איפסלה לה אי לאו לאשמועינן טעמא דזרקו פסולין הוא דהוו איברים בתורת אם עלו לא ירדו ולכתחלה לא יעלו דתפסל בשר בזריקת פסולין הא זרקו כשרין לכתחלה נמי יעלו האיברים דזריקה מעליא הוא ואע"ג דקיבלו פסולין משום דקדשיה כלי שרת ליזרוק לכתחלה: אי נמי שזרקו פסולין - ומשום היא גופא איצטריך לאשמועינן אם עלו איברים לא ירדו ואף על פי שנפסלו בזריקה:

אויר המזבח - אם תלה איברים פסולים באויר ראש המזבח כמזבח דמי ולא ירדו:

או לאו - כמזבח דמי וירדו:

היכי מסיק לה מכבש למזבח - הא כי מגבה ליה באויר הכבש הוה ליה ירוד ותנן כך אם ירדו לא יעלו:

ומשני דנגד ליה - גוררן עד המזבח ואינו מגביהן:

ופרכינן אויר יש בין כבש למזבח - כדאמרן בפרק קדשי קדשים (לעיל דף סב:) וכי מטי כנגד אותו אויר הוה ליה ירוד:

ומשני רובו לכבש ככבש כו' - מה שכנגד אויר שדינן ליה בתר רובא אם רוב האבר בכבש שדינן ליה בתר כבש ואי רובן במזבח שדינן ליה בתר מזבח:

יש חבור בעולין - דלא חשבינן להו כמאן דמיפרת ואזלינן בהו בתר רובא או אין חיבור:

תפשוט דיש חיבור - דאי אין חיבור קמא קמא דמטא כנגד אויר איפסיל ליה ובכריתות (דף יד.) גרסינן ליה בלישנא אחרינא תיפשוט דבעי רמי בר חמא הלכו באיברים אחר הרוב או לא הלכו:

עולת העוף - שמליקתה בראש המזבח:

היכי משכחת לה - דפסל בה מחשבה חוץ לזמנו הא קלטיה אויר המזבח דאי נמי אמרינן לינה מועלת בראש המזבח וקיים זה את מחשבתו ושהה עד למחר והקטירה בת הקטרה היא דהא פסולין שעלו לא ירדו וכיון דבת הקטרה מחר לכתחלה היא אמאי פסלה בה מחשבת הקטרת מחר:

אלמה לא - בתמיה ולא משכחת בה פסול מחשבה והא משכחת כגון שחישב עליה להוריד למחר לאחר שנפסל ולהעלותה ולהקטירה דכיון דאיקיים ליה מחשבתו תו לא סלקא דהא איפסל ליה בלינה השתא נמי אהני בה מחשבה: ופרכינן אאתקפתא דרב שימי:

הניחא לרבא דאמר לינה מועלת - איכא לאשכחא בכה"ג:

אלא לרבה - אפי' קיימא למחשבתו לא מיפסל וכל שכן דמחשבה לא הויא: ומהדרינן לרבה נמי כו' להורידה קודם עמוד השחר וכיון דעמוד השחר משכחת לה ארצפה פסיל לה בלינה הילכך מהניא לה נמי מחשבה:

להך גיסא מיהא תפשוט כו' - רב שימי מסיים ביה באתקפתיה הכי את בעי למילף מיניה אויר מזבח לאו כמזבח דמי לאידך גיסא מצית למיפשט מינה ולמימר דכמזבח דמי דאי לא כמזבח דמי:


חטאת העוף פסולה - שמלקה בראש המזבח שלא לשמה ופסל דאף על גב דנעשית למטן הא אמר מר לעיל (דף סג:) מלקה בכל מקום במזבח כשרה ולא פסול מעלה דידיה אלא בהזאה והיכא דמלקה בפסול בראש המזבח וקי"ל בכל הפסולין אם עלו לא ירדו היכי שרי ליה מר להזות מדמה הרי מגביה ומתיז כשאוחז בה ומזה והוה ליה ירוד:

שאר פסולים - דמים בבהמה לר"ג דאמר במתני' הדם פסול שעלה לא ירד:

היכי זריק - מדמן הרי זריקה מרחוק הוא זורק והוה ליה אויר המזבח:

ומשני דמגע להו - לכותל מזבח כשמזה בחטאת העוף וכן בזריקת דם פסול:

ופרכינן הא הזאה היא - בתמיה מיצוי הוא ולענין דמים פסולים נמי אי מגע להו שפיכה הוי ולא זריקה ועוד וכי דרך הזאה וזריקה בכך אלא לאו משום דאויר מזבח כמזבח דמי:

אמר רב אשי - לעולם בעיין מהא לא תפשוט דהא גברא בראש המזבח קאי ונקיט להו וכה"ג לא מיבעיא לן באויר מזבח לעיל דהנחת גופו בראש המזבח כהנחת קרבן דמי וכי קמבעיא לן כגון דקאי אארעא ותלינהו בקניא באויר המזבח:

מתני' כלי הלח - קערות ומזרקות לדם וליין ולשמן:

מדות היבש - שתי מדות של יבש היו שם עשרון וחצי עשרון עשרון למדידת כל המנחות וחצי עשרון לחצות בו מנחת חביתי כ"ג מחציתה בבוקר ומחציתה בערב להכי נקט גבי יבש מדות שאין כלים מיוחדים ליבש אלא אלו דכלי שנותנין בו מנחה כלי לח הוא שמזרקות וקערות ראוין לכך:

ואין כלי לח מקדשות את היבש - בגמרא מתרגם לה אמדות הלח:

שהיו עושין והן שלימים - כשהן שלימים:

אלא בקדש - בעזרה:

גמ' לא שנו - דאין כלי הלח מקדשין את היבש:

אלא מדות - ז' מדות הלח שהיו שם הין וחצי הין ושליש ההין וכו' דכיון דהנך לא חזו ליבש למידי למדוד והן לא נמשחו אלא למדידה לפיכך אין מקדשין אלא ע"י מדידה:

אבל מזרקות - אע"ג דכלי הלח נינהו מקדשין יבש דכי היכי דחזו ללח חזו לסלת שהוא יבש:

לחה היא - דהא כתיב בלולה בשמן והיכי ילפת מהאי קרא דמקדשין יבש:

ליבש שבה - שאי אפשר ליבלל כולה שלא יהו בה קרטין קרטין של יבש שלא נגע בהן השמן וקדשינהו מזרקות. כ"ש:

כיבש דמיא - ושפיר תפשוט מינה ליבש גמור:

אלא שלימין - לאפוקי נקבו:

ואין מקדשין אלא מלאין - כלומר שיהא בהן שיעור שלם הצריך לדבר אם יבש הוא שיהיה שם עשרון שלם למנחה ואם מנחת נסכים היא שניתנה בכלי יהא שם ג' עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל אבל אם חסר השיעור אין הכלי מקדשן שאינו ראוי לכלי כך שמעתי במנחות (דף ח.):

אלא בפנים - בעזרה:

בירוצי מדות איכא בינייהו - למאן דתני אין מקדשין אלא מתוכן קסבר בירוצי מדות לא נתקדשו אלא מה שבתוך חללו של כלי בירוצי מדות גודשי מדות ופלוגתא היא במנחות בפרק שתי מדות (דף צ.):

לא שנו - הא דאמרינן דאין מקדשין אלא מלאים:

אלא שאין דעתו להשלים - ולהוסיף עד כשיעור:

תניא נמי הכי מלאים - שניהם מלאים סלת:

אלא שלימים - שהיו עשרונים ולוגין שלימים לאפוקי שיעור חסר דלא מקדשי:

אבל מקדשין כלי הלח את היבש ליפסל - שאם יצא חוץ לקלעים או נגע בו טבול יום נפסל דאהני ליה כלי להכשירו ליפסל כדתניא מעילה (דף י.) המנחות מועלין בהן משהוקדשו קדשו בכלי הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים:

מנחות ונסכים ומנחת בהמה מן המדומע - ואע"פ שמותר לכהנים דבעינן מותר לכל ישראל שנאמר (יחזקאל מה) ממשקה ישראל מן המותר לישראל:

ואין צ"ל מערלה - שאסורה אף לכהנים:

ליפסל - דלא נפקי לחול וישרפו שקדשם הכלי והא דרב אסי לא מהדר אבכורים אלא אמנחות דבכורים לאו קדושת כלי הוא ומאי ליפסל איכא ומאי ליקרב איכא הא לא קרבו:

אין מתיכין אותן - כמו שעושין למדות מנוקבות שמתיכין אותן סביבות הנקב ונסתם הנקב:

ואין מתיכין לתוכן אבר - לסתום הנקב וכולהו משום דמיחזי כעניות ולאו אורח ארעא:

נפגמו - פגימה גדולה שתיקון השחזתה ניכר:

סכין מטרפת - שהיתה רכה ליפגם פגימות דקות תמיד ומטרפת את הקדשים:

אין עושין אותן מעשה מחט - לאורגן כמין יריעה ולעשותן אחרי כן לבוש תפור במחט אלא כמין מלבוש אורגין אותן בכליהם:

אהל - מין כיבוס הוא שמעביר את הגיעול וכן נתר:

הא במים מכבסין - בתמיה כיון דטעמא משום דמיחזי כעניות הוא מה לי נתר מה לי מים הרי נתגעלו וכבסן כל שכן דכי לא מחוור להו שפיר גריעי טפי:


הוגעו למים - כלומר אם היה גיעולן מועט ולא הזקיקן אלא לכיבוס מים מכבסים אותן אף בנתר ואהל:

הוגעו לנתר ואהל - שנתגעלו גיעול רב שהגיעו ליזקק לכיבוס נתר ואהל תו לא מתקן להו כלל:

אף במים - לאו לרבותא הוא אלא למימרא דנתר ואהל דנקט לאו לענין כיבוס נקט דהיכא דאסור אסור לגמרי והיכא דשרי שרי לגמרי אלא לענין גיעול נקיט ליה וה"ק נתגעלו אין מכבסין אותו כלל אם הוזקקו לנתר ואהל:

נראה בעיני דה"ג - שוליו כיצד היה מביא כו' דברימונים נאמרו שלשה צבעים:

שלא נפתחו פיהם - דרך רימונים כששוהין באילן אחר גמר בישולן מתפתחין מאיליהן כדרך שעושין קליפי אגוזים החיצונות:

וכמין קונאות - בוטונ"ש עשויין כמין תיק של נחשת שעושין [בסוף] בית יד הרומח שקורין ארישטייל לשון (שמואל ב כא) ומשקל קינו דישבי בנוב והתינוקות תולין אותו בראשי כובעי נצרים שעושין אותו למלחמתן שקורים הילמ"ש:

קנסות שבראשי תינוקות - לשון וקלסא דנחשא על רישיה:

זגין - אינצליט"ש:

עינבלים - מה שתלוי בתוכן לקשקש ותולה בו אצל הרמון [והוא] פעמון כדכתיב (שמות לט) פעמון ורמון ובתוך הרמונים דקרא לאו בתוך החלל קאמר אלא ביניהם דפעמון אחד בין שני רמונים:

מצד זה - מלפניו ומלאחריו:

מראות נגעים - לטמא מפתוכין של לבן אדמדם ולבנים של נתקי הראש וזקן ושל נגעי בתים [ובגדים]:

למה נסמכה - בצו את אהרן זאת תורת העולה זאת תורת החטאת והאשם וזבח השלמים והדר קח את אהרן ואת הבגדים:

ויטבלו את הכתנת - רמז הוא לעתיד שיכפר שפיכת דמים בכתנת טבילה היינו כפרה:

לכסות את בשר ערוה - לחפות על גילוי עריות:

אהיכא דאיתיה - שהיו חוגרין כנגד אצילי ידיהן דהיינו כנגד הלב כדילפינן בפרק שני (לעיל דף יט.) מולא יחגרו ביזע:

אין אפוד - נגלה עון תרפים הא יש אפוד אין תרפים כך שמעתי במסכת ערכין (דף טז.):

דבר שבקול - פעמונים שבו (מכפר):

[ויכפר] על העם - במחלוקת קרח שהוא לשון הרע [שנאמר] אתם המיתם וגו':

שבחשאי - שהיה לבדו שם כדתנן פורשין בין האולם ולמזבח בשעת הקטרה וכל שכן מן ההיכל שנאמר וכל אדם לא יהיה וגו' בסדר יומא (דף מד.):

ידיע מאן קטליה - כתונת מכפרת על הציבור שלא יענשו:

בר קטלא הוא - וכל כמה דלא קטליה מיענשי דכתיב [ולארץ] לא יכופר וגו' (במדבר לה):

ומשני במזיד ולא אתרו ביה - דלאו בר קטלא הוא הילכך ציבור מתכפרי בכתונת והוא נגעים באים עליו כדאמר בערכין:

בצינעא - דהוה דבר שבחשאי קטרת מכפרת שהוא מעשה חשאי:

בפרהסיא - שהוא דבר שבקול קול פעמונים מכפר עליו: מתני'

פרק עשירי - כל התדיר