רמב"ם על תרומות יא

תרומות פרק יאעריכה

משנה אעריכה

מורייס - ידוע.

מפטמין את השמן - כלומר מרקחים או מבשמים את השמן בדברים שריחם טוב, לפי שאלו הדברים משנים טעם השמן ומוציאין אותו מתכונתו, ומחזירין אותו במדרגת השמנים שעושין הרופאים שאינן ראוים לאכילה.

ויינומלין - הוא דבר מעורב משמן ויין ודבש ופלפלים.

וידוע, כי היין כשנתבשל חסר בבשולו, וטעמו וריחו יהיו משובחים יותר.

ואין הלכה כרבי יהודה:

משנה בעריכה

חומץ סתוניות - הוא חומץ העשוי מן הענבים שבימי החורף. והוא מגזרת "כי הנה הסתיו עבר" (שיר השירים ב, יא), והוא שם לזמן הגשם.

ורבי אליעזר מחייב קרן וחומש לאוכלו בשגגה כמו שקדם, לפי שהם אצלו כתרומה ממש, וכמו כן כל המשקים.

ורבי יהושע פוטר מן החומש.

וגם רבי אליעזר סובר, כי דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ ענבי הסתיו מקבלים טומאה משום משקה, והם נכללים במה שאמר השם יתברך "ובכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא" (ויקרא יא, לד). והעיקר אצלנו, כי שבע משקין בלבד הם שמקבלים טומאה, ועליהם בלבד ועל תולדותיהן אמר הכתוב "וכל משקה אשר ישתה", והם גם כן שמכשירין את הזרעים לטומאה.

ואמר לו רבי יהושע, לא מנו חכמים שבעה משקין כאדם שמונה עיקרין שריחן טוב, כדי לפטם בהם מה שרוצה להשביח, ולפנים שאין כוונתו באלו שמנה בלבד, אבל הכוונה כל דבר שריחו טוב בין שיהיה מאלו המנויים או זולתם, אבל מנו חכמים אותם, על שאין מטמאין ואין מכשירין לטומאה שום דבר מן המשקין אלא אלו השבעה בלבד, והם היין והטל והמים והשמן והחלב והדם והדבש. ושם "דבש" סתם בלי שום יחוס, נופל על דבש דבורים בלבד. ועוד יתבארו דיני אלו משקין ותולדותם לגמרי במסכת מכשירים מסדר טהרות.

והלכה כרבי יהושע בכל זה:

משנה געריכה

התמרים אוכל, והדבש משקה, ואסור לו להחזיר האוכל משקה, כשהאוכל אוכל של תרומה או של מעשר שני.

אלא הזיתים והענבים בלבד - למאמר השם יתברך "כל חלב דגן תירוש ויצהר" (במדבר יח, יב), ו"תירוש" הוא היין ו"יצהר" הוא השמן, וקראו הכתוב "ראשית" כמו שקרא הבכורים "ראשית", וחייב אותם בתרומה. ולפיכך מותר להוציא מהם משקה, בין שיהיו תרומה או מעשר שני.

וכמו כן מי שלקח פירות ערלה והוציא מהם משקה, וישתה אותו המשקה, אינו חייב מלקות מן התורה אלא אם הוא משקה הענבים או הזיתים, כי כן מנהגם היה להוציא מהם המשקה.

ומה שאמרו כי הבכורים מביאין אותו יין ושמן, הוא לדעת רבי יהודה, כי הוא למד הבכורים מן התרומה. וכן אמרו [חולין קכ:] "מני? רבי יהודה, דאמר דון מינה ואוקי באתרא, וגמר לה בכורים מן התרומה".

ואין הלכה כרבי יהודה.

וכבר בארנו כי מכלל שבעה משקין היין והשמן. ואומר, כי אין בכל המשקין היוצאים מן הפירות שיקבלו טומאה משום משקה, אלא היין והשמן.

וכן אינו קרב על גבי המזבח אלא היין והשמן, והוא לשון התורה במנחות בשמן, ובקרבנות ביין לנסך:

משנה דעריכה

עוקץ - הוא העץ הקטן הדבק בבדי האילן ובעיקר הפרי.

וגרוגרות - הם התאנים היבשים.

וכליסין - מין ממיני התאנים:

משנה העריכה

גרעינים - ידועים, והן אותן שבתוך הפרי, ואלו הגרעינים שאמרו שהן אסורין עד שישליכם הכהן, הוא על שני דרכים. האחד שתהיה הגרעינה ראויה לאכילה, כמו גרעיני החבושין והפרישין. או שתהיה גרעינה שישאר בה לחלוחית, שתהיה ראויה למציצה כגון גרעינת התמרה כשהיא לחה. אבל הגרעינים האחרים מותרין באכילה לזרים כגון גרעיני החרובין, אף על פי שלא השליכם הכהן.

וכן אלו העצמות הם העצמות הראויות לאכילה, רוצה לומר העצמות שיש בהן לחלוחית.

ומורסן - הוא העולה מן הסובין.

וסובין - ידוע.

ואמרם ונוהג בתרומה כדרך שהוא נוהג בחולין - עניינו שמותר לו שיכבור את התרומה, וישליך מן הסובין מה שאינו ראוי לאכילה, כמו שהוא עושה בחולין.

המסלת - נגזר מן "סלת", ועניינו שאם לקח סאה חיטה והוציא ממנה קב או קבים סלת, שלא ישליך השאר לפי שהוא ראוי לאכילה, ואסור לאבד התרומה, אבל מניחין השאר במקום מוצנע:

משנה ועריכה

מכבד כדרכו - רוצה לומר שיכבד כדרך שבני אדם מכבדין האוצרות, כשמפנין אותן מן הדברים שהצניעו בהם:

משנה זעריכה

מטפח - נגזר מן "טפח", עניינו שלא נחייב אותו לדקדק בלקיטת השמן מן הקרקע, עד שלא יניח שם שום לחלוחית, אלא ילקט כמו שיהיה מלקט אילו נשברה שם חבית של שמן חולין:

משנה חעריכה

אומר בכאן, כי כשעירה כד שיש בו שמן של תרומה או יין של תרומה בכד שני, לא נחייב אותו לקנח אותו הכד עד שלא ישאר שם לחלוחית, ואז יתן שם החולין, אלא מאחר שנתמצה מן הכד כל מה שהיה בתוכו, ונטפו ממנו שלש טיפים טיפה אחר טיפה, כאשר יארע לכלי כשמריקין ממנו כל מה שבתוכו, מותר לו לשים באותו הכד החולין.

ואם הניח הכד ולא נתן בו חולין אחר שעירה אותו, והטהו על צידו ונתמצה ונתכנס בו שום שארית, הרי זו תרומה. ולא נאמר כיון שיצא ממנו כל מה שיש בו טיפה אחר טיפה שלש טיפין, כל מה שנמצה ממנו אחר כך חולין, לפי שהסיח דעתו ממנו. ותרגום "הטי נא כדך" (בראשית כד, יד), "ארכיני כען".

וכבר בארנו כי הדמאי אין לכהן בו אלא תרומת מעשר.

ושמינית - הוא שמינית הלוג, וכבר בארנו שיעור הלוג.

וכשתהיה תרומת מעשר של דמאי שמינית השמינית או יותר על זה, אז יתחייב להטריח עצמו עד שיגיענה ליד כהן. ואם היה פחות מזה, אינו חייב להגיעו ליד כהן, אבל יצניענו עד שיבא כהן ויתננו לו או עד שיפסד.

וזכר בכאן את זה הדין, לפי שקדם לו הדבר בשיעורין הקטנים מן התרומה, שאינן ראוין לחוש בהם מפני מיעוטן, וכמו הגרגרים שנשרו באוצר והלחלוחית שנשארה בכד, וגם כן זכר שיעור תרומת מעשר שאין אדם חייב לטרוח ולהוליכה לכהן מפני מיעוטו:

משנה טעריכה

תרנגולין - ידוע, שם נופל על הזכרים ועל הנקבות מזה המין.

וידוע, כי כשיקנה הכהן בהמה שהוא מאכילה תרומה, למאמר השם יתעלה "וכהן כי יקנה נפש קנין כספו" (ויקרא כב, יא), ולפיכך כששכר הבהמה אינו מאכילה תרומה, לפי שאינה קנין כספו.

וישראל ששם פרה מכהן - רוצה לומר שיקנה אותה הישראלי מן הכהן בדמים ידועים, ויתנה עמו שיטפל במזונותיה הישראלי עד זמן ידוע ואחר כך ימכרו הפרה, וכל מה שירויחו על מה שהסכימו ביניהן שיחלקו אותו בשווה, כמו שהוא מותר לעשותו מן הדין. ועוד יתבאר בבבא מציעא כיצד הוא מותר וכיצד הוא אסור מצד הרבית. וזהו עניין "ששם", כי שומא בלשון חכמים כמו שיעור. ואלו השנים הישראלי והכהן משערין דמי זאת הבהמה ויודעין כמה היא שווה עכשיו, ומפטמין אותה ויודעין כמה מוסיפין דמיה, ולפי שזה הישראלי קנאה מכהן, אף על פי שנשאר לכהן חלקו בריוח לא תאכל בתרומה לפי שאינה קנין כספו, ואם הכהן קנאה מישראל על הדרך שזכרנו הרי זו אוכלת בתרומה:

משנה יעריכה

שמן שרפה - הוא שמן תרומה שנטמא, לפי שהוא אסור באכילה כמו שבארנו פעמים ודינו שישרף.

ואמרו ברשות כהן - עניינו במאמרו ומצותו שירשה לנו זה.

ורבי יהודה מתיר להדליקו בבית המשתה לפי שכליהם נקיים, רוצה לומר הכלים שהם אוכלים בהם ושותים בבית המשתה, אין משתמשין בו בכליהם ואין אוכלין אותו.

ואסור להדליקו בבית האבל לפי שכליהם מלוכלכין ואינם נקיים, ושמא ישתמשו בו בדבר אחר מלבד הדליקה.

ורבי יוסי אומר בבית האבל - אין משתמשין בו במאכל ודומה לו מפני כי באבלותם אינם מתעסקין במאכל ולא בזולתו. ובבית המשתה מפני שמחתם שמא ישתמשו בו בדבר אחר לבד ההדלקה.

ורבי מאיר אוסר - בבית המשתה מפני השמחה כדברי רבי יוסי, ואוסר בבית האבל מפני טינוף הכלים כדברי רבי יהודה.

ורבי שמעון מתיר - בבית המשתה מפני נקיות הכלים שלהם, ובבית האבל מפני אבלותם ודאגת נפשם, שאין מתעסקין בשום דבר ואינן קרבים לשום עסק.

ומה שחולקים כולם בבית האבל ובבית המשתה, לרוב משמוש ועסק בני אדם בחבורות הנכנסות לשם, ושמא יבואו לידי פשיעה.

והלכה כרבי שמעון: