ויקיטקסט

רש"י על הש"ס/זבחים/פרק ה

< רש"י על הש"ס

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים




למתעסק בקדשים - שוחט קדשים ולא בכוונה אלא כמתעסק בדברים אחרים:

בידינו הוא - ראיה זאת כבר ידענו אותה ומיהו מצוה הוא דנפקא לן ולא עיכוב:

שמעתי שהבעלים מפגלין - בעבודת הכהן אם קיבל הכהן בשתיקה וחישבו הבעלים עליה על פיגול הוי פיגול:

והקריב המקריב - קרבנו בפרשת נסכים כתיב והקריב המקריב קרבנו לה' (במדבר טו) אלמא מקריב קרבנו קרי ליה הלכך הוו להו בכלל המקריב לא יחשב:

ורבי אליעזר פוסל - התם מפרש בהדיא שסתם מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים ואע"ג דלא איהו שחיט לה פסול:

שאין כשר להצניע - במסכת שבת כגון דם נדה או איסור (או) הנאה:

ואין מצניעין כמוהו - שכשר הוא להצניעו אם היה שיעורו אבל שיעורו של זה מועט הוא ואין אדם חושבו להצניעו:

ובא אחר והוציאו - בשבת לרה"ר חייב דחשיב מלאכה מפני מחשבתו של זה שהוכשר לו והצניעו:

ותרוייהו - רבי אליעזר ור"ש בן אלעזר:

השתא בחוץ - בעבודת כוכבים ושבת דלא כתיבא בהו מחשבה בהדיא אמרינן זה מחשב וזה עושה הוי מחשבה:

בפנים - בקרבנות דמחשבה בהו כתיבא מיבעיא:

בפנים הוא דאמר - משום דעיקר מחשבות בקרבנות כתיבא:

אבל בחוץ - כגון עבודת כוכבים ושבת לא:

בעבודת כוכבים מיבעיא - דעבודת כוכבים דומיא דעבודת פנים חייב בה רחמנא כדאמרי' בארבע מיתות (סנהדרין ס:) זובח לאלהים יחרם בלתי לה' עבודות הראויות למקום חייב בהו בעבודת כוכבים בין שדרכה בכך בין שאין דרכה בכך הלכך לענין מחשבה נמי איכא למיגמרה מבפנים:

מלאכת מחשבת אסרה תורה - שנסמכה שבת לפרשת המשכן בויקהל ומלאכת מחשבת שהעושה אותה מתכוין למלאכה גמורה אלא ששגג בשבת או סבור שמלאכה זו מותרת. וזה שיעור זה חשוב בעיניו אינו מתכוין למלאכה:

פרק חמישי - איזהו מקומן


מתני' קדשי קדשים - כולן בכלל חטאות ואשמות ועולה ושלמי ציבור ומיהו משום דחלוקין במתן דמים או בהקטרתן הדר תני להו כל חד וחד באפי נפשיה לפרש הלכותיהן:

שחיטתן בצפון - ובגמ' מפרש מ"ט לא תנא וקבול דמן ומ"ש דתנן חטאות הפנימיות ברישא:

פר ושעיר של יום הכפורים כו' - בגמ' יליף טעמא מנא לן דשחיטתן וקיבול דמן בכלי שרת בצפון.:

בכלי שרת - דכתיב בעולה בסיני וישם באגנות (שמות כד) וממנה למדו כל הזבחים בהיקש ליטעון כלי:

הזיה על בין הבדים - עומד בין שני בדי ארון ומזה א' למעלה וז' למטה כנגד עובייה של כפרת ולא היו נוגעים בה:

ועל הפרכת - כדכתיב וכן יעשה לאהל מועד (ויקרא טז):

ועל מזבח הזהב - כדכתיב ויצא אל המזבח וגו' באחרי מות:

מתנה אחת מהן מעכבת - כדאמרי' בפ' בית שמאי (לעיל דף לו:):

שירי הדם היה שופך על יסוד כו' - יליף בגמ':

ואם לא נתן - שירים הללו ליסוד לא עיכב הכפרה ובגמ' יליף לה בברייתא יכול יעכבנו כו':

פרים הנשרפים - פר העלם ופר כהן משיח שאין נאכלין לכהנים אלא נשרפין חוץ לירושלים כדכתיב בהו אל שפך הדשן ישרף (ויקרא ד) וילפינן בסדר יומא (דף סח.) שהוא חוץ לירושלים:

ושעירים הנשרפים - שעירי עבודת כוכבים שהוקשו לפר העלם לכל דבריהם בפרק בית שמאי (שם):

הזיה על הפרוכת - כתיב בהו אבל בין הבדים לא כתיב בהו כדכתיב בפר יום הכפורים והזה באצבעו על פני הכפרת וגו' (ויקרא טז):


מתנה אחת מהן מעכבת - כדאמרן בפ' בית שמאי (לעיל לט.) מועשה כאשר עשה:

אלו ואלו - של יום הכפורים ושאר הנשרפין:

נשרפין אבית הדשן - למקום שמוציאין שם את הדשן של מזבח החיצון דכתיב ביה והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה (ויקרא ו) ובפרים הנשרפים כתיב אל שפך הדשן (שם ד) ושל יום הכפורים הקישו לפר העלם כדאמרינן בפרק ב"ש (לעיל לט.) לפר זה פר יום הכפורים:

גמ' וניתני נמי ברישא - גבי סתם של קדשי קדשים וקבול דמן כי היכי דתנא שחיטתן:

אשם מצורע קיבול דמו ביד - כדיליף לקמן שמקבל דמו לתוך כפו:

שייריה - משום דלא פסיקא ליה למיתנייה בהדי כללי דשאר קדשים שכל קבול דמן בכלי:

וכיון דלא סגי ליה נמי - בלא קבלת כלי כדיליף לקמן שני כהנים מקבלין את דמו אחד ביד ואחד בכלי הדר תנייה בהדיא ולא כללו:

ולקח - באשם מצורע כתיב ולקח הכהן מדם האשם ונתן על תנוך וגו' (ויקרא יד) מה נתינה בעצמו של כהן באצבעו דכתיב אצבע גבי שמן ויליף דם מיניה:

יכול אף למזבח - דם אשם מצורע הנזרק למזבח דמרבינן ליה לקמן בדין מתן דמים ואימורין למזבח ואע"ג דלאו בגופיה כתיבא:

כי כחטאת האשם הוא - באשם מצורע כתיב כדין חטאת דין אשם זה בעבודת הכהן מה חטאת טעונה כלי בקבלת דמה דילפינן לקיחה לקיחה בתורת כהנים כתיב בחטאת ולקח הכהן מדם החטאת (ויקרא ד) וכתיב בעולת סיני ויקח משה חצי הדם וישם באגנות (שמות כד) אף אשם זה טעון כלי אף על פי שאמרנו בו קבלה ביד:


בעולה כתיב - גבי עולת צאן בויקרא ושחט אותו על ירך המזבח צפונה:

מדרשא - מהיקשא דכתיב במקום אשר תשחט העולה (ויקרא ד):

עליון - פרשת בן בקר למעלה מפרשת בן צאן:

הניחא למאן דאמר למדין - עליון מתחתון על ידי וי"ו המוסיף:

ואם נפש - גבי אשם תלוי כתיב בויקרא ואם נפש כי תחטא וגו' ולמעלה הימנה פרשת מעילה ודאית שידע לאחר זמן שנהנה מן ההקדש בשוגג וחייבין עליה אשם ודאי:

על ספק מעילות - הקדש וחולין לפניו ונהנה מאחד מהם כסבור שניהם חולין ועכשיו אינו יודע מאיזה מהן נהנה מביא אשם תלוי להגן מן היסורין עד שיודע לו שודאי מעל ומביא אשם ודאי וגם הוא איל בכסף שקלים:

למדין - עליון מתחתון פרשת הקדש מפרשת אשם תלוי שתחתיה למימרא דהנהנה מן ההקדש נמי מייתי אשם תלוי על ספיקו:

נאמר מצות - באשם תלוי ועשתה אחת מכל מצות (ויקרא ה) וכן בחטאת:

מה חטאת - באה על שגגת זדון כרת כדילפינן בהוריות (דף ח.) אף אשם תלוי על ספק דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת:

ורבי עקיבא - גמר לה להך גזירה שוה הכי מה חטאת קרבן קבוע לעני כעשיר אף אשם תלוי אינו בא אלא על ספק חטאת קבוע:

לאפוקי - ספק נכנס טמא למקדש ספק לא נכנס הואיל וודאי בעולה ויורד אין מביא על ספיקו אשם תלוי:

אין גז"ש למחצה - וכי היכי דגמרינן לה לגבי הא מילתא גמור מיניה נמי דאינו בא אלא על ספק כרת:

ואמרי לך רבנן - היקש להכי אתא תחתון הוא דגמר מעליון לקנות אשם בשתי סלעים דגבי אשם מעילות כתיב בערכך כסף שקלים וגמר אשם תלוי מיניה שלא תאמר לא יהא ספיקו של כרת חמור מוודאו:

דנקא - שתות כלומר מעה כסף שהוא שתות של דינר ולאו דווקא נקט אלא דמים קלים בעלמא שלא ניתן לה קצבה:

תינח מאן דאית ליה תורת - בשמעתא קמייתא דמנחות (דף ג:):

בערכך בערכך - באשם תלוי ובאשם גזילות כתיב בערכך לאשם וגמרינן מערכך דאשם מעילות דכתיב ביה בערכך כסף שקלים:

גמר באיל באיל - כתיב ביה באיל האשם ובחד מהנך נמי כתיב באיל האשם ואשם נזיר ואשם מצורע נמי לא מרבינן משום דכתיב כבש בן שנה ומדאיל שהוא בן שתי שנים בא בשתי סלעים כבש בן שנה בא בסלע כולה שמעתין בכריתות (דף כב:):

את החטאת - יתירא הוא דהא בחטאת קאי והוה ליה למכתב ושחט אותה למה לי את החטאת בנין אב לכל ששמו חטאת שטעון צפון דלא תימא דווקא שעירת יחיד דכתיב גביה:

ולקח הכהן - בתר ושחט כתיב בחטאת יחיד ומשמע במקום העולה נמי ילקח והך לקיחה קבלה דגמר בג"ש בת"כ נאמר כאן לקיחה ונאמר להלן לקיחה ויקח משה חצי הדם וישם באגנות (שמות כד):

מקבל עצמו - שצריך לעמוד בצפון ולא יעמוד בדרום ויושיט ידו בצפון סמוך לו אצל אמצע עזרה שהדרום והצפון נחלקו שם וקיבל מנלן דהא אמר לקמן אם עמד בדרום וקיבל בצפון פסול:

ולקח לו יקח - סרסיהו למפרע ודרשהו את עצמו יקח למקום הדם:

קרא אחרינא כתיב - דדריש ליה תנא לעיכובא כדתניא ושחט אותו וגו' בשעיר נשיא כתיב:

אף זה בצפון - האי קרא מגמר עליה:


וכי מכאן - צריך ללמד לזה בפני עצמו והלא כל החטאות בכלל תורת החטאת במקום אשר תשחט העולה וגו':

לקבוע - לשנות עליו לעכב קיבועו בכך:

או אינו - בא לעכב אלא לכתוב בו אותו דהוי מיעוטא וללמד זה בצפון ואין שעיר אחר בצפון כגון שעירי יוה"כ ושעירי עבודת כוכבים ושל מוספי המועדות ומה אני מקיים תשחט החטאת בשאר בהמות חוץ משעירים דאותו כתיב למעוטינהו:

תלמוד לומר - בשעירת יחיד (ויקרא ד) ושחט את החטאת דהוה ליה למכתב ושחט אותה בנין אב הוא לכל חטאות ועיכובא מיהא לא נפקא לן מיניה דאיכא למימר למצוה איצטריך ולהביא שעירי חטאות דלא למעוטינהו מאותו דשעיר נשיא ולקמן פריך ואלא אותו למה לי:

שאר חטאות נמי למצוה - אשכחן מתשחט החטאת:

דכתיב בכשבה וכתיב בשעירה - בכולם כתיב במקום אשר ישחט העולה וסגי ליה בשעירה ותילף מיניה כשבה למצוה וכי הדר כתביה בכשבה תנהו לענין לפנימיות ולשעירי הרגלים לעיכובא:

ואין שעיר נחשון - שעירי חנוכת הנשיאים שלא באו על חטא:

לכדתניא - דאיתרבי לסמיכה וס"ד לרבויי נמי לשחיטה בצפון להכי כתיב אותו למעוטי:

על ראש השעיר - בשעיר נשיא כתיב והוה ליה למכתב על ראשו:

לרבות שעירי עבודת כוכבים לסמיכה - משום דמעטינהו ר' יהודה לסמיכה במס' מנחות (דף צב.) מהאי דשעיר המשתלח דכתיב וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי (ויקרא טז) החי טעון סמיכה ואין שעירי עבודת כוכבים טעונין סמיכה ור"ש דרש החי טעון סמיכה באהרן ואין שעיר עבודת כוכבים טעון סמיכה באהרן אלא בזקני העדה ומרבי ליה מהכא:

הניחא לרבי יהודה - דמרבי ליה לסמיכה איצטריך למעוטי צפון:

למאי דלא איתרבי לא איתרבי - דהא רבויא גבי סמיכה כתיב וצפון מהיכא תיתי: הכי גרסינן להך סוגיא במנחות (דף נה:) וכי תימא אי לא מעטיה קרא הוה אמינא תיתי בבנין אב א"כ סמיכה גופה לשתוק קרא מיניה ותיתי מבנין אב:

בבנין אב - מושחט את החטאת:

סמיכה גופה נמי תיתי מבנין אב - דכתיב וסמך על ראש החטאת ומצי למכתב על ראשו אלא בנין אב הוא לכל ששמו חטאת שיטעון סמיכה:

אלא כו' - מסקנא דקושיא היא סמיכה מאי טעמא איצטריך לרבויי משום דאי לא רבוייא לא הוה גמרינן קדשי שעה בבנין אב מקדשי דורות הכי נמי משחיטת צפון למה לי אותו למעוטי כל כמה דלא לימא קרא לא גמרי בבנין אב:

ולא שוחט בצפון - אין צריך שיעמוד בצפון שאם רצה עומד בדרום אצל צפון ויושיט ידו בצפון וישחוט:

לפי שמצינו שהמקבל כו' - מלקח ולקח כדלעיל: ה"ג אלא אותו בצפון ואין בן עוף בצפון דתניא יכול יהא בן עוף טעון צפון ודין הוא כו' ת"ל אותו מה לבן צאן כו':

ואין בן עוף - מליקת תורין ובני יונה:

שלא קבע לו כהן - דשחיטה בזר כשרה:

בן עוף קבע לו כהן - [דכתיב] והקריבו הכהן אל המזבח ומלק את ראשו וגו' (ויקרא א):

שכן קבע לו כלי - סכין לשחיטה מויקח את המאכלת (לקמן דף צז:) והתם עולה הואי וכן מזרק לקבל תאמר בבן עוף שנמלק בצפורן:

ולא פסח בצפון - דלא תתייה בקל וחומר הואיל וקבע זמן לשחיטתו בין הערבים יקבע לו מקום נמי לצפון: מדרבי אליעזר בן יעקב נפקא לא גרס אלא הכי גרסינן ולא פסח בצפון דתניא רבי אליעזר בן יעקב אומר כו' וכן מצאתיה בספרים הראשונים:

אינו דין שיקבע לו צפון תלמוד לומר אותו - גרסינן:

מחטאת - אי לאו דמעטיה הוה מייתינן ליה מחטאת שאינה כליל וטעונה צפון:

מכולהו נמי שכן קדשי קדשים - כלומר ואי בעי לאתויי נמי מכולהו במה הצד איכא למיפרכיה להא פירכא שכן קדשי קדשים:

לאו למעוטי שוחט בצפון - אותו דגבי שעיר לאו למעוטי שוחט בצפון קאמרי דודאי מאותו דרבי אחיא נפקא אלא לרבויא מדוקיא דמיעוטא דשוחט בצפון דמקבל בצפון דהכי דרשינן אותו בצפון ואין שוחט בצפון אבל מקבל בצפון:

קבלה נמי אשכחן - כדאמרן אבל מקבל בצפון:

הא קשיא ליה - כלומר מהאי טעם דייק קל וחומר דידיה:

טפל חמור מן העיקר - למד חמור מן המלמד כגון חטאת שבאה מכח עולה דעיקר צפון בעולה כתיב:


והרי מעשר שני דהוא נפדה - אפי' בירושלים אם נטמא כדילפינן (ב"מ דף נג:) מלא תוכל שאתו ואין שאת אלא אכילה שנאמר וישא משאות:

אינו נפדה - אליבא דר' יהודה אלמא איכא טפל חמור מעיקר:

התם משום דלא אלים - ולא חומרא הוא:

קדשים לא חיילי (עליה) - תחילת הקדש אינו חל על בעל מום קבוע ליקדש קדושת הגוף אלא קדושת דמים בעלמא ויוצאין לחולין גמורין בפדיון ואפילו ליגזז וליעבד כדתניא פרק הוציאו לו בסדר יומא (דף נ:) חומר בתמורה שהתמורה חלה על בעל מום קבוע ואין יוצא לחולין ליגזז וליעבד מה שאין כן בזבח דגבי תמורה כתיב טוב ברע השווה בעל מום לתם לענין תמורה על כולם נאמר והיה הוא ותמורתו יהיה קדש אבל זבח ראשון אם קדם הקדישו את מומו קדוש קדושת הגוף ואינו יוצא לחולין ליגזז וליעבד כדתנן בבכורות (דף יד.) כל הקדשים שקדם מומן להקדישן נפדה ויליף לה מקראי:

קדשים מכח חולין קאתו - לא חלה עליהם קדושה קודמת אבל תמורה באה מכח קדושה קודמת הלכך לאו טפל חמור מן העיקר הוא דהא חומרא דעיקר הוא:

שלמים הוא - ולא מותר פסח מיקרי למיחשביה טפל:

ואיבעית אימא - עיכובא דעולה מהכא:

דכתיב במקום כו' העולה - חזר ושנה לימד מקום שקבעתו לעולה לעולם הוא מקומה:

ישחטו את האשם ואת דמו - במקום שחיטתו תהא קבלת דמו:

דמו ואת דמו - מדמצי למיכתב ישחטו את האשם ודמו יזרוק וכתיב ואת דמו את לרבות את המקבל:

ושחט את הכבש וגו' - באשם מצורע כתיב שנה הכתוב עליו לעכב:

לכדתניא כו' - דצריך להחזירו לכללו הלכך לענין שחיטת צפון נמי בעי להחזירו דאי לא הדר כתביה בגוויה כי היכי דאהדריה למתן דמו הוה אמינא לא ניבעי צפון:

אי אתה יכול להחזירו לכללו - שיהא עוד כשאר הכלל:

שיצא אשם מצורע - מכלל זאת תורת האשם דהוה כתב בכולהו ואת דמו יזרוק על המזבח אף כאן לשחיטת צפון נמי להחזירו הוא דשנה עליה:

לכתוב - שחיטת צפון באשם מצורע ולא נכתוב גבי זאת תורת האשם ונגמר כללו מיניה ומדכתביה הכא והכא לעיכובא הוא:


אבל כללו גמר מיניה - מידי דלא חידש בו כגון שחיטת צפון אי הוה כתיבא ביה ולא הוה כתיבא בשאר אשמות גמרי ליה שאר אשמות מיניה דלא חידוש הוא אלא יצא מן הכלל הוא ולמד על דבר שלא נאמר בכלל והיכי יצא לידון בדבר החדש כגון מתן דמים שבזה למזבח ובזה שינה ואומר לבהונות:

כיון דאהדריה כו' - וכתיב כי כחטאת האשם הוא כדין חטאת כך דין אשם:

אהדריה - לכללו בין למתן דמים בין לשחיטת צפון ולא היה צריך לכתוב בו שחיטת צפון אלא לעיכובא:

דבעי כהונה - שאינה כשירה בזר אבל למידה דשחיטה דלאו עבודת כהן היא לא אהדריה דהא בחזרתו כתיב כחטאת האשם הוא לכהן לענין עבודות שבכהן:

א"כ נימא קרא כי כחטאת הוא - לכהן:

כשאר אשמות יהיה - הלכך לענין צפון נמי אהדריה וכי כתיב ביה שחיטה בצפון דקרא לעיכובא אתא ושאר אשמות נמי מיניה ילפינן לעיכובא:

למה לי לאקשויי בשחיטתו לחטאת ולעולה - דכתיב במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה:

מהיכן למדו - לשחיטת צפון:

אי אקשיה לעולה ולא אקשיה לחטאת הוה אמינא - בעלמא דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש:

וכי תימא - אם איתא דחוזר ומלמד בהיקש נקשיה לחטאת ולא לעולה משנינן לך ניחא ליה לאקשויי לעיקר כו':

למימרא - מדאיצטריך למיהדר ואקושי לעולה ש"מ דבר הלמד בהיקש אין חוזר ומלמד בהיקש ומהכא נפקא לן בכל דוכתא:

כאשר יורם - באימורי פר כהן משיח כתיב:

משום דבעי אגמורי יותרת הכבד ושתי כליות כו' - שהיה צריך ללמד מפר העלם תורת אימוריהן לשעירי עבודת כוכבים דאיתקוש אהדדי לענין הקטרת אימורין כדאמרינן בפרק ב"ש (לעיל מא.) אשה לה' וחטאתם על שגגתם ופר העלם דבר בגופיה לא כתיב יותרת וכליות ומפר כהן משיח גמר בהיקש כדאמרן בפרק בית שמאי (שם לט:) ועשה לפר כאשר עשה לפר זה פר כהן משיח אקשינהו להדדי:

להכי איצטריך כאשר יורם - בפר כהן משיח ואם אינו ענין לו תנהו לענין פר העלם דניהוי כמאן דכתיבי בפר העלם גופיה דלא ליהוי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש ואי קשיא הא נפקא לן הך דרשא מועשה לפר זה פר העלם דבר כדאמרן בפרק ב"ש (לעיל מא.) ה"מ לתנא דבי ר' ישמעאל דאמר לפר זה פר העלם אבל לתנא דבי רב דאמר ועשה לפר זה פר יום הכיפורים איצטריך כאשר יורם להך דרשה:

ונכתביה בגופיה - דפר העלם בהדיא ולא ליקשיה לפר כהן משיח הואיל וסוף סוף טרח וכתב כאשר יורם יתירא להכי:

הוה אמינא דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש - בעלמא דלא הוה ילפינן מהכא מידי:

דבר הלמד בהיקש כו' - משום דבעי למיבעי בעיא עלה הדר נקיט לה:

אי מדרבא - מכאשר יורם:

אי מדרבינא - מאשם מצורע דאיצטריך לאקושי לחטאת ולעולה:

לפריחה - אם פרחה הצרעת בכל הבגד:

מה להלן פרח בכולה טהור - כדכתיב אם פרוח תפרח וגו' (ויקרא יג):

והתם - גבי קרחת וגבחת דאדם מנלן דטהורה פריחה דאילו פריחה כי כתיבא בנגע עור בשר כתיב ואילו קרחת וגבחת כתיבי גבי נתקין דמקום שער דראש וזקן שאין סימניהן שוין לנגעי עור בשר שזה בשער לבן וזה בשער צהוב:

ואיתקש ראשו - נתקי הראש:

אף כאן כו' - אלמא נתקין בהיקשא ילפינן להו וחוזרין ומלמדין על הבגדים בג"ש:

א"ר יוחנן - מהכא לא תיתי ראייה דלאו קדשים הוא דאף היקש מלמד בהיקש חוץ מקדשים ותדע לך שהמדה הזאת שהבאתה אינה למידה בקדשים:

דא"כ הוא - דדבר הלמד בהיקש חוזר ולמד בג"ש:

לא יאמר צפון באשם ותיתי בג"ש - דנאמר קדשי קדשים בחטאת ונאמר קדשי קדשים באשם:

קדשי קדשים יתירי כתיבי - בהו והוה ליה גזירה שוה מופנה משני צדדין ואין משיבין עליה גבי חטאת כתיב תשחט החטאת קדש קדשים הוא ובאשם כתיב זאת תורת האשם קדש קדשים הוא ובתרוייהו כתיב בויקח קרח לכל חטאתם ולכל אשמם אשר ישיבו לי קדש קדשים לך:


מדתני דבי רבי ישמעאל - בפרק ב"ש (לעיל דף מא.) ומה במקום שלא הושוו קרבן לקרבן ואוקימנא התם דקסבר ר' ישמעאל דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בקל וחומר:

בבנין אב - מה מצינו וכולן שאילות הללו בקדשים נשאלו וארבעה שאילות בכל מדה ומדה כגון דבר הלמד בהיקש מהו שילמד בהיקש ובגזרה שוה ובקל וחומר ובבנין אב ודבר הלמד בגזרה שוה מהו שילמד בהיקש ובג"ש וק"ו ובבנין אב ודבר הלמד בבנין אב מהו שילמד בכולן:

וליטעמיך - אי משום הא כתביה לייתי מעולה דכתיב בה בהדיא:

שכן מכפרת כו' - ואין לך לפרש שאילתייהו מכאן:

מחדא לא אתיא כו' - מילתא באפיה נפשה היא ולאו למיפשט בעיין:

עולה לגבי חטאת ואשם - לא חשיבה כפרת עשה דידיה כפרה:

למדנו לתודה - מכאן בהיקש משלמים שבאה מן המעשר אם פירש בשעת נדרו ע"מ להביאה ממעות מע"ש:

שם שם - בשלמים כתיב (דברים כז) וזבחת שלמים ואכלת שם ובמעשר כתיב (שם יד) ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות:

חולין הוא - ואנן בקדשים קמיבעיא לן:

אמר אמרה - האמור למד קדש ומלמד קדש בתמיה וכי שניהן צריכין שיהו בקדשים הואיל ולמד קדש כגון שלמים שפיר מיפשט בעיין דבתר למד אזלינן ומר זוטרא סבר בתר מלמד אזלינן והיינו דאמרינן בעלמא (לעיל דף מה. ולקמן דף ס:) הניחא למ"ד בתר למד אזלינן:

למדנו רבוכה - חלות מבושלות במים תחילה שבתודה שבאה סולת ולא קמח:

חלות שבתודה מניין - ששלשה מינין מצה יש בה חלות רקיקין רבוכה חלות שבה מניין שהן סולת:

ת"ל חלות חלות - נאמר בחלות חלות ונאמר ברבוכה חלות:

מצות מצות - נאמר ברקיקין מצות ונאמר בחלות מצות וילפינן רקיקין מחלות וחלות למדו מרבוכה ושניהם בגז"ש:

וממאי - דרקיקין דתודה מצות מצות מחלות דתודה גמרי:

דלמא ממצות דכתיב גבי רקיקין מנחת מאפה גמרי - והתם סלת בהדיא כתיב סלת חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן (ויקרא ב):

מלמד שמוציא את כל הפר שלם - דאי במנותח היאך הכל יוציא בהוצאה אחת הנתחים וקרבו ופרשו:

נאמר כאן ראשו וכרעיו - על ראשו ועל כרעיו (שם ד):

ונאמר להלן ראשו וכרעיו - בעולת בן צאן כתיב וערך הכהן את הראש וכתיב וקרבו וכרעיו ירחץ (שם א):

מה להלן ע"י ניתוח - היה מקטירן דניתוח כתיב ביה:

אף שריפה של זה ע"י ניתוח - ובפר כהן משיח קאי:

כשם שפרשו בקרבו כו' - דאיתקש שריפת עורו ובשרו לשריפת קרבו ופרשו:

מה פרשו בקרבו - דדבר מגונה הוא להוציאו ולשורפו בעין:


ונאמר להלן - בפר כהן משיח (ויקרא ד) ונאמר כאן בפר ושעיר של יום הכיפורים (שם יז) ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת וגו' ואת עורותם ואת בשרם ואת פרשם:

מה להלן - בפר כהן משיח:

ע"י ניתוח - דילפינן מג"ש מעולה:

ק"ו - כלומר מק"ו נלמד לפרש לך שאילה זו:

ה"ג ומה היקש שאינו מלמד בהיקש כו' - ול"ג למד: ג"ש המלמדת בהיקש גרסי' ולא גרסי' למדה:

מדרב פפא - וזאת תורת זבח השלמים כו' דפשט רב פפא מיניה לגזירה שוה חוזרת ומלמדת בהיקש:

הניחא למאן דאית לי' דרב פפא - דאמר בתר למד אזלינן:

אלא למאן דאמר - בתר מלמד אזלינן לא אשכחן גז"ש חוזרת ומלמדת בהיקש דהתם מעשר חולין הוא המלמדה:

בגז"ש חבירתה - מה שאין היקש עושה כן בהיקש חבירו:

מדרמי בר חמא - סלת מורבכת חלות: שאינה למידה מן ההיקש גרסי':

מדר' יוחנן - לא יאמר צפונה באשם משם למדנו שאין דבר הלמד בהיקש מלמד בגז"ש:

שאינה למידה בהיקש - כלומר מן ההיקש:

מלמד בק"ו - כדאמר לעיל מק"ו ומה היקש שאינו למד מן ההיקש מלמד בק"ו גז"ש המלמדת מגז"ש חבירתה מדרמי בר חמא וכו':

וזהו ק"ו בן קל וחומר - ק"ו זה שאנו מביאין כאן לדורשו בתורה ללמד ק"ו מק"ו אנו למידין אותו מדבר שאף הוא לא למדנוהו אלא בק"ו דהא מייתי לה מגז"ש המלמדת בק"ו והיא גופא לא ידעינן לה אלא ע"י ק"ו דבק"ו ילפינן לעיל:

ופרכינן בן בנו של ק"ו הוא - שאפי' היינו למידין אותו מדבר שלא למדנוהו ע"י ק"ו הוא היה עצמו בן ק"ו שהרי בק"ו אנו למדין אותו כדאמרן לעיל בק"ו ומה גז"ש כו' עכשיו שאף גז"ש שאנו למידין אותו ממנו לדורשה בתורה אף היא לא למדה שתלמד בק"ו אלא מק"ו נמצא שאתה מביא מדת קל וחומר בתורה מכח שני קלין וחמורין והו"ל בנו של ק"ו ובן בנו של ק"ו ודלמא כולי האי לית לן למילף ומיזיל:

אלא - לא תרביה מגזירה שוה המלמדת בק"ו דהיא גופה מק"ו אתיא לן אלא יליף ליה מהיקש המלמד בק"ו דנפקא לן ממתניתא דתני דבי רבי ישמעאל דגמרא גמר לה דדבר המלמד בהיקש חוזר ומלמד בקל וחומר והשתא לא הוי אלא קל וחומר בן קל וחומר כי אינך דלעיל דגזירה שוה מלמדת בקל וחומר מקל וחומר:

מטמאה בבית הבליעה - כדין נבלת עוף טהור דאין מליקת טריפה בקדשים מטהרת מידי נבלה והוא הדין נמי לשוחט עוף חולין טריפה מטמאה לרבי יהודה. שלש מחלוקת בדבר לר"מ אחת שחיטת עוף של חולין ואחת מליקה בקדשים מטהרות טריפתן מידי נבילה ולר' יהודה זו וזו אינה מטהרת ולר' יוסי שחיטה מטהרת ולא מליקה וכן מפרש במסכת טהרות בפרק שלש עשרה דברים:

שחיטתה מטהרת טריפתה מטומאתה - כדאמרינן בהעור והרוטב (חולין דף קכח:) וכי ימות מן הבהמה וגו' מקצת בהמה מטמאה ומקצת בהמה אינה מטמאה ואיזו זו טריפה ששחטה:

נבלת עוף אינו מטמא במגע ובמשא - מבחוץ דכתיב (ויקרא כב) לטמאה בה אין לך אלא האמור בה אכילה ולא מגע ומשא:

אינו דין שתהא שחיטתה מטהרת טריפתה מטומאתה - והשתא דקי"ל שחיטה דמטהרת בחולין מק"ו הדרא ומיגמרא אמליקה דקדשים בבנין אב:

מה מצינו בשחיטה שמכשרת - לאכול בחולין ומטהרת טריפתה מטומאתה אף מליקה כו':


הכי גרסי' ולא היא התם תיהוי משחיטה דחולין קאתיא - הכי פירושו התם עיקר טעמא דר"מ לא יליף בבנין אב אלא מהיקש דזאת תורת הבהמה והעוף כדלקמן בפרק חטאת העוף (דף סט:) אמרינן ר"מ קרא אשכח ודרש ואי נמי תיהוי דגמר לה בבנין אב כדקתני במתני' לא מיפשטא בעיין דהא ר"מ מליקה בקדשים משחיטה דחולין גמר הוה ליה מלמד דחולין ולמאן דלית ליה דרב פפא אף על גב דלמד קדש לאו ראייה היא:

פשוט מהא - מתני' חדא מהנך בעיא:

מפני מה אמרו - לקמן היא בפ' המזבח [מקדש] (דף פד:) לרבי יהודה דדריש זאת היא העולה הרי אלו מיעוטין פרט לנשחטה בלילה ושנשפך דמה ושיצא דמה חוץ לקלעים ופריך מה ראה להוציא את אלו ולהכשיר את השאר:

מפני מה אמרו לן בדם כשר - שאם עלה לא ירד שהרי כשר באימורין אם לנו אימורין ועלו למזבח לא ירדו:

ולן באימורין למה כשר שהרי לן בבשר כשר - גמור מן התורה שזמן אכילת שלמים שני ימים אלמא אימורין גמרי בבנין אב על הדם:

טמא - איברי עולה טמאין מפני מה אם עלו לא ירדו:

הואיל ומרצה לפיגולו - הואיל וחשובה הרצאת דמו לחייב עליו משום פיגול כמו שקרבו מתיריו בהכשר לפיכך אימורי פיגול שעלו לא ירדו:

שקבלו פסולין - אם זרקו את דמו מפני מה אם עלו הדם או האימורין לא ירדו:

בהנך פסולין - מכשירים דחזו לעבודת צבור כגון כהן טמא:

וכי דנין דבר כו' - דקא ילפת באימורין שלא בהכשירם מנלן בבשר דהכשירו בכך וזו היא מצותו ותו היכי יליף יוצא במקדש מיוצא בבמה שכולו יוצא הוא שאין שם קלעים אלא ע"פ השדה:

זאת תורת העולה - תורה אחת לכל העולין אם עלו לא ירדו כדכתיב על מוקדה כל הלילה וכל ראיות הללו משום דממעט מזאת היא העולה תלתא פסולי מייתי מהנך מאי שנא הני מהני והעיקר מקרא ואסמכתא בעלמא הוא:

מאי טעמא - אל יסוד מערב הוא דכתיב בפר כהן משיח (ויקרא ד) אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד יסוד שכנגד הפתח וזו היא מערבו של מזבח שהוא כנגד פתח ההיכל ולקמן בברייתא (דף נב.) נפקא לן פר יום הכפורים מריבויא דהפר שטעון מתן דם ליסוד בפר כהן משיח ובשעיר כתיב (ויקרא טז) ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר:

אל יסוד מזבח העולה - חמש פרשיות הן בחטאת של פר משיח ושל העלם שהן פנימיות ושל שעיר נשיא ושל כבשת יחיד ושל שעירת יחיד שהן חיצוניות. בשתים הפנימיות ובשעיר נשיא כתיב בשפיכת שיריהן אל יסוד מזבח העולה. בשתים החיצונות כתיב אל יסוד מזבח סתמא וקדריש תנא תלתא אל מזבח העולה למה פירש הכתוב וה"ג לה בת"כ אל יסוד מזבח העולה של פר כהן משיח ולא יסוד מזבח הפנימי אל יסוד מזבח העולה של פר העדה שאין ת"ל אין לו יסוד לפנימי עצמו. כשהוא אומר אל יסוד מזבח העולה בשעיר נשיא שאין תלמוד לומר שאם את שיריו לא קיבל מזבח הפנימי שירי מזבח החיצון יקבל. דבר אחר וכי יש לו יסוד לפנימי עצמו אם כן מה תלמוד לומר אל יסוד מזבח העולה תן יסוד למזבחה של עולה והכא נמי בעינן תלתא למיגרס והכי גרסי' ופירושו אל יסוד מזבח העולה האמור בפר כהן משיח ולא יסוד מזבח הפנימי שלא תאמר במקום מתן הקרנות שם יהיו שפיכת שיריו:

אל יסוד מזבח העולה - האמור בפר העדה דלא צריך תו דהא איתקוש להדדי אלא ללמוד בא שאפילו יסוד אין לו לפנימי והכי מידריש הואיל ומיותר לדרשא יסוד יהיה למזבח העולה ולא לפנימי:

אל יסוד מזבח העולה - האמור בשעיר נשיא שאין ת"ל כדמפרש בת"כ בהדיא מתרי טעמי [חדא דהא] שירי דמים של עצמן של פנימי כגון בפר משיח ועדה לא קיבל הפנימי כדאמרן שיריו של חיצון יקבל בתמיה ועוד למדנו שאין לו יסוד ולקמן (דף נב.) נמי הכי פרשינן לה בשמעתין אם כן מה תלמוד לומר אל יסוד מזבח העולה תן יסוד למזבחה של עולה תן תורת שפיכת שירים יסוד להלכות מזבחה של עולה שיהא המזבח טעון בעולה ובכל דמים הניתנין עליו שפיכת שירים אל היסוד אם נשאר בכלי כלום כשזורק ממנו שתי זריקות לשתי קרנות ישפכנו ליסוד ומשום דבעולה לא כתיב שפיכת שירים איצטריך למילף מהכא:

או אינו אלא למזבחה של עולה יהא יסוד - או אינו בא ללמד כלום על שפיכת שירים של עולה ושל שאר דמים אלא בא ללמד על הלכות המזבח במתן דמה של עולה שיתן שתי מתנותיה כנגד היסוד ולמעוטי קרן מזרחית דרומית שאין לו יסוד כדאמרינן בהאי פירקין (דף נג:):

אמר רבי ישמעאל מקל וחומר - נפקא לן הא ולא בעי קרא:

מה שירים של חטאת שאין מכפרין טעונין יסוד כו' - ורבי עקיבא גמר לה להא קל וחומר הכי ומה שירים כו' ולקמיה מפרש מאי בינייהו כו':

האי מיבעיא ליה לגופיה - שישפכם ליסוד מזבח החיצון ומיהו כל שכן אם רצה יתנם על הפנימי דמהיכא יליף מיעוטא ואי קשיא הא ילפינן מברייתא דאין לו יסוד לגמרי ההוא מייתורא דקרא ואי דרשת קמא לגופיה ותניינא למיעוטא תו לא מייתר שני להכי אלא מקרא שלישי ותו לית לך דרשא שלישי:

מאשר פתח אהל מועד נפקא - דהיינו חיצון והוה מצי למיכתב אל יסוד המזבח אשר פתח אהל מועד מזבח העולה למה לי למיעוטא:


הכי גרסינן אל יסוד מזבח העולה תן יסוד למזבחה של עולה ואי סלקא דעתך כדכתיב הני למה לי [קרא לשיריים] שירים הא בראי עביד להו וכי תימא דאפיך מיפך דגואי לבראי ודבראי לגואי הא אין לו יסוד לפנימי עצמו


או אינו כו' - ואי ס"ד לגופיה אתא הני למה לי מה בא ללמדנו לשירים אשר ישפך שיריו למזבח החיצון פשיטא דעליו ישפכם דהא תחילת מתנותיו בחוץ נעשו וכי תימא אי (לא) כתיב אל יסוד מזבח סתמא הוה אמינא נפיך מיפך שירי הדם הפנימיים הצריך הכתוב לשפוך בחוץ ומהם אתה לומד ששירי החיצון יתננו לפנימי הא אין לו יסוד לפנימי עצמו הילכך על כרחך תן יסוד למזבח של עולה קאמר:

מי כתיב אל יסוד העולה אל יסוד מזבח העולה כתיב - בשלמא אי דרשת ליה ליתן תורת שפיכת שיריים לכל דמים החיצונים שפיר כתיב מזבח העולה ליתן תורת יסוד למזבח העולה לכל דמים הנזרקים עליו אלא אי לתחילת דמים קא דרשת ליה תו ליכא למימר ליתן תורה כנגד היסוד למזבח העולה לכל דמיו דהא חטאת טעונה מתן על ארבע קרנות וקרן דרומית מזרחית בכלל ועל כרחך אעולה לחודיה תדרשיה הוה ליה למיכתב אל יסוד העולה שתהא העולה כנגד היסוד מזבח העולה מאי היא:

בזקיפה דיסוד - שיזרוק תחילת מתנות העולה בעליית אמה שמן הארץ עד הכניסה שהיא כנוס אמה דכולה ההוא אמה בין בגובהה בין בכניסה יסוד מיקרייא השתא דכתיב אל יסוד המזבח יסוד שהוא דומה למזבח דהיינו גג של יסוד:

שיריים מעכבין איכא בינייהו - ר' ישמעאל סבר כפרה הוא דלא מכפרי אבל עכובי מעכבי רבי עקיבא דמוסיף ואין באין לכפרה אשמעינן דאין מתן דמים של מתנות תלוי בהן דלא מעכבי להו שיריים להזאות:

דכולי עלמא שיריים לא מעכבי - בחטאות ואפי' פנימיות והנך שיריים דאיפלוג בהו ר' ישמעאל ור' עקיבא במיצוי חטאת העוף שהוא שירי הזאתו דכתיב והזה מדם החטאת על קיר המזבח והנשאר בדם וגו' (ויקרא ה):

תניא כוותיה דרב פפא - דאית ליה לר' ישמעאל נמי לא מעכבי שירים:

ואת כל דם הפר - בכהן משיח כתיב ואת כל הדם ישפוך היה יכול לכתוב מה ת"ל הפר כו':

א"ר ישמעאל כו' - לא לחלוק הוא בא אלא ללמד שאין שיריים מעכבין בו והכי קאמר פר יוה"כ מק"ו הוא בא וכתבו הכתוב יכול לעכב כתבו לך ת"ל וכלה מכפר כו' מסקנא דמילתא דרבי ישמעאל אתיא:

מי שאין נכנס דמו לפנים חובה - כגון פר כהן משיח שכניסת דמו לפנים אינה חובה קבועה שלא היה מצוה לחטוא ולהביא חטאת:

טעון יסוד - שפיכת שיריים:

מי שנכנס דמו לפנים חובה - פר יום הכפורים שהוא חובה קבועה בכל שנה ורבי עקיבא בא להוסיף על דבריו עד שאתה לומדו מהיכל שדם פר נכנס לו למצוה צא ולמדו מלפני ולפנים שאינו נכנס לו לא לחובה ולא למצוה וזה נכנס לו אפילו לחובה אינו דין שיטעון:

יכול יעכבנו - דניהוי כמי ששנה עליו הכתוב לעכב שהרי לא הוצרך לכתוב וכתבו:

תלמוד לומר - באחרי מות וכלה מכפר שלמו כל הכפרות כולן בעבודות הללו האמורות בענין ושפיכת שיריים לא נאמרו שם:

קל וחומר לפר כהן משיח מעתה - מאחר שבאנו לכלל קל וחומר יש לנו לדרוש קל וחומר כיוצא בו ולומר ששיריים מעכבין בפר כהן משיח מריבוי הכתוב שהרי בקל וחומר היה למד לשפיכת שיריים משעיר נשיא יכול יעכבנו מעתה תלמוד לומר וכלה:

ומה מי שאין נכנס דמו לפנים - כגון שעיר נשיא וחטאת יחיד שאין נכנסים להיכל לא חובה ולא מצוה טעונין יסוד פר משיח שנכנס דמו לפנים מצוה אינו דין שטעון יסוד נראה בעיני דלא גרסינן בהאי מסקנא בין לחובה בין למצוה אלא למצוה גרידתא ואי גרסינן לה לא תיקשה אדתנא ברישא על דם פר משיח שאינו נכנס לפנים חובה וכאן הוא שונה בין חובה בין מצוה לגבי פר יום הכפורים לא הוי כניסת פר משיח חובה שאינו חובה כמותו אבל לגבי שעיר נשיא דלא עייל ליה כלל קרי לה לכניסת פר משיח חובה ובמסכת סוטה (דף מד:) אמרינן כהאי גוונא מצוה לגבי רשות חובה קרי ליה:

יכול יעכבנו - מעתה דניהוי כמי ששנה עליו לעכב:

ת"ל ואת כל דם הפר וגו' נתקו הכתוב - מסדר שאר העבודות ועשאו שירי מצוה ששנה בהילוך לשונו שכל העבודות כתיב ולקח והזה ונתן על קרנות וכאן לא כתיב ושפך דמו אל יסוד אלא שנה במשמעה לנתקו מכלל שאר העבודות לומר שאינה חובה כמו אותם לעכב:


ושאינו נשאר - כלומר אם יצא כל הדם בהזאה אין צריך מיצוי: האי תנא סבר שיריים מעכבין גרסינן:

המחטא אותה - הזורק את דמה ובכללה דזאת תורת החטאת כתיב אותה מיעוטא היא אם מחטא את דמה כהלכתו שכתבתי לך בה קרנות דהיינו למעלה הוא דהואי חיטוי ונאכלת אי לא לא:

וכי מאין באת - להכשיר שנזקקת להביא מקרא לפסול:

ישפך - שפיכה אחת ונאמר והבשר תאכל:

נאמרו דמים למטה - מחוט הסיקרא בחטאת העוף והזה מדם החטאת (ויקרא ה) ודרשינן ליה לקמן (דף סד:) זה קיר התחתון:

ונאמר דמים למעלה - בחטאת בהמה:

מה דמים האמורים למטה שנתנן למעלה לא כיפר - דהא כתיב בהזאתו חטאת היא שאם שינה בה פסול דהכי אמרינן לקמן (דף סו.) עשאה למעלה כמעשה כולן פסול:

שכן סופן למטה - שירים ניתנין ליסוד:

שסופן לחוץ - שפיכת שיריהם:

ואם עשאן בתחילה בחוץ לא כפר - דעיכובא כתיב בהו כדרבינא מועשה כאשר עשה:

שאין מזבח הפנימי ממרקן - שאין שם גמר מתן דמים שעודן צריכין עבודה אחת הילכך חמירי ולקמן מפרש ואזיל מאי היא:

תאמר בניתנין למעלה בקרנות שממרקות אותו - שהוא גמר מתן דמיהם לעכב דהא לכולי עלמא שיריים החיצונים לא מעכבי הילכך לא חמירי ויכשרו למטן להכי איצטריך אותה:

מאי שכן אין מזבח הפנימי ממרק אותו [לאו] - דשפיכת שיריים מעכבי בהו:

אמר ליה רבא - לרמי בר חמא:

אי הכי - דשיריים מבחוץ מעכבי בהו כל שכן דאתיא מקל וחומר ולא בעי קרא: ומה דמים הפנימיים שסוף שיריהם חובה לחוץ לעכב עשאן בתחילה בחוץ כו':

הכי גרסינן אלא אין מזבח הפנימי ממרקן בלבד אלא פרכת - דדמן טעון תחילת הזייה על הפרוכת הואיל וטעונין שתי עבודות בפנים חמירי לעכב מלעשות' בחוץ תאמר בניתנין למעלן שכן קרנות ממרקות את עבודותיהן העליונות ואין טעונין שתי עבודות אבל בשיריים לא קאמר דליעכבו:

ה"ג ת"ר וכלה מכפר וגו' - ולקמיה מפרש מאי קאמרי ומאי בינייהו:

מפני מה לא נאמר - מפני מה לא נדרשנו כסדר מכתבו:

משמעות דורשין כו' - תרווייהו ללמד על המתנות שמעכבות קאמרי אלא מר משמע ליה הכי ומר משמע ליה הכי רבי עקיבא משמע ליה מדסיפא לרישא מדריש בכפרה דהיינו במתנות תלויה השלמה ושירים לא מעכבי ור' יהודה נמי שירים לא מעכבי אית ליה וה"ק מ"ט תדרשיה הכי דהשתא לא שמעינן מינה שכל מתנותיו מעכבות דאיכא למימר בכפרת מתנה אחת קאמר דומיא דחטאות החיצונות אלא דרוש הכי אם כלה הכל כמה שכתב הוא דכיפר ואם לא כלה כל מה שבענין לא כיפר ולמדנו שאם חיסר אחת מן המתנות לא עשה כלום ושיריים לא מעכבי שאינן אמורין בענין זה דגבי פר כהן משיח הוא דאיתרבי פר יום הכיפורים לשירים ולרבי יהודה איצטריך למילף עיכוב מתנות מהכא משום דאמר כי כתיבא חוקה בדברים הנעשין בבגדי לבן לפני ולפנים הוא דכתיב:

שיריים מעכבי איכא בינייהו - ולרבי עקיבא לא מעכבי וה"ק אם כיפר מה שאמור בענין כלה דכתיב חוקה לעיכובא אבל שיריים שאינה אמור בענין לא מעכבי ואתא רבי יהודה למימר כלה כל צורכי עבודותיו ואף המלמדין לו ממקום אחר כיפר ואם לא כלה לא כיפר שאם חיסר אחת מכל המתנות כו' ואפילו במתן יסוד משמע:

לדברי האומר שיריים מעכבי כו' - אם גמר מתנות כולן ונשפך הדם מביא פר אחר ומתחיל בהיכל כדי שיהו לו שיריים דאע"ג דאמרי' גמר מתנות מבפנים ונשפך הדם מביא פר אחר ויתחיל בפרכת גמר מתנות שעל הפרכת ונשפך הדם יביא פר אחר ויתחיל במזבח ואין צריך להתחיל עבודה שהשלים שכולן כפרה בפני עצמן לדברי האומר שיריים מעכבין ולא אמרי' אם גמר מתנות מזבח הפנימי ונשפך הדם יביא אחר וישפוך על יסוד החיצון דאם כן לאו היינו שירים אלא במזבח יתחיל שיעשו שיריים וישפכם בחוץ אלמא לרבי יהושע בן לוי איכא למאן דאמר שיריים מעכבין:

אטו ר' יוחנן מי לית ליה הך סברא - דאיכא למאן דאמר שיריים מעכבין:

והא אמר רבי יוחנן - בפרק השוחט (לקמן דף קיא.):

תנא רבי נחמיה כדברי האומר כו' - דקתני רבי נחמיה אומר שירי הדם שהקריבו בחוץ חייב ואמר רבי יוחנן עלה תנא רבי נחמיה למילתיה כדברי האומר שיריים מעכבין אלמא לרבי יוחנן נמי איכא דאית ליה הכי אלא מאי משני עלה דרבי יוחנן כי מוקמן לה כר' יהושע בן לוי מבעית לשנויי אדרבי יוחנן לדברי האומר דקאמר אתנאי אחרים קאי ולא אהני תנאי דלעיל קאי ארבי יהודה ורבי עקיבא הכא נמי איכא למימר דרבי יוחנן הוא דאמר שיריים מעכבים איכא בינייהו והא דקאמר רבי יהושע בן לוי לדברי האומר לאו אהני תנאי קאי:

מתני' אלו הן חטאות ציבור - שאנו צריכים להזכירם שהרי הפנימיות פר העדה ושעירי עבודת כוכבים כבר נשנו:

שעירי ראשי חדשים ושל מועדות - שהן על מזבח החיצון:

שחיטתן בצפון - שהרי למדנו בבנין אב לכל חטאות:

ארבע מתנות כו' - כדילפינן מקרנות קרנות בפרק בית שמאי (לעיל דף לז:):


עלה בכבש ופנה לסובב - מפני שדמה ניתן למעלה על הקרנות ובאצבע צריך לעמוד על גבי סובב אבל בכל שאר הדמים שהן התחתונים מן החוט ולמטה בקרן זוית המזבח עומד על הרצפה וזורק מן הכלי למזבח וכל מקום שיגיע למזבח כשר:

ובא לו לקרן דרומית מזרחית - שבה הוא פוגע ראשון כדקיימא לן לקמן (דף סב:) כל פינות שאתה פונה יהו דרך ימין והכבש בדרום וכשעולה בו ופניו למזבח הוי ימינו למזרח ובא לימינו למזרח ובא לאותו קרן והולך ומקיף בסובב דרך ימין ופניו למזבח מן הדרום למזרח וממזרח לצפון ומצפון למערב דהיינו דרך ימין:

על יסוד דרומית - בגמרא יליף לה:

לפנים מן הקלעים - לפי שבמשכן היו קלעים היקף לחצר אהל מועד ובמקום הקלעים היתה חומת העזרה בבית שלמה או בית עולמים ובחטאת כתיבא בחצר אהל מועד במקום קדוש תאכל (ויקרא ו):

לזכרי כהונה - דכתיב הכהן המחטא אותה (שם) לאפוקי נשים שאינן ראויות לחיטוי ובויקח קרח גבי חטאת ואשם ומנחה כתיב כל זכר יאכל אותו:

בכל מאכל - משום דקתני בפסח ואינו נאכל אלא צלי לקמן (דף נו:) תני בכולהו ובכל מאכל:

ליום ולילה - כדילפינן בפ' שלישי (לעיל דף לו.) ובשר זבח תודת שלמיו למדנו שנאכלת ליום אחד חטאת ואשם מנין תלמוד לומר זבח ובקדשים לילה הולך אחר היום דכתיב לא יניח ממנו עד בקר (ויקרא ז):

עד חצות - סייג עשו חכמים לתורה להרחיק אדם מעבירת כרת כדתנן בברכות בפרק קמא (דף ב.) כל הנאכלין ליום אחד מצותן כו':

גמ' היכי עביד - מתנת אצבע בקרן:

אמה אילך - כשהוא עומד אצל זוית המזבח נותן בתוך אמה של מקצוע לאיזה רוח שירצה או לדרום או למזרח בקרן דרומית מזרחית וכן בכל קרן:

מחטא ויורד - לשון הכתוב הכהן המחטא אותה (ויקרא ו):

אליבא דרבי אלעזר - לקמן מייתי פלוגתייהו:

היא עצמה - כלומר כל עצמה ועיקר מצותה אינו אלא שם:

דכ"ע לא פליגי - דלא בעינן חודה דקרן כתיב ואמה על אמה ברום אמה הנתון בראש המזבח בכל זוית וזוית בכל מקום שבה קרוי קרן:

כי פליגי אליבא דרבי - דמכשר לה מחוט הסיקרא ולמעלה ואע"ג דלא בקרן:

מר סבר - כי היכי דקרן הויא אמה על אמה אף כל שתחתיו כנגדו הוי קרן:

ומר סבר - כיון דקרא לאו אקרנות ממש קפיד בשאר המזבח לא שייך לשון קרן אלא בחודה של זוית:

המיומנת שבימין - אצבע הרגילה למלאכה ולא שאר אצבעות מוכנות להושיט ולטבל היינו שאצל גודל מיומנת אמנט"ר בלע"ז:

וחומר בגודלו ובאצבע קטנה - מושך את הדם שבאצבע כלפי למטה שיפול כולו למזבח:

חומר - לשון נחמרו בני מעיה (חולין דף נד.) דנוריי"ר בלע"ז:

ומחטא - זריקת חטאת קרוי חיטוי כמו הכהן המחטא אותה:

כנגד חודה - רבי היא דמכשר למטה מן הקרן להכי תנא לה בחודה:

בד"א - דדמים העליונים כשירין למעלה מן החוט מיד:

בעולת העוף - שנעשית למעלה כדאמרינן בפרק קדשי קדשים (לקמן דף סד:):

אבל חטאת בהמה - דכתיב בה קרן בהדיא אינה נעשית כו':

וההראל - מזבח:

ארבע אמות הוא דהואי - בתמיה וכי אין גובהו או רוחבו אלא ארבע אמות:

מקום קרנות ארבע - כלומר הקרנות תופסין ארבע אמות במזבח דכל קרן אמה על אמה:

ומקום קרנות ארבע הויא - בתמיה והרי אין הקרנות אוכלין במזבח אלא שתי אמות מן המזרח למערב ושתים מן הדרום לצפון היינו שתים על שתים:

אלא - על כרחך ה"ק קרא רשות קרנות ארבע כלומר שם רשות הקרנות תופסת למטה מהן ארבע אמות דהיינו עד החוט דכוליה הוי קרן:

הרשת - כעין ציור מצוירת בקליעה ושל נחשת הויא בתחתיו של מזבח עשוי כנפה וגבוה עד חציו של מזבח:

התורה נתנה מחיצה - מדקפיד אחצי מזבח:

אל יסוד המזבח - האמור בחטאת החיצונה:

או אינו אלא יסוד מערבי - כדאשכחן בפנימיות לעיל אשר פתח אהל מועד וילמד סתום מן המפורש:

ילמד ירידתו מן הכבש - בחיצונות ושירי הדם בידו מיציאתו מן ההיכל [ושיריים הפנימיים בידו מה יציאתו מן ההיכל] ביסוד מערבי שהוא סמוך לו:

אף ירידתו מן הכבש - נשפכין ליסוד דרומי שהוא סמוך לו:

זה וזה - חיצונים והפנימים:

סתום - החיצונים:

מפורש - פנימים שכתוב בהן יסוד מערבי דכתיב אשר פתח אהל מועד:

מ"ט - הא כתיב בפנימיים אל יסוד אשר פתח אהל מועד:

קסבר כוליה מזבח בצפון פתח ההיכל קאי - ואין המזבח לפני הפתח כלום אלא אמה של יסוד דרומי אי נמי בצפון העזרה קאי והוו חמש אמותיו כנגד הפתח ואמה אחת מהן יסוד דרומי אישתכח דכי נפיק מן הפתח רואה יסוד דרומי לפניו מכוון באמצע הפתח ואית דגרס כוליה פתח בדרום מזבח קאי והיא היא כל פתח ההיכל לדרומו של מזבח הוא:


תנא דבי רבי ישמעאל - היו שונין ברבי שמעון בן יוחי זה וזה יסוד מערבי תלמידי רבי ישמעאל היו שונין משנה שנשנית בבית מדרשו של רבי שמעון דזה וזה יסוד מערבי כרבי ישמעאל:

וסימניך - שלא תחליף הגירסא לומר זה וזה דרומי:

משכוה גברי לגברא - תלמידי ר' ישמעאל שהן מרובין משכו את ר"ש לומר כדברי רבן:

מתני' העולה קדשי קדשים - היא ליפסל ביוצא ובטבול יום ובמחוסר כפורים ומועלין בה:

שתי מתנות - בקרן מזרחית צפונית ובקרן מערבית דרומית שכנגדה באלכסון והכי תנן במסכת תמיד (דף ל:) בא לו לקרן מזרחית צפונית נותן מזרחית צפונית מערבית דרומית נותן מערבית דרומית וטעמא משום דקרן מזרחית דרומית לא היה לה יסוד כדאמרינן בשמעתין ועולה טעונה תורת מתן דמה כנגד היסוד וכדרבינן לעיל (דף נא.) מק"ו משירי חטאת הילכך בעי [הנך] תרתי דאמרן:

שתי מתנות שהן ד' - בעינן כדי שיהא מתן הדם בד' רוחות המזבח והא לא משכחת לה אלא בשתי קרנות העומדות באלכסונה של זו דאי בשתים שברוח אחת לא הוי דם אלא בג' רוחות של מזבח ולא קרינן ביה סביב:

שהן ארבע - בגמ' מפרש היכי עביד:

גמ' מאי טעמא תני בה קדשי קדשים - מאי דלא תני גבי חטאות ואשמות דהוו נמי קדשי קדשים:

ומשני משום דלא כתיב בה - איצטריך לאשמועינן דאפ"ה קדשי קדשים היא דהא כולה לגבוה ואין לך קדשי קדשים כזה ובקדשים קלים גופייהו מאי דאזיל מינייהו לגבוה קדשי קדשים הוא כדתנן לקמן בפ' התדיר (דף פט.) מעשר קודם לעופות מפני שהוא מין זבח ויש בו קדשי קדשים דמו ואימוריו:

היכי עביד - דנעשים השתים שהן ארבע:

נותן וחוזר ונותן - זורק מן הכלי ולמזבח ברוח זו של קרן וכן ברוח השניה של קרן וכן לקרן שכנגדה באלכסון ונמצא מן הדם לד' רוחות של מזבח מתנה לכל רוח:

כמין גמא - זורק נגד הפינה מן הכלי והדם מתפשט לשתי רוחות הפינה והרי הוא כמין גאם אות יונית עשויה ככף פשוטה:

וזרקו את הדם על המזבח סביב - בעולה כתיב וכן כתיב בשלמים ואשם:

ת"ל וזרקו - ואין זריקה אלא מרחוק ובחוט אי אפשר להקיף אלא באצבע ובנגיעה:

ודמה טעון כו' - כמין גמא ובשתי קרנות שבאלכסון דאיכא סביב לארבע רוחות המזבח ובזריקה:

ונאמר להלן סביב - בחטאות המלואין בצו את אהרן:

מה להלן פיסוק ד' מתנות - ד' נפסקות זו מזו דהא על ארבע קרנות נותן:

אף כאן - אע"פ שבשתי קרנות פיסוק בעינן והיינו כדרב נותן וחוזר ונותן:

עולה טעונה יסוד - תחילת מתנותיה צריכה נגד היסוד שיהא יסוד המזבח תחת מקום מתנה ומקל וחומר אייתינה לעיל בפירקין (דף נא.):

לא היה לה יסוד - לקמיה מפרש היכי דמי הילכך בקרן מזרחית צפונית היה מתחיל:

מאי טעם - לא היה לה יסוד:

טורף - בנימין דכתיב ביה זאב יטרף (בראשית מט) שנתנבא יעקב עליו בבקר יאכל עד (שם) באחסנתיה תיתבני מדבחא ואותה הקרן לא היתה בחלקו כדמפרש ואזיל:

דאמר רב שמואל בר רב יצחק מזבח היה אוכל בחלקו של יהודה אמה - אמה במזרחו אמה בדרומו על כל האורך בעובי אמה אלא שלא היתה אמה שבמזרח על פני כל המזרח שכשמגיע לקרן מזרחית צפונית היתה כלה בסמוך לקרן אמה וכן אכילת האמה הדרומית לא היתה מהלכת על פני כל הדרום שכשמגעת לקרן דרומית מערבית כלה בסמוך לקרן אמה כדתנן לקמן (דף נד.) היסוד מהלך על פני כל הצפון ועל פני כל המערב אוכל במזרח אמה אחת ובדרום אמה אחת נמצא יסוד לג' קרנות כזה:

רצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה - לדרומו של מזבח שחלקו של יהודה היתה במזרח כדתניא (יומא דף יב.) מה היה בחלקו של יהודה הר הבית (בכניסתו) והלשכות שבו והעזרות עזרת נשים כולה (ועזרת) ושנים ועשרים אמה של מקום דריסת רגלי הכהנים ומקום דריסת רגלי ישראל מיקרו עזרות נמצא חלקו של יהודה במזרח המזבח ובצדו [לדרום] והמזבח אוכל בחלקו אמה במזרח מלבד אמה של קרן מזרחית צפונית היתה כולה חלקו של יהודה שהיתה אותה אמה ברחוק מן הקרן אמה והרצועה היתה יוצאה בדרום למזבח ונכנסת בחלקו של בנימין שממקום הדריסה ולמעלה היה חלקו של בנימין אלא שרצועה זו היתה ליהודה באה בתוך חלקו של בנימין בדרומו של מזבח ומזבח אוכל בה אמה והיא אמה שהיא כניסת היסוד ראוי להיות בה כדאמר מר (מדות פרק ג מ"א) עלה אמה וכנס אמה זהו יסוד כל אורך כותל מזרחי בעובי אמה היה אוכל חלקו של יהודה וכן כותל דרומי לבד אמה סמוך לקרן דרומית מערבית:


חופף - כמו נזיר חופף ומפספס (שבת דף נ:) דפרוטי"ר דגרנטו"ר בלע"ז כאדם המחשב ודואג:

ומבדיל - בשתי סימנין ולא כחטאת שהיא בסימן אחד ולקמן יליף לה בפרק קדשי קדשים (דף סה.):

וממצה מדמה - (ומקיף מחבר כמו אין מקיפין שתי חביות (ביצה דף לב:)) דוחק בית מליקתו לקיר והוא מתמצה ע"י דוחקו בקיר ולקמן אמרינן שעל קרן מזרחית דרומית היא נעשית ואי אין לה יסוד נמצא כשהוא מולקה באויר היא נמלקת והדם נופל לארץ לאיבוד וא"ת נופל על הסובב שהרי למעלה היא נעשית הא קתני התם עשאה למטה מרגליו אפי' אמה אחת כשרה: דלא קפיד אלא אלמעלה מן החוט:

באוירא בעלמא קעביד - בתמיה:

אימר כך וכו' - ואיכא למימר למעלה מג' דלאו קרקע הוא עשוי כמין בליטה קטנה כנגד אותה הקרן לקבל בה דם עולת העוף שלא יפול לארץ וקיר מזבח מיקרי אבל יסוד לא מיקרי להכשיר הקרן למתן דמים הצריכין לינתן כנגד היסוד שאין יסוד אלא המיוסד בארץ:

רב אמר בבנין - בקרן דרומית מערבית בנו היסוד אמה באורך הדרום וחדלו להם כל הדרום וכל המזרח עד אמה סמוך לקרן צפונית מזרחית כדאמרן (לקמן) אוכל במזרח אמה ובדרום אמה:

לוי אומר בדמים - יסוד היה על פני כל המזרח אבל לא נותנין דמים בחלקו של יהודה:

יתבני מדבחא - בניינא גופיה משמע:

אוכל - תופס:

במזרח אמה אחת - ובמקצוע צפונית מזרחית משוך לצד מזרח אמה ולא יותר כמו שציירתי למעלה קשיא ללוי דהא בניינא משמע:

על שלשים ושתים - קשיא לרב דמשמע ריבוע היה:

מן הצד - לאו בארבעת רבעין קחשיב אלא מצד צפון היה ל"ב אבל מזרח ודרום לא היה אלא ל"א על ל"א דקרן דרומית מזרחית חסרה לה אמה לדרום ואמה למזרח:

נמצא פורח על אמה יסוד ועל אמה סובב - ולקמן הוא בפרק קדשי קדשים (דף סב:) דרמינן מתניתין אהדדי דתנן חדא כבש היה לדרומו של מזבח אורך ל"ב והמזבח ל"ב אורך הרי אורך המזבח והכבש ס"ד וכי מני להו אהדדי תנן הכבש והמזבח ס"ב והא שיתין וארבע הוי תפסין בקרקע העזרה והתם לגבי תפיסת הקרקע קא מני להו ומשנינן נמצא שראש הכבש פורח ועולה על שתי אמות של כניסת היסוד וסובב ונמצא שתי אמות העליונות נבלעות בל"ב של מזבח מדקתני פורח על אמה של יסוד מכלל דאיכא כניסת היסוד לדרום קשיא לרב דאמר דאוכל במזרח אמה אחת ובדרום אמה אחת דקתני ותו לא בבנין קאמר והכבש בדרום הוא ויש תחתיו כניסת יסוד המזבח:

אימא כנגד אמה יסוד - כנגד מקום שהכניסה ראויה להיות ולא שהיתה שם ומיהו שתי אמות נבלעות לתוך ל"ב של מזבח שהיה נכנס לתוך הפנימי שכנגד בליטה שהיסוד התחיל בה לאכול בה בדרום אמה אחת:

מלבן - הוא דפוס מרובע עשוי מארבע קרשים וכל אחת ארוכה ל"ב כעין אנשטר"א שעושין לכירים ורוחב הקרש אמה והוא גובהו של מלבן ממלאו אבנים וסיד וזפת וקוניא עד שמשווהו לגובה המלבן:

מפולמות - לחות:

קוניא - ניתוך אבר כעין שעושין לצפוי כלי חרס שקורין פולמי"ר:

וממחה - אישפרידיי"ר בלע"ז ושופך בתוך המלבן על אבנים ונדבקים יחד על ידי אלו וזה היסוד הראשון ששנינו בו עלה אמה:

וחוזר ומביא כו' - ומושיבו על זה וממלאו נמצאת כניסת אמה זה יסוד בולט אמה זה סובב:

וחוזר ומביא כו' - וזהו סובב על זה היה כהן מהלך כדמפרש ואזיל שהמלבן השלישי שהושיבו על זה קצר ממנו שתי אמות על שתי אמות נמצא האמצעי בולט מתחת העליון אמה בכל צד:

מקום המערכה - כלומר ראש המזבח:

וחוזר ומביא מלבן של אמה כו' - ומושיבו בזוית המזבח מלמעלה קתני מיהא מלבן התחתון של ל"ב על ל"ב אלמא יסוד בולט בו מד' רוחותיו:


דגייז ליה - אחר שיבש סתר הבנין מעל חלקו של יהודה:

ופרכינן והא אבנים שלמות כתיב - שיהא חלק ולא פגימות פגימות ואי אפשר לסתירה להיות חלקה:

דמחית מידי מתותיה - כלומר במקומו על (כנגד) חלקו של יהודה הניח עץ ארוך ועוביו כעובי המלבן וחלק [והניח] בתוך המלבן ולא יכול להדביק עם חלוקי האבנים ע"י שפיכת המיחוי של סיד וקוניא ולכשיבש קצת נטלו ונשאר מקומו חלק:

קרנות של מזבח חלולות היו - נקבים נקבים עמוקים בארבעתן שיפול דם החטאת ויבלע לתוכו:

כמזרק כזיות מזבח - אלמא בית קיבול יש כמזרקים:

דמחית מידי מתותיה - מקלות וקסמין [דקים] נתן בין חלוקי האבנים וכשיבש הוציאם ונשארו מקומות בנקבים חלוקים ולא הוצרך לפגום בפגימות לנקבים:

שהן יושבים ברמה - בעירו של שמואל:

נויו של עולם - למצוא מקום לבית הבחירה מן התורה:

ועלית - בכל שעריך קרי עלייה ומשם לבית המקדש מלמד שבית המקדש היה גבוה מכל ארץ ישראל:

וארץ ישראל גבוהה מכל הארצות - לא מיבעיא לן הכא ולאו מהכא נפקא לן אלא מקרא אחרינא דכתיב (ירמיהו טז כג) לא יאמר עוד חי וגו' כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון ומכל המקומות אשר הדחתים שם וגו':

דוכתיה - מקומו היכן מקום הגבוה בא"י בגבול מי הוא:

אייתו ספר יהושע - לבדוק בגבולי השבטים ולא פירשו שם באחד מכל השבטים פיאות גבוליהם לארבע רוחותיהם חוץ משבט יהודה ובנימין שנתפרשו שם כל הגבולים מסובבין ברוחותיה ומקצועותיה גבול יהודה לדרומה של ארץ ישראל וארץ אדום גבולו לדרום על פני כולו ואורך גבול יהודה מן המזרח למערב על פני אורך כל גבולה של א"י ים המלח למזרח וים הגדול למערב והן מן גבולי ארץ ישראל בפרשת אלה מסעי וגבול צפוני של ארץ יהודה לא היה מכוון לארכו אלא התחיל למזרח מן הירדן ועולה למערב ומרחיב מאמצעו ופונה באלכסון לצפון ועולה מדביר ומרחיב לצד צפון אל הכתף היבוסי היא ירושלים ומשהתחיל מן המזרח מונה והולך עד ירושלים:

כתיב ועלה הגבול ולא כתיב וירד - ועוד כתיב בעלייה אחת מירושלים עד ראש ההר על פני גיא בן הינום ומשם עד הים שהוא לרוח מערב כתיב ותאר הגבול וירד הגבול:

ולא כתיב ועלה - ונחלת בנימין בצפונה של נחלת יהודה וגבול נגב לבנימין הוא גבול צפונה ליהודה אלא שאין אורך נחלת בנימין מן המזרח ועד הים אלא עד ירושלים ועד ההר אשר על גיא בן הינום ועד קרית יערים:

כתיב ועלה ותאר ולא כתיב וירד - ותאר אינה לא עליה ולא ירידה למדנו שראש ההר אשר על גיא בן הינום הוא גבוה מן הכל ולמעלה מירושלים דמירושלים ולשם כתיב ועלה:

סבור למיבנייה בעין עיטם - נראה בעיני שהוא מעין מי נפתוח האמור שם אחר עליית ההר אשר על פני גיא בן הינום אשר לא נכתב ירידה בינתיים:

ניתתי ביה קליל - נעשה אותו נמוך מעט ונבנהו בירושלים שהיא למטה כדכתיב כתפיו ולא כתיב ראשו:

ואיכא דאמרי - האי דלא בנאה בעין עיטם משום דרחיק שם נחלת בנימין מנחלת יהודה יותר משיעור הר הבית ואי אפשר לסמוך לשכת הגזית לעזרה ואנן בעינן סנהדרין בעזרה דכתיב וקמת ועלית וגו' וצריכה להיות בחלקו של יהודה כדמפרש ואזיל גמירי סנהדרין בחלקו של יהודה כדכתיב (בראשית מט) ומחוקק מבין רגליו:

את כל ענותו - אשר עינה את עצמו לעסוק ולדעת ונשבע ונדר אם אבא באהל וגו':

מתני' זבחי שלמי צבור - כבשי עצרת:

אשם גזילות - האמור בשבועת הפקדון (ויקרא ה):

אשם מעילות - הנהנה מן הקדש:

אשם שפחה חרופה - הבא על שפחה כנענית המיועדת לעבד עברי:

אשם נזיר - שנטמא במת דכתיב ביה והזיר לה' את ימי נזרו וגו' (במדבר ו):

אשם תלוי - ספק שגג בכרת ספק לא חטא והוא כתוב בויקרא גבי אשם מעילות אשם ודאי ל"ג שכל אלו שהוזכרו אשמות ודאין הן חוץ מאשם תלוי:

שתי מתנות שהן ארבע - דבאשם נמי בעינן זריקת סביב דכתיב במקום אשר ישחטו וגו' (ויקרא ז):

ונאכלין לפנים מן הקלעים - דכתיב באשם בויקח קרח לכל אשמם וגו' בקדש הקדשים תאכלנו וגו'. וזבחי שלמי צבור בגמרא מפרש מנא ליה:


גמ' ועשיתם שעיר עזים וגו' - גבי שתי הלחם וכבשי עצרת כתיב וסיפיה דקרא ושני כבשים וגו':

ועל זבחי שלמיכם וגו' - על כרחך בשלמי צבור כתיב שאין קרבן יחיד טעון כלי שיר שאין אומרים שיר על קרבן יחיד כדאמר בערכין (דף י:):

קדשי קדשים - נפסלים בטבול יום וביוצא (ובלינה):

היקשא קמא - דאיתקש לחטאת: ה"ג מה חטאת כו':

כיון דכתיב ולקח הכהן את הזרוע - סיפיה דקרא קדש הוא לכהן ש"מ השאר לבעלים:

קדש איקראי - זרוע בשלה ומדלא כתיב קדשי קדשים ש"מ לא איתקוש לחטאת להכי דתיהוי עלי' חומרא דקדש קדשים דבהדיא מעטיה מדכתיב קדש ולא כתיב קדשים וגבי שלמי צבור אע"ג דכתיב בהו נמי קדש יהיו לה' לכהן (ויקרא כג) ולא כתיב קדשי קדשים כיון דכתיב לה' לאו למעוטיה הוא מהיקשא דאיכא למימר כמאן דכתיב קדשי קדשים דמי:

אלא למאי הלכתא איתקש - איל נזיר לחטאת:

שאם גילח על אחת משלשתן יצא - וחטאת הוא דילפא משלמים מה איל נזיר אם הביאו יחידי בלא חטאת ועולה יצא דכתיב (במדבר ו) ואחר ישתה הנזיר יין ואמר מר בסיפרי אחר מעשה יחידי והיינו שלמים שעיקר תגלחתו של נזיר תלויה בשלמיו שהרי הוזקקו לו לשלח שערו תחת הדוד כדכתיב (שם) על האש אשר תחת זבח השלמים ותניא בסיפרי וגלח הנזיר פתח אהל מועד בשלמים הכתוב מדבר כלומר גילוחו של נזיר ע"י דבר שנאמר בו ושחט פתח אהל מועד והיינו שלמים בויקרא או אינו אלא כמשמעו שיגלח פתח אהל מועד ממש אם אמרת כן דרך בזיון כו':

מתני' קדשים קלים - אין (לך) מועלין בהן:

בכל מקום - אין טעונין צפון:

ונאכלין בכל העיר - בגמ' מפרש:

לכל אדם - לזרים:

ליום ולילה - בתודה כתיב ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בוקר ותניא תודת שלמיו לרבות שלמי נזיר:

המורם מהן - מן התודה חזה ושוק כשאר שלמים דהא איתקש לשלמים כדאמרן זבח השלמים אם על תודה (ויקרא ז) וארבע חלות מד' מינין שבה כדכתיב אחד מכל קרבן וגו' לכהן הזורק וגו' (שם) ומורם מאיל נזיר זרוע בשלה וחזה ושוק נמי ביה כתיבי וחלת מצה אחת ורקיק מצה אחד כיוצא בהן ונאכלין בכל העיר ליום ולילה:

אלא - שאינו לבעלים אלא לכהנים:

ולנשיהם - כדכתיב (ויקרא י) ואת חזה התנופה וגו' אתה ובניך ובנותיך:

גמ' תאכלו במקום טהור - בפרשת ויהי ביום השמיני כתיב:

וכי הראשונים בטומאה אכלום - קרבנות הראשונים שנאמרו תחילה בענין כגון שעירים ומנחה:

טהור מכלל שהוא טמא - מדלא כתיב קדש ש"מ טהור במקצת קאמר ולא מן הכל הא כיצד במחנה הטהור מטומאת מצורע שאין מצורע נכנס לו וטמא מטומאת זב שהזבין נכנסין שם ואיזה זה זה מחנה ישראל במדבר כל דגל בתוך אסיפת דגלו ובית עולמים תוך ירושלים דאמרינן בפסחים (דף סז.) מצורע משתלח חוץ לג' מחנות זב נכנס למחנה ישראל אבל לא למחנה לויה והוא במדבר חניית הלוים סביב למשכן העדות בבית עולמים הר הבית וטמא מת מותר ליכנס במחנה לויה שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו (שמות יג) עמו במחיצתו:

אותה - במנחה כתיב בההוא ענינא:

ואין אחרת - ואין לחמי תודה במקום קדוש:

אפקה - ממחנה שכינה שקרבה בתוכה למחנה לויה הדר כתיב במקום טהור להקל ולומר טהרה כל דהו דלא איצטריך פשיטא דבטומאה ממש לא אכלי לה:

אפקה לגמרי - ואפי' חוץ לחומה במשמע (בשעריך) חוץ לירושלים:

ועוד לא תוכל לאכול בשעריך כתיב - והיכי אמרינן אפקיה לגמרי:

מתני' בכל מקום - אף בדרום ובגמרא יליף לה:

בכל העיר - כדאמרן לעיל בחזה ושוק דשלמי יום שמיני:

לשני ימים ולילה אחד - דהכי כתיב בהו ובגמרא מייתי לה:

גמ' ושחטו כו' - כל שלש פרשיות בשלמים חדא בבן בקר וחדא בבן כשב וחדא בעז בקמייתא כתיב ושחטו פתח אהל מועד ובתרתי כתיב לפני אהל מועד:

להכשיר כל הרוחות שבעזרה - דלפני משמע כל שלפני ההיכל ושבצדדין לקמיה יליף ומפרש לה:

קל וחומר לצפון - לירך מזבח צפוני הקבוע לעולה ולקדשי קדשים ומשום פלוגתא דפליג רבי אליעזר עלה ואמר צפון איצטריך קרא בהדיא לרבויי לשחיטת קדשים קלים איצטריך לת"ק למימר האי קל וחומר לצפון:

לא בא אחד מן הכתובין הללו אלא להכשיר צפון - לקמיה מפרש מאי פלוגתייהו:

שיכול והלא דין הוא - שלא יהא צפון בכלל לפני אהל מועד להכשירו לשחיטת שלמים:

לא הוכשר מקומן - שלשה הרוחות הכשירות להם לא הוכשרו לשחיטת קדשי קדשים:


במאי קמיפלגי - מאי קמרבי ת"ק בחד מהנך קראי דמייתי צפון מק"ו דאתא רבי אליעזר למימר לא תרבייה מיניה דקרא לצפון איצטריך:

דניבעי פתח אהל מועד - כדאמרי' לקמן שאם אין שם פתח [כגון] קודם שיפתחו הדלתות וקודם שיעמידו הלוים את המשכן ולאחר שפירקוהו לא היה שוחט:

וחד להכשיר צדדין - כל רוחב העזרה דלא תימא כנגד הפתח דוקא להכי הדר כתב לפני ולא כתיב פתח וכל האויר בכלל לפני דלא כתיב כנגד:

וחד לפסול צידי צדדין - כגון לשכות ואפילו תוכן קדש פסולות לשחיטה כדלקמן דלא תימא מדפתח לאו דוקא לפני נמי לאו דוקא אלא שיהא אהל נטוי להכי הדר כתיב לפני למימרא דדוקא הוא ולא לשכות:

צפון לא איצטריך קרא - דמק"ו קאתי:

וחד להכשיר צפון - דק"ו מעוטי ממעיט ליה לאידך גיסא וק"ו דרבנן לא דריש דאיכא למימר להאי קבע צפון ולהאי שאר רוחות דמאי קדושתיה דצפון מדרום אלא דקביעת מקום בעלמא הוא:

וצידי צדדין - לפסול לא איצטריך קרא אחרינא:

לפני - כתיב בקרא קמא:

בזמן שהוא פתוח - לשון פתח אינו אלא החלל והפותח והנועל קרוי דלת:

מוגף - סגור ולא נעול כמו הגפת דלתות (ערכין דף יא:):

וילון - פרוש כנגד הפתח מי הוי כנעול או לא:

הוא עצמו - וילון עצמו אינו חשוב אלא כפתח פתוח דלצניעותא בעלמא עביד:

גובהה - כגון תל או עץ מוטל כנגד הפתח מפסיק בין פתח לשחיטה [והפתח פתוח מאי]:

שני פשפשין היו בבית החליפות - (עודף) שהאולם עודף על רוחב ההיכל לצפון ולדרום ט"ו אמה לכל צד וארכו למזרח מן המערב אינו אלא י"א אמות ובכותל המערבי של אותו עודף היו חלונות לגנוז סכינין מבחוץ ולכן קרוי החצר כנגדו עד כותל מערבי של העזרה בית החליפות ובאותן שני כתלים היו שני פתחים קטנים והכי נמי תניא לה בתוספתא בהדיא ר' יוסי בר' יהודה אומר שני פשפשין היו בבית החליפות ופתוחין למערב וקסבר אולם נמי קרוי אהל מועד:

להכשיר את כל העזרה - את כל שאר העזרה שאינו בכלל לפני אהל מועד על ידי פתח ראשון והוו צידי צדדין כגון מכנגד (זויות) כותל האולם ולמערב בצפון ובדרום לבית החליפות ובית החליפות עצמו ואלו שני פשפשין מכשירין כל בית החליפות לארכו ולרחבו דקרינן מהשתא לפני ולקמן פריך הא איכא צדדין:

לאכילת קדשי קדשים - קס"ד השתא דלאכילה נמי בעיא פנים ולקמן אמרינן סמי מכאן אכילה:

ה"ג מאי לאו דאיכא קמייהו גובהה שמנה - שהיה כנגדן תל גבוה שמנה וש"מ גובהה לא פסיל:

לא דגביהי אינהו שמנה - גובהן של פתחים ח' אמות:

פשפשין שאני - שהן פתחים קטנים ואין משמשין כניסה ויציאה אלא לאכשורי בשמא בעלמא:

והא איכא צדדין - היינו אויר שבין כותל אולם לכותל העזרה לדרום ולצפון דהוו להו אחורי אותם פתחים ולא הוו לפני:

דפתח להו בקרן זוית - של אולם מקצת הפתח פונה לצפון ומקצתו למערב וכן בדרום:

אחורי בית הכפרת - אחת עשרה אמה היה אויר עד חומת העזרה למערב כזה:

מאי - במאי מתכשר לשחיטה דקאמר כל העזרה כשרה:

לול - כמין חלון פתוח מן התא שאחורי בית הכפרת לאויר העזרה:

והיינו דכתיב שנים לפר בר - (בספר עזרא) (ד"ה א כו) משתעי במספר השומרים שהעמידו במקדש לכל הפתחין וקאמר שני שומרים העמידו לבר והיינו לאותו לול:

כמאן דאמר כלפי לבר גרסינן - כלפי חוץ אחורי כל כותלי ההיכל וקדשי קדשים:

אין חייבין משום טומאה - הנכנס טמא להר הבית אינו חייב אלא אם כן נכנס לתוך היקף חלל העזרה והוא


היה אורך קפ"ז על רוחב קל"ה כדתנן במסכת מדות (דף לה.): למעוטי הנכנס ללשכות הבנויות חוצה לו ופתוחות לתוכו שלא נתקדשו בקדושת עזרה בשירי מנחה ובשיר של פגעים ובאורים ותומים שמקדשים בהן את העזרה ובהליכה סביב כדאמרינן בשבועות (דף יד.): ה"ג תני תנא קמיה דרב נחמן כל העזרה היתה אורך קפ"ז על רוחב קל"ה אמר ליה הכי אמר לי אבא כו':

ואוכלין שם קדשי קדשים - דהכי הוא דהוה קדושה בקדושת חצר אהל מועד לאכילת קדשי קדשים וטפי מהכי לא קדיש עזרה והוא חלל כל העזרה ובתוכו היכל ואולם ובית קדשי הקדשים והתא לאחורי בית הכפורת וי"א אמה אויר מאחוריו: ושוחטין שם קדשים קלים גרסינן וחייבין עליו משום טומאה:

החלונות - עובי חלל החלונות שבחומות העזרה סביב מבפנים ועובי החומה בראשה למעלה:

תנינא - דקדישי והיכי מצי למעוטינהו: ה"ג אלא למעוטי לשכות אי דבנויות בחול ופתוחות לקדש: שהכהנים נכנסין לשם ואוכלין שם קדשי קדשים ושירי מנחה תלמוד לומר בחצר אהל מועד כו'. ול"ג ושוחטין שם קדשים קלים הכא וגם שאר לשון הכתוב בספרים שבוש הוא וכן הגהתי מספרו של רבינו:

הא אנן תנן תוכן קדש - וליחייב עלייהו משום טומאה:

מדרבנן - מצות חכמים היא שלא יכנסו להן בטומאה אבל כרת וקרבן ליכא:

והתניא מנין ללשכות כו' - ומדמרבינן להו לענין אכילה ש"מ קדושתם הן מן התורה דאי מדרבנן וקרא אסמכתא הוא היאך הקילו חכמים לעקור דבר ולהכשיר מקום חול לאכילת קדשי קדשים:

חצרות הרבה - במקום קדוש בחצר אהל מועד:

לאכילה שאני - דרבי בה קרא חצרות הרבה:

ואין שוחטין שם קדשים קלים - דהא בעינן לפני אהל מועד למעוטי צדי צדדין:

לאו אמרת - דקתני בה אין שוחטין אלמא לאו קדישי תני נמי אין חייבין משום טומאה:

מי לא עסקינן דאיכא שחיטה כנגד הפתח - כשהיה פתחו מכוון כנגד פתחי בית החליפות:

קדשי שעה שאני - גזירת הכתוב היתה במילואים אבל קדשי דורות איתרבו כדאמר התורה ריבתה חצרות הרבה:

ביום שאתה זובח אתה מקריב ביום שאי אתה זובח אי אתה מקריב - הכי גרסינן לה בכולה סוגיא כך מצאתי מוגה והכי פירושה ביום הקריבו את זבחו שתהא הקרבה וזביחה ביום אחד ולא מהניא ליה הלנה בראש המזבח לאכשורי לזריקה למחר:


לגופיה - ללמד זמן אכילת שלמים ביום זביחתו וממחרת: ה"ג א"כ נימא קרא ביום זבחו יאכל הקריבו למה לי ש"מ ביום שאתה זובח אתה מקריב כו':

דלמא הכי קאמר רחמנא כו' - ה"ג אם כן נימא קרא וביום הקריבו יאכל זבחו למה לי ש"מ ביום שאתה זובח אתה מקריב כך הגהתי מספרו של רבי:

ודלמא הכי קאמר רחמנא כו' - דלא תלה רחמנא זמן אכילה בזביחה אלא בזריקה לאוכלו ביום זריקתו וממחרת:

המחשב לאור שלישי - בשחיטת שלמים על מנת לאכול מן הבשר לאור שלישי ליל שני לזביחה:

כשר - דלא הוי חוץ לזמנו:

דלא אינתיק ליה - מזמנו לגמרי ולהיות זמן שריפתו עכשיו עד צפרא כדתני' לקמן בשמעתין:

האוכל לאור שלישי - מבשר קרבן כשר:

פטור - מקרבן שגגת נותר:

לא אינתיק לשריפה - הלכך לאו נותר הוא:

מחשבין בדמן משתשקע החמה - אם שחט על מנת לזרוק דמן משתשקע החמה פיגול ובאכילת בשר ובהקטרת אימוריהם אם חישב בשחיטה על מנת לאכול מבשרן או להקטיר מאימוריהן משיעלה עמוד השחר פיגול דהיינו חוץ לזמן דידהו: ה"ג והנאכלין לשני ימים ולילה אחד מחשבין בדמן משתשקע החמה ובאימורין משיעלה עמוד השחר ובבשרן משתשקע החמה של שני ימים. והיינו לאור שלישי כר' יוחנן לענין דם ואימורין קדשי קדשים וקדשים קלים שוין דדם ואימורין לעולם קדשי קדשים הם:

לילה אחריהם - דכתיב בתודה (ויקרא ז) לא יניח ממנו עד בקר כל הלילה נאכל אף כאן בשלמים תהא לילה אחר יום המחרת:

עד יום - גבי אכילה כתיב בקדושים תהיו ביום זבחכם יאכל וממחרת והנותר עד יום בעוד שהוא יום תאכלנו:

יכול ישרף מיד - לאור שלישי הואיל ועבר זמן אכילתו:

מה להלן - בנאכלין ליום אחד תיכף לאכילה שריפה דכתיב גבי מילואים ואם יותר מבשר המילואים וגו' בצו את אהרן כתיב ובהאי קרא לא כתיב אכילה אלא שריפה ולהכי לא כתיב עד יום אלא ביום:

מתני' והמעשר - מעשר בהמה:

מתנה אחת - דלא כתיב בהו סביב אלא ואת דמם תזרוק כתיב בבכור והנך נמי מהכא ילפינן כדאמרינן בגמ':

כנגד היסוד - במקום שיש יסוד תחתיו למעוטי מזרח ודרום:

שינה באכילתן - אע"פ שהשוה הכתוב את מתן דמם שינה באכילתן זה מזה:

הבכור נאכל לכהנים - כדכתיב ובשרם יהיה לך (במדבר יח):

והמעשר לכל אדם - שלא מצינו לו בתורה שינתן לכהן: ונאכלין בכל העיר בכל מאכל גרס ולא גרסי' לכל אדם דהא קתני בכור לכהנים:

בכל העיר - כדכתיב והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם (דברים יב) ותניא בספרי ר' עקיבא אומר בשתי מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן וכתיב בההוא קרא ובכורות בקרכם וצאנכם ומדלא קבע בהו מחיצה שמע מינה בכל העיר נאכלין:

לשני ימים ולילה אחד - בבכור יליף לה בגמ' מעשר לא ידענא מהיכא:

אלא בלילה - כדכתיב בלילה הזה (שמות יב):

ואינו נאכל אלא עד חצות - בגמ' יליף לה:

למנוייו - שנמנו בדמי לקיחתו כדכתיב לפי אכלו תכוסו (שם):

גמ' מאן תנא - מעשר ופסח בזריקה מדמשוי מתן דמים בכור ומעשר ופסח דקתני שינה באכילתן מכלל דמתן דמים לא שינה ובבכור כתיב ואת דמם תזרוק (במדבר יח):

דמו לא נאמר - אך בכור שור וגו' אבל לר' ישמעאל פסח בשפיכה דנפקא ליה מתן דמים לפסח מודם זבחיך ישפך (דברים יב):


ועולה גופה מנלן - כדי נסבה דהא מק"ו ילפינן לעיל בפירקין (דף נא.) והאי קרא לדרשא אחרינא אוקימנא וקיצור דברים הוא דנקט לה מקרא דאי לאו ק"ו הוה ילפינן לה מינה:

אי מה כו' אף כאן - דבכור זריקה זריקה מעולה ילפינן מה להלן ד' מתנות שתים שהן ארבע:

סביב בחטאת - במילואים ובעולה מסביב שמעינן ביה ד' מתנות שסובב בדמה רוחות המזבח:

אין מלמדין - ואע"ג דהכא לאו בבנין אב אנו באין ללמוד אשמעינן אביי דשני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין אפי' בג"ש אותו דבר שנכתב בשניהן:

ובשרם יהיה לך - בבכור כתיב:

לחזה ושוק של שלמים - ולקמיה פריך לשל תודה אקשינן:

בכרם - ת"ח יושבין שורות ככרם כך מפורש בברכות ירושלמי:

שבא לבית המדרש תחלה - היא היתה תחילת ביאתו לפניהם ביבנה:

וחטאת ואשם מתנה לכהן - אבל שלמים לבעלים:

נדון דבר מדבר - כלומר שכמותו ודומה לו:

אין באין על חטא - כחטאת ואשם:

אינו בא בנדר ובנדבה - לאפוקי שלמים דבאין בנדר ובנדבה:

ונסתלק - נשתתק:

הקישו הכתוב - ואין משיבין על ההיקש:

הוסיף לך הכתוב כו' - כלומר מודה אני לדבריך שלחזה ושוק של תודה צריכין אנו להקישו דתפסת מועט תפסת מיהו מדהדר הכתוב בסיפיה דקרא לך יהיה דלא איצטריך דהא כתיב ברישיה יהיה לך הוסיף לו הכתוב הויה אחרת כמו זו הבאה לו בהיקש: ה"ג וכשנאמרו דברים לפני ר' ישמעאל אמר להם צאו ואמרו לו לר"ע טעית תודה מהיכן למדה משלמים ודבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש אין עליך כו'. טעיתה במה שחזרת בך מהיקש שלמים ואתה מקישו לתודה דלא למדו הכתוב אלא משלמים דאי מתודה חזה ושוק לא כתיב בה אלא מדאיתקש תודה לשלמים נפקא לן בה חזה ושוק בת"כ דתניא לפי שיצאה תודה לידון בדבר החדש שטעונה לחם יכול אין לך בה אלא חידושה ת"ל תורת זבח השלמים אם על תודה מה שלמים טעונים סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק אף תודה כו':

ודבר הלמד בהיקש יחזור וילמד על הבכור בהיקש - ליאכל ליום ולילה:

אין עליך לדונו בלשון אחרון - להקישה לחזה ושוק של תודה:

אלא בלשון ראשון - לשל שלמים:

שלא מצינו - ללמדו בכל התורה כולה אלא מכאן:

דהנך בכורות - בכור שור בכור כשב בכור עז וכל לשון רבים דקרא עלייהו קאי לר' ישמעאל וה"נ אמרינן גבי ואת דמם ואת חלבם לר' ישמעאל בפרק ב"ש (לעיל לז.):

במאי קמיפלגי - רבי ישמעאל ור"ע דע"כ אין היקש חוזר מלמד בהיקש ור"ע מ"ט גמיר לה:

הימנו ודבר אחר - אכילת חזה ושוק של תודה ליום ולילה הימנו ודבר אחר העמידוה קצת המלמד כתב בה דכתיב בתודה יום ולילה וקצת היא למדה ממקום אחר מאי היא חזה ושוק דלא כתיב בה:

רבי ישמעאל סבר היקש הוא - נמצא מה שחזה ושוק נאכלין ליום ולילה מן ההיקש למד. ור"ע סבר הואיל ויום ולילה בתודה כתיב אע"ג דחזה ושוק למדה בהיקש לא הויא זמן אכילת חזה ושוק של תודה דבר הלמד בהיקש:

כשם שמזה לפני ולפנים כו' - ולפני ולפנים גופיה אחת למעלה ושבע למטה בפר ושעיר בהימנו ודבר אחר גמר דבפנים למעלה בפר לא כתיב ביה מניינא דכתיב (ויקרא טז) והזה באצבעו על פני הכפרת וקדמה ולפני הכפרת יזה שבע פעמים ושבע למטה הוא דכתיבא ביה ובשעיר חטאת למעלה הוא דכתיבא והזה אותו על הכפרת ולפני הכפרת אותו חדא משמע ולפני הכפרת לא כתיב שבע וגמירי בהיקשא מהדדי דכתיב ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר אלמא עבודת פר ושעיר בפנים בהימנו ודבר אחר ילפינן דמקצת עבודה כל אחד כתובה בו ומקצתה למד מחבירו והדר מיגמר היכל מפנים בהיקשא דכן יעשה לאוהל מועד אלמא הימנו ודבר אחר לא כהיקשא חשיב לה:

אלא למ"ד הוי היקש - היכי הדר היכל וגמר מיניה בהיקשא:

מקומות הוא דגמירי מהדדי - ואין זה חוזר ומלמד בהיקש דבהיקש קמא בהמות איתקוש ובהיקשא בתרא מקומות איתקוש אבל גבי תודה ובכור חזה ושוק של תודה הוקשה לבכור והיא עצמה למידה משלמים בהיקש:


ה"ג ואיבעית אימא חוץ מפנים בחד זימנא גמיר - והכי איתא בסדר יומא בפרק הוציאו לו (דף נז.) כלומר נהי נמי דהיקש מקומות כהיקש בהמות הואיל והיקש צורך פנים הוא אפ"ה לא דמי לההוא דלעיל דאילו היכל כולה מילתא בעי למילף מפנים ואיידי דניתן היקש לידרש בדברים המפורשים בפנים כמו למטה בפר ולמעלה בשעיר נדרש ולמד בבת אחת ובא אף מה שלמד בפנים בהיקש עמו וגבי היקש דלעיל נמי אם כתוב בתודה והוקש בכור לתודה ללמוד לו חזה ושוק ולמדתה בהיקש אי הוי הוקש בכור לתודה עצמה והיה למד ממנה תנופת חזה ושוק ואכילת יום ולילה דמתוך שיכולה ללמוד עליו זמן לאכילה שהוא כתוב בה מלמדת נמי עליו תנופת חזה ושוק אבל השתא לתודה עצמה לא הקישה הכתוב אלא לחזה ושוק שבתודה ובתודה עצמה לא למדתה אלא בהיקש:

היינו דכתיב ממושבותיכם וגו' - גבי שתי הלחם דעצרת כתיב והוצרכנו במסכת מנחות (דף עז:) ללמוד מהם כמה עשרונות יש בלחמי תודה ובגופה נכתב י' חלות בכל מין אבל לא נתפרש מכמה היא החלה ומייתי לה לחלות חמץ שבתודה משתי הלחם שאף הן חמץ והכתוב הקיש כל הבאות של חמץ שיהיו שוות ומקרא יתירא דתביאו ילפי' לה דלא איצטריך דכתיב והקרבתם מנחה חדשה ממושבותיכם תביאו לחם תנופה ולא איצטריך תביאו מה ת"ל תביאו כל חמץ שאתה מביא ממקום אחר יהא כזה עשרון לחלה כדכתיב שתים שני עשרונים:

אי מה להלן - אלו שני עשרונים אף אלו כל י' חלות שבה שני עשרונים:

ת"ל תהיינה - התם מפרש מאי למודה בפ' התודה:

למדנו עשרה - עשרונות לחמץ דהא י' חלות למודות בה בג"ש מתרומת מעשר מה תרומת מעשר אחד מעשר אף תרומת תודה והקריב ממנו אחד מכל קרבן מכל מין תרומה לה' אחד מעשר הרי י' חלות ובהיקש תביאו למדנו שהחלה עשרון הרי למדנו י' עשרונות לחמץ הימנו ודבר אחר י' חלות למדנו בהן כבר ובהיקש הן למידות עשרון לחלה:

עשרה - עשרון לשלשת מינין שבמצה מניין:

ת"ל על חלת לחם חמץ - מנה הכתוב מינין שבמצה וכתב אחריהן על חלת לחם חמץ הרי היקש אלמא חמץ שלמדנו בו עשרה עשרונות בהימנו ודבר אחר חוזר ומלמד על המצה בהיקש עשרה עשרונות: תביאו רבויא הוא לרבות חמץ שבתודה שכל שתים שבו יהו שתים עשרונים והוי כמאן דכתיב בגופיה בלחמי תודה ולאו משתי הלחם גמרי והיכי דמי דליהוי הימנו ודבר אחר כגון אי איתקוש חמץ דתודה לשתי הלחם בקרא אחרינא דלא מפרש בה עשרון לחלה וילפינן תודה משתי הלחם בהיקש לעשרון לחלה ובדידיה כתיבי עשר חלות:

מאן תנא - דאינו נאכל אלא עד חצות:

עד שעת חפזון - שהם נחפזים ללכת והיינו לאור הבוקר כדכתיב (שמות יב) ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר:

יכול יהא נאכל כשאר כל הקדשים - ביום זביחתו קודם שתחשך יתחיל לאוכלו אם ירצה ת"ל כו':

להרחיק את האדם - כדתנן בכולהו עד חצות:

א"כ מאי אלא - ליתני ונאכל עד חצות כדתנא בכולהו:

כי התם - דומיא דלילה ומנוייו וצלי תנייה דהוו דאורייתא איבעית אימא לא גרסינן וה"ג א"כ מאי אלא כי התם מה התם דאורייתא כו':

פרק שישי - קדשי קדשים
אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=רש%22י_על_הש%22ס/זבחים/פרק_ה&oldid=2792277"