רמב"ם על תרומות י

תרומות פרק יעריכה

משנה אעריכה

הדין שווה, בין שהיו עדשים של תרומה ובצל של חולין, או בצל של תרומה ועדשים של חולין, ובתנאי שיתן הבצל השלם בעדשים אחר בישולו או שיצאו ממנו מימיו, כי אחר כן כובש ולא תניח הבצל להטיל מכוחו דבר בעדשים, ולא יקבל גם כן מכוח העדשים. אבל אם נתבשל הבצל בעדשים, אפילו היה שלם, בודקין אותו בנותן טעם. וזו הבדיקה כאשר נגיד לך, כשנותנין בצל של תרומה לתוך עדשים של חולין טועמין העדשים, אם יש בהם טעם הבצל אסור לאכלם אלא לכהן. וכן אם נתן בצל של חולין לתוך עדשים של תרומה טועמים הבצל, אם נמצא שם טעם העדשים אסור לאכילה אלא לכהן.

וצחנה - הוא הסרחון והביאוש. אמר הכתוב "ועלה באשו ותעל צחנתו" (יואל ב, כ).

ודרך הבצל כשמבשלים אותו עם דבר סרוח, שמסיר זוהמתו ומתקן ריחו קצת תיקון. ואמר רבי יהודה כי כשנתבשל בצל של תרומה בתבשיל מוסרח, שמותר לאכול אותו התבשיל, לפי שהוא לא נתן הבצל לתוך התבשיל לתת בו הבצל טעם, אלא נתנו שם להסיר זוהמתו, ולפיכך לא נבדוק אותו בנותן טעם.

ואין הלכה כרבי יהודה:

משנה בעריכה

זה התפוח הנזכר, הוא של תרומה בלא ספק.

ופירוש שריסקו הוא, משכתשו מקצת כתישה.

וכבר קדם לנו, כי כשהחמיצה התרומה לחולין, שאותן חולין תרומה.

ושאר המאמר מבואר:

משנה געריכה

הסרת הפת מן התנור, נקרא רודה.

ואומר בכאן, כי כשרודה ככר אחת חמה ונתנה על פי חבית, שהיא מזיעה ושואבת ומתלחלחת מן היין שיש באותה חבית.

ושואבת - כמו מושכת.

והלכה כרבי יוסי:

משנה דעריכה

כמון - הוא ה"כמון".

והעיקר אצלנו, "ריחא לאו מלתא היא", וזה נוהג בכל איסורים שבתורה:

משנה העריכה

תלתן - ידוע. ובערבי "חלבה".

וידוע כי תרומה ומעשר שני, אין חייב בהן אלא הזרעים הנאכלים בלבד.

ודין ההקדש והשביעית והכלאים, נוהג בזרעים ובעץ.

והתלתן, טעם עצו כטעם זרעו, קרובים זה לזה:

משנה ועריכה

ידלקו - ישרפו. וכבר בארנו בכלאים, כי כלאי הכרם דינם שישרפו כולם.

ואמרם בכאן, חבילי תלתן של טבל - זה הטבל טבל של תרומת מעשר, והוא שנתן ישראל ללוי עשרה חבילות של תלתן, ויתחייב הלוי לכתשן ולתת עשירית הזרע לכהן. ואין ללוי רשות לומר לכהן טול חבילה אחת בלא כתישה, כי כמו שקבלתים אתן לך חלקך. וזה הוא קנס ללוי לפי שלקח מעשר קודם הכתישה, לפי שהוא הפסיד לכהן תרומה גדולה שיש באותו מעשר, כמו שבארנו במסכת ברכות בפרק שלשה שאכלו. וכן אמרו בתלמוד (ביצה יג.) "ולימא ליה, כדיהבו לי יהיבנא לך? אמר רבה, קנס הוא".

ואמרם בכאן מחשב - שמורה כי תרומת מעשר מוציאין אותו באומד, הוא דעת רבי אליעזר בן גומל, כי הוא אמר "ונחשב לכם תרומתכם" (במדבר יח, כז), בשתי תרומות הכתוב מדבר, אחת תרומה גדולה ואחת תרומת מעשר, כשם שתרומה גדולה אינה ניטלת אלא באומד ובמחשבה, כך תרומת מעשר אינה ניטלת אלא באומד ובמחשבה. וזו הסברא דחויה, והאמת מה שקדם לך "המונה משובח, והמודד משובח ממנו, והשוקל משובח משלשתן".

וזה הודיענו זה הדין בחבילי תלתן, אף על פי שהדין כללי לכל דבר שהוא חייב בתרומה, לפי שהתלתן טעם עצו ופריו קרובים, ושמא יעלה על דעתנו שנתחייב להוציא מעשר אפילו מעצו, הודיענו בכאן שאין אנו חייבים.

וכתישה בכאן, היא כמו הדישה וההדק:

משנה זעריכה

פצועי - הם הזיתים הכתושים או המעוכים, ואלו הזיתים הן מושכין.

ומי תרומה - הוא השראת התרומה, או דבר שנתערב בו דבר מן המשקין היוצאים מן התרומה:

משנה חעריכה

גרב - שם הכלי שמכבשין בו הדג כדי שיתקיים, בין שמכבשים אותו במלח או בחומץ או בזולתם.

וציר - שם לאותו המשקה שכובשין בו הדג, עם אותו הלחלוחית המחובר לדג, וכן אמרו (חולין צט:) "ציר זיעה בעלמא הוא".

ותנא קמא אומר, שאם מחזיק הכלי שכובשין בו סאתיים, וכל הדג שיש בו טהור, ויש בו מדג טמא משקל עשרה זוזי מזוזי ארץ יהודה, שהם חמשה סלעים בגליל, שהציר אסור, ואם הוא פחות הוא מותר. ובארו בתלמוד שהוא חלק מתשע מאות וששים, וזה יתבאר אחר שזכרנו כי הלוג שני ליטרא, והליטרא מאה זוז שהם חמישים סלעים.

ורבי יהודה אמר, עד שיהיה שיעור רביעית מדג טמא, בשיעור סאתיים מדג טהור, ואז יאסר צירו.

ורבי יוסי אומר, כי כשיהיה דג טמא חלק מששה עשר מן הדג הטהור, והוא שש רביעיות לסאה, שצירו אסור. וכבר בארנו בסוף פאה, שיעור הסאה והרביעית ומשקל הסלע.

וההלכה חלק באלף אסור, ואם הוא חלק מדג טמא ביותר מאלף מדג טהור, אז יהיה צירו מותר:

משנה טעריכה

חגבים - הם ממיני החגבים, אינם מבעלי חיים שיש להם דם, ולפיכך אינו פוסל צירן, כי מה ששותת מהם אינו דם אלא לחלוחית מעט מזער.

ועדות רבי צדוק, מקובל:

משנה יעריכה

כל הנכבשין זה עם זה מותרים - כיצד? שיכבשו ירק של חולין עם ירק של תרומה, אין אוסרין ירק של חולין.

וחסית - היא לשון יחיד מ"חסיות". וכבר בארנו כי "חסיות" השומים והבצלים ומיניהם, וזה לחריפותם וחידודם, ומפני כך שולט טעמם בכל מה שמכבשין עמהם:

משנה יאעריכה

אלו התנאים, כולם חולקים על סתם משנה שקדם, והוא כי המאמר הניקדם "התיר הכבישה בלבד".

ואמר רבי יוסי, כי אפילו השלקין, כששלקו ירק של חולין עם ירק של תרומה, שאינו נאסר הירק של חולין אלא אם היה הירק של תרומה תרדין. ונקרא בערבי "אלסלק".

ורבי שמעון נוטה לדעתו ואמר, שאם שלק כרובים של שקיא וכרובים של בעל, והיו הכרובים של בעל תרומה, שאסור לאכול הכרובים של שקיא שהם חולין, לפי שקלחי הכרוב רפין ובולעין לחלוחית הכרובים האחרים שהם תרומה.

והוסיף רבי עקיבא ואמר, אפילו המבושלים כמו הזרעים וזולתם, כשמבשלים תרומה עם חולין, לא יאסרו החולין אלא אם נתבשלו בשר עם ירק של תרומה, אז יאסר הבשר לזרים, לפי שהוא מושך את הירק ומתקן טעמו וזה ברור בו.

והוסיף רבי יוחנן בן נורי על זה ואמר, לא כל הבשר, אלא הכבד כשיתבשל בירק של תרומה אינו נאסר, לפי שהוא פולט ואינו מושך כלל.

ודבריהם כולם כשעבר אדם בדיעבד, אבל לכתחילה אסור כולם. ודבריהם דחוין, ואינו מותר אלא המכובשין בלבד, אבל זולתם בודקים אותם בנותן טעם. אבל הכבד כשנתבשל, אסור לאכלו הוא וכל מה שנתבשל עמו, לפי שהוא מלא דם, אלא באחד משלשה דרכים, אחד שיחלוט אותו בחומץ קודם בישולו עד שיתלבן, או במים רותחין, או להבהבו, ואחר כך יבשל אותו. ונהגו כל העם להבהבו בלבד, קודם בשולו:

משנה יבעריכה

תבלין אסורין - עניינו שיהיו אותם התבלין תרומה הקדש, או ערלה, או כלאי הכרם.

וחלמון - הוא אודם הביצה: