משנה תרומות יא ח
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת תרומות · פרק יא · משנה ח | >>
המערה מכד לכד ונוטף שלש טפים, נותן לתוכה חוליןט.
הרכינה ומיצה, הרי זו תרומה.
וכמה תהא יא בתרומת מעשר של דמאי ויוליכנה לכהןיב? אחד משמונה לשמיניתיג.
הַמְּעָרֶה מִכַּד לְכַד וְנוֹטֵף שָׁלֹשׁ טִפִּים, נוֹתֵן לְתוֹכָהּ חֻלִּין.
- הִרְכִּינָהּ וּמִצָּהּ, הֲרֵי זוֹ תְּרוּמָה.
- וְכַמָּה תְּהֵא בִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי וְיוֹלִיכֶנָּה לַכֹּהֵן?
- אֶחָד מִשְּׁמֹנָה לַשְּׁמִינִית:
המערה מכד לכד,
- ונטף שלש טפין - נותן לתוכה, חולין.
- הרכינה, ומיצת - הרי זו תרומה.
- כמה יהא בתרומת מעשר של דמאי,
- ויוליכנה לכוהן? -
- אחד משמונה - בשמינית.
- ויוליכנה לכוהן? -
אומר בכאן, כי כשעירה כד שיש בו שמן של תרומה או יין של תרומה בכד שני, לא נחייב אותו לקנח אותו הכד עד שלא ישאר שם לחלוחית, ואז יתן שם החולין, אלא מאחר שנתמצה מן הכד כל מה שהיה בתוכו, ונטפו ממנו שלש טיפים טיפה אחר טיפה, כאשר יארע לכלי כשמריקין ממנו כל מה שבתוכו, מותר לו לשים באותו הכד החולין.
ואם הניח הכד ולא נתן בו חולין אחר שעירה אותו, והטהו על צידו ונתמצה ונתכנס בו שום שארית, הרי זו תרומה. ולא נאמר כיון שיצא ממנו כל מה שיש בו טיפה אחר טיפה שלש טיפין, כל מה שנמצה ממנו אחר כך חולין, לפי שהסיח דעתו ממנו. ותרגום "הטי נא כדך"(בראשית כד, יד), "ארכיני כען".
וכבר בארנו כי הדמאי אין לכהן בו אלא תרומת מעשר.
ושמינית - הוא שמינית הלוג, וכבר בארנו שיעור הלוג.
וכשתהיה תרומת מעשר של דמאי שמינית השמינית או יותר על זה, אז יתחייב להטריח עצמו עד שיגיענה ליד כהן. ואם היה פחות מזה, אינו חייב להגיעו ליד כהן, אבל יצניענו עד שיבא כהן ויתננו לו או עד שיפסד.
וזכר בכאן את זה הדין, לפי שקדם לו הדבר בשיעורין הקטנים מן התרומה, שאינן ראוין לחוש בהם מפני מיעוטן, וכמו הגרגרים שנשרו באוצר והלחלוחית שנשארה בכד, וגם כן זכר שיעור תרומת מעשר שאין אדם חייב לטרוח ולהוליכה לכהן מפני מיעוטו:
נותן לתוכה חולין. ולא חשו חכמים לשמן תרומה הנדבק בדופני הכלי:
הרכינה ומיצה. בפרק המוכר את הספינה תנן הרכינה ומיצה הרי היא של מוכר והתניא הרכינה ומיצה הרי היא תרומה ושני משום יאוש בעלים נגעו בה:
תרומת מעשר של דמאי נותן לכהן. ואם נשאר בידו אחד מח' שבשמינית שבלוג לא חייבוהו חכמים להחזיר לכהן ובירושלמי אמר הדא דתימא בטמא אבל בטהור אפילו כל שהוא צריך להחזיר בדמאי אבל בוודאי בין טמא בין טהור בין רב בין מעט צריך להחזיר:
ירושלמי (שם) תני רבי חלפתא בן שאול קדרה שבישל בה תרומה מגעילה ג' פעמים בחמין ודיו אמר רבי בא ואין למדין ממנה לענין נבלה אמר רבי יוסי קשיתה קומי רבי בא תרומה בעון מיתה ונבילה בלאו ואת אמר' הכין אמר ליה כמ"ד קיבלו עליהן את המעשרות רבי יוסט' בשם רבי בעא קומי רבי מנא תנן הרכינה ומיצה הרי זו תרומה ואת אמר' הכין אמר ליה כאן על ידי האור הוא נגעל פירוש קדרה של חרס ואף על גב דחרס אינו יוצא מידי דופנו בתרומה הקילו לפי שמאליהן קיבלוה כמו שפירשתי בשביעית (פ"ו מ"א) סבר תרומה בזמן הזה דרבנן ופריך ממה שמחמיר במתניתין גבי הרכינה לא היה לנו להקל ומשני שהאור מגעילה ואין זו קולא ויש ללמוד ממתני' דהני גתות שדרך בהן נכרי כשבא ישראל לנגבן מכבד כדרכו ואין מחייבין אותו ללקט החרצנים שבין הגתות כדאשכחן במתני' המפנה חטים של תרומה מן המגורה ונותן לתוכה חולין ונוהג בהן מנהג חולין לאכול הזרים ושלא לשומרן בטהרה דאין זה מבטל איסור לכתחלה שלא נתכוון לבטל ומיהו כוס שפינו ממנו יין נסך לא שרי למרמי ביה חמרא אע"ג דתנן גבי חבית תרומה ולא חייבוהו לטפח לא דמי דההיא לא איירי ברוצה לתת לתוכה חולין ולהאכיל לזרים אלא לענין איסור תרומה איירי ולא חייש במה שמתייבש כוס של שמן והולך וכלה ועוד היה ראוי לפרש בשנשפכה לארץ כעין טיפוח דמס' שבת בפ' חבית (דף קמג:) אי לאו משום דלא קתני הכא חבית שנשברה כדקתני התם ובהדיא אמרינן בפר' אין מעמידין (דף לג.) דקנקנים של נכרים אסור למירמי בהו חמרא וכסי משכשכן במים ומיהו אין ראיה מזה לדידן דסתם יינן שבכל הגמרא אסור בהנאה ואוסר במשהו אבל עכו"ם דבזמן הזה היה אומר רבי שמואל שהן כתינוק שאינו יודע בטיב עכו"ם ומשמשיה ולא מיתסר בהנאה אלא בשתיה ואינו אוסר אלא בס' לפי מה שפסק רבינו תם דמין במינו בס':
המערה - יין או שמן של תרומה מכד לכד, ואחר שעירה כל מה שבתוכו נטפו ממנו שלש טפין, טפה אחר טפה, כדרך הכלים לאחר שעירה כל מה שבתוכן:
נותן לתוכה חולין - וא"צ לקנחה יפה קודם שיתן החולין לתוכה:
הרכינה - הטה י אותה על צדה, לחבית שהיה בה תרומה אחר שעירה כל מה שבתוכה ומיצה היין או השמן שהיה בה ונראה כנוס בתוכה:
הרי זו תרומה - ולא אמרינן חולין הן הואיל ועירה כל מה שבתוכה ונטפו ממנו שלש טפין:
בתרומת מעשר של דמאי - שהמעשר שלו, ונותן תרומת מעשר לכהן, ואם יש בידו א' משמנה שבשמינית הלוג צריך להוליכה לכהן, אבל פחות לא. והני מילי בטמא, אבל בטהור אפילו כל שהוא צריך לחזר בדמאי, אבל בודאי בין טמא בין טהור בין רב בין מעט צריך לחזר אחר כהן:
[*נותן לתוכה חולין. אף כי עדיין יש טפות של תרומה אין לחוש הואיל ואין מתכוין לבטל. מהני שני בבי משמע דדבר שאינו נחשב בעיני המבטל ושאין כוונתו לבטל. לכתחלה [מותר ואף] (אף) בתוספתא התיר עד כאן לשון הפירוש שהזכרתי]:
הרכינה. פירש הר"ב הטה. תרגום הטי נא כדך (בראשית כד) ארכיני כען. ומיירי שעדיין לא נתן בתוכה חולין אלא דהוה אמינא שהן חולין מפני שהסיח דעתו מהן. הרמב"ם. [*ועיין מ"ש במשנה ח פרק ה דב"ב]:
*) ?הרכינה. כתב הרמב"ם ואם הניח הכד ולא נתן בו חולין אחר שעירה אותו והטהו על צדו ונתמצה ונתכסה בו שום שארית הרי זו תרומה. ולא נאמר כיון שעירה ממנו כל מה שיש בו טפה אחר טפה שלש טפין. כל מה שנמצא בו אח"כ חולין. לפי שהסיח דעתו ממנו עכ"ל. ומזה תבין פי' הר"ב על נכון כי דבריו לקוחים מדברי הרמב"ם:
וכמה תהא בתרומת מעשר. כתב הרמב"ם וזכר בכאן זה הדין לפי שקדם לו הדבר בשיעורין הקטנים מן התרומה שאינן ראוין לחוש בהן מפני מיעוטן כמו הגרגרים שנשארו באוצר ובלחלוחית שנשארה בכד וג"כ זכר שיעור תרומת מעשר [של דמאי] שאין אדם חייב לטרוח ולהוליכה לכהן מפני מיעוטה:
ויוליכנה לכהן. כלומר שאינו רשאי להניחה במקום הפקר אבל לא שמחוייב הוא להביאה אל הכהן. דהא פסק הרמב"ם מההיא דסוף פרק הזרוע דחולין [ד' קלד:] דאין ישראל חייבים להטפל ולהביאה מן הגורן לעיר וכו'. בפרק י"ב סימן י"ז ומשנתנו פסק בפרק ג' סימן ט"ז:
[*אחד משמנה לשמינית. והוא הקרטוב. ודרכן להפליג במדה זו מפני קטנותה. שכן אמרו אפילו חסר קרטוב. בפרק ג דמקואות ופרק יב דמנחות:
(ט) (על המשנה) חולין. אף כי עדיין יש טפות של תרומה אין לחוש הואיל ואינו מתכוין לבטל מהני שני בבי משמע דדבר שאינו נחשב בע. ני המבטל ושאין כוונתו לבטל לכתחלה מותר. תוי"ט בשם הפירוש:
(י) (על הברטנורא) תרגום הטי נא כדך (בראשית כ"ד) ארכיני כען ומיירי שעדיין לא נתן בתוכה חולין אלא דהוי אמינא שהן חולין. מפני שהסיח דעתו מהן. הר"ם:
(יא) (על המשנה) בתרומת. וזכר בכאן זה הדין לפי שקדם לו הדבר בשעורין הקטנים מן התרומה שאינן ראוי לחוש בהן ספני מיעוטן כו' ג"כ זכר שיעור תרומת מעשר של דמאי שאין אדם חייב מפני מעוטה. הר"מ:
(יב) (על המשנה) ויוליכנה לכהן. כלומר שאינו רשאי להניחה במקום הפקר אבל לא שמחויב הוא להביאה אל הכהן דאין ישראל חייבים להטפל ולהביאה מן הגורן לעיר. הר"ם:
(יג) (על המשנה) משמנה לשמינית והוא הקורטב ודרכן להפליג במדה זו מפני קטנותה שכן אמרו אפילו חסר קורטב. תוי"ט:
המערה מכד לכד וניטף שלש טפים נותן לתוכה חולין: כך צ"ל. אבל בספר יראים סימן קמ"ו מצאתי כתוב ואין לטעות ולהביא ראיה שאין להקפיד ולבטל איסור לכתחלה בבטול טפיחת הדם דתנן בשלהי תרומות המערה מכד לכד ניטף שלש טפים ונותן לתוכה חולין דהתם בתרומה גדולה איירי שאין קדושה תלוי' אלא בדעת התורם ואמור רבנן שאין דעת התורם על טפיחת כלי אחר נטיפת שלש טפים ע"כ. בסוף הלכות תרומות כתב הרמב"ם ז"ל קדרה שבישל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בשל בנותן טעם ואם שטף הקדרה במים או ביין ה"ז מותר לבשל בה בשל במקצת הכלי אין צריך לשטוף את כולו אלא שיטף את מקום הבשול בלבד ע"כ. וכתב בתשובה לחכמי לוניל שמזו המשנה דייק שאין צריך הגעלה לכלי של תרומה כדי לבשל בו חולין אלא שטיפה בלבד וק"ו הדברים אם היין או השמן הנשאר בדופני הכד אינו מדמע אע"פ שאילו הרכין הכד על צדו היה מתמצה תרומה המדמעת וכל הצחצוחין הנשארים שם הן עצמן של תרומה ק"ו הדברים לקדרה שנבלעה התרומה בחרסיה שאין בו ממש ודאי ולא הוא עין תרומה אלא המים שנתבשלה בהן התרומה הם הנבלעים בקדרה ואין לאותו היוצא אם יצא לא ממש ולא טעם ולפיכך אני אומר שאין הקדירה צריכה אלא רחיצה בלבד ולא הצרכתי רחיצה אלא מפני שהיא ע"י האור להחמיר אבל ליתן לה חולין ע"י צונן אינה צריכה רחיצה כמו המערה מכד אל כד ע"כ בקצור מופלג וראיתיה בכתיבת יד באורך. ובכסף משנה העתיקה שם בקצור מעט. ובחדושי הרשב"א ז"ל פ' הספינה דף פ"ז כתוב בסוף דבריו למדנו מענין המשנה שמאחר שעירה החבית וניטף ג' טפים השאר בטל הוא בדופני החבית לענין זה שמותר להרבות עליו חולין והוא בטל בהן ואינו מדמע קל הוא שהקלו חכמים בדבר מפני שאי אפשר להטריח על הצבור יותר מדאי ע"כ. ועי' בפי' הר"ש ז"ל שכתב דיש ללמוד ממתני' דלעיל דקתני מגורה שפינה ממנה וכו' אין מחייבין אותו וכו' יש ללמוד דהני גתות שדרך בהן עובד כוכבים כשבא ישראל לנגבן מכבד כדרכו ואין מחייבין אותו ללקט חרצנים שבין הגתות ומיהו כוס שפינו ממנו יין נסך לא שרי למרמי בי' חמרא אע"ג דתנן גבי חבית תרומה דלא חייבוהו לטפח ל"ד דההיא לא איירי ברוצה לתת לתוכה חולין ולהאכיל לזרים אלא לענין איסור תרומה איירי וכו' כדכתיבנא לכולה מלתא לעיל:
הרכינה ומיצתה: מאי דקשה אמתני' מההיא דהרכינה ומיצת הרי היא של מוכר דתנן בפ' המוכר את הספינה נכתב שם דטעמא דהוי התם של מוכר מפני שמתייאש הלוקח ממנו שטורח לו להמתין עד שיתמצה אבל הכא גבי תרומה דלא שייך יאוש תנן דהוי תרומה ואסורה לזרים ע"כ אבל אי לאו משום טעם יאוש התם נמי המצוי היה ראוי לתתו ללוקח כמו הכא שניתן לכהן וה"נ משני הכא בירושלמי:
כמה תהא בתרומת מעשר של דמאי: מפרש בירוש' דקאי אהרכינה ומיצתה כמה תהא תרומת המצוי ויחזירנה אחד משמונה וכו' הר"ש שירילי"ו ז"ל. ואית דגרסי כמה יהא וכו':
תרומת מעשר של דמאי: מש"ה תני תרומת מעשר דמצי למתני בה של דמאי דאילו תרומה גדולה ליתה בדמאי דלא נחשדו עמי הארץ עליה:
יכין
המערה: מריק משקה תרומה:
מכד לכד ונוטף שלש טפים: טפה אחר טפה כדרך הכלי כשהורק:
נותן לתוכה חולין: וא"צ לקנחה:
הרכינה: ר"ל ואם הטה החבית אח"כ:
ומיצה: ומיצה וכינס מה שנשאר בו אחר הטפת ג' טפים הנ"ל:
וכמה תהא בתרומת מעשר של דמאי: שהפרשתה בספק וטמאה מטומא' ע"ה:
ויוליכנה לכהן: אפי' תרומה דאוריי' והיא טהורה א"צ להטריח א"ע להביאה להכהן אלא הכהן יבוא ויטלנה. אלא ר"ל שיסבב שתבוא ליד כהן ולא תאבד:
אחד משמנה לשמינית: הוא ס"ד שבלוג או שפ"ד שבביצה [והוא קורטוב שנזכר בכ"מ] אז אינו רשאי להפקירו רק שא"צ להטריח ולהביאו הוא לכהן. אבל בפחות מזה מאבדו בידים מיהו בטהור או בוודאי טבול לתמ"ע אפי' טמא. אז אפי' הוא מעט אינו רשאי לאבדו. וזכר זה כאן מדאיירי נמי לעיל בשאר דברים שא"צ לחוש לפסידו דכהן במעוטן:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת