רש"י על הש"ס/זבחים/פרק יד

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים




גמ' מאן תנא דפליג עליה דר' אלעזר בר' שמעון - בפרק כל הפסולין (לעיל דף לד:) ואומר כוס עושה חבירו דחוי דקתני חטאת שקבל דמה בארבע כוסות ונתן ארבע מתנות מאחד מהם הוא לבדו נשפך ליסוד והן נשפכין לאמה ורבי אלעזר ב"ר שמעון אמר התם כולן נשפכין ליסוד דקסבר כוס אחד עושה את חבירו שירים:

רבי נחמיה הוא - דפליג עליה דאמר הכא קבל דמה בכוס אחד נתן בפנים וחזר ונתן בחוץ חייב דשירים נינהו ושירי הדם שהקריבו בחוץ חייב והיכא דקיבלו בשני כוסות אמר פטור אלמא כוס שני לאו שירים חשיב ליה אלא דחוי היה לשפוך לאמה הלכך לא מיחייב עליה בחוץ:

מאי למה הדבר דומה - למאי הלכתא דמינהו ומאי גמר מינה:

הא מני רבי היא דאמר - במסכת תמורה (דף כב:) אבודה בשעת הפרשה מתה כחטאת שכיפרו בעליה דקיימא לן (שם דף כא:) דאזלא למיתה אפילו לא היתה ראשונה אבודה בשעה שמתכפר בשניה אלא בשעת הפרשה ומשהפריש זו תחתיה נמצאת קיימא לן בה דאם נתכפר באחת מהן שניה מתה והכי קאמר תנא דמתני' טעמא דאבדה כלומר זו שהופרשה על ידי איבוד חבירתה הוא דכי שוחט אחת מהן בחוץ אחר שקרבה חבירתה פטור דדמיא לכוס דחוי משום דכרבי סבירא ליה דאמר למיתה אזלא אבל המפריש שתי חטאות לאחריות מעיקרא שאם תאבד האחת יתכפר בחבירתה דאפי' רבי מודה בו דמתכפר באחת מהן והשניה תרעה ודמיה לעולת קיץ המזבח וכן לרבנן באבודה בשעת הפרשה דאית להו תרעה בההוא לא אמרינן דאם שחטה בחוץ לשניה דנפטר ואף על גב דלכתחילה לא קרבה היא גופה עולה אלא דמיהן חייב עליה בחוץ דאי אקרבה לדידה גופה עולה בפנים מתקבלת היא:

כדרב הונא [א"ר] אשם שניתק לרעייה - כגון תמורת אשם ואשם שמתו בעליו או נתכפרו באחר וקיימא לן (שם דף יח.) כל שבחטאת מתה באשם רועה ונמלך בב"ד ואמרו לו ירעה ושחטו סתם כשר לעולה ודוקא ניתק אבל לא ניתק לא כדאמר בפ"ק (לעיל ד' ה:) הוא בהוייתו יהא:

מי דמי - מתני' לדרב הונא לחיובי אחטאת שניה בחוץ מהאי טעמא הא לא חזיא היא גופה לעולה כלל דהא נקבה היא:

מיוסתיניא - מקום:

בשעיר נשיא - שהפריש שנים לאחריות דהתם זכר הוא: מתני'

פרק ארבע עשרה - פרת חטאת


מתני' פרת חטאת - חוץ מגתה. בגמרא מפרש היכא:

גתה - לשון גת כלומר מקום עמוק: ששחטה חוץ מגתה גרסי':

פטור - ולא אמרינן שוחט קדשים בחוץ שלא במקום מצוה דרחמנא פטריה מואל פתח אהל מועד וגו' הראוי לפתח אהל מועד שחובה עליו להביאו שם דמדקפיד קרא לענשו על שלא הביאו ש"מ בעומד להביאו שם משתעי קרא:

כל שאינו ראוי - כל שאינו עתיד [לבא] ובגמרא פריך הא שעיר המשתלח עתיד לבא להגריל ולהתוודות:

שנאמר לפני משכן - להקריב קרבן לפני משכן אע"פ שכשר לבא הואיל ואינו כשר ליקרב ובגמרא פריך הני נמי תיפוק לי מואל פתח אהל מועד:

עובר בל"ת - הואיל וראוי לבא לאחר זמן כדקתני בסיפא


שהיה ר"ש אומר כו' - בגמרא מפרש לא תעשה דידהו:

תורין שלא הגיע זמנן - כדתנן בחולין (דף כב.) משיזהיבו כשירין ומקמי הכי פסולין דתורין משמע גדולים ולא קטנים בני יונה קטנים משמע ולא גדולים ופסולין מתחילת הציהוב ואילך:

בלא תעשה - הואיל וראוין לאחר זמן יש בו לא תעשה לשוחטן בחוץ:

מחוסר זמן - שאמרנו פטור בין שהוא מחוסר זמן בגופו בין שהוא מחוסר זמן בבעלים שלא הגיע זמן בעלים להקריב קרבנותיהם:

והמצורע - לא גרסי' במתני':

שהקריבו - בתוך ימי ספרן:

ויולדת - בתוך מלאת:

ואשמם - בגמרא פריך מאי אשם איכא בהני:

פטור - שאין מתקבלין בפנים לא חובה ולא לנדבה:

עולותיהן - דזב וזבה דעוף ודיולדת בהמה:

חייבין - שהרי מתקבלות בפנים נדבה לשמן:

ושלמיהן - בגמ' פריך מאי שלמים איכא בהני:

קדשי קדשים - כבשי עצרת:

ומותר העומר - לאחר קמיצה:

היוצק - שמן על המנחה כדכתיב (ויקרא ב) ויצקת וגו':

והפותת - מנחת מאפה כדכתיב (שם) פתות אותה פתים:

והמגיש - מנחה בחוץ והיא טעונה הגשה בפנים בקרן מערבית דרומית כמשפטה:

המטיב את הנרות - מדשן את המנורה בבקר:

פטור - טעמא יליף בברייתא בגמ':

אין בהן משום זרות - חיוב מיתה כל הנך הקטרות בדבר שדרכן לאכול לאו הקטרה נינהו וכל הנך עבודות הואיל ויש אחריהן עבודה אין זר חייב עליה מיתה כדאמרינן בפרק בראשונה (יומא דף כד.) עבודת מתנה ולא עבודת סילוק עבודה תמה ולא עבודה שיש אחריה עבודה:

ולא משום טומאה - כהן טמא ששימש דאזהרת זרות ושימוש בטומאה מחד קרא נפקי מוינזרו ולא יחללו בכל הזבחים תנינא (לעיל יז.) מאי דמחייב אזרות מחייב אשימוש טומאה:

ולא משום מחוסר בגדים - דאינהו נמי כזר בזמן שאין בגדיהן עליהם אין כהונתם עליהם והוו להו זרים הכי נפקא לן בפרק שני (שם יז:):

ולא משום שלא רחוץ ידים ורגלים - גמר חוקה חוקה ממחוסר בגדים התם לענין אחולי עבודה ולענין מיתה נמי אנן גמרינן לה מהתם:

ועבודה בבכורות - כדכתיב וישלח את נערי בני ישראל וגו' (שמות כד):

נאסרו הבמות - כדכחיב בשחוטי חוץ:

ועבודה בכהנים - כדכתיב קרב אל המזבח: לפנים מן הקלעים. דכתיב בחטאת ואשם ומנחה (ויקרא ו) בחצר אהל מועד:

קדשים קלים בכל מחנה ישראל - כמות שהן שרויין בדגליהם והא ילפינן באיזהו מקומן (לעיל נה.) מקראי:

באו לגלגל - כשעברו את הירדן והוקבע אהל מועד שם שבע שנים שכבשו ושבע שחלקו:

הותרו הבמות - כדילפינן לקמן מאיש כל הישר בעיניו:

קדשי קדשים - הנאכלין לא קרב בבמת יחיד כל שאין נידר ונידב אין קרב בבמה קטנה ואין מנחה בבמה הלכך עולה הוא דהואי ואין נאכלת וחטאת ואשם בבמת ציבור הוא דקרבי ונאכלין לפנים מן הקלעים:

קלים בכל מקום - דכיון שבטלו הדגלים והן היו הולכים בכל הארץ לכבשה ולא היתה חנייתן סביבות המשכן בטלה קדושת מחנה ישראל מעשר שני לא הוזכר כאן לפי שלא נהגו מעשרות עד לאחר ירושה וישיבה:

באו לשילה - לאחר חילוקו מיד קבעוהו בשילה:

נאסרו הבמות - כדקתני והיא היתה מנוחה וכתיב כי לא באתם עד עתה וגו' כלומר כשתעברו את הירדן לא תקריבו בבמות ככל אשר אנחנו עושים פה היום שאנו מקריבין במשכן חטאות ואשמות אלא איש כל הישר בעיניו תעשו דהיינו נדרים ונדבות שאינן עליכם חובה אלא לפי מה שישר בעיניכם כי בעוד שתכבשו ותחלקו לא באתם עד עתה אל המנוחה ועברתם את הירדן וישבתם בארץ היינו לאחר ירושה וישיבה והיה המקום וגו' השמר לך וגו' היינו איסור הבמות:

תקרה - (של) גג של נסרים:

ויריעות מלמעלן - בגמרא יליף לה:

בכל הרואה - במקום שרואין משם את שילה ובגמרא יליף לה:

באו לנוב וגבעון - כשחרבה שילה ונלקח הארון בימי עלי באו לנוב וגבעון כמו שנאמר אין לחם חול [וגו'] כי אם לחם קדש אשר מלפני ה' (שמואל א כא) אלמא שולחן ומזבח התם הוה חרבה נוב בימי שאול באו לגבעון כדכתיב במלכים (א ג) כי שם הבמה גדולה:

הותרו הבמות - יליף בגמרא:

קדשים קלים בכל ערי ישראל - דהא בכל מקום שהוא שם עושה במה ומקריבו:

ומעשר שני - פריך בגמרא נסקיה להתם:

והיא היתה נחלה - ההיא דכתיב בקרא דמשבאו אל המנוחה ואל הנחלה יאסרו הבמות:

לפנים מן החומה - של ירושלים שהיא במקום מחנה ישראל שבמדבר כדכתיב ואכלת שם לפני ה' (דברים יב):

בעשה - והביאום לה' וגו' (ויקרא יז):

ולא תעשה - כדילפי' משם תעלה לשחיטה ואזהרה דהעלאה השמר לך פן תעלה עולותיך וגו' (דברים יב):

וחייבין עליהן כרת - כדכתיב (ויקרא יז) ואל פתח אהל מועד לא הביאו:

ואין חייבין עליהן כרת - כדאמרן בהשוחט (לעיל קו:) עד כאן הוא מדבר בקדשים שהקדישן כו' וקתני סיפא יכול יהו חייבין עליהן כרת תלמוד לומר זאת להם ואין אחרת להם:

הקדישן בשעת איסור הבמות - מההיא שעתא קרינא בהו והביאום לה' וכיון שהמתין עד שלא יבא לקיימו נתבטל העשה על ידו אבל לאו וכרת ליכא דאזהרה ועונש בשעת הקרבה כתיבי והרי הותרו הבמות:

ואלו קדשים קרבין במשכן - קדשים שהוקדשו למשכן בזמן שהיה המשכן בגלגל והותר במה אלו קדשים צריכין להקריבן במשכן ולא יקרבו בבמה אותם שהוקדשו לשם משכן מפרש ואזיל:

קרבנות ציבור - סתמן למקדש:

קרבנות יחיד - סתמן בבמה:

קרבנות יחיד שהוקדשו למשכן - שפירש בשעת הקדישן על מנת להקריבן למשכן:

פטור - מאזהרה ומעונש שהרי הותרו הבמות ומיהו אסור לשנות משום כאשר נדרת תשמור ועשית (דברים כג):

ומה בין במת יחיד כו' - כולהו יליף בגמרא דלא נהיגי בבמת יחיד:

במת ציבור - גלגל נוב וגבעון:


ומתן סובב מתן סביב שתהא נראית המתנה לשתי רוחות המזבח דהיינו ב' מתנות שהן ארבע:

תנופה והגשה - דמנחות:

אין מנחה בבמה - מפרש בגמ' מנא ליה:

וכיהון - כהונה דאפי' זר בבמת יחיד כשר:

בגדי שרת - בגדי כהונה:

ריח ניחוח - כדאמרינן בפרק בית שמאי (לעיל דף מו:) לשם ששה דברים הזבח נזבח לשם ריח לאפוקי אברים שצלאן והעלן שאין בהם משום ריח ניחוח:

ומחיצה לדמים - חוט הסיקרא להבדיל בין דמים העליונים לדמים התחתונים:

הזמן - שנפסלין במחשבת חוץ לזמנו וחייבין על קדשים משום נותר וטמא שוין בשתיהם:

גמ' ממקום הבדוק לה - לשוחטה שם שאין תחתיה קבר התהום:

בדוקה היא - לקמן מפרש פלוגתייהו:

לפנים מן החומה - של ירושלים דכתיב בה (במדבר יט ג) והוציא אותה וגו':

שלא כנגד הפתח - של היכל:

הזאה - מפרש בה אל נוכח וגו':

ושרף והזה - בתר והזה סמך ושרף:

מקום שפורשת למיתה - מקום שנפשה יוצאה בגמר פירכוסה וליציאת נפשה שלא קבע לה הכתוב מקום:

לא מיבעיא לחוץ לחומה - שלא כנגד הפתח:

דרחוקי רחקה - מכנגד הקדושה:

ר"ל סבר ירד מבול לא"י - ונשקעו בה עצמות המתים:

ותחתיהן חלל - שאם יש קבר מפסיק החלל ושוב אין טומאה בוקעת למעלה מן החלל אבל טומאה רצוצה בוקעת ועולה עד לרקיע:

ומגדלות שם בניהם - לפרה דמשום דמטמאין את הכהן השורף את הפרה מפני הצדוקים עשו בה שאר מעלות הרבה שאין אחיו הכהנים נוגעין בו כל שבעת ימי פרישתו והוו אלו תינוקות נוגעין בו ומזין עליו:

ועל גביהן דלתות - להפסיק בין התינוקות לקרקע שלא יאהילו על קבר התהום בלכתם למלאות מים חיים לקידוש מן השילוח אלמא לאו כולה בדוקה היא:

וכוסות של אבן - שכל מעשה פרה בכלי גללים בכלי אבנים שאין מקבלים טומאה כדאמר טעמא בשמעתא קמייתא דסדר יומא (דף ב.):

מעלה עשו בפרה - משום קולא דאקילו בה משום צדוקין שהיו אומרים במעורבי שמש היתה נעשית והיו מטמאין את הכהן ומטבילין אותו ושרפה טבול יום עשו בה מעלות אחרות דלא לזלזלו בה ומיהו אם שחטה במקום שאין בדוק לה לא מיפסלא בהכי דכל א"י בדוקה היא:

איה מתי מבול - שנמצאים בשאר מקומות וכאן אינן נמצאין:

איה הרוגי נבוכדנאצר - שהרג בה והופנו כולם ואין אחד מצוי בה על כרחינו בדוקה היא:


נהי דאיפני מירושלים - כולה ר"ל קאמר לה:

מהבלא מתו - וקברום הבאים אחריהם בבתי קברות ואין לחוש לכל הארץ אלא לשאר ארצות שהיה שם מבול ונשקעו בטיט:

חרבה דמעיקרא - קודם מבול:

מכל אשר בחרבה - לאפוקי דגים שבים:

דהיינו דקם רימא התם - הראם זכר ונקבה שהוא גדול ואינו יכול ליכנס לתיבה עמדו שם:

גוריות - הכניסם לתיבה:

אורזילא - הוא ראם דימא שהוא על שפת הים:

בר יומא - ביום שנולד:

משכא דצוארי' - משך צוארו:

בי מרבעתא דרישיה - בי מרבץ של ראשו:

רמא כבא וסכר לירדנא - הטיל גלל בירדן וסכר הירדן וסתם הילוך מימיו כבא כמו (עירובין דף כט:) כיבוי דרעותא דניסן:

חוטמו - שיוכל להנשים:

לא ירד מבול לא"י - ולמה ליה לשנויי הכי. לימא דהתם קם נ"ל דל"ג:

והא קא סגיא תיבה - והא התיבה מהלכת על פני המים מגבוה לנמוך נמצא חוטמו נשמטת מן התיבה ומת:

ומשני - קרניו קשרו לתיבה:

ברותחין נידונו - ונמצא נמלג ברותחין:

וליטעמיך תיבה היכי סגיא - והלא זפותה היא מבית ומבחוץ כדכתיב וכפרת אותה וגו' (בראשית ו) וכיון דרותחין הן היא מהלכת שאין זפתה נפשר:

עוג מלך הבשן - דכתיב ביה ויבא הפליט וא"ר יוחנן (נדה דף סא:) זה עוג שפלט מאנשי דור המבול:

נס נעשה ונצטננו המים - שבצידי התיבה ושם עמד עוג והראם וגם הזפת לא נפשר והראם לא הוצרך לתיבה ומפני גובהן לא טבעו:

הא לא פש - מן המתים שם כלום דאיידי דגבוה היא השפילום המים לבבל שהיא מצולה:

למה נקרא שמה מצולה - דכתיב (ישעיהו מד) האומר לצולה חרבי:

אי אפשר דלא אדביקו - בטיט:

שמנערת עשיריה - מפני שאינן מרחמים על הבריות כדאמרינן במסכת ביצה (דף לב:) עשירי בבל יורדי גיהנם הן:

כאילו אוכל שקצים ורמשים - של מבול:

או קרבן שומע אני כו' - קרבן דכתיב בשחוטי חוץ (ויקרא יז) להקריב קרבן וגו' דריש ליה בת"כ על הקרבן חייב ואינו חייב על השוחט חולין בפנים או קרבן לאו להכי אתא אלא לחייב על קדשי בדק הבית ששחטן בחוץ שאף הן נקראו קרבן כענין שנאמר (במדבר לא) ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב אצעדה וצמיד ואין זה אלא לבדק הבית:

שאין ראוין לפתח אהל מועד - אני שמעתי בסדר יומא לפי שסתמן בעלי מומין דקי"ל המתפיס תמימים לבדק הבית עובר בעשה במס' תמורה (דף ז:) אבל לענין הסוגיא אני למד כאן דאפילו תמים נמי קרי אינו ראוי דלא הועתד לבא אל אהל מועד דהא פרת חטאת תמימה היא וקרי לה אינו ראוי:

אוציא את אלו שאין עתידין לאהל מועד - ולא אוציא שעיר המשתלח דראוי הוא שהוא תמים דבעינן שיהא ראוי לשם דלא ידעינן הי מתרמי זה שמעתי ולפי סוגיא של שמועה זו משמע דקרי ליה ראוי ועתיד ליכנס משום הגרלה ווידוי:

ת"ל לה' - להקריב קרבן לה' המיוחד לה' להוציא שעיר המשתלח שאינו מיוחד לשם:

קודם הגרלה - הוי ראוי ועתיד ליכנס משום הגרלה ואי לאו דמעטינן מלה' ה"א לחייב:

אחר הגרלה - לא ראוי לבא הוא ומימעיט מאל פתח:

הא איכא וידוי - דבעי ליכנס להתוודות עליו:

תיפוק לי מאל פתח אהל מועד - דהא לאו ראוין הן לבא לעזרה:


בשלמא רובע ונרבע משכחת לה - דאיצטריך למעוטינהו מלהקריב דאקדשינהו והדר נרבעו וכיון דחזו כבר ואידחו ראויים קרינא בהו שנראו כבר ולא מימעטי מאל פתח דאיכא למימר הכי אמר קרא ואל פתח אהל מועד לא הביאו בשנראה לבא ואחר כך שחטו בחוץ חייב אבל שעיר המשתלח לאחר וידוי מימעיט מאל פתח שהרי זה הביאו כשנראה לבא ומשיצא לאחר וידוי לא נראה לבא:

אלא מוקצה ונעבד - על כרחך מקמי דאקדשינהו הוו להו מוקצה ונעבד דאי לבתר דאקדשינהו תו לא מיתסרי בהקצאה ועבודה דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו:

בה' - וכחש בעמיתו דברים שיש בהם לשם ולעמיתו:

לרבות קדשים קלי' - שהכופר בהן ונשבע והודה חייב עליהם אשם גזילות שהן ממון בעלים דקרינא ביה וכחש בעמיתו:

דבר ערוה - וחייל אף על המוקדשים כבר הלכך ממעטי בחוץ מלהקריב קרבן דלאו בני הקרבה נינהו דכתיב (ויקרא כב) כי משחתם בהם וכל מקום שנאמר השחתה אינו אלא דבר ערוה ועבודת כוכבים:

נראה לי דה"ג אתנן ומחיר וכלאים ויוצא דופן בולדות קדשים - כלומר הנך דאצרכנו למעוטינהו מלהקריב קרבן ולא נפקי מאל פתח על כרחך בשנראו כבר מיירי לא משכחת אלא בולדות קדשים ואירע להו פסול במעי אמן דנראו לבא אל פתח אהל מועד קודם שנעשו אתנן ומחיר אם בא להקריב את אמן היו הן באין אל פתח דאי בדאקדשינהו לא משכחת לה דאין אתנן ומחיר חל על המוקדשין לפי שאינן שלו ומקרא נפקא לן בתמורה (דף ל:) ואי בדהוו אתנן והדר אקדשינהו מאל פתח נפקי וכן כלאים ויוצא דופן דאי אקדשינהו משנולדו מאל פתח נפקי אלא בולדות קדשים דמעיקרא עם אמן נראו לבא:

וקסבר ולדות קדשים בהוייתן הן קדושין - בלידתן מתקדשות הלכך חל אתנן ומחיר עליהן אם נתן לה עובר של מוקדשין באתנן דלא קדיש עד שנולד:

בהוייתן (הן) - לשון הוייה נקט בהו משום דמאשר יהיה לך נפקי לן ולדות קדשים ליקרב רק קדשיך אלו התמורות אשר יהיו לך אלו הולדות במסכת תמורה (דף יז:):

וצריכי - הנך תלת פלוגתא דר' שמעון ורבנן במתני':

משום דמאיסי - בעודן במומן פטרי רבנן בחוץ דלא מתקבלין בפנים:

מודו ליה - דהואיל וחזו לאחר זמן קאי בלא תעשה: ובני יונה לא גרסינן:

דאיחזו ואידחו - אימא אע"ג דכי עבר מומן ירצו השתא מיהא דחויין נינהו ונפטר בחוץ:

לא תעשון כן - בספרי דריש ליה בתחילת ביאת הארץ היום אנו מטלטלין את המשכן ואנו אסורין בבמה ואין אנו מקריבין אלא במשכן לפיכך כל הקרבנות כשרים להקריב משנבוא לארץ י"ד שנים של כיבוש וחילוק אנו מותרין בבמה ושם לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה להקריב חובות ומה אנו מותרין בה איש כל הישר בעיניו נדרים ונדבות שאינן חובה עליו אלא שישרו בעיניו להתנדב כי לא באתם עד עתה וגו' עד שתבאו אל המנוחה לשילה שאע"פ שנכנסתם לארץ בעברכם את הירדן עדיין לא באתם אל המנוחה:

כי עייליתו לארץ - י"ד שנים שתכבשו ותחלקו:

ישרות תקריבו - נדרים ונדבות הקרב בבמת ציבור:

חובות לא תקריבו - איש איש שבכם לא יקריב שום חובה ואפילו בבמת ציבור עד שתבאו אל המנוחה ותקריבום אלמא חובות דגלגל מחוסרי זמן הם עד כי יבא שילה ויקריבום שם וקאמר רחמנא לא תעשון אותם בגלגל ומשמע בין בבמת ציבור בין בבמת יחיד אלמא מחוסר זמן בבמה בלא תעשה:

אי הכי - דהנך דגלגל מחוסרי זמן קרית להו:


מילקי נמי לילקי - השוחט מחוסר זמן דהא משכן דגלגל דהיא במת ציבור פנים הוא שאהל מועד של מדבר היה שם וקאמר רחמנא ביה נמי לא תעשון:

אלמה אמר רבי זירא - בפ' אותו ואת בנו (חולין פ:) דקתני קדשים בפנים סופג את הארבעים משום לאו דאותו ואת בנו והוינן בה ונילקי נמי משום לאו דמחוסר זמן דתניא מנין שכל הפסולים שבשור ושבשה שהן בלא ירצה ת"ל ושור ושה שרוע וקלוט ומחוסר זמן פסול הוא ומשני ר' זירא הנח לאו דמחוסר זמן דהכתוב נתקו לעשה דכתיב ביה עשה יתירא כדמפרש התם למימרא שהוציאו ונתקו מכלל לאו דלא קאי עליה בלאו דשאר פסולין והשתא דאמרת הכא לאו בהדיא כתיב ביה נילקי עליה:

(דלמא) ה"מ - דמשני נמי התם דלא לקי לרבנן דפליגי עליה דרבי שמעון דלא דרשי להאי לא תעשה למחוסר זמן דההוא דאותו ואת בנו דשני ר' זירא עלה מיתוקמא התם דלא כר"ש אבל לר' שמעון ה"נ דלקי אלאו דמחוסר זמן בפנים:

רב נחמן בר יצחק אמר - לר' שמעון נמי לא לקי אמחוסר זמן בפנים דגלגל לגבי שילה חוץ הוא לגבי חובות הואיל דאינו כשר להקרבתו הלכך בחוץ הוא דאשכחן ביה לא תעשה משום איסור במה ולא בפנים:

בשעת איסור הבמות - קס"ד במדבר ושילה ובית עולמים:

אחר חצות - די"ד דמטי זימניה:

כרת נמי ניחייב - דהא מתקבל בפנים:

קודם חצות - דהוי מחוסר זמן לשמו:

בשעת היתר הבמות קאמר - כמו בגלגל ונוב וגבעון דהותרו במות יחיד לעולה ושלמים ואשמעינן קרא דלגבי חובות איכא לא תעשה ולאו משום מחוסר זמן דהא חזו השתא בבמה גדולה:

איסור במה לו - לקרבן זה:

היתר במה לחבירו - לעולה ושלמים דנדר ונדבה וסיפא ה"ק יכול אף בשעה שהוא מותר בבמה כגון קודם חצות שהוא לשלמים ת"ל כו' בשער אחד בבמה גדולה לשחוט פסחיהם:

דזעירי קבעוה תנאי - למיתני במתניתין מצורע בהדיא:

דרב ששת לא קבעוה תנאי - ומיהו אנן משנינן לה בגמרא וקבעינן לה בגמ' הכי ככל חסורי מחסרא דהש"ס:

רב חלקיה - אאשם קאי ולא אחטאת דאילו חטאת פסולה שלא לשמו בפנים:

לא שנו - דפטור בחוץ:

אלא לשמו - ואפילו סתמא דבהאי שמא אינו מתקבל עכשיו בפנים:

אבל שלא לשמו - כגון לשם עולה ובשם זה הוא ראוי לבא לפנים דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין חוץ מן הפסח והחטאת:

אי הכי כי שחיט ליה לשמו בחוץ נמי ניחייב - דהא ראוי היה לעקור שם זה ממנו ולבא לפנים:

מחוסר עקירה - וכל כמה דלא איעקר שם אשם מיניה סתמיה לאו למיעקר קאי ולא ראוי הוא:

וכי יש לך דבר שאינו כשר לשמו - לפנים:

וכשר שלא לשמו - אפי' דקי"ל לעיל (דף ב.) כל הזבחים כשרין שלא לשמן ה"מ היכא דכשרין לשמן אבל מחוסר זמן בבעלים זה שאינו כשר לשמו היאך יוכשר שלא לשמו:


פסח בשאר ימות השנה - אינו כשר לשמו דתנן שחטו קודם חצות פסול שנאמר בין הערבים:

שלמים הוא - ואין זה אלא לשמו:

לימא מסייע ליה - לרב חלקיה:

יכול שאני מוציא - מאל פתח שלא יתחייב בחוץ על עולת מחוסר זמן בבעלים כגון של יולדת ומצורע הואיל ואינה ראויה לבא לפנים למצותה:

ואשם נזיר ואשם מצורע - שיש בה פסול ולקמיה מפרש ואזיל מאי פסולה:

שור מ"מ כו' - דמצי למימר אשר ישחט במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה ואל פתח וגו' ואנא ידענא דשור או כשב או עז הוא:

ואילו חטאת שייריה - ולא רבייה לחיובא:

אי נימא בזמנו - ולשמו:

מאי איריא - אשם דרבייה חטאת נמי מחייב דלא בעי רבוייא ואפילו אשם דהא חזי בפנים:

אלא שלא בזמנו - רבייה לחיובא באשם:

אי לשמו אשם אמאי חייב - והא אינו כשר ליקרב ומתני' תנא פטור ואי משום דראוי לשלא לשמו בפני' הא מחוסר עקיר' וכולהו מודו בו אלא לאו שלא לשמו רבי לחיובא בחוץ כרב חלקיה אלמא דבר שאינו כשר לשמו בפנים כשר לשלא לשמו ומחייב עליה שלא לשמו בחוץ: ה"ג לעולם בזמנו ושלא לשמו א"נ ה"ג לעולם בזמנו ותו לא וממילא אשלא לשמו דאוקימנא קאי ושכתבו בספרים ולשמו מפרש טועה כתבו ולפום ריהטא משום דפרכינן לעיל אי נימא בזמנו מאי איריא כו' וקא בעי לשנויי לעולם בזמנו ולשמו ודקא קשיא לך אי הכי חטאת נמי אין ה"נ ותנא אשם והוא הדין לחטאת ולאו מילתא היא דא"כ ר"א מאי בעי הכא מכדי ר"א לענין שלא לשמו אקשיה בפ"ק (לעיל י:) בפסול אשם שלא לשמו כחטאת אבל לענין לשמו מאי עיקר ומאי טפל איכא תרוייהו כתיבי להכשיר בפנים וחיוב בחוץ ותו ל"ל לרבויי להאי משור וכשב ועז הרי כשר ליקרב וכמצותו בפנים הוא שוחטו בחוץ אלא קא משני לעולם בזמנו ושלא לשמו ואיצטריך לרבוייה משום דשלא לשמו פסול הוא:

ור"א היא - דמקיש אשם לחטאת דמיפסיל בשלא לשמו בפנים באשמות דאפ"ה מחייב עלה בחוץ אע"ג דעקר מיניה שם אשם אכתי אי הוה מעייל ליה לפנים הוה כשר למישחטיה סתמא וכשר לשם אשם ועולה לשם חובה דמשום דיבוריה לא מיעקר שמיה מיניה וכל כמה דלא שחטיה ליה בעיקרה קאי סתמא לשמו הלכך כי שחיט ליה ראוי לפנים לשמו היה וה"ה דאחטאת שלא לשמו נמי חייב אלא תנא טפל ואשמעינן אע"ג דכה"ג פסול בפנים מיחייב עליה בחוץ וה"ה לעיקר דמ"ש סוף סוף תרוייהו פסילי שלא לשמן ובת"כ קתני בה בהדיא שלא לשמו וע"כ מוקי לה כר"א דאילו לרבנן לא איצטריך ליה לרבויי דהא כי האי גוונא מתקבלת בפנים היא:

ת"ש - סייעתא לרב חלקיה ותיובתא דרב הונא:

בגופה - כגון תוך שמונה ללידתה: יכול שאני מרבה גרס הכא דרישא דלעיל היא ובתורת כהנים הכי תניא לה אוציא את אלו שאינן מיוחדין לשם ולא אוציא עולה מחוסרת זמן בגופה וחטאת בין בגופה כו' והגרסנין שינו את הלשון וגרסינן הכא יכול שאני מרבה את כו' לפי שהביאוה בלימודא אחרינא וסברי דסיפא דההיא דלעיל היא: יכול שאני מרבה משום מכ"מ אף עולה מחוסר זמן וכו':

וחטאת בין בגופה בין בבעלים - כגון של נזיר ומצורע שלא מלאו ימיהם ואילו אשם נזיר ומצורע מחוסרי זמן בעלים שייריה ולא רבייה לפטורא שמע מינה ס"ל דחייב:

ובמאי אי נימא בלשמו אשם נמי ניפטריה - דהא לא חזי:

אלא שלא לשמו - הלכך חטאת פטור דלא חזי לפנים ואשם חייב דחזי לפנים ואף על גב דאין ראוי לשמו והיינו כרב חלקיה ודלא כרב הונא: ה"ג הא מני ר"א היא כו' ולא גרסינן לעולם בלשמו:

הא מני ר"א היא - כלומר ודאי בשלא לשמו היא כדקאמרת הלכך חטאת פטור דלא חזי בפנים לא בלשמו ולא בשלא לשמו דמחוסר זמן הוא ואשם נמי פטור דלא חזי לפנים לשמו במחוסר זמן ולא לשלא לשמו דר"א קאמר דפסול באשם שלא לשמו והאי דשייריה לאשם לאו דס"ל דחייב אלא כיון דחד טעמא הוא משום דתרוייהו פסולין שלא לשמו בפנים הוא תנא עיקר חטאת דפטור וכ"ש טפל אשם והאי כ"ש גמגום ודוחקיה דרב הונא לאוקמיה כר"א משום סיפא דעל כרחיך כרבי אליעזר מיתוקמא כדפרישנא לעיל ועוד משום דלרבנן לא ילפינן אשם מחטאת ליכא למימר תנא האי והוא הדין להאי ואף על גב דלרבנן נמי קאמר דפטור דאין לך דבר שאינו כשר לשמו וכשר שלא לשמו לא מצי לאוקומא כרבנן דא"כ נשמעינן אשם דפטור דנשמעינן בה תרתי וכ"ש חטאת:

ת"ש דכי אתא רב דימי כו' ואילו חטאת שיירא ובמאי כו' - כדאותיבנא בקמייתא:

ומאי קושיא - לסיועה לרב חלקיה דלמא ה"נ כדאמרינן דבזמנו קאי כדאוקמא בקמייתא לעיל ור"א היא:

אמר ר"נ בר יצחק - לא מצי לאוקומי להא בזמנו משום דרב דימי קשיא ליה דתני (ליה) בר ליואי אדתני לוי שחטן מחוסר זמן בבעלים פסולין ובחוץ נמי נפטר:

ומשני ליה רב דימי - הא דתני חייב שלא לשמו והא דתני פסולין ודכוותיה בחוץ פטור בששחטן לשמו ומדקשיא ליה דתני לוי אבר ליואי ש"מ שמיע ליה לרב דימי דמתני' דבר ליואי נמי במחוסר זמן וקאמר חייב ואע"ג דאינו ראוי לשמו בפנים ראוי לשלא לשמו וסייעתא לרב חלקיה:

רב אשי רמי מתני' - דקתני לשמו פטור אברייתא קמייתא דתניא לעיל חייב:

ומשני מתני' לשמו וברייתא שלא לשמו - כרב חלקיה:

נימא תהוי תיובתיה דרב הונא - מדכי אתא רב דימי כדאמרן דליכא לאוקומא בזמנו מדקשיא ליה תני לוי אדתני בר ליואי:

הכא במאי עסקינן - דמחוסר זמן חייב בשלא לשמו:

כגון שהפריש שני אשמות לאחריות - שאם יאבד האחד יתכפר בשני ושחט אחד מהם בחוץ קודם זמנו לשם עולה דהאי כיון דסופו לרעייה קאי דאשם שכיפרו בעליו רועה ודמיו לקיץ המזבח שהיא עולה חזי לדוכתיה בפנים אי שחיט לגופיה לעולה:


כדרב הונא אמר רב כו' שניתק לרעייה - שניתק מדין הקרבה ומסרוהו לרועה עד שיסתאב דקי"ל (תמורה דף יח.) כל שבחטאת מתה באשם רועה:

עולה - אשר יעלה עולה:

גמר עבודה - שאין אחריה עבודה ואיתרבו להו באף כל כגון המנסך ומקטיר קטרת ומקטיר קמצים ומקטיר מנחת כהנים:

ויתיב רב חסדא וקאמר וישלח את נערי בני ישראל - נראה בעיני שהספרים חסרים כאן ולא ידעתי מה ואם אין חסרין זהו פירושו יתיב רב חסדא וקאמר להאי קרא וישלח את נערי וגו' ומפרש דאלו הבכורות:

א"ל רב הונא הכי אמר רב אסי ופסקו - אותו היום פסקה עבודה מן הבכורות שמסיני נצטוו על הכהונה כדיליף לקמן ושמשו נדב ואביהוא כל אותה שנה ראשונה עד שהוקם המשכן ומתו:

לישנא אחרינא הכי אמר רב אסי ופסקיה - צריך להפסיק כאן נגינת טעם המקרא באתנחתא ולא יקרא בטעם פשטא כמו שאנו קורין אותו דכשהוא נקרא בטעם פשטא משמע שקריאת נערי בני ישראל דבק על ויעלו עולות משמע שהם העלום אבל כשאתה קורהו באתנחתא עומדת התיבה לבדה ואינה דבק על ויעלו וי"ל שלא שלחם אלא להביא הקרבנות ולעמוד עליהם ויעלו עולות אותם שכשרים להעלותם דהיינו נדב ואביהוא שמשבאו לסיני הופרשו הכהנים כדיליף לקמן:

סבר רב חסדא לאותביה מתני' - דקתני שנהגו עבודה בבכורות עד יום הקמת המשכן:

שמעיה - רב חסדא לרב חנא דיתיב וקאמר תו משמיה דרב אדא כו':

איתיביה מברייתא דשוויא בכולהו - שתהא שוה להשיב על כל דבריו:

עולה שהקריבו ישראל במדבר סיני - קודם מתן תורה וישלח את נערי וגו':

והכל כשרין ליקרב - כדמפרש ואזיל בהמה וחיה ועוף כו':

והכל קרבו עולות - השתא משמע שלא היו מקריבין אלא עולות ולקמיה פריך עליה:

רשאין לעשות כן - דלא נאסרו להן הבמות:

יתקדשו - מלעלות ואע"פ שרגילין לגשת אלי ולהעלות העד בהן שלא יעלו בהר:

זו פרישת בכורות - הזהיר את הבכורות להפריש מן ההר:

זו פרישת נדב ואביהוא - כלומר לא נקראו בכורות כהנים אלא מי הן הכהנים הנגשים שהוזהרו כאן לפרוש מן ההר זה נדב ואביהוא שנעשו בסיני כהנים והן הכהנים הנגשים אל ה' להקריב קרבנות:

היינו דכתיב - כשמתו נדב ואביהוא אשר דבר וגו' כדקאמר בסיני (שמות יט) פן יפרוץ בהם ה' וכיון שלא נזהרו לפרוש מן ההיכל בהקמת המשכן פרץ בהם:

אלא למ"ד זו פרישת בכורות היכא רמיזא - ה"ג ולא גרסי' פרישת נדב ואביהוא היכא רמיזא מיתת נדב ואביהוא היכא רמזה למשה קודם לכן דקאמר הוא אשר דבר:

ונקדש בכבודי - נאמרה לו למשה ביום שנצטווה על מלאכת המשכן ורמז לו שביום שישרה שכינתו על הבית יתקדש בכבודיו ולא נרמז להבין מה הוא עד שמתו:

אלא כדי להתקדש כבודו של מקום עליהם - להודיע שהוא נורא על יראיו ומיודעיו וזהו הוא אשר דבר אלי ביום שנצטויתי על המשכן ונקדש בכבודי באותם הנכבדים וקרובים לי אקדש:

שנאמר וידום אהרן - הרי ששתק וקבל השכר מפרש בב"ר שמתוך כך זכה ונתייחד אליו הדיבור שנאמר אחרי אותו ענין פרשת שתויי יין ולא הוזכר באותו דיבור משה אלא אהרן:

נורא אלהים ממקדשך - אלהים זו מדת הדין אימתי הוא נורא ע"י שהוא עושה דין במקודשיו:

אלא עולה קשיא - דקתני הכא [דטעונה הפשט] וניתוח:

כללות נאמרו בסיני - כגון מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו וגו' ולא נתפרשו הלכות עולה ושלמים שם:

ופרטות באהל מועד - לאחר שהוקם המשכן נאמרה ת"כ למשה ושם נתפרשו והפשיט ונתח לרבי ישמעאל שמעי' דעולה שהקריבו בסיני לא הוטענה הפשט וניתוח:

נשתלשו בערבות מואב - משנה תורה שחזר משה ואמרה להם על הסדר כדכתיב (דברים א) בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה וגו':

חיה בכלל בהמה - דכתיב זאת הבהמה אשר תאכלו וגו' וסמיך ליה איל וצבי ויחמור וגו' (שם יד):


ה"ג זכרים ונקבות תמימים ובעלי מומין לאפוקי מחוסר אבר דלא - ולא גרסי' תמות וזכרות בבהמות כו' דמאי איריא קודם מתן תורה לאחר הקמת המשכן נמי איתא להא ועוד מדקאמר אבל מחוסר אבר לא מכלל דבעלי מומין לא נפסלו לא בבהמה ולא בעוף:

שנאסר לבני נח - להקריב לגבוה:

שחיין ראשי איברים - ולמה לי לאזהורי עלייהו אי לאו משום הקרבה שהקריב מהן בצאתו מן התיבה:

מלחיות זרע נפקא - דטריפה אינה יולדת:

בדומין לך - למעוטי טריפה:

תמים בדרכיו - עניו וסבלן:

מהו דתימא אתך - לאו למידרש בדומין לך אלא שהודיע שאינו עושה אלא לכבודו להיות לו לצוותא:

קמ"ל לחיות זרע - לאו לצוותא בעי להו ומהשתא על כרחך אתך יתירא הוא למידרש ביה בדומין לך:

מי הוו - הרי לא נתנה תורה:

הבאין מאיליהן - וכל אותן שבאו אל התיבה מאיליהן באו ובהן הכיר אותם שבאו שבעה שבעה ידע שהן טהורין ושבאו שנים שנים שהן טמאין:

ויזבחו זבחים שלמים - וסיני קודם הקמת המשכן הוה ואת אמרת דעד [שלא] הוקם המשכן לא קרבו שלמים כלל:

לכל - בין לישראל בין לבני נח קרבו עולות אבל שלמים לא קרבו לבני נח ומשעת מתן תורה שנבחרו ישראל קרבו להם שלמים:

תתנער - לשון (שמות יד) וינער ה' את מצרים:

שמעשיה בצפון - היינו עולה שטעונה צפון:

ותבא - אל מלך המשיח:

אומה שמעשיה צפון ודרום - דהיינו ישראל שמקריבין עולות ושלמים:

משמניהון דידהו - מן השמנין שבהן ומיהו עולות הוו:

בקיבוץ גליות - [וה"ק] עורי רוח צפונית ובואי רוח דרומית לקבץ גליות המפוזרות בכם:

זבחים ועולות - זבחים היינו שלמים וקודם מתן תורה כולהו בני נח. ומשני זבחים אינן שלמים אלא לשון שחיטה בעלמא ולאכילה:

הניחא למ"ד כו' - פלוגתא לקמן:

כתנאי - אי קודם מתן תורה הוה [יתרו] אי לאחר:

ובהיכלו כולו אומר כבוד כו' - רישא דקרא קול ה' יחולל אילות ובמתן תורה משתעי ובהיכלו של כל מלך ומלך כולו אומר כבוד להקב"ה:

אמר להם וישב ה' מלך לעולם - כבר נשבע שיהא מלך לעולם על בריותיו ולא ישחיתם:

תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם - וכ"ו מאדם ועד משה רבינו הרי דבר צוה לאלף דור (תהלים קה):

עוז - התורה שהיא מעוזן של ישראל:


דאפי' אקשויי - אבר לתשמיש לא אקשו והיא שהיתה יודעת בדבר אמרה לשלוחי יהושע בלשון זה:

דאמר מר - במכילתא בפ' יתרו:

אמרה ימחל לי בשביל חבל ופשתים וחלון - במכילתא תניא הכי אמרה רבש"ע בג' דברים חטאתי בג' ימחל בחבל ופשתים וחלון שהיו מנאפים עולין אליה בחבלים דרך החלון ויורדים וגם טמנתם בפשתי העץ ובאותן שלשה דברים עצמן זכתה להציל השלוחים:

אסור לסייען - בשעת איסור הבמות כגון בזמן הזה דקדושת ירושלים אין אחריה היתר:

אורויי להן - היאך יעשו:

זילו דברו תרין עולמי גילאי - לכו וקחו שני עובדי כוכבים בחורים בני גיל אחד שכן נוי לדבר:

דמסקא ימא שירטון - לימון בלע"ז ומתייבש ונעשה קרקע דבעינן שלא נשתמש הדיוט במזבח:

ואייתו ציבי חדתי - שלא נשתמש בהן אדם שלא יהא שברי כלים:

ואפקו נורא ממרא חדתא - נ"ל שהוא פויישי"ר של איסתמא אציי"ר בלע"ז שמוציאין בו אש מן האבנים: ה"ג כמאן כר"א בן שמוע דתניא ר"א בן שמוע אומר מה מזבח כו'. ובת"כ היא שנויה בפרשה ראשונה:

כתוב אחד אומר - ברייתא זו משובשת בספרים ושנויה היא בספרי בברכת כהנים וכך היא שנויה הא כיצד מקום מזבח בחמשים וכל הבית בשש מאות רבי אומר בשם אבא יוסי בן דוסתאי גבה מכל שבט חמשים שהן שש מאות ר"א בן שמוע אומר ויקן דוד את הגורן כדמפרש בענין ויתן דוד לארונה במקום [שקלי] זהב משקל שש מאות אבל הבקר לעולה והמוריגים וכלי הבקר לעצים בכסף שקלים חמשים ויאמר ארונה וגו' (ע"כ הגי') והכי פירושא דקרא ויקן דוד את הגורן ולא פירש במה קנאו שהרי פירשו במקום אחר כבר (דברי הימים א כא) ויתן דוד לארונה במקום וגו' ואת הבקר קנה בכסף שקלים חמשים (זהב):

הא מודה ר' אלעזר בבמה - דקתני המוריגים לקח דוד לעצים כדבר ארונה:

משקל שש מאות - לקמיה מפרש כסף שוה משקל שש מאות זהב:

מטה של טורבל - כך נקרא במסכת פרה (פי"ב מ"ט):

עיזא דקורקסא - כמין עז של עץ ויש בו יתידות חדים [וגם עשוי] חריצים חריצים קרני"ש ומוליכו ומביאו על הקשים של דישה לאחר שנידושה ומתחתכין ונעשין תבן:

מאי קרא - דהוא עשוי חריצים ומוכן לדוך ולדוק:

כסף שש מאות שקלי זהב - וה"ק כסף שוה שקלים חמשים של זהב גבה מכל שבט ושבט:

בכל מקומות ישראל - קא סלקא דעתך השתא דאפי' יצא אחד מהן חוץ למחנה ישראל אוכל קדשים קלים שם:

שער נקנור - של עזרה היה שער המזרח:

והן הן קלעים שבמדבר - לפנים משער נקנור הוה כמקום לפנים מן הקלעים במשכן:

אימא בכל מקומות מחנה ישראל - שאפי' בשעת סילוק מסעות אין נפסלים אלא מוליכן עמו ובמקום חנייתן אוכלין במחנה:

עוד אחרת היתה - מחנה רביעית חלוקה מהר הבית ומעזרה ולא היו עונשין עליה על הנכנס לה בטומאה במסכת כלים (פ"א מ"ח) מפרש מה היא חלוקתו מהר הבית:

דמחנה לויה מיהא הואי - ומחנה ישראל הוא דחסר דאם לא כן דמחנה ישראל הואי ולא מחנה לויה:


נמצאו זבין וטמאי מתים משתלחין חוץ למחנה - שכינה לבדה דהא שניהם מותרין במחנה ישראל כדאמרי' בפסחים בפ' אלו דברים (דף סז.):

מחניהם - שני מחנות משמע אחת לכל זב ואחת לכל טמא נפש אלא ודאי הואי מחנה לויה ומשתלחין טמאי מתים ממחנה שכינה ומותרין במחנה לויה וזבין ובעלי קריין משתלחין חוץ למחנה לויה:

אלא מאי מחנה ישראל לא הואי - ומשיצא חוץ למחנה לויה שוב אין שם קבע מחנה והרי הוא כשדה בעלמא ומותרין מצורעין לישב שם הצריכין להשתלח ממחנה ישראל וישבו עכשיו עם הזבין:

א"כ נמצאו זבין ומצורעים - חוץ למחנה לויה בלבד:

אלא כולהו הוו - ודקתני לא היו אלא שתי מחנות לענין קליטה הוא דנסתלקה תורת מחנה לויה מלקלוט את ההורגים שוגג:

ושמתי לך מקום בחייך - רמז לו הקב"ה למשה במתן תורה שיזכה למצוה זו כדכתיב (דברים ד) אז יבדיל משה שלש ערים בסוף ארבעים שנה:

לך מקום - המקום שלך דהיינו מחנה לויה אף הוא נקלט:

מכאן אמרו בן לוי - שהיה דר בערי מקלט שכל ארבעים ושמנה עיירות של לוים ערי מקלט היו כדאמרי' במס' מכות (דף יד.) ואם הרג בשוגג גולה לאחד מערי חביריו דדריש ביה נמי הכי ושמתי לך מקום אף הלוים גולים:

ואם גלה בפלכו - עצמו כגון משכונה לשכונה:

פלכו קולטו - דומיא דמדבר שהיה מחנה לויה קולטת:

כל הנידר והנידב קרב בבמה - קטנה דאילו בבמה גדולה ע"כ קרבו חובת צבור דכתיב ויעשו את הפסח בגלגל אלא בקטנה ואמר דקרבי נדרים ונדבות ולא חובות ובתורת כהנים תני לה בהדיא לר' מאיר:

מנחות ונזירות - נידר ונידב הוא וקרבי:

כל שאין נידר ונידב אין קרב בבמה קטנה - כדיליף טעמיה לקמיה שאין יחיד מקריב חובה בשעת היתר הבמות ואפילו בגדולה וצבור בקטנה לא מקרבי כו' אישתכח דאין חובות קריבין בקטנה ואי קשיא לר' מאיר א"כ יחיד לא עשה פסחו בגלגל וקרא כתיב ויעשו את הפסח (במדבר ט) פסח קרבן צבור קרי ליה דאתי בכנופיא במס' יומא (דף נא.) והכי נמי בדר"ש קתני אף צבור לא הקריבו אלא פסחיהם אלמא קרבן צבור קרי ליה לקמן יליף טעמא דכולהו:

לא קרבי כו' - לאפוקי מנחות ונזירות דלא קרבי בבמה קטנה:

כל שהצבור והיחיד מקריבין באהל מועד שבמדבר - דהיינו כל הקרבנות כולן נדרים ונדבות וחובות (שקבוע להם זמן) מקריבין באהל מועד שבגלגל דהיא במה גדולה והשתא פליג אדר"מ ואדרבנן דמדקתני כל שהצבור כו' לאשמועינן דאין חילוק באהל מועד שבמדבר לאהל מועד שבגלגל מכלל דשמעינהו לר"מ ורבנן דאמרי יש חילוק ומה חילוקו שאין יחיד מקריב בו חובות וטעמייהו נמי שמעינן לקמן דאפי' בבמה גדולה לא קרבי ליחיד אלא נדרים ונדבות ולר' מאיר מנחות ונזירות בכלל:

במות מותרות - במות יחיד:

ובמתו שבראש הגג - היא במת יחיד:

אלא עולה ושלמים - ולא מנחות ונזירות:

וכאן וכאן - במת צבור ובמת יחיד לא קרבו בהן ליחיד אלא עולות ושלמים ולקמן פריך היינו תנא קמא דהא חכמים דלעיל נמי הכי אמרי: ר' שמעון פליג אכולהו דכולהו סבירא להו דאין חילוק לצבור בין מדבר לגלגל בבמה גדולה ורבי שמעון אומר אף צבור עצמם לא הקריבו בגדולה יותר מיחיד בקטנה:

אלא פסחים כו' - אבל לא פר העלם דבר ושעירי עבודת כוכבים לא קרבו להם בגלגל:


לא תעשון וגו' - לאחר ביאת הארץ משתעי וקאמר לא תעשון כשתבאו בגלגל:

ככל אשר אנחנו עושים פה היום - שאנו בין צבור בין יחיד מקריבין חטאות ואשמות ובכור ומעשר שהן חובות שאין קבוע להם זמן וכ"ש חובות הקבוע להם זמן אבל מה אנו עושים שם איש כל הישר בעיניו היחיד לא יקריב שם אלא נדרים ונדבות שישרו בעיניו לנדור ולנדוב עד מתי כי לא באתם וגו' עד שתבאו לשילה:

ישרות תקריבו - נדרים ונדבות:

חובות לא תקריבו - היחידים דאיש כתיב ולא פליג קרא בין גדולה בין קטנה דליחיד לא קרב אלא נידר ונידב הלכך שאין נידר ונידב אין קרב בבמת יחיד דהא אין קדשי צבור קריבין כדתנן במתני' (דף קיב:) קרבנות צבור קריבין במשכן קרבנות יחיד קריבין בבמה:

מנחות ונזירות ישרות נינהו - דאע"ג דבמלאת נזרו הויין קרבנותיו חובה עליו מיהו ע"י נדר באו עליו:

אין מנחה בבמה - כדאמרי' לקמן זבחים ולא מנחות [דכתיב] למען אשר יביאו בני ישראל וגו' על פני השדה היינו במות שעת היתר שלהם והביאום לה' אותם שהוקדשו בשעת היתר ולא הספיק להביאם עד שנאסרו כדאמרן בהשוחט לעיל (דף קו:) דפסוק זה בקדשי קדשים שהוקדשו בשעת היתר והקריבום בשעת איסור קאי וזבחו זבחי שלמים ומפרש בת"כ אין לי שקרבו בבמה אלא שלמים דהא אוקימנא בקדשי במה מניין אף עולה ת"ל זבחים יכול אף חטאת ואשם ת"ל אותם ומה ראית אחרי שריבה ומיעט אמרת מה שלמים הבאים בנדר ונדבה אף כל הבא בנדר ונדבה ולר"מ איתרבו נמי מנחות ונזירות ורבנן דייקי זבחים ולא מנחות אלא דבר הזבוח:

נזירות חובה היא - דהוא לא התנדב [אלו] הקרבנות אלא אסר עצמו ביין ובתגלחת ומאליו נתחייב בקרבנות:

מחלוקת - דר"מ ורבנן בנזירות בחטאת ואשם שבה אבל עולות ושלמים דנזיר דברי הכל קרבי:

חזה ושוק - המורם משלמים ותודה וארבע חלות המורמות לכהן מארבע מיני חלות שבתודה כדכתיב והקריב ממנו אחד מכל קרבן וגו' (ויקרא ז):

ואין נוהגין בבמה קטנה - גרסינן בסוף פירקין (דף קיט:) דכתיב בהו להניף תנופה לה' ולא בבמה ואילו מורם מאיל נזיר דהיינו זרוע בשלה שיירה ולא תנייה שמע מינה לא קרבי שלמי נזיר בבמה דאי הוו קרבי הוה תני דלא נהיג ביה נמי תרומה דידיה:

אלא אי אמרת בחטאת ואשם הוא דפליג - אבל שלמי נזיר דברי הכל קרבי הא מני:

איש הוא דחובות לא הקריבו - ואפי' בגדולה אבל צבור מקריבים חובות:


ורבי יהודה - דאמר יחיד נמי מקריב חובות בגדולה אמר לך כי כתיב הישר דממעט יחיד מהקרבת חובות אבעיניו כתיב:

אלא לרבי יהודה הא כתיב איש - ואי לאו למעוטי אף מבמה גדולה אתא למה לי דכתיב איש נכתוב כל הישר בעיניו וכיון דבעיניו היינו קטנה פשיטא דאיש הוא דמימעיט דהא צבור לא מקרבי בה:

להכשיר את הזר - לעבודת במה:

זר מוזרק הכהן נפקא לן - לקמן בפירקין דכתיב (ויקרא יז) וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' פתח אהל מועד כהן פתח אהל מועד ואין כהן בבמה אלא אפי' זר ואפי' עבד הכי דריש ליה בתורת כהנים:

חכמים היינו תנא קמא - רבנן בתראי היינו רבנן קמאי דהא אינהו נמי הכי אמרי דיחיד לא קרבו אלא עולות ושלמים וצבור קרבי [נמי חובות] דהא מאיש נפקא להו מיעוטא:

קרבו נסכים במדבר איכא בינייהו - לרבנן קמאי לא קרבו נסכים במדבר ועולה ושלמים גרידא בלא נסכים קא גמרי דקרבי בבמה דבמדבר לא קרבי דכי תבאו דפרשת נסכים (במדבר טו) להטעינה נסכים במשכן שילה אתא לאחר ירושה וישיבה כדאמרן בהשוחט (לעיל קיא.) ורבנן בתראי לטפויי אתו מדתנן משנה יתירא כל שהצבור מקריבין באהל מועד שבמדבר מקריבין בגלגל למה להו למיתני הא רבי יהודה נמי בצבור כוותייהו קאמר והכי איבעי להו למימר כאן וכאן לא קרבו ליחיד אלא עולה ושלמים אלא לטפויי אדרבנן קמאי אתו ואמרי כל שהציבור צריכין להקריב מקריבין באהל מועד שבמדבר מקריבין באהל מועד שבגלגל ולטפויי נסכים אתו ולמימר דקרבו במדבר לצבור וליחיד וכן בגלגל לשתי הבמות ולמאן דאית ליה קרבו במדבר אית ליה דקרבו בבמת יחיד בגלגל דכי תבאו לא אתא אלא להטעינה נסכים לבמה קטנה דהא בגדולה כבר היו קריבין:

פשיטא - דבעו למיעבד פסח:

ערל - שנטמא במת מקבל הזאה וטהור מטומאת מת ליגע בקדשים ויליף מהכא דכתיב (יהושע ה) ויעשו את הפסח בגלגל דמשמע שעשאוהו כהלכתו במילה בטהרה ורובן ערלים היו במדבר דכתיב (שם) לא מלו ואמרינן ביבמות בעשרה בניסן שעברו את הירדן לא מהול משום חולשא דאורחא אלא בחד סרי הוא דמהול ואשתכח דטמאי מתים שהיו בהם שהרי רובן טמאי מתים היו שמתו אבותיהם כל ארבעים שנה במדבר ונטמאו בהם ואם לא קבלו הזאה ונטהרו בערלותן אין להם שהות להזות משמלו דהא צריך להפריש שלשה ימים בין הזאה להזאה רביעי חמישי וששי וכאן אי לא הזו עד יום אחד עשר בניסן הזאה ראשונה לאחר שמלו תו לא מטי זמן הזאה שניה עד יום חמשה עשר וביבמות איתיה להא דרבי יוחנן בפרק הערל (דף עא:):

ותתרגם מתניתך - דקתני חובות הקבוע להם זמן קרבו בגדולה:

בעולה - כגון עולות של תמידין ומוספין צבור קרבו בה [אבל] חטאות הקבוע להם זמן כגון שעירי הרגלים של צבור לא קרבו בה:

דאי בחטאת - דאי חובות הקבוע להם זמן בחטאת נמי קאמר:

חטאת נדבה מי איכא - ליקרב כיוצא בה בקטנה ועל כרחיך מתניתין קמ"ל דלא קרבו לר"ש בגדולה לבד מפסחים אלא חובות שיש כיוצא בהן נדבה מדקתני אלא פסחים וחובות הקבוע להם זמן ואי ס"ד כל חובות הקבוע להם זמן קאמר פסחים דקתני למה לי הכי הוה ליה למימר אין בין במה גדולה לבמה קטנה אלא חובות הקבוע להם זמן והוו להו פסחים בכלל אלא ה"ק אלא פסחים שקרבו בגדולה ולא קרבו בקטנה כלל ושאר דברים שקרבו כאן וכאן אין חילוק בהן אלא שבזו לא קרבו אלא נדבות ובזו קרבו אף חובות הקבוע להם זמן:

ונוקמה נמי במנחה - דמשכחת לה כאן מנחת נדבה בקטנה ובגדולה עודפת מנחת חביתין שהיא חובות הקבוע להן זמן בכל יום:

קא סבר רב אדא בר אהבה אין מנחה בבמה - דזבחים כתיב ובשלמי צבור דעצרת ליכא לאוקמה משום דשלמי במה קטנה לא דמי להו שאלו קדשי קדשים ואלו קדשים קלים:

מנה"מ - דבית אבנים למטן ויריעות לגג: ויטש משכן שילה אהל שכן באדם:

השמר לך - משתבאו אל המנוחה קאי קרא:


ולו תאנת שילה - חפשתיו ולא מצאתיו במקרא אבל מצאתיו (ועבר) מזרחה תאנת שילה (יהושע טז):

תאנת - לשון תאניה ואניה (איכה ב) שהיו מתאנחין ורואין שמשם היו זוכרין אכילת קדשים שהיתה במקום מראיתו:

שאינו שלו - אשת אדוניו:

בן פרת יוסף - לשון פריה ורביה מקום אכילת קדשים נתרבה לו על ידי העין ושילה בחלקו של יוסף היתה כדכתיב (תהלים עח) וימאס באהל יוסף וגו' אחר ויטש משכן שילה כתיב:

ורצון - ע"י רצון שלא רצה ליזון ממה שאינו שלו:

בין השנואים - שילה קדשיו נאכלין אף בגבולי שאר שבטים ששנאוהו:

אסברא לי - הראני דוגמא לדבר:

בי כנישתא דמעון - משם היו רואין את שילה ולא היה דבר מפסיק:

לא רואה את כולה - לראות משם את כולה שילה אלא מקצת:

חד ברא הוה ליה לכייליל ולא מיתקן - נראה בעיני כי אביו של אביי כייליל שמו:

מי מקרבן - שילה וגבול נחלת בנימין:

תאנת שילה - על שהיה בנימין מתאונן עליה:

העולם הזה - כל מקום ששרתה שכינה ואף שילה ונוב וגבעון:

נשתיירו לשילה - מארבע מאות ושמונים מיציאת מצרים לבנין הבית שס"ט:

שניה הוקם המשכן - דכתיב ויהי בשנה השנית בחדש הראשון וגו' (שמות מ):

וקאמר כלב - בשעת חילוק כשבא לתבוע חברון בן מ' שנה וגו' והיא היתה השנה השניה נתעכבו במדבר שוב שלשים ושמונה שנה נמצא כלב בן ע"ח שנים כשעברו הירדן וקאמר בשעת חילוקה בן חמש ושמונים שנה הרי שבע נשתהו לכיבוש:

מדשבע כיבשו שבע חילקו - סברא בעלמא היא:

ואיבעית אימא מדלא אשכח י"ד שנה אחר שהוכתה העיר - דלא מיתוקם קרא דכתיב ביחזקאל (לג) בארבע עשרה שנה אחר אשר הוכתה העיר בראש השנה שנאמר בעשור לחדש היה דבר ה' אלי וגו' ודרשינן במסכת ערכין (דף יב.) איזה היא שנה שראש השנה בעשור לחדש הוי אומר זה יובל ולא מנו שמיטין ויובלות אלא לאחר ירושה וישיבה וכי אמרת דשנות כיבוש וחילוק י"ד היו ודלית להו ממנין היובלות משכחת לה דחרב הבית בשנת ל"ו ליובל והוה ליה שנת היובל שנת י"ד שנה אחר שנה שהוכתה העיר ואי לא לא משכחת לה כיצד ויהי בשמנים שנה וד' מאות שנה וגו' ויבן הבית לה' צא מהן מ' שהיו במדבר נמצא משבאו לארץ עד שנבנה הבית ארבע מאות וארבעים והבית עמד ד' מאות ועשר הרי ח' מאות וחמשים הרי י"ז יובלות שלימים צא מהן י"ד שכבשו ושחלקו שלא מנו יובלות נמצא בית חרב קודם השלמת היובל י"ד שנה והכי תניא בהדיא בערכין (שם:) י"ז יובלות מנו ישראל משנכנסו לארץ עד שיצאו ואי אתה יכול לומר משנכנסו מנו שאם אתה אומר כן נמצא בית חרב בתחילת היובל ואי אתה מוצא י"ד שנה אחרי אשר הוכתה העיר אלא צא מהן שבע שכבשו ושבע שחלקו ואתה מוצא ארבע עשרה שנה אחר שהוכתה העיר:

חרבה נוב - ע"י שאול:

בקרית יערים - שם נתנוהו לסוף ד' חדשים שעמד בשדה פלשתים שנאמר (שמואל א ה) ותכבד יד ה' אל האשדודים והחזירוהו בעגלה חדשה ונתנוהו שם ועשה שם עשרים שנה עד שהביאו דוד משם בשנה ראשונה שנעשה מלך על כל ישראל שהיא שנה שמינית למלכו על יהודה:

הכי גרסינן עשרה דשמואל עצמו - שהיה שופט לבדו משמת עלי עד שמלך שאול ובמסכת תמורה (דף יד: טו.) ה"ג לה עשר שנים שמלך שמואל לעצמו דאותה שנה ששאלו להם מלך היא שנה עשירית לשמואל הרמתי ושנה אחת מלכו שמואל ושאול יחד שהיה שאול הולך אחר עצת שמואל עד שסרח במעשה אגג וסר שמואל מעליו כדכתיב (שמואל א טו) ולא יסף שמואל לראות את שאול וגו' ומלך שוב שאול שתי שנים והן שכתב במקרא (שם יג) ושתי שנים מלך על ישראל דלא חשיב אותם דמלך שמואל בהדיה והיינו דאמרינן בסמכת תענית (דף ה:) מי גרם לשאול שישב בגבעה שתי שנים ומחצה תפלתו של שמואל ברמה דבחצי שנה ראשונה סרח ונגזרה עליו מיתה אלא שעמדה לו תפלת שמואל ושבע שמלך דוד בחברון על יהודה ולכשהמליכוהו כל ישראל עליהם הביא את הארון מקרית יערים עיר דוד הרי עשרים:


דכתיב והימים אשר מלך וגו' - ל"ג שנה הרי נ"ג וארבע שמלך שלמה לפני בנין הבית ואותה שנה שלמו ארבע מאות ושמונים ליציאת מצרים נשתיירו לשילה שס"ט:

מנהני מילי - שהיה היתר לבמות אחר קדושת שילה משחרבה:

כי לא באתם - בימי גלגל אל המנוחה וגו':

ולמה חלקן - הכתוב לכתוב את שניהם:

ליתן היתר במה בין זה לזה - דהא קרא בהיתר במות דגלגל משתעי וקאמר עד מתי אני אומר לכם איש כל הישר בעיניו כי לא באתם עד עתה וגו' אבל לא משבאתם ואי אין היתר בין זו לזו לא ה"ל למיכתב אלא מנוחה ומדכתיב נחלה ש"מ דה"ק להו אחר קדושת המנוחה תחזרו להיתר הראשון עד בואכם אל הנחלה:

אי הכי - דשעת היתר הואי נייתי נמי מעשר שני לנוב וגבעון שהרי נסתלקו כל קדושת שילה ומאי טעם לא תנן במתני' לאוכלו שם:

שם שם - ואכלתם שם (דברים יב) אי נמי (כי אם) לפני ה' אלהיך (תאכלנו) במקום אשר יבחר לשכן שמו שם (שם יד) ובארון כתיב (שמות מ) [ונתת] שם את הארון וגו':

וכיון דארון לא הוה - דכל ימי נוב וגבעון היה הארון בקרית יערים כ' שנה ובעיר דוד עד שנבנה הבית:

פסח וקדשים נמי - דהא ואכלתם שם בהו נמי כתיב (דברים יב):

מני - הך מתני' דקתני מעשר שני בכל ערי ישראל ולא היה צריך להביאן שם:

ר"ש היא - דאמר חובות שאין קבוע להם זמן לא קרבו בנוב וגבעון והיינו בכורות ומעשר בהמה ויליף טעמא כדאמרן לעיל בגלגל וכיון דמעשר בהמה לא הוה התם מעשר דגן נמי לא בעי לאיתויי התם דאיתקוש להדדי דכתיב (שם יד) עשר תעשר ואמרינן בשתי מעשרות הכתוב מדבר במסכת בכורות (דף נג:): ה"ג אבל לר' יהודה ה"נ דאמר רב אדא בר אהבה מעשר שני נאכל בנוב וגבעון לדברי ר' יהודה:

והא בעינן בירה - דכתיב (דברים יב) לפני ה' אלהיכם:

נוב וגבעון - חדא חשיב לה:

זו וזו שילה - ואפי' הכי יש היתר בתרה דקסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא ובקדושת ירושלים גופה סבירא ליה דיש אחריה היתר כדאמרינן במגילה (דף י.) שמעתי שמקריבין בבית חוניו בזמן הזה ואוקימנא כר' ישמעאל:

זו וזו ירושלים - ועד שיבנה הבית לא נאסרו הבמות:


ויהי כנוח הארון - חיפשתיו ולא מצאתיו ואם אינו בכתובים יש לי מקרא אחר בדברי הימים (ב ו) בשלמה קומה ה' אלהים לנוחך אתה וארון עוזך:

מנוח - בימי שילה היה שהרי לא חרבה עד שמת עלי:

הכי גרסינן תנא דבי ר' ישמעאל כר' שמעון בן יוחי - ברייתא נמצאת בבית מדרשו של ר' שמעון שהיו תלמידי ר' ישמעאל שונים כמותו:

משכינהו גברא לגברי - ר' שמעון שהוא יחידי משך את תלמידי ר' ישמעאל להניח דברי רבם שאמר זו וזו שילה:

לא שנו - הא דקתני דהקדישן בשעת היתר והקריבם בשעת איסור אין בהם כרת:

אלא בשחיטה - כדתניא בהשוחט (לעיל דף קו:) יכול יהא חייבין עליו כרת תלמוד לומר זאת להם ואין אחרת להם:

ואליהם תאמר - גבי העלאה כתיב ובתר קרא דאיירי בשוחט קדשים שהקדישן בשעת היתר ושחטן בשעת איסור ולא יזבחו עוד וגו' דאוקימנא בהכי:

ושחט והעלה - אחד שחט והעלה אחד שחט וחבירו העלה אלמא בהעלאה נמי קתני דאין בה כרת:

לפני ה' וסמך - לרצונו לפני ה' וסמיך ליה (ויקרא א) וסמך את ידו:

צפונה לפני ה' - ולא צפונה בבמה והכי דריש ליה נמי בתורת כהנים:

על המזבח סביב - ומהכא נפקא לן מתן סובב באיזהו מקומן (לעיל דף נג:) וסיפיה דקרא אשר פתח אהל מועד: נראה בעיני דהכי גרסינן הגשה דכתיב (ויקרא ו) הקרב אותה לפני ה' וגו' ומהאי קרא נפקא לן הגשה בקרן מערבית דרומית במסכת סוטה (דף יד:) ובמנחות (דף יט:):

זבחים - (ויזבחו זבחים) שלמים לה' אותם ואוקימנן לעיל (דף קו:) להאי קרא בקדשים שהקדישן בשעת היתר במות וכתיב אותם מיעוטא אלמא זבחים הוא דהוו נהגי בהו ולא עופות ומנחות: וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' פתח וגו' (ויקרא יז) ודרשינן ליה בת"כ בפרשת שחוטי חוץ זריקת כהן פתח אהל מועד ואין זריקת כהן בבמה אלא אף הזרים והעבדים:

ישרתו בם בקדש - היינו משכן:

ריח ניחוח - בההוא קרא נמי והקריב החלב לריח ניחוח לה':

עד חצי המזבח - מהכא נפקא לן מחיצה לדמים בפרק איזהו מקומן (לעיל דף נג.) וכתיב המזבח היינו מיעוטא בההוא מזבח לחודיה דאיירי בה קרא והיינו מזבח של משכן:

לא שנו - דיש מחיצה לדמים בבמה גדולה:

אלא קדשים - שהוקדשו לשמו והקריבו בה:

אבל קדשים ששחטן לבמה קטנה - והכניסן והקריבן בגדולה אין חיצוי ואם בא ליתן עולה למעלה מן החוט יתן:

ואין נוהגין בקטנה - דכתיב בהו תנופה לה' מכל מקום בבמה גדולה איתנהו ואפילו בקדשי במה קטנה וה"ה לכולהו:

לא שנו - דיש חיצוי בבמה גדולה אלא בזמן במה גדולה כלומר בשעת איסור הבמות אבל בזמן היתר הבמות אין חילוק בין זו לזו בדבר הקרב בשתיהן הלכך אפילו גדולה הקריבין לגדולה אין חיצוי:


שהכניסה - גרס בדרבי אלעזר שהכניסה לאחר ששחטה בחוץ קלטוה מחיצות לכל דבר גרס במסכת מעילה (דף ג.) אלמא אף קדשים שנשחטו בבמה קטנה שהקריבן בגדולה כל דין במה גדולה נוהג בהן ושמעינן מינה נמי דבשעת היתר במה נמי לא נשתנה דין גדולה מהלכתא ושתיהן הלשונות דרמי בר חמא פליגי אדרבי אלעזר:

שהכניסה לפנים - אחר ששחטה בחוץ וחזר והוציאה:

מהו - מי נהוג בה דין קדשי במה גדולה ליטעון בתרומת חזה ושוק וצריך להחזירה לפנים או לא:

ה"ג דתנן קדשי קדשים כו' - ולא גרסינן דאיתמר ולא גרס אם עלו לא ירדו ומשנה היא במסכת מעילה:

מועלין בהן - ולא אמרינן כמאן דחנקינון דמי והוי להו כקדשים שמתו דיצאו מידי מעילה כדתניא במסכת מעילה: ה"ג במסכת מעילה והכי נמי גרסינן לה לאו היינו דרבה ורב יוסף דתנן קדשי קדשים ששחטן בדרום מועלין בהם ואיבעיא להו עלו מהו שירדו רבה אמר ירדו ורב יוסף אמר אם עלו לא ירדו רבה אמר ירדו דלא דמו לשאר פסולין שפסולן בקדש אלא כמאן דחנקינון דמי אלמא לרבה לא אמרינן קלוט לרב יוסף אמרינן קלוט:

דלא חזי לא מקדש - דתניא בפ' המזבח [מקדש] (לעיל פג:) מתוך שנאמר כל הנוגע במזבח יקדש שומע אני בין ראוי בין שאינו ראוי ת"ל עולה והני לאו ראוי נינהו דלרבה כמאן דחנקינון דמי:

דחד מקום הוא - שהרי בעזרה נשחטו:

דבעי רבי ינאי אברי עולת במת יחיד שעלו למזבח מהו שירדו - ה"ג ובמעילה (דף ג:) נמי הכי גרס לה אבל לא ברבי ינאי גרס לה התם:

אברי עולה שנשחטה בבמת יחיד - שלא במקומה הוא לגבי במה גדולה כקדשי קדשים ששחטן בדרום: ה"ג איתמר עולת במת יחיד ששחטה בלילה רב אמר כשר ושמואל אמר פסול וקמיפלגי בהא דרבי אלעזר רמי כתיב גולו אלי היום אבן גדולה בעוד שהוא יום אלמא דלילה פסולה בבמה קטנה והתם במה קטנה הואי שהרי במלחמה היו רודפים אחרי פלשתים וכתיב סיפא דקרא ויגישו כל העם איש שורו בידו הלילה:

רב משני כאן בקדשי במה גדולה - שהוקדשו ליקרב בבמה גדולה ואע"ג דאקרבינהו בבמה קטנה בעינן יום:

כאן בקדשי במה קטנה - קרבו בלילה: ושמואל משני הא דכתיב יום אקדשים קאי ואפילו בקדשי במה קטנה בעינן יום הא דכתיב לילה בחולין:

במדבר - סיני:

מאהל מועד ואילך - ששם נאמר בויקרא:

קרן וכבש ויסוד וריבוע - ילפינן להו בפרק קדשי קדשים (לעיל סב.) ובמזבח של משכן כתיב כיור וכן בין אהל מועד ובין המזבח כתיב ביה (שמות ל):

חזה ושוק - תנופה לפני ה' כתיב בהו (ויקרא ז):

שחיטה הפשט וניתוח כו' - דלא אשכחן בהו מיעוטא:

דם - לזריקה מתיר את הבשר בזריקה ומקמי זריקה אסירא:

ומפגל - פיגול נוהג בהן כדיליף לקמן:

ומומין - דלא אשכחן דשרינהו בקטנה:

וזמן - לאכילה:

אבל הזמן והנותר והטמא כו' - סיפא דמתני' היא ולא בברייתא הוא:

מנין לעשות זמן - להיות נפסל בנותר:

הלן - היינו נותר:

והיוצא ישרף - נפקא לן בפסחים (דף פב.) מהן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה היתה לפיכך אכל תאכלו אותה הא אם לא היתה פנימה ראויה היא לישרף:

מה יוצא כשר בבמה - קטנה שהרי כשירה בלא מחיצות אף לן כשר ומעתה לא יהא הזמן פוסל דהא אתיא מהאי דינא כדאמרן:

ודין הוא - מדרך אחרת שיהא הזמן פוסל בה:


ומה עופות שאין המום פוסל בהן - דאמר מר (תמורה דף יד.) אין תמות וזכרות בעופות:

זמן פוסל בהן - דהא רבינהו להו גבי פיגול בפ' בית שמאי (לעיל מד.) אלמא פסול בהו זמן:

תורת זבח השלמים - תורה אחת לכל השלמים ואפילו לשלמי במה קטנה למה שאמור בענין ומה אמור באותו ענין זמן לתודה וזמן לשלמים ומחשבת פיגול והא דאיצטריך לרבויינהו משום דאתי מבנין אב דהלן ישרף והיוצא ישרף דלא יפסול בה זמן לפיכך הוצרך לרבותו:

לעשות זמן במה קטנה כזמן במה גדולה - לתודה יום ולילה ולשלמים שני ימים ולילה אחד ונותר נמי מפיגול יליף (שם) מג"ש דעון עון וטמא נמי בההיא פרשתא כתיב (ויקרא ז) והנפש אשר תאכל וגו':