רש"י על הש"ס/זבחים/פרק יב

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים




דם חטאת למטה ודם עולה למעלה - נפל דם חטאת תחילה על הבגד וחזר וניתז דם עולה על אותו כתם:

טעון כיבוס - דהא דם חטאת נוגע בבגד ובלוע בו:

והא נוגע - שדם עולה נבלע בבגד וכשנפל דם חטאת עליו נוגע הוא בבגד אבל אינו נבלע דהא שבע ליה בבלוע דם עולה:

חוצץ - לענין טבילה בבגד שנטמא:

ואם טבח הוא - שאינו מקפיד בדם שעל בגדו:

אינו חוצץ - דחציצה בקפידא תליא:

רבב - כל דבר הנתוך כגון שומן וחלב ושעוה:

ותיפוק ליה משום רבב - שאינו רגיל בו ומקפיד עליו והוי חציצה:

אתרתי קפיד - [ואף על גב] דרגיל בתרוייהו גנאי הוא לו שיראו שניהם על בגדו:

או דלמא לא קפיד - הואיל ובשניהם רגיל:

פרק שנים עשרה - טבול יום


מתני' טבול יום ומחוסר כיפורים - הואיל ואין ראוין לאכילה:

אין חולקין לאכול לערב - לכשיטהרו ובגמרא מפרש טעמא:

אונן אינו מקריב - כדאמר בפרק שני (לעיל דף טז.):

בעלי מומין חולקין - טעמא מפרש בגמרא:

כל שאינו ראוי לעבודה כו' - בגמרא פריך והרי בעל מום:

וטהור בשעת הקטר חלבים - שהוא כל הלילה כגון שטבל וטהר בהערב שמש:

גמ' מחטא - זורק את הדם:

וכללא הוא - ריש לקיש גופיה יליף ואזיל למילתיה ופריך לקרא עד דממילא מיתוקמא בחלוקה:


משמרה כולה - לא זרקו את הדם אלא אחד זרק ע"י כולן וכולן חולקין ואוכלין:

קטן - פסול לעבודה דנפקא לן מאיש מזרעך לדורותם בהכל שוחטין (חולין דף כד:) בסיפא ובקדשים אוכל דאמרינן במנחות (דף עג.) איש כאחיו איש חולק ואין קטן חולק ומדמעיט ליה מחלוקה מכלל דאכיל ועוד כל זכר כתיב:

יחלקנה - ומהכא נפקא לן מתני' דקתני טבול יום אינו חולק:

כל זכר בכהנים יאכל לרבות בעל מום - ולקמן מוקמינן לה בפרקין (ד' קב) דלחלוקה רבייה דאי לאכילה לא אצטריך דהא בהדיא כתיב ביה (ויקרא כא) ומן הקדשים יאכל:

שכן אוכל - כדכתיב ומן הקדשים יאכל:

דלאורתא חזי - לעבודה כגון הקטר חלבים:

רב יוסף אמר - לרבות טבול יום לחלוקה לא מצית אמרת הא אוקימנא מאי יאכלנה יחלקנה כו':

ראוי לאכילה - בעל מום:

כיון דלא חזי - לעבודה לחיטוי ואפילו מקמי טומאה ורחמנא רבייה לחלוקה הלכך מה לי כשהוא בעל מום לחודיה מה לי כשהוא טמא ובעל מום דהא לא קרינא ביה המחטא מעיקרא ופליג השתא נמי ניפלוג:

מקריב אונן - דכתיב ביה (שם כא) לאביו ולאמו לא יטמא ומן המקדש לא יצא אינו צריך לצאת מן המקדש ביום מיתת אביו ואמו שעבודתו אינה מחוללת הא אחר הדיוט שלא יצא חילל:

ואינו חולק לאכול בערב - לכשיפטר מאנינותו אלמא אע"ג דקרינן המחטא אותה לא פליג דעיקר חלוקה באכילה תלי מדאפקה רחמנא בלשון אכילה הלכך מאן דמייתי ראיה מבעל מום קודם טומאה דפליג אע"ג דאין ראוי לחיטוי ומההיא טעמא בעית לרבויי אף לאחר טומאה לאו ראיה היא דבראוי לאכילה תלוי ולא בראוי לחיטוי ובעל מום בלא טומאה ראוי לאכילה הוא:

מהו שיחלקו לו - מקרבן ציבור לאכול לערב ובקרבן ציבור שהקריבוהו טהורים קא מיבעיא ליה אי פלגי מיניה להאי טמא הואיל וראוי לחיטוי דקרבן צבור דוחה טומאה:

או דלמא ראוי לאכילה בעינן - אבל בהקריבוהו טמאין לא מיבעי לן שהרי אינו נאכל דקי"ל בכיצד צולין (פסחים דף עו:) קרבנות ציבור באין בטומאה אבל אין נאכלין:

מתני' דקתני אונן נוגע בשטבל לאנינותו בו ביום - והך טבילה לא בעיא הערב שמש דמעלה דרבנן בעלמא היא:

אונן שטבל - בו ביום דאנינות בציר מחד יומא ליתיה כדכתיב ואחריתה כיום מר במ"ק (דף כא.):

ה"ג אלא לא קשיא הא דאסח דעתיה כו' - ההיא דחומר בקדש דמצריך ליה טבילה:

בדאסח דעתיה - משמירת גופו מפני שהוא אסור בקדשים לבו ביום:

מטמא מת - מטומאת מת:

מטמא שרץ - מטומאת שרץ:

ועוד לתרומה נמי - ליבעי טבילה אלמה תנן התם צריכין טבילה לקדש אבל לא לתרומה: ה"ג באומר נשמרתי מדבר המטמאני ולא מדבר הפוסלני ומדבר המטמאני טומאה דאורייתא דבעיא הערב שמש:

הפוסלני - לאכילת קדשים מדרבנן דלא בעי הערב שמש וכן לגבי תרומה באומר נשמרתי מדבר הפוסלני בתרומה ושינויא דחיקא הוא ולא מיתוקם במסקנא הכי:


מגריפה - כלי ברזל הוא וראשו רחב ומבדילים בו גרוגרות הנדבקות זו בזו:

לבי על הסל - לשומרו מדבר המטמא אב הטומאה שמטמא כלי וכן מטומאות דרבנן המטמאות אותה לטמא חולין ותרומה מדרבנן ולא מדבר הפוסלה לחולין ולתרומה ומיהו טמאה היא להשתמש בה קדשים:

איגלגל מילתא - הא דרמינהו לעיל מתני' דאונן דאיבעי לך לשנויי עלה הנך שינויי דחיקי:

של תרומה - עצמה וכ"ש שלישי של חולין שנעשו על טהרת תרומה:

מותר ליגע - בתרומה דאינו נעשה גופו אלא שלישי כמו המאכל שאכל ואסור לאכול תרומה אבל מותר ליגע אלמא מעלות עבוד רבנן באכילה דליתנהו בנגיעה וגבי אונן נמי הא דתנן אונן צריך טבילה באכילה תנן אבל נוגע אין צריך לטבול:

כי מזמני ליה - אם זימנו חבירו כהן לאכול עמו לערב בחלקו בקדשים אוכל:

ורמינהו אונן טובל ואוכל פסחו - משנה היא בפסחים (דף צא:) ולא גרסינן בה מחוסר כיפורים דאינו צריך להמתין לערב אלא מביא כפרתו וטובל ואוכל בקדשים:

טובל - כדתנן אונן צריך טבילה לקדש:

ואוכל פסחו לערב - אבל לא בקדשים מפרש לה בפסחים (דף צב.) קסבר אנינות לילה דרבנן ואנינות דאורייתא חד יומא הוא כדכתיב ואחריתה כיום מר (עמוס ח) וגבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת גבי קדשים העמידו דבריהם במקום עשה דאכילת קדשים כדאמרינן:

כאן בפסח - מתני' דקתני אינו חולק ואי מזמנו ליה לאכילת קדשים אוכל בלילי פסחים קאי דמגו דשרו רבנן אכילת פסחים שרו ליה נמי שאר קדשים:

והא דקתני אבל לא בקדשים אשאר ימות השנה קאי - והאי אבל לא בקדשים לאו אלילי פסחים קמהדר ואע"ג דעליה קאי אלא אבל לא בקדשים של כל השנה וה"ק טובל ואוכל פסחו בערב וה"ה לכל הקדשים באותו לילה אבל לא בקדשים של שאר ימות השנה:

רב אסי אמר - אידי ואידי בלילי פסחים ולא קשיא ההיא דפסחים שמת בי"ד וקברו בי"ד הלכך בפסח אוכל אבל לא בקדשים דאנינות לילה דיום מיתה דרבנן:

ומתני' כשמת בי"ג וקברו בי"ד - דיום קבורה גופיה דרבנן ולילו לא תפיס אפילו מדרבנן:

מאן תנא - דתנא להך דפסחים דאית ליה אנינות ליל יום מיתה דרבנן:

מדברי תורה - לקמן יליף לה רבי יהודה בשמעתין מאנינות דאהרן ובניו:

תדע שהרי אונן כו' - ואי דאורייתא פסח נמי לא ליכול:

נאכלת בשמחה - יוצא בה ידי חובת שמחה דכתיב בה שמחה וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת (דברים כו) ותודה שלמים איקראי:

שאינן באין על חטא - הלכך כשלמים דמי:

ת"ל זבח - אם זבח שלמים קרבנו:

והעצים - המתנדב עצים מביא קרבן עמהן:

קתני מיהת פסח - דבשלמא כולהו איכא למימר מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא אלא פסח קשיא אדלעיל דתנא טובל ואוכל פסחו:

שלמי פסח - חגיגת י"ד כשהחבורה מרובה:


לא קשיא - דר"ש אדר"ש הא דקתני הכא אונן לא מייתי פסח כשמת וקברו בי"ד דיום מיתה דאורייתא ותפיס לילו מדאורייתא כדיליף ליה רבי יהודה לקמן והא דקתני לעיל אוכל פסחו בשמת בי"ג וקברו בי"ד דיום קבורה גופיה דרבנן ולא תפיס לילו אלא מדרבנן ורומיא דתרתי מתני' קמייתא משני לה רב מרי אידי ואידי יום קבורה וכאן בפסח וכאן בשאר ימות השנה כדשנינן לה מעיקרא ומאי אבל לא בקדשים אבל לא בקדשים של כל השנה כולה: הכי גרס לא תפיס לילו עמו אלא מדרבנן:

אמינא לך אנינות יום מיתה דאורייתא - דהא מאנינות דאהרן מייתי לה לקמן והתם יום מיתה הואי:

ואת מהדרת יום קבורה - דהוא גופיה מדרבנן והתם מודינא:

אביי אמר - אידי ואידי ביום מיתה ולעולם אנינות לילה לר"ש דרבנן ודקתני בברייתא פסח אינו בא באנינות כשמת קודם חצות דרחמנא דחייה מהאי קרא דדרשינן כשהוא שלם הוא מביא ולא כשהוא אונן ודקתני בפסחים טובל ואוכל פסחו אלמא מייתי ליה אונן כשמת אחר חצות דקדמה חובת שחיטת פסח לאנינות ותו לא דחיא ליה אנינות מלשלח קרבנו ומיהו על כרחך ש"מ אנינות לילה דרבנן דאי מדאורייתא היא האי לא הוה אכיל נהי דקדמה חובת שחיטה לאנינות אבל חובת אכילה לא קדמה ליה ואכילת פסחים לא מעכבא לאביי אלא משום דאנינות לילה דרבנן והם לא העמידו דבריהם במקום כרת דדילמא ממנע ולא שחיט א"נ כיון דעל כרחך שחטיה לאו אורח ארעא דנימרו ישחטנו ע"מ ליפסל הילכך אוכל פסחו אבל לא שאר קדשים אפי' ליל פסח דהעמידו דבריהם במקום עשה ומתני' דדייקינן אי מזמנו ליה אכיל ביום קבורה כדאמר רב אסי לעיל [דמת בי"ג וקברו בי"ד] אפילו מדרבנן לא תפיס לילו:

דשני לן - מדאורייתא:

ורמינהי כו' - מסקנא דמילתיה הוא דבעי לאתויי מגו רומייא ושינויי:

לאחותו מה ת"ל - בנזיר קאי וכיון דכתיב לאביו ולאמו כ"ש לאחותו:

אמרת לא יטמא - רישא דברייתא בנזיר קא מיירי כדתני לה לקמן בשמעתין וה"ק סיפא הרי שהיה נזיר והוא כ"ג והולך לשחוט את פסחו או למול את בנו ושמע שמת לו מת יכול יטמא אמרת לא יטמא אי משום נזיר אי משום כ"ג אי משום פסח וכ"ש הכא דאיתנהו לכולהו:

ולמול את בנו - דמילת זכריו מעכבתו מלאכול פסחו:

לאחותו אין מטמא - אלמא אתיא חובה דפסח ואסרה ליה להיטמא ומביא פסח אונן וקס"ד דתרוייהו קתני אליבא דר' עקיבא דאמר לה יטמא מצוה והילכך לא מיתוקמא הך בתרייתא אלא בשמת לאחר חצות דאתיא חובת פסח ודחיא למצות טומאה וקמייתא במת קודם חצות דאפקעתיה אנינות מפסח:

וממאי - דטעמא דקמייתא משום דקדמה אנינות הוא דתוקמא לר"ש דאמר לעיל אין מביא פסח אונן במת קודם חצות וכר"ע:

דילמא - טעם דר"ע לאו משום קודם חצות הוא והיכא דלא איטמי במת ואפילו קודם חצות בעי למעבד פסח והכא משום דאיטמי הוא ואפילו מת לאחר חצות נמי קאמר ר' עקיבא יטמא משום דקסבר לה יטמא מצוה ואין לה תשלומין הילכך מטמאינן ליה וממילא אזל ליה כרת דה"ל טמא ופסח יש לו תשלומין בשני והך דקתני לא יטמא רבי ישמעאל היא דאמר רשות הילכך לא תדחייה מצות פסח בשביל רשות דטומאה ולעולם בין לרבי ישמעאל בין לר"ע אונן שלא נטמא מביא פסחו ואפילו מת קודם חצות דטעם דהכא לאו משום אנינות הוא:

דרישא - דההיא דנזיר ר"ע קתני לה דאומר מצוה הילכך לא מיתרצי אלא משום טעמא דקודם חצות ואחר חצות היכא דמת קודם חצות קדמה לה חובת טומאה לפסח וטמא והוא הדין לאנינות דהא קדמה והיכא דמת לאחר חצות קדמה חובת פסח ומפקע לחובת טומאה והוא הדין לאנינות:

נפש - בנזיר כתיב כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא וסמיך ליה לאביו ולאמו וגו' וכוליה קרא יתירא הוא דהא כתיב ליה קרובים ורחוקים:

נפש אלו הקרובים - לאו ממשמעותא היא דתיקשה לך אם כן למה נאמרו רחוקים דאי לא כתיב תרתי קראי הוה מוקמינן ליה ברחוקים אבל השתא דאיכתיבא תרי קראי נפש קרובים משמע שהן כנפשו:

לאביו - מה ת"ל אם ללמד שלא יטמא לו הרי פירש קרובים ורחוקים אלא בא לפרט את מי אסר את הקרובים אבל לא מת מצוה:

לאמו - מה תלמוד לומר אם לאסור הרי למדנו אם להתיר מת מצוה הרי למדנו אלא לא הוצרך לנזיר לבדו אלא ללמדך שאם היתה בו עוד קדושה אחרת כגון שהיה כהן ונזיר התרתי לך בו מת מצוה ממיעוט דלאמו דרשינן לאמו לא יטמא אבל מיטמא הוא למ"מ וכן כולם:

הרי שהלך לשחוט את פסחו - זה שהיה כ"ג ונזיר וניתוסף בו עוד דבר אחר המעכבו מליטמא שהיה צריך לשחוט את פסחו אף זה לאחותו פטרתי לך בו אבל מיטמא הוא למת מצוה דאם אינו ענין לנזיר לבדו תנהו ענין למי שיש בו כל אלו:


רבא אמר כו' - אמילתיה דר"ש קאי לשנויי דר"ש אדר"ש:

אידי ואידי לאחר חצות - ואפילו מת לאחר חצות קודם ששחטו עליו אית ליה לר"ש לא יביא את פסחו דרחמנא דחייה כדדריש ואזיל שלמים קרבנו כל קרבנותיו לא יביא אלא כשהוא שלם ודקתני אונן טובל ואוכל פסחו לערב כשמת לאחר ששחטו וזרקו עליו:

מאי דהוה הוה - הרי נפטר ואמאי דחייא אכילתו אנינות לילה דרבנן טפי משאר קדשים בשלמא לאביי דמוקי לה בקודם ששחטו וזרקו עליו ובלאחר חצות חובת פסח חלה עליו להביא ואי לא שרית ליה לאוכלו לא מייתי הילכך לא העמידו דבריהם אלא לרבא אמאי לא העמידו הא כבר שחט וזרק:

ה"ג א"ל רבינא אכילת פסחים מעכבא מדרבה בר רב הונא - ולקמן מייתינן לה:

א"ל רבא לרב אדא ציית מאי דאמר לך רבך - רבינא שמע לו שיפה השיבך על שאילתך ובמסכת שבועות כי האי סוגיא דרבה ורבינא ורב אדא בפ' ידיעות הטומאה (דף יח.):

יום שמועה - ששמע שמת לו מת ובשמועה קרובה שתוך ל' עסקינן:

כיום קבורה למצות שבעה ושלשים - מיום שמועה מתחיל למנות ז' לרחיצה ונעילת הסנדל ול' לגיהוץ:

ולאכילת פסחים - הוי יום שמועה כיום ליקוט עצמות דקיימא לן בפסחים בפרק האשה (דף צב.) השומע על מתו והמלקט עצמות טובל ואוכל בקדשים לערב והוינן בה מלקט עצמות הזאה שלישי וז' בעי ומשנינן אימא שליקטו אחרים עצמות דאמרינן במו"ק (דף ח.) המלקט עצמות אביו ואמו הרי זה מתאבל עליהם כל היום ואשמועינן בפסחים דלערב מותר בקדשים והכא אשמועינן יום שמועה לענין אכילת פסחים לא כיום קבורה הוא דאילו יום קבורה לא אכיל פסחו לערב ואפילו מת באתמול בי"ג אלא כיום ליקוט עצמות הוי ומותר בכל הקדשים והא דנקט פסחים משום דיום קבורה נקט ליה למימר דביום קבורה אפילו פסח נמי לא:

אחד זה ואחד זה - על כרחך איום קבורה ויום ליקוט קאי וקשיא רישא לסיפא כדלקמן דאי איום שמועה ויום ליקוט לא שייך למיתני אחד זה ואחד זה דכיון דמינייהו סליק זה וזה מיבעי ליה:

טובל ואוכל - בקדשים לערב וכ"ש פסחו:

כיום ליקוט עצמות - משמע ולא כיום קבורה דאילו יום קבורה לא אכיל פסחו לערב:

תנאי היא - דפליגי בליל יום קבורה שאינה יום מיתה דאיכא למ"ד תפיס לילו מדרבנן וסבר אכילת פסחים לא מעכבא הילכך אפילו פסח לא אכיל ולקמן מייתי להו: רבה בר רב הונא אמר כאן ששמע שמועה או שלקטו לו עצמות או שקבר מתו בי"ד סמוך לשקיעת החמה וכאן לאחר שקיעת החמה. סיפא דקתני בכולהו אוכל קדשים וכ"ש פסחו כשבא עליו אחד מאלו לפני שקיעת החמה דה"ל לערב ליל יום קבורה וליל יום שמועה וליל (פסחים) ביום ליקוט עצמות וסבר יום קבורה לא תפיס לילו אפילו מדרבנן וכ"ש יום שמועה וליקוט עצמות והא דתני רישא ולאכילת פסחים כיום ליקוט עצמות דאילו יום קבורה לא אכל כשאירע לו אחד מאלו לאחר שקיעת החמה דה"ל לילה זה יום קבורה עצמו ולא ליל יום קבורה אע"ג דאף הוא מדרבנן החמירו ביום קבורה עצמו יותר מיום שמועה וליקוט לאוסרו בפסח אבל ביום ליקוט לא אסרוהו בפסח אלא בשאר קדשים הצריכוהו להמתין עד ערב וה"ק לאכילת פסחים הוי יום שמועה כיום ליקוט ואוכל פסחו ואפי' שמע או ליקט אחר שקיעה דה"ל יום שמועה עצמו ויום ליקוט עצמות ואפילו הכי שרי מה שאין כן ביום קבורה עצמו דאילו מת לו מת בי"ג וקברו אותו עממים לאחר שקיעה די"ד אסור לאכול בפסח ואע"ג דחלה עליו שמחת הרגל ואינו נוהג אבילות ברגל ה"מ אבילות דמדרבנן היא וכתיב ושמחת בחגך אבל אנינות ליאסר בקדשים חלה עליו ואחד זה ואחד זה היכא דבאו עליו מבעוד יום אוכל בקדשים לערב דלילו לא תפיס ומיהו ביום אסור בשאר קדשים אפי' יום שמועה וליקוט עצמות בר מפסח כדמפרש טעמא ואזיל:

מאי דהוה הוה - ומה לי פסח ומה לי שאר קדשים הא אמרת קדשים אסור ביום ליקוט לבו ביום כדקתני לערב ובפסח אמאי שרית ליה:

אכילת פסחים מעכבת - לא העמידו דבריהם במקום כרת ומיהו ביום קבורה העמידו דבריהם משום דרובא קברי ביום מיתה ואתי למישרי יום מיתה עצמו ויש מקומות שהעמידו דבריהם במקום כרת כדאמרינן בפסחים בהאשה (דף צב.):

ומאי תנאי - דפליגי ביום קבורה למיתפס לילו מדרבנן דקאמר רב חסדא לעיל תנאי היא:

עד מתי מתאונן - ליאסר בקדשים:

כל היום - קס"ד בלא לילו:

כל זמן שלא נקבר - קא ס"ד לקולא פליג ואמר דכל היום לא מיתסר דמשקברו הותר מיד:

אי נימא ביום מיתה - שקברו ביום שמת:

מי איכא דלית ליה כו' - הא בין לר"ש בין לרבי דפליגי עליה דר' יהודה באנינות לילה דיום מיתה מודו מדברי סופרים מיהא אסור:

אחריתה כיום מר - אחריתה של זונה כיום מר שמתאבל ומימר על מתו לפי שסופו למות עליה ויתאבלו עליהן אלמא מרירות יום שלם הוא:

איום קבורה - שמת אתמול וקברו היום ואכתי לא אסיקנא מילתיה לתנאי דרב חסדא עד סיפא דתרצה ר' ירמיה:

הא מני - בין לרבי בין לרבנן מותר:

כל אותו היום - של קבורה ולילו:

רבי אומר כל זמן שלא נקבר - אבל קברו אישתרי ליה בלילה ומיהו ביום ליכא למימר דשרי ליה רבי דאפילו יום דליקוט עצמות אסור כל היום כדאמרת טובל ואוכל לערב:

והתניא כו' - אלמא רבי לחומרא אמרה וכיון דליכא לפרושי פלוגתא דרבנן לאכול בעודו מוטל לפניו וע"כ בליל יום קבורה פליגי דקאמר רבי אפי' קברו לסוף י' ימים מתאונן עליו ליל יום קבורה וחכ"א אינו מתאונן עליו ביום קבורה אלא יום עצמו אבל לא לילו והיינו תנאי דרב חסדא:

מדקא"ר יום קבורה - דאיהו גופיה דרבנן תפיס לילו מדרבנן מכלל דיום מיתה דאורייתא: תפיס לילו דאורייתא דקא סלקא דעתך לא עשו חכמים חיזוק לדבריהם שעיקרו מדבריהם יותר משעשתה תורה לדבריה:

הן היום - הן משמע דאלו הקרבנות חלוקין משאר קרבנות שעליהן שמעת לאוכלן באנינות לילה מפני שכולנו אוננין ואין כהן לאוכלן אבל לדורות שיש כהנים לאוכלן בין ביום ובין בלילה אסור:

לעולם דרבנן היא - אפילו אנינות לילה דיום מיתה ואפילו הכי יום קבורה דאיהו גופיה מדרבנן לילו נמי לרבי אסור מדרבנן:


וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר - ממה שעשתה תורה לדבריה:

כי כן צויתי - במנחות שמיני כתיב קחו את המנחה וגו':

באנינות - דנדב ואביהוא:

כאשר צויתי - בחטאת דראש חדש שנשרפה כתיב. הן לא הובא את דמה וגו':

בשעת מעשה - כשאירע להם אנינותם אמר להם שלא ימנעו מאכילת קדשים היום ששמע מפי הגבורה שחלוק אנינות היום בקדשים משאר ימים וכשראה שנשרפה אמר להם אכול תאכלו אותה היה להם לאוכלה כאשר צויתי אתכם בשעת מעשה:

כאשר צוה ה' - באכילת חזה ושוק של צבור שקרבו בו ביום נאמר:

ולא מאליי אני אומר - לאוכלם באנינות:

מפני אנינות נשרפה - לכך נאמר ותקראנה אותי כאלה ומצינו שהודה לו משה כדכתיב וייטב בעיניו ואם מפי הגבורה שמע היתר אנינות לבו ביום למה הודה:

מפני אנינות נשרפה - שלא הותרה להם אנינות לבו ביום ולית ליה לרבי נחמיה הך דרשא דבאנינות יאכלוה אלא הכי קאמר לו כי כן צויתי שאף מנחת צבור זו שלא מצינו מנחה קריבה לצבור כיוצא בה נאכלת ועל האנינות לא הוזכר למשה לדרוש ק"ו ממעשר וכשהזכירו אהרן הודה לו:

מפני טומאה נשרפה - שנגעה בה טומאה בחטאת של שעיר ראש חדש שקרבה (להם) בו ביום שהוקם המשכן בראש חדש ניסן והוא היה שמיני למלואים ושלשה שעירים קרבו בו ביום שעיר נחשון ושעיר ראש חדש ושעיר שבא לשעה כדכתיב (ויקרא ט) קחו שעיר עזים לחטאת ושל ראש חדש נשרפה כדאמרינן לקמן:

היה להם לשלשתן - דשלשה שעירים קרבו להם כדלקמן:

היה להם לאוכלם לערב - לר' יהודה אע"ג דאמר אנינות לילה דאורייתא מודה הוא דלאותו היום הותרה להן אנינות לילה וכל שכן לר"ש דאף לדורות אינו אלא מדברי סופרים ולקמן מפרש טעם דרבי נחמיה:

והלא פינחס היה עמהן - שלא היה אונן ולקמן פריך שפיר קאמרי ליה:

אידי ואידי רבי נחמיה - ואית ליה לרבי נחמיה דהותרה אנינות במנחה דכתיב כי כן צויתי ואפי' הכי בשעיר של ראש חודש הודה לדברי אהרן ולא קשיא מנחה קדשי שעה היא והוראת שעה היתה בה שתאכל לאוננין אבל שעיר של ראש חדש קדשי דורות הן ומשה כשקצף טעה כסבור כיון ששמעתי היתר אנינות במנחה הוא הדין לחטאת ואמר לו אהרן שמא דוקא קדשי שעה שמעת והודה לו:

רבי נחמיה - דאמר מפני אנינות נשרפה היכי מתרץ להני קראי דאותה פרשה מאי אמר משה ומאי אהדריה לענין אנינות ומה היה הקצפון ומה היא הודאה:

ורבנן - רבי יהודה ורבי שמעון היכי מתרצי להו לענין טומאה:

שמא נכנס דמו לפנים - מתשובתו אתה למד שכך אמר להם מתחילה מדקאמר הן לא הובא וגו' פנימה:

אמר לו - אהרן למשה:

משה הן הקריבו - בתמיה וכי בניי שהם הדיוטים שמשו היום והלא עלי הטלת כל העבודה כדכתיב (שם) קרב אל המזבח ועשה וגו' ואני כהן גדול אני ומקריב אונן:

כאשר צויתי - במנחה:

קדשי שעה - כגון מנחה שחובת שעה היתה ואינה נוהגת לדורות:

מררייכו - צעריכם:

שאני מבזה קדשי שמים - להסיח דעתי מהם אפי' אלה וכאלה אבלות אירעוני אין אני מבזה כו' והיינו דכתיב כאלה ולא כתיב אלה:


טומאה באונס - שרצו להשהותה עד הלילה ולאוכלן כולן יחד ונטמאת באונס:

בשלמא לרבנן - דאמרי אחד קדשי שעה ואחד קדשי דורות לילה הותר להן ולא יום עד הלילה היו רוצין להשהותה היינו דכתיב ואכלתי חטאת היום אני אונן ואוכל היום חטאת שמא לא שמעת אלא בלילה:

אלא לרבי נחמיה - דאמר מה שהותר להם הותר אפי' ביום כגון קדשי שעה ומה שנאסר נאסר אף בלילה:

מאי ואכלתי חטאת היום - בלילה נמי קדשי דורות הוו אסירי דהאמר מפני אנינות נשרפה ולא המתינו עד הערב ויאכלוה אלמא קסבר אנינות לילה דאורייתא והכי אמר לקמן:

מאי היום חובת היום - כלומר קדשי דורות שהן חובת היום של ר"ח אתה אומר לי לאכול אונן והיינו חטאת היום חטאת הקבוע ליום:

בשלמא לרבי נחמיה היינו דכתיב הן היום הקריבו - כלומר קרבן זה לחובת היום קרב וקדשי דורות הוא ואני אוכלן אונן בתמיה שמא לא שמעת אלא בשל שעה:

אלא לרבנן - דאמרי שמא לא שמעת אלא בלילה קאמר ליה מאי היא דקאמר ליה הן היום הקריבו:

הכי קאמר ליה - אמרת דילמא באנינות אקריבתיה וכי הן בניי הדיוטות היום הקריבו שום קרבן אני הקרבתי את הכל:

שעיר נחשון - שאותו היום היה ראשון להקרבת נשיאים דתניא בסדר עולם בכ"ג באדר התחילו המלואים וכל שבעת הימים היה משה מעמיד המשכן ומקריב את קרבנותיו בכל בקר ובקר ופרקו ובשמיני העמידו ולא פירקו והוא ראש חדש ניסן ואותו היום נטל עשר עטרות וכו':

חטאת שמיני - שבא חובה לשעה דכתיב קחו שעיר עזים לחטאת:

שתי דרישות - דרישה לנשרפות דרישה למונחות למה מונחות להמתין לערב ולא נאכלו ביום:

ואיני יודע איזו היא - תנא דמתניתא הוא דקמהדר למילתיה:

הוי אומר זה שעיר ר"ח - שמכפר על טומאת מקדש וקדשיו כדאמר בשבועות (דף ב.):

שפיר קא"ל - לעיל קאי דאמרן לר' נחמיה היה להן לשלשתן שישרפו:

קסבר לילה דאורייתא - ומהכא נ"ל דמותקראנה אותי כאלה יליף מפני אנינות נשרפה ומדלא אכלוה לערב נפקא ליה אנינות לילה דאורייתא ור' יהודה לדורות אית ליה אנינות לילה דאורייתא אבל לאותו היום הותרה דדריש היום אני היום אסור ולילה מותר כו':

ברית כהונת עולם - תחת אשר קנא אלמא מכאן ואילך הוא:

ששם שלום בין השבטים - בימי יהושע בשבט בני גד ובני ראובן שבנו את המזבח בעבר הירדן ובקשו שאר שבטים לעלות עליהם לצבא ושלחו את פנחס לדבר עמהם:

וישמע פינחס הכהן - בכל מקום אתה מוצא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן אין כהונה כתובה אלא באלעזר וכאן כתובה בפנחס:

ההוא - קרא התם בברכה כתיב בשרו שלא תפסוק כהונה מזרעו אבל עדיין לא נתכהן:

לייחס זרעו אחריו - [מימי משה נתכהן וכששם שלום נתייחס ליקרא כהן ולייחס זרעו במעלות כהונה להיותם כהנים גדולים שלא הי' כהנים גדולים אלא מפנחס]:

למשה היה למנה - לשון חלוקה בכהנים:

טריד בשכינה - ולא היה עסוק באכילת קדשים שהדבור טורדו להיות תמיד בהר מבקר ועד ערב:

בהשכמה עלה - להר בימי מתן תורה כשהיה עולה ויורד לקדש את העם ולהשיב את דברי העם אל ה' בפרק רבי עקיבא במסכת שבת (דף פו.) אלמא טרוד היה:

לחם אלהיו וגו' - בבעל מום כתיב להתירו בקדשים:

שהרי הותרו לזר ולהן - קא ס"ד הותר לזה במשה קאמר שאכל חזה ושוק של איל המילואים וקדשי קדשים היה כדכתיב ביה בשלו את הבשר פתח אהל מועד ושם תאכלו אותו ולא נאכל אלא ליום ולילה דכתיב ואם יותר וגו':

בקדשים קלים - בחזה ושוק של שלמי יחיד לא יחלוק עם אחיו שלא מצינו זר ופסול חולק בהן:

לאו משה - דהא לאו זר אוכל בקדשים אלא במילואים:

לא בבמה קאמר - דהותרו לזר וכדברי האומר בפרק אחרון (דף קיג.) יש מנחה בבמה קטנה ומנחה קדשי קדשים היא ואוכלין שיריה זרים שהיו עובדים בבמה קטנה שהזר עובד שם כדאמר בפרק בתרא אבל קדשים קלים לא יאכל בחזה ושוק של כהנים שהרי לא הותרו לזר דלא אשכחן זר חולק במורם משלמי יחיד דאילו במקדש נאכל לכהנים ובבמה קטנה לא היה חזה ושוק כדתניא בפרק בתרא חזה ושוק בבמה גדולה ואין חזה ושוק בבמה קטנה והאי דבעי למינקט כדברי האומר יש מנחה בבמה דאי אין מנחה בבמה אין לך עוד קדשי קדשים נאכלין בבמה דאילו חטאת ואשם בבמה לא קרבי דתנן מגילה (דף ט:) כל שאין נידר ונידב אין קרב בבמה אין לך נדר ונדבה בקדשי קדשים אלא עולה ומנחה:


ואין זר רואה את הנגעים - דכתיב (ויקרא יג) והובא אל אהרן וגו':

ואין קרוב רואה את הנגעים - כדתניא בסנהדרין (דף לד:) כל ריב וכל נגע מה ריבים שלא בקרובים אף נגעים שלא בקרובים:

היתה אלישבע יתירה - ביום שהוקם המשכן קאי בסדר עולם:

בנה סגן - אלעזר:

בן בנה - פנחס משוח מלחמה כדאשכחן במדין אותם ואת פנחס בן אלעזר הכהן לצבא והוא המדבר אל העם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם:

אחיה - נחשון:

כתנאי - אם משה כהן היה:

נאמר בו רושם - סימן מה של חרון היה שם פעמים הכאה פעמים נזיפה פעמים קללה וגידוף כגון (שמואל א כ) ויחר אף שאול כתיב בתריה בן נעות המרדות ויחר אף אליהוא (איוב לב) לא רבים יחכמו (שם) ויחר אף יעקב ברחל התחת אלהים (בראשית ל) לשון נזיפה הוא:

הלא אהרן אחיך - שהיה ראוי להיות לוי ידעתי כי דבר ידבר הוא ומשם זכה לכהונה:

לא נתכהן משה - ולא פסקו לו כהונה מעולם:

ויש אומרים - לא פסקה כהונה אלא מזרעו אבל הוא כל ימיו כהן היה ורב דאמר כיש אומרים:

בניו יקראו על שבט הלוי - אבל הוא כהן:

וכי תימא לדורות הוא דכתיב - לאחר זמן נכתב כשהיו מייחסים את הכהונה ואת הלויה ולהכי נקט בניו יקראו דלא הוה ליה למימר משה יקרא על שבט הלוי שהרי לא קיים ואין לו לומר אלא על המתייחסים:

סטרו - הכהו על לחיו:

הסביר לו פנים - והיינו ונצבת לקראתו לפי גדולתו הכון לקראתו:

העיז בו פניך - היינו ונצבת לקראתו למלחמה ולדבר עזות:

ואילו לדידיה לא קאמר ליה - וירדת אלי והשתחוית לי לאמר וגו' ואע"ג דמסקנא הכי הוה דכתיב (שמות יב) ויקרא למשה ולאהרן לילה ויאמר קומו וגו':

וירץ לפני אחאב - אחאב רוכב והוא רץ לפניו שהיה אחאב יחידי ולאו אורח ארעא:

מי אנכי - דוד אמרה:

שאני שאול דאפי' בגויה לא קמא - ומיהו הלום מלכות עולמית הוא וכשפסקו לו לשאול מלכות עולמית פסקו לו אבל הוא גרם לעצמו שתנטל הימנו:

כדרבי אלעזר - דאמר אם הגיס כו' ויגבהו ואם אסורים בזקים גבהות לבם גורם להם להיות אסורים בזקים ילכדו בחבלי עוני:

כל זכר - קמא במנחה כתיב בצו את אהרן:

אם לאכילה - להתירו לאכול מחלק חביריו אם יזמנוהו עמהם אבל הוא לא יחלוק:

לחלוקה - ליטול חלק כאחד הכשרים:

כל זכר - תניינא בחטאת כתיב והשלישי באשם וברייתות הללו בת"כ במדרש המקראות:

כלפי לייא - בעל מום עובר משמע להתירו טפי מבעל מום קבוע:

לא תיפוך - ואיצטריך קרא למידרשיה הכי מהו דתימא קרא קמא קבוע הוא דאכשר דרחמנא חס עליה משום דלית ליה היתירא למחר וליומא אחרינא אבל עובר דאית ליה היתירא למחרת:


(אימא כי טמא כו': [הרי] טמא בקרבנות ציבור. אמרן לעיל בריש פירקין (דף צט:) דאין חולק: קטן אינו חולק - דכתיב איש כאחיו ודרשינן ליה במנחות (דף עג.) ובקדושין (דף נג.) איש חולק אפילו בעל מום ואין קטן חולק אפילו תם:

הא לא קתני - הא ראוי לאכילה חולק דדייקת לא קתני דתיקשי לך קטן לא תדוק מיניה הכי דהיא גופה איצטריך לאשמועינן דכל שאינו ראוי אינו חולק ולאו דיוקא תני:

כדאמרינן מעיקרא - ראוי לעבודה:

הא לא קתני - הא ראוי לעבודה חולק דקא דייקת וקשיא לך עלה טמא בקרבנות ציבור לא קתני לה מתניתין ואת לא תיתי מדיוקא דלאשמועינן היא גופה אתאי מתני' ולאו לדיוקא דילה:

דאפילו הקטר חלבים נמי בעי - שיהא ראוי להקטיר ות"ק סבר לו תהיה שוק הימין למנה אהמקריב דם השלמים קאי כדאשכחן קרא אחרינא לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה (ויקרא ז) ולא כתיב מקטיר חלבים והכא דכתיב את החלב לא לראוי אתא אלא למודה בעבודות כדדריש ליה בשחיטת חולין (דף קלב:) רבי שמעון אומר כל כהן שאינו מודה בעבודה אינו חולק בכהונה שנאמר המקריב את דם השלמים אין לי אלא זריקה מנין לרבות הקטר חלבים ת"ל ואת החלב מנין לרבות שאר כל עבודות ת"ל מבני אהרן עבודה המסורה לבני אהרן כל כהן שאינו מודה בה אינו חולק בכהונה:

בעי רב אשי - אליבא דאבא שאול:

דנתה - יכול אתה לדון:

בא טבול יום ואמר - לחבירו טהור של בית אב שלו:

תן לי - בחלק מן המנחה של ישראל ואוכל לערב:

א"ל - טהור לטבול יום כלומר כן יש לו להשיבו:

ומה אם במקום שיפה כחך בחטאתך - דכהן המחוייב חטאת מביאו ומקריב אפילו במשמר שאינו שלו ועבודתה ועורה שלו בפרק הגוזל בב"ק (דף קט:) מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו בכל עת ובכל שעה שירצה ת"ל ובא בכל אות נפשו ושרת ומנין שעבודתה ועורה שלו ת"ל ואיש את קדשיו לו יהיו:

דחיתיך מחטאת ישראל - דטבול יום אינו חולק בה דכתיב (ויקרא ו) הכהן המחטא אותה יאכלנה ואוקימנא לעיל (דף צט.) יחלקנה:

מקום שהורע כחך במנחתך - שאם התנדבת מנחה והקרבת אפילו אתה טהור אי אתה אוכלה כדכתיב כל מנחת כהן כליל וגו' (ויקרא ו):

אינו דין שאדיחך - כל זמן שאתה טבול יום ואינך ראוי להקריב ממנחת ישראל:

כך יפה כחך - בחטאתך:

לכהן המקריב אותה לו תהיה - במנחה כתיב:

ומה במקום כו' - טהור קמהדר ליה לטבול יום הכי שלא יחלוק עמו:

שכשם שהורע כחי - במנחתי כך הורע כחך במנחתך:

תן לי מחזה ושוק - חלק כמוך ואוכל לערב:

שכן הורע כחי אצל נשיי ועבדיי - אף כשאני טהור שאיני רשאי להאכילה להם:

יצא טבול יום - בפחי נפש:

קוליו וחומריו - שהיה דורש להנאתו ואומר למה דחיתני כו':

אונן מימינו כו' - שאף הם נדחים מן המקראות הללו שאינן ראויין לעבודה:

פריך רב אחאי ולימא - וליתני ר' אלעזר בר' שמעון בהאי דינא:

תן לי מבכור ואוכל - לערב אמר לו טהור מה אם במקום כו':

את דמם תזרוק - בבכור כתיב בא זרוק ואכול ואע"ג דאין בכור נאכל במחלוקת שאינו ניתן לאנשי משמר אלא לכל כהן שירצה כתרומה וכפדיון הבכור מיהו תיפוק לן מינה דלא יתנו בכור אלא למי שראוי לעבודה באותה שעה:

והיכי עביד הכי - רבי אלעזר ברבי שמעון דאמר האי דינא בבית הכסא:

לאונסו - שהיתה שמועתו שגורה בפיו ומהרהר בה על כרחו ודוגמתו שמעתי בקדושין (דף לג.):


מתני' כל שלא זכה המזבח בבשרה - כגון שאירע בה פסול קודם זריקה דלא היתה לה שעת היתר למזבח:

עורה לכהנים - מקראי איתרבאי בברייתא בגמרא:

ואחד עולת האשה - דאיתרבאי נמי מקרא:

עורות קדשי קדשים - חטאות ואשמות לכהנים כדמפרש טעמא ואזיל:

אין המזבח מוכיח - כלומר ואין לך לומר מזבח יוכיח שזכה בבשר העולה ולא זכה בעורה ואף אתה אל תתמה בקדשי קדשים שאע"פ שזכו כהנים בבשרן לא יזכו בעורן אין זו הוכחה שאין למזבח עור בכל מקום אבל לכהנים מצינו שזכו בעור העולה וקל וחומר שיזכו בעורות קדשי קדשים:

גמ' פרט לעולת הקדש - לקמיה מפרש לה:

פרט לעולת גרים - לקמיה פריך אטו גר לאו איש הוא:

מן המותרות - דכל אשמות של רעייה כגון תמורת אשם ואשם שמתו בעליו ושכיפרו בעליו באחר דקיימא לן ירעו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה והוא עולת קיץ המזבח דלאו עולת איש הוא אלא נדבת צבור היא ונסכיה משל צבור ואין בעליו סומך עליה ואינו שוחטה כדתנן בתמורה (דף כ:):

הניחא כו' - פלוגתא דרבי אליעזר ורבנן היא בתמורה (שם):

לנדבת צבור - לקיץ המזבח:

לנדבת יחיד - בעליו של אשם שניתותר הוא עצמו מביא עולה בדמיו והוא סומך עליה ושוחטה ונסכיה קריבין משלו:

כדאמר רבא - (יומא דף לד.) גבי וערך עליה העולה דילפינן מינה מנין שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר ת"ל וערך עליה העולה וגו' ואמרינן מאי תלמודא ואמר רבא העולה משמע העולה ראשונה האמורה בסדר קרבנות היום הכא נמי עור העולה כתיב העולה ראשונה שהופרשה מתחילה לשם עולה ולא הבאה ממותר אשם וממותר חטאת ולקמיה פריך והא קי"ל עורה לכהנים ממדרש יהוידע הכהן:

פרט למתפיס עולתו לבדק הבית - שאין עורה לכהנים:

ולא מיבעיא וכו' - בפ' בתרא דתמורה (דף לב:) דקאמר עולא המתפיס עולה לבדק הבית אין בה אלא עיכוב גיזברים בלבד ומותבינן לעולא המתפיס עולה לבדק הבית אסור לשוחטה עד שתפדה ומשני עולא האי דמצריך ליה פדיה מדרבנן מכלל מאן דמותיב בעי למימר דאורייתא ולענין עורה לא מיבעיא למ"ד מדאורייתא תפסה בה קדושת בדק הבית דאין עורה לכהנים אם שחטה עד שלא נפדית דלאו עולת איש הוא אלא עולת הקדש:

אלא אפי' למ"ד - מדרבנן בעלמא אבל מדאורייתא לא הני מילי דמדאורייתא לא בשר דשל מזבח הוא ואין קדושה חלה עליו שאינו שלו על פיו אבל עור דלאו ממון מזבח הוא וכהנים אכתי לא זכו ביה תפוס:

כמאן כרבי יהודה - לקמן מייתי לה דאמר אין עורה לכהנים:

הא הדר ביה - דקאמרי ליה אם כן בטלת מדרשו של יהוידע הכהן ולא אהדר להו מידי:

ששה לנדבה - בי"ג שופרות שהיו במקדש קמיירי דכתוב עליהן תקלין חדתין [ותקלין עתיקין] קינין וגוזלי עולה עצים ולבונה וזהב לכפרת וששה לנדבה ומפרש מאי ניהו ששה לנדבה: ה"ג ששה לנדבה לעולה הבאה מן המותרות שאין הכהנים זכאין בעורה:

אשם לה' - אי אפשר אשם לה' שכבר נאמר אשם לכהן כחטאת כאשם תורה אחת להם וגו' הא כיצד כל דבר הבא ממותר חטאת כגון מפריש מעות לחטאתו וניתותר מהן וממותר אשמות כגון הנך דאזלי לראייה דקיימא לן (תמורה דף יח.) כל שבחטאת מתה באשם רועה:

ילקח בהן כו' - נמצאו שני כתובים מקויימין אשם לה' בשר לעולה ואשם לכהן העור והיינו דכתיב כסף אשם וכסף חטאות לא יובא וגו':

אלא מר במאי מוקי לה - להא דתני לעיל פרט לעולת הקדש:

וכרבי יהושע - דאמר זכרים עצמן יקרבו עולות והך עולת הקדש היא וכדמסיים ואזיל דכי א"ר יהושע דחייל שם מזבח עלייהו מעיקרא אמאי דחזי למזבח קאמר אבל בעור מודה דחייל עלה קדושת בדק הבית:

המקדיש נכסיו - לבדק הבית:

הראויות למזבח - תמימים:

זכרים ימכרו לצרכי עולות כו' - דקי"ל בתמורה (דף לג:) המתפיס תמימים לבדק הבית כשהן נפדין אינן נפדין אלא למזבח שכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם:

זכרים עצמן יקרבו עולות - לשם אותו האיש דקסבר אדם חולק הקדישו ואע"ג דמקדיש סתמא דעתיה הוה להקריב למזבח הראוי לו:

ונקבות ימכרו כו' - אבל הן עצמן לא יקרבו שלמים עד שימכרו דכיון דמקדיש סתמא הכל הקדיש הראוי למזבח דומיא דבדק הבית שכולו קדוש הלכך לדמי עולה אקדשינהו ובהך עולה דרבי יהושע זכרים הקריבים עולות קא"ר יהודה לעיל פרט לעולת הקדש:

ואפי' לרבי יהושע - כלומר ואע"ג דאמר ר' יהושע אדם חולק הקדישו הראוי למזבח למזבח ושאינו ראוי למזבח יהא לבדק הבית לא שיהו כשאר קדשי מזבח שעורותיהן לכהנים דמודה הוא שהעור נתפס לבדק הבית כשאר נכסים שלו:

ואין לו יורשין - דאין לה בעלים: ה"ג עולת איש אין לי אלא עולת איש עולת נשים ועבדים מנין ת"ל כו':

העולה - קרא יתירא הוא דלא איצטריך למכתב אלא העור לכהן אלא לרבות בא:

הואיל ולא עלתה לבעלים - ואף על פי שהיא כשרה


לא יזכו בעורה:

אשר הקריב - כל הקרבנות במשמע:

שזכה בבשר - באימורים:

שכן לא זכה במקצת - עורות שלא מצינו עור למזבח תאמר בכהנים שזכו במקצת בעור העולה:

כל עצמו כו' - אין לנו להביא ראיה לשאר עורות מעולה שפרט בה הכתוב לבדה מפני שלא הוצרכנו ללמוד על שאר עורות מה תהא עליהן אלא על של עולה בלבד:

ועורותיהן עמהן - כדכתיב ואת הפר ואת עורו וגו':

רצו מפשיטין - שהרי לא הצריכו להפשיט ונתנו לכהן כמות שהן כדכתיב כחטאת כאשם תורה אחת וגו':

נאמר בה והפשיט - והבשר למזבח ועל העור שהזקיקו להפשיט לא אמור מה תהא עליו ולמזבח אינך יכול להביאו (זה) דבהדיא פרט לך הקטר באברים מופשטין ולא פרט לך העור עמהן:

לו יהיה - רישיה דקרא המקריב את עולת איש ועליה קאי לו יהיה:

פרט לאונן כו' - דלא חזי להקרבה:

שיכול לא יזכו בבשר - כלומר אע"פ שנתמעטו מלחלוק בבשר מלאכול לערב הוצרכו למעטן מן העורות:

שיכול לא יזכו בבשר - מפני שהוא ראוי לאכילה והן אינן ראוים לאכילת היום:

מדינא - כי היכי דנפקא ליה לרבי ישמעאל ולמה לי קרא לעורות קדשי קדשים:

אשר הקריב - דיליף ת"ק מיניה עורות קדשי קדשים מאי עביד ליה:

תיפוק ליה מלו יהיה - כדנפקא ליה לרבי:

רבי ישמעאל לטעמיה - דדריש לו יהיה לדרשא אחריתי:

קרא יתירא הוא - דמצי למכתב עור העולה אשר הקריב לכהן ולשתוק:

מתני' אין עורותיהן לכהנים - אלא נשרפים עם עורן:

לא ראיתי עור יוצא לשריפה - משהופשט הכי מפרש לה בגמרא:

ונמצא טריפה - ואפילו שפסול זה היה בו קודם הפשט הואיל ולא ניכר עד לאחר הפשט יאותו הכהנים בעורו:

אין לא ראיתי ראיה - שמא לא אירע בימיו שימצא טריפה אחר הפשט ואם אירע ושרפוה הוא לא ראה:

אלא יצא לבית השריפה - הואיל וקודם הפשט הוה ביה: גמ' ה"ג בגמ' כל שלא זכה המזבח בבשרה לא זכו הכהנים בעורה ואע"ג דאפשטיה לעור קודם זריקה ול"ג כל שאין לו בבשר דההיא מאי בעיא לענין דם מרצה על העור הא ההיא בכהן טמא קאמר אלא רישיה דהך דלעיל מהך נקט ואותיב הכי קתני רישא כל שלא זכה המזבח בבשרה כגון שאירע בו פסול קודם זריקה דלא היה לה לבשר שעת היתר למזבח לא זכו הכהנים בעורה ולא פליג בין שהופשט קודם הפסול בין לא הופשט אלמא אע"ג דאפשטיה לעור קודם זריקה ונפסל הבשר ואח"כ זרק קאמר דלא זכו בעורה:

מני ר' אלעזר בר' שמעון היא - דאמר לקמן (דף קד.) אין הדם מרצה על עור חלוץ בפני עצמו בלא בשר כגון אם נפסל הבשר ואין הדם מרצה עליו אף העור לא יצא מידי מעילה להיות ניתר לכהנים אחר הפשטן:

עורותיהן לכהנים - ואפילו אירע פסול זה קודם זריקה:

אתאן לרבי - דפליג עליה דרבי אלעזר לקמן (שם) ואמר הדם מרצה על עור חלוץ בפני עצמו בלא הרצאת בשר:

ומודה רבי שאין הפשט קודם זריקה - אע"ג דאמר הדם מרצה על העור בפני עצמו היכא דאיתרמי דאיפשט קודם זריקה מודה הוא שאין כהנים רגילין בכך שאסור לשהות הדם כל כך הלכך נמי דקתני כל שלא זכה המזבח בבשרה לא זכו הכהנים בעורה טעמא משום דפסול דקודם זריקה קודם הפשט הוא ומיהו היכא דאיתרמי דהפשיט קודם זריקה ונפסל אחר הפשט אע"פ שלא זכה מזבח בבשר יזכו הכהנים בעורה ומשנתינו דברה בהוה:

קודם שנראו להפשט - קודם זריקה אין עורותיהן לכהנים ואפי' הופשט ואח"כ נפסל וכל שכן כשהוא עם הבשר דאין דם מרצה על העור בלא בשר:

לאחר שנראו להפשט - דהיינו לאחר זריקה עורותיהן לכהנים ואפי' עורו עם הבשר כשנפסל כדקאמר רבי אלעזר דכיון שנזרק הדם והורצה בשר שעה אחת יפשיטנו ועורו לכהנים:

על העור בפני עצמו - אם הופשט ונפסל הבשר קודם זריקה וזרק הדם הותר העור דקסבר רבי אין עור פסול אלא הנפסל עם הבשר אבל הופשט קודם פסולו אפי' קודם זריקה אתיא זריקה ושריא ליה וכל שכן אחר הפשט ואחר זריקה אבל אם קודם הפשט נפסל ואפילו אחר זריקה הרי הוא כבשר:


רבי אלעזר ברבי שמעון כו' - קסבר בזריקה כשרה תליא היתר העור אבל נפסל בשר קודם זריקה אין העור מותר ואפילו הופשט קודם פסולו:

מ"ד - הדם מרצה על העור לאחר שנפסל בשר:

כרבי אליעזר - דאמר דם אע"פ שאין בשר:

אליבא דר' אליעזר כ"ע לא פליגי - כלומר מילתיה דרבי אלעזר ברבי שמעון דאמר לא הורצה ודאי פלוגתא היא דעל כרחך מודה הוא דאילו רבי אליעזר לא קאי כוותיה דהא קאמר יזרוק לכתחילה אף ע"פ שאין בשר כגון אבד או נשרף אלמא זריקה מעלייתא היא:

כי פליגי אליבא דרבי יהושע - כלומר הא דאמר דמ"ד הורצה כר' אליעזר ולא כרבי יהושע ליתא דאפילו אליבא דרבי יהושע אמרה רבי למילתיה:

ה"ג עד כאן לא א"ר יהושע אלא בבשר דליכא פסידא לכהנים - ע"כ לא קאמר רבי יהושע אם אין בשר אין דם אלא לענין לעלות קרבן לבעלים לחובה דליכא פסידא לכהנים והתורה אמרה (דברים יב) הבשר והדם:

אבל לענין עור דאיכא פסידא דכהנים אפילו רבי יהושע מודה - דלא מפסידנא להו שלא כדין ואם נשרף בשר או אבד קודם זריקה לכתחילה לא יזרוק וליכא פסידא דכהנים שהרי לא קרב הקרבן ואם עבר וזרק הדם הויא זריקה להתיר העור אע"פ שלא עלה לו הקרבן הקרבה הוי וקרינא ביה עור העולה אשר הקריב:

מידי דהוה אדיעבד - דקתני אם זרק הורצה הניחא גבי נטמא איכא למימר הציץ מרצה אבל גבי יוצא לא מרצה הציץ וקאמר אם זרק הורצה אלמא ק"ל היה לו לרבי יהושע בדרשה זו דאם אין בשר אין דם דאם זרק הורצה הלכך גבי אבוד ושרוף נמי אע"ג דבדיעבד נמי פסול כדאמרינן בכיצד צולין (פסחים עח:) לענין עור מיהא מודה:

למצותן לא קאמר - דהני הכשר מצותן בכך וכי קאמר ר' חנינא בנשרפין מחמת פסולן:

והאיכא קודם הפשט וקודם זריקה - דבין לרבי בין לרבי אלעזר ברבי שמעון נשרף לרבי משום דקודם הפשט ולרבי אלעזר משום דקודם זריקה:

חלוץ קאמרי' - מימי לא ראיתי עור מופשט יוצא לבית השריפה והנפסל קודם הפשט עורו נשרף בבשרו ואין מפשיטים אותו:

והאיכא אחר הפשט קודם זריקה - דלרבי אלעזר ברבי שמעון חלוץ ונשרף הוא:

ומשני רבי חנינא כרבי ס"ל - דאמר הדם מרצה על העור: ה"ג ואב"א אפילו תימא כר' אלעזר בר"ש ומודה רבי שאין הפשט קודם זריקה. אפילו תימא רבי חנינא כרבי אלעזר ס"ל ודקא קשיא לך הא איכא אירע בו אחר הפשט קודם זריקה לא איתרמי בימיו דאפילו לרבי דאמר הדם מרצה על העור בפני עצמו מודה הוא דאין הפשט קודם זריקה (ולא הורגלו בכך) וכל שכן לרבי אלעזר ברבי שמעון לא הורגלו בכך:

והאיכא נמצאת טריפה בבני מעיים - לא נמצא פסולו עד שהופשט ופסול זה קודם זריקה וקודם הפשט היה בו דקס"ד דבין לרבי ובין לרבי אלעזר נשרף כדאמרן לרבי משום דקודם הפשט ולרבי אלעזר משום קודם זריקה:

מרצה - הואיל ולא הוכר פסולו קודם הפשט לרבי וקודם זריקה לרבי אלעזר מרצה על העור והבשר ישרף כשאר פסולי קדשים:

אלא מאי קמ"ל רבי עקיבא - כיון דשמעיה לרבי חנינא דאמר בשאר קדשים מרצה למה לי לאשמועינן בכור:

דאפילו בגבולין - בכור בעל מום הנשחט בו במדינה על מומו ולא התירו הכתוב אלא באכילה כדכתיב (דברים טו) בשעריך תאכלנו אבל אם מת עורו אסור וטעון קבורה ואשמועינן רבי עקיבא דהיכא דלא ניכר טריפתו עד לאחר הפשט שראה שחיטתו והפשיט עורו כאילו נזרק דמו במקדש ונמצא טריפה לאחר הפשט:

בשר בקבורה - דאין מאכילין קדשים לכלבים ושריפה ליכא דאין שריפה בקדשים אלא כשהובאה לעזרה ונפסל לאחר שחיטה:

והעור בשריפה - לא ידענא טעמא ונראה בעיני דל"ג האי פירושא אלא ה"ג והלכה כדברי חכמים ותו לא מידי ותוספתא זו גירסא דתלמידי תרביצאי היא וטעו במה ששנינו במשנתינו במילתייהו דרבנן לבית השריפה יצא ואני אומר דרבנן לאו אדר"ע קיימי דאיירי בבכור בגבולין אלא אדרבי חנינא קיימי דאיירי בקדשי המקדש:

מתני' נשרפין בבית הדשן - חוץ לג' מחנות כדיליף לקמן בפירקין:

ומטמאין בגדים - לעסוקין בהן כדכתיב (ויקרא טז) והשורף אותם וגו':

שלא כמצותן - שנפסלו טעונין שריפה כשאר פסולי קדשים:

בבית הבירה - פעמים בעזרה פעמים בהר הבית כדאמרינן בגמרא:


היו סובלין אותו - הנשרפין כמצותן במוטות לקמן יליף לה:

הראשונים - בני אדם הנושאין במוט אותן שבראש האחר יוצאים ראשונים:

עד שיצאו - האחרונים בגמרא יליף לה:

ניתך הבשר - דגמרה שריפתן אין המסייע שוב בהן מטמא בגדים אבל מקמי הכי כל המסייעין בשעת שריפה מטמאין בגדים וכולה יליף בגמרא:

גמ' ששם שורפים פסולי בשר קדשי קדשים - שמחיצת אכילתן בעזרה ופסולי אימורים אפילו של קדשים קלים דהואיל והקטרת הכשירין בעזרה אף שריפת פסוליהן בעזרה כדילפינן בפסחים בפרק כל שעה (דף כד.) מבקדש באש תשרף:

קודם זריקה - שלא הגיע זמנו לצאת לפיכך נשרפין בעזרה:

אחר זריקה - שהגיע זמנו לצאת לפיכך נשרפין חוץ לעזרה:

וכמצותן - וכשהן נשרפין כמצותן שלא אירע בהן שום פסול:

נשרפין חוץ לג' מחנות - כדילפינן בפירקין:

בין לאחר זריקה - הואיל ועדיין לא יצאו:

ביציאתן - לאחר שיצאו:

מהו שתועיל - לפוסלן אם לנו:

בבשר דבר אכילה - עולה או אימורין שהן לאכילת מזבח אבל הני דלשריפה קיימי דלא אשכחן לה אלא או באכילת מזבח כדכתיב (שמות כג) לא ילין חלב חגי וגו' או באכילת אדם כדכתיב (שם יב) לא תותירו וגו':

ושוין שאם חישב כו' - ושוין ר"ש וחכמי' שנחלקו בפ' ב"ש (לעיל מג.) אם פיגול נוהג בחטאות הפנימיות שאם חישב לאכול מבשר הפרים למחר או אם חישב בשחיטה על מנת לשורפן חוץ לג' מחנות למחר לא עשה כלום דמחשבת אכילה בדבר שדרכו לאכול בעינן והני לאו דרכן לאכול וגבי שריפה נמי אע"ג דכי אורחיה חשיב אכילת מזבח או אכילת אדם בעינן לפגל ומ"ד פיגול נוהג בפנימיים כגון אם חישב על הקטרת אימורים להקריבו למחר:

לינה נמי לא פסלה - בבשרו קס"ד דאי לינה פסלה מחשבת לינה נמי פסלה:

לינת אימורין - דבמידי דהקטרה ודאי פסלה לינה:

עד שיותך הבשר - דכל זמן שלא נעשית מצותן מועלין בהן:

מדסיפא - לענין מעילה בבשר איירי:

רישא נמי - לענין לינה לענין בשר קאמר:

דתני לוי - במתניתא דלעיל:

ופסול יציאה - כגון שיצאו לפני זריקת דמים שעדיין לא הגיע זמנן לצאת:

יציאה מהו שתועיל - לפוסלן אם יצאו מן העזרה לפני זריקת דמים:

מאי קמיבעיא ליה - אמאי תיפסול הרי סופן לצאת:

א"ר ירמיה בר אבא - כי קא מיבעיא ליה אליבא דמאן דפסיל בשר קדשים קלים שיצא לפני זריקת דמים משום דעדיין לא הגיע זמנו לצאת בפרק כל התדיר (לעיל פט:) הכא מאי מי אמרינן הני מילי בבשר קדשים קלים דאין סופן חובה לצאת אבל הני שסופן לצאת חובה לא מיפסלי ביציאתן:

לא פסול טומאה ולינה - דקאי הכא ומדחי ליה קאי הכא ומדחי ליה:

שיצא רובו - ומיעוט אחד מן האברים משלים לרובא של בהמה ליציאתה:

מהו - מי הוי יציאה לטמא את המתעסקין בהוצאת רובן או לא הוי יציאה מי אמרינן שדי מיעוטא דאבר


בתר רוב האבר והוה ליה כמאן דלא נפק ואין כאן רוב הבהמה לחוץ ולענין טומאת בגדים מחוץ למחנה בעי (האי מיעוטא דאבר שיצא לחוץ):

אלא שיצא חציו - של פר ברוב אבר בחצי הפר (הג"ה) יצא רוב אחד מן האברים ומיעוטו בחצי הפר שבפנים האי מיעוטא דאבר שנשאר בפנים בתר רובא דאבר שיצא שדינן ליה והוה ליה כמאן דנפק ואשתכח רוב בהמה מבחוץ:

או דלמא בתר בהמה - דמיחבר בה והיכא דאיתא שדינן לה ואע"ג דלאו רובא דבהמה היא אלא פלגא וליכא למימר כדאמרן לעיל שבקינן רובא דבהמה אפילו הכי כיון דאין האבר נתוק לא אזלינן ביה בתר רובא ולא הויא יציאה ואם נטמא הפר שורפו בפנים:

מתני לה - להך בעיא ברובא דמניינא דגברי:

שיצאו וחזרו מהו - קס"ד לענין טומאת בגדים של אלו שהוציאום קמיבעיא ליה:

איטמו להו - בגדיהם:

כיון דהדור הדור - והוו להו כמי שלא יצאו:

הנך דאיכא גוואי נמי נטמאו - דהא יציאה לענין טומאת בגדים בפרים כתיבא יוציא אל מחוץ למחנה ושרפו וגו' ומיניה ילפינן לקמן בפירקין (דף קה:) לומר לך כיון שיצא הפר חוץ למחנה אחת מטמא בגדים אע"פ דלא נפוק גברי נטמאו אלא לאו משום דאמר דאי הדר הדור וכל שכן אלו שמוחזרים ועומדין שהרי לא יצאו:

אמר רבא ותסברא - דהך דקמייתי ראיה מילתא היא:

הא בעינן ואחר יבא אל המחנה - אלמא קרא בדנפיק לבראי קאי דכל כמה דלא נפק לא קרינא ביה ואחר יבא וכיון דלא קרינא ביה ואחר יבא לא קרינא ביה יכבס בגדיו:

ופרכינן אלא ר' אלעזר היכי בעי לה - דכיון דבהכי תליא מילתא מכי נפק קרינא ביה יכבס בגדיו ואי אהדרינהו ואתו אחריני לאפוקינהו אפי' חשבת להו מוציאין לא מטמאו הנך בתראי עד דנפקי דהא לא קרינא בהו ואחר יבא:

דנקיטי לה בבקולסי - שאחזום במקלות ועומדין מבחוץ להוציאם לאחר שחזרו וקמיבעיא ליה מי אמרינן כיון שיצאו חוץ לעזרה כל העסוקים בהן מכאן ואילך חוץ לעזרה מטמאין בגדים או דלמא כיון דהדור הדור ועד דנפקי לא מטמאו: בקולסי בלשון הש"ס ירושלמי מקל וראיתי דוגמתו בצילמי תרח נטל בקולסא ותברינון:

השורף פרה אדומה ופרים הנשרפים מטמאין בגדים - פרה בהדיא כתיב בה (במדבר יט) פרים פר כהן משיח ופר העדה ופר יום הכיפורים גמרי מקרא יתירא דחטאת חטאת בשילהי כל הזבחים שנתערבו (לעיל פג.) ופר יוה"כ בהדיא כתיב (ויקרא טז):

והן אינן מטמאין בגדים - פרה ופרים עצמן אין מטמאין בגדים הנוגעין בהן בלא מתעסקין אבל מטמאין אוכלין ומשקין הנוגעין בהן ולקמן מפרש טעמא:

כדתנא דבי ר' ישמעאל מה זרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה - כגון אדם ובגדים:

וצריכין הכשר - דבר המכשירן לקבל טומאה כגון נתינת מים ומגע שרץ:

אף כל שאין סופו לטמא כו' - כגון שאר אוכלין אבל הני פרה ופרים ושעיר הואיל וסופן לטמא אדם ובגדים כגון המתעסקין בהן אין צריכין הכשר טומאה הלכך מטמאו מחיים ואע"ג דלא איטמויי שאר בעלי חיים דעלמא: אלא לרבנן אי דאית להו דתנא דבי רבי ישמעאל אפי' שעיר המשתלח ואי לית להו דתנא דבי רבי ישמעאל פרה ופרים מנא להו. הרי טהורין הן ולא נאמרה בהן טומאה אלא למתעסקים בהן:

אמרי במערבא צריכין הכשר טומאה ממקום אחר - הא דתנא דבי רבי ישמעאל ה"ק כל שאין סופו לטמא טומאה חמורה צריך הכשר טומאה ממקום אחר שיגע בשרץ או בנבילה ולא שיטמאו מאיליו אבל מי שסופו לטמא טומאה חמורה אין צריך ליגע בטומאה ומטמא טומאת אוכלין מאיליו כגון פרה ופרים אבל חזי לטומאה מיהת בעלמא בעינן ולא בעלי חיים דלא אשכחן בבהמות בעלי חיים מטמאין:

מהו שיטמאו בפנים אוכלין ומשקין - הואיל ועדיין לא הגיעו להיות מטמאין טומאה חמורה לא מטמאו טומאה קלה או דלמא הואיל וסופן לטמא לכשיצאו מטמאו:

נבלת עוף טהור - מטמאה טומאה חמורה בבית הבליעה בכזית:

מהו שיטמא - לרבי מאיר אוכלין ומשקין בכזית לרבנן לא תיבעי לך דאמרי מידי דחזי לטומאה בעינן ובכזית אין לזו טומאה אלא בבית הבליעה אבל לענין מגע ליכא שיעורא בכזית אלא לרבי מאיר דאמר כל שסופו לטמא טומאה חמורה אין צריך ראויה לטומאה מהו שתטמא בכזית מאליה:

דמחתא על ארעא לא תיבעי לך - דלא מיטמאה דהא אכתי לא הוגעה לסוף טומאה חמורה שמא לא תיכנס לבית הבליעה לעולם:

דנקט בפומיה לא תיבעי לך - דאם היו אוכלים אחרים לתוך פיו מטמאתן דהא הגיעה לטומאה חמורה בהאי שיעורא כי תיבעי לך כו':


הכי גרסינן אמר ליה מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי: צריכה מחשבה - להצטרף פחות מכזית ממנה להשלים פחות מכביצה אוכלין לקבל טומאת אוכלין במגע:

ואינה צריכה הכשר - לטמא לא למים ולא למגע שרץ שמאליה מטמאה הואיל וסופה לטמא טומאה חמורה:

ומטמאה טומאת אוכלין בכביצה - מדקתני צריכה מחשבה ואינה צריכה הכשר אלמא בדנקיט ליה בידיה עסקינן דאי מחתא אארעא אמאי אינה צריכה הכשר ואי דנקט לה בפומיה אמאי צריכה מחשבה אין לך מחשבה גדולה מזו וקתני כביצה אין כזית לא: ה"ג שחיטתה ומליקתה מטהרת טריפתה מטומאתה:

האי סברא ר' מאיר - בפרק חטאת העוף (לעיל סט.):

נבלת עוף טהור לר' מאיר - דמטמא טומאת אוכלין מאליה בכזית מונין בו ראשון ושני או לא:

כל היכא דלא מטמא אדם במגע אין מונין בו ראשון ושני - דגמר משרץ דכתיב ביה מנין ראשון ושני דכתיב (ויקרא יא) כל אשר בתוכו יטמא דהוה ליה הכלי ראשון והאוכל שני ונבלת עוף טהור לא מטמא אדם במגע:

חיבורי אוכלין על ידי משקין - חצי זית נבלה מכאן וחצי זית נבלה מכאן ומשקה טופח באמצע ונוגע בשניהם מחברן לטמא אוכלין ומשקין הנוגעים באחד מן החצאין האלו:

ואין חיבור לטומאה חמורה - לטמא אדם וכלים וטעמא לא ידענא: ה"ג להלן אתה נותן להם שלש מחנות וכאן מחנה אחת א"כ למה נאמר אל מחוץ למחנה לומר לך כיון שיצא חוץ למחנה אחת מטמאים בגדים והא מתניא בת"כ גבי פר יוה"כ דכתיב (ויקרא טז) ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא וגו' וקמתמה תנא ואמר להלן בפר העדה וכהן משיח אתה נותן להם מקום שריפתן חוץ לשלש מחנות כדיליף לקמיה וכאן אתה אומר אל מחוץ למחנה ושרפו דמשמע ששורפן חוץ לעזרה מיד בהר הבית והלא אף אלו פנימיים ואייתי לכולהו כי הדדי בריבויא דחטאת החטאת בשילהי כל הזבחים ואמר נמי בפ' בית שמאי (לעיל לט.) לפר זה פר יום הכיפורים:

אם כן למה נאמר אל מחוץ למחנה - לענין טומאת בגדים דכתיבי בקרא דבתריה קאמר (ויקרא טז) אל מחוץ למחנה והשורף אותם יכבס בגדיו:

לומר לך כיון שיצאו חוץ לעזרה - המתעסקין בהן מטמאין בגדים:

מחוץ למחנה בדשן - בהוצאת דשן המזבח והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה (שם ו):

שאין ת"ל - אין מלמד כלום דאנא ידענא דאל מחוץ למחנה מוציאין אותו דכתיב בפרים הנשרפים (שם ד) אל שפך הדשן וכתיב בהו אל מחוץ:

ור' שמעון - דאמר במתני' אין מטמאין בגדים עד שיוצת האור ברובו האי מחוץ למחנה דכתיב בפר ושעיר של יום הכיפורים מאי עביד ליה:

נאמר כאן - בפר יום הכיפורים:

ונאמר להלן - בפרה אדומה (במדבר יט) והוציא אותה אל מחוץ:

מה כאן - בפרים הנשרפים חוץ לג' מחנות אף שחיטת פרה אדומה חוץ לג' מחנות:

מה להלן - בפרה אדומה במזרחו של ירושלים דכתיב בה והזה אל נוכח פני אהל מועד אלמא עומד במזרח ופניו למערב כנגד פתחו של היכל שהוא בכותל מזרחי ופתחו למזרח