ברטנורא על תרומות יא

משנה תרומות, פרק י"א:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

אין נותנין דבלה וגרוגרות - של תרומה:

לתוך המורייס - שומן של דגים:

מפני שהוא מאבדן - שכן דרך דבלה וגרוגרות הנתונים במורייס לסחטן ולהוציא את מימיהן ואחר כך משליכן:

אבל נותנים את היין למורייס - רגילים היו לתת יין למורייס שלא היה בו שמנונית כל כך כדי למתקן ולתת בו טעם. הלכך מותר ליתן יין של תרומה לתוכו, ולא אמרינן לעבורי זוהמא בלבד הוא נותן את היין והוה כמאבדו:

אין מפטמין את השמן - של תרומה בעקרי בשמים שבולעים את השמן ואזיל לאבוד. אי נמי דלא חזי השמן לאכילה כשהוא מפוטם:

יינומלים - נותנים לתוך היין דבש ופלפלין:

ממעטו - שמתחסר ומתמעט על ידי הבשול. ואית דמפרשי שממעיטו משותיו, שאין בני אדם רגילין לשתות יין מבושל כמו חי:

מפני שהוא משביחו - ומתקיים יותר. ואין הלכה כרבי יהודה:

(ב)

סתוניות - ענבים שאינם מתבשלים עד ימות הסתיו, ורגילים לעשות מהן חומץ:

ושאר כל מי פירות - חוץ מיין ושמן:

מחייב קרן וחומש - לזר האוכלן בשוגג דחשיב להו משקה תרומה ממש:

ורבי יהושע פוטר מחומש - אבל קרן חייב, ולכתחלה אסורים לזרים:

מטמא משום משקה - טמאים, ומטמאים, ומכשירים זרעים לקבל טומאה כשאר משקים, דכתיב (ויקרא יא) אשר יבא עליו מים יטמא וכל משקה אשר ישתה:

כמוני פטמין - כפטם הזה שמונה צרורות בשמים שלו שלא בדקדוק וחוזר ומוסיף עליהם, אבל חכמים בדקדוק מנו שבעה משקים, שאלו בלבד טמאים ומטמאים ומכשירים הזרעים לקבל טומאה, ואין להוסיף עליהם. ושבעה משקין שמנו חכמים הם מים, טל, יין, שמן, דבש דבורים, חלב, דם. והלכה כרבי יהושע:

(ג)

אין עושין תמרים דבש - אם הם של תרומה או של מעשר שני. שהתמרים אוכל והדבש משקה, ואין מחזירים האוכל משקה:

אלא בזיתים וענבים בלבד - דבפירוש אמרה תורה בהם (במדבר יח) כל חלב יצהר וכל חלב תירוש:

אין סופגים את הארבעים משום ערלה - פירות של ערלה שסחטן והוציא מהן משקה, אין לוקה מן התורה השותה אותו משקה אלא בזיתים וענבים בלבד:

ואין מביאים בכורים משקין - דכתיב (דברים כו) את ראשית פרי האדמה. פרי אתה מביא ואי אתה מביא משקה:

אלא היוצא מן הזיתים ומן הענבים - דגמר בכורים מתרומה:

ואין מקריבים על גבי המזבח - אלא שמן למנחות ויין לנסכים:

(ד)

עוקצי תאנים - שבהם תאנים מחוברים לאילן:

הכליסין - רמב"ם פירש שהם מין ממיני התאנים:

(ה)

גרעיני תרומה - גרעינים שנמצאו בתוך פירות של תרומה כשהכהן אוכלם:

בזמן שהכהן מכניסן - ודעתו עליהם ולא הפקירן אסורים. וכגון שהן רכין וראוין לאכילה כגון גרעיני התפוחים והחבושין והאגסים, או שנשאר בהם לחלוחית שבני אדם מוצצים אות, י, כגון גרעיני התמרים וכיוצא בהם. אבל אינם ראויים כלל אפילו הכהן מכניסן הרי אלו מותרים:

עצמות הקדשים - בעצמות הראויין קצת לאכילה מיירי כגון ראשי כנפים והסחוסין:

המורסן - של תרומה, והן סובין הגסין מותר לזרים:

סובין - של חטין חדשות של תרומה אסורים לזרים. לפי שהחדשות הן לחות ואינם נטחנים היטב, ונשאר קמח הרבה מעורב בסובין:

ושל ישנות - של חטין ישנות. שהן יבשות ונטחנות היטב מותרות. שאין קמח מעורב בהן כלל. ועד ל' יום נקראים חדשות:

ונוהג בתרומה - בהוצאת הסובין והמורסן:

כדרד שנוהג בחולין - ואין כאן משום מאבד תרומה כשמשליך מה שאינו ראוי לאכילה:

המסלת - שקולט את הסולת כדי לעשות פת נקיה ביותר, ולא בירר מסאה אחת שהיא ששה קבין אלא קב או קבים:

לא ישליר את השאר - שהרי הוא ראוי לאכילה, ונמצא מאבד את התרומה:

(ו)

מגורה - אוצר שאוגרים תבואה לתוכו:

מכבד כדרכו - כדרך שרגילים לכבד האוצרות בעת שמפנים אותן:

(ז)

מטפח - מאסף את השמן בטפח שלו, כלומר מקנחו באצבעותיו:

(ח)

המערה - יין או שמן של תרומה מכד לכד, ואחר שעירה כל מה שבתוכו נטפו ממנו שלש טפין, טפה אחר טפה, כדרך הכלים לאחר שעירה כל מה שבתוכן:

נותן לתוכה חולין - וא"צ לקנחה יפה קודם שיתן החולין לתוכה:

הרכינה - הטה אותה על צדה, לחבית שהיה בה תרומה אחר שעירה כל מה שבתוכה ומיצה היין או השמן שהיה בה ונראה כנוס בתוכה:

הרי זו תרומה - ולא אמרינן חולין הן הואיל ועירה כל מה שבתוכה ונטפו ממנו שלש טפין:

בתרומת מעשר של דמאי - שהמעשר שלו, ונותן תרומת מעשר לכהן, ואם יש בידו א' משמנה שבשמינית הלוג צריך להוליכה לכהן, אבל פחות לא. והני מילי בטמא, אבל בטהור אפילו כל שהוא צריך לחזר בדמאי, אבל בודאי בין טמא בין טהור בין רב בין מעט צריך לחזר אחר כהן:

(ט)

כרשיני תרומה - עיקרם למאכל בהמה, דאי עיקרם למאכל אדם היה אסור להאכילן לבהמה. ומכל מקום חזו קצת למאכל אדם, דאי לא הוו חזו כלל לאדם, לא היו מפרישים עליהם תרומות ומעשרות, דמידי דלא חזי לאדם אין מפרישין עליו תרומות ומעשרות:

מאכילין אותן - כהנים לבהמתן:

מאכילה כרשיני תרומה - הואיל וגוף הבהמה לכהן אע"פ שמזונותיה על ישראל. ואין כאן משום גזל, שאם היה רוצה היה נותן התרומה לבעל הפרה ואנן סהדי דניחא ליה לבעל הפרה שיתן לה כרשיני תרומה כדי שיאכילנה בריוח, והוי כאילו זכה בהן כהן והוא מאכילן לבהמתו:

לא יאכילנה כרשיני תרומה - כיון שגוף הפרה לישראל, דכתיב (ויקרא כב) וכהן כי יקנה נפש קנין כספו, ונפש אפילו נפש בהמה במשמע. ואמר רחמנא קנין כספו דכהן ליכול בתרומה, קנין כספו של ישראל לא ליכול בתרומה:

ישראל ששם פרה מכהן - שקבל פרה מכהן בשומא כפי מה שהיא שוה עכשיו כך וכך דמים, ויטפל בה ישראל לפטמה, ומה שישביח על השומא יחלקו הריוח ביניהם:

לא יאכילנה כרשיני תרומה - שכיון שקבלה הישראל בשומתה כפי מה שהיא שוה, נעשית פרתו של ישראל ואינה אוכלת בתרומה:

וכהן שקבל פרתו של ישראל - בשומא בדרך זו:

מאכילה כרשיני תרומה - מפני שהיא נעשית פרתו של כהן משעה שקבלה עליו בשומא:

(י)

שמן שריפה - שמן תרומה שנטמאת. ואמאי קרי ליה שמן שריפה הואיל ולשריפה עומד:

ברשות כהן - היינו כשיש שם כהן, דנר לאחד נר למאה:

מדליק ברשותה - כשהיא שם:

מדליקין בבית המשתה - מתוך שעומדים בבגדים נקיים אין רגילין לטלטל נרות של שמן ממקומן שמא יטנפו את בגדיהם, הלכך ליכא למיחש שמא יטלטלו הנר ממקום שהכהן שם למקום שאין שם כהן, אבל בבית האבל שלובשין בגדים צואים חיישינן:

בבית האבל אבל לא בבית המשתה - בבית האבל מתוך שלבן נשבר ונכנע לא חיישינן שמא יוציאו הנר למקום שאין שם כהן, אבל בבית המשתה שהן שמחים ומתוך שמחתן רגילים להתעסק ולטלטל הנרות ממקום למקום חיישינן:

אוסר כאן וכאן - דתופס סברת שניהן לחומרא:

ור"ש מתיר כאן וכאן - דתופס סברת שניהם לקולא. והלכה כר"ש: