ברטנורא על ערלה א

משנה ערלה, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

ברטנורא על · ערלה · א · >>

(א)

הנוטע לסייג - שיהיה האילן גדר לכרם:

ולקורות - לגדל עצים לעשות מהן קורות לבנין, ואין עיקר נטיעתו לאכול הפירות:

פטור מן הערלה - דכתיב (ויקרא יט) ונטעתם כל עץ מאכל את שהוא למאכל חייב, לסייג ולקורות ולעצים פטור:

הפנימי למאכל - נתכוין שיחור פנימי יהיה למאכל ויחור החיצון לסייג אע"פ שהכל אילן אחד החיצון פטור: ואין הלכה כרבי יוסי:

(ב)

ומצאו נטוע - פטור. דכתיב (שם) כי תבואו אל הארץ ונטעתם, פרט לנטעו עובד כוכבים עד שלא באו לארץ:

נטעו - בין ישראל בין עובדי כוכבים לאחר שבאו לארץ, אע"פ שלא כבשו ישראל את הארץ חייב דכתיב (שם) כל עץ בין נטעו ישראל בין נטעו עובד כוכבים:

הנוטע לרבים - שנטע ברשותו לצורך רבים:

חייב - דכתיב (שם) יהיה לכם ערלים להביא הנטוע לרבים:

ורבי יהודה פוטר - סבר ונטעתם נמי משמע לרבים ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט. ורבנן סברי ונטעתם כל אחד לעצמו משמע. ואין הלכה כר' יהודה:

והנוטע ברשות הרבים - לצורך עצמו:

והעובד כוכבים שנטע - בשדה של ישראל :

והגזלן - שגזל קרקע ונטעה, ונתיאשו הבעלים ממנה:

והנוטע בספינה - אע"פ שאינה נקובה, אם היא של חרס לפי שאין כלי חרס עומד בפני השרשים והן מפעפעין דרך החרס ויונקים מן הקרקע. אבל של עץ בעי נקיבה:

והעולה מאליו - ודוקא במקום ישוב, אבל במקום יערים ומדברות לא:

(ג)

אילן שנעקר - שעקרתו הרוח או שטפו נהר והוליכו למקום אחר:

והסלע עמו - העפר שסביב השרשים קרוי סלע. לפי שהוא נעשה שם קשה כסלע. וקאמר שאם היה אותו עפר עמו והוסיף עליו עפר ונשרש שם בארץ רואים, אם יכול לחיות מן העפר שבא עמו בלא תוספת עפר אחר, [הרי] הוא כנטוע במקומו הראשון ופטור מן הערלה. ואם לאו הרי הוא כאילן העולה מאליו וחייב:

זעזעתו המחרישה - ונתפזר ממנו העפר ונתגלו השרשים:

(ד)

ונשתייר בו שורש - מחובר לקרקע שלא נעקר:

כמחט של מתוח - גרסינן, כלומר שיעור עובי השורש כמחט שהאורגים מותחים בו הבגד, אחר שארגוהו, להפשיטו ולהרחיבו:

(ה)

ובו בריכה - מנהג עובדי אדמה שחופרים גומא ולוקחים יחור אחד מן האילן וטומנין אותו באותו גומא ויוצא שורש היחור מצד אחר ונעשה שם אילן, וראש היחור נשאר מחובר באילן. ואין דין ערלה נוהג בו בעודו מחובר לאילן ויונק ממנו אע"פ שהוא יונק גם מן הקרקע. ואם נעקר אילן הזקן מן הקרקע ונמצא שכל חיותו ויניקתו עתה מן הבריכה:

חזרה הזקנה להיות כבריכה - ושניהם, הזקנה והבריכה הוו כאילו נטעו, עתה ומונים להם שלש שנים משעה שנעקר האילן:

הבריכה שנה אחר שנה - לאחר שהגדילה בריכה ראשונה לקח ממנו יחור והבריכו בארץ וכן עשה כמה פעמים זה אחר זה:

מונה - לכולן שני ערלה משנפסקה הבריכה הראשונה מן האילן:

ספוק גפנים - דרך עובדי אדמה שלוקחים זמורה ארוכה מגפן זו ומושכים אותה לגפן שבצדה ומרכיבין הזמורה בגפן וזהו הנקרא ספוק ופטור מן הערלה. והא דתנן א' הנוטע וא' המבריך וא' המרכיב חייב בערלה, התם מיירי כשחתך הזמורה מן הגפן, או היחור מן האילן ואח"כ הבריכן או הרכיבן:

מקום שכחה יפה מותר - אם הזמורה שהבריכוה בגפן כוחה יפה וינקה מן הגפן אשר ממנה לוקחה , מותר ופטורה מן הערלה. ואם כחה רע חייבת בערלה. ואין הלכה כרבי מאיר:

והיא מלאה פירות - אם תלשן מיד, הן מותרין מפני שגדלו בהיתר. ואם הניחן באילן וגדלו לאחר שנפסקה ואין בפירות שגדלו כבר מאתים לבטל התוספת, אסור, דערלה אוסרת עד מאתים. והוא הדין באילן זקן שנעקר ובו פירות, וחזר ושתלו:

(ו)

שנתערבה בנטיעות - של היתר, ואינו מכיר הנטיעה של ערלה:

ושל כלאי הכרם - כגון שהעביר עציץ נקוב תחת גפן אחת ונאסרה , ואינו מכירה בין שאר גפנים:

הרי זה לא ילקוט - דכיון שאינו מכיר אותה של איסור כולן אסורות:

אף יתכוין וילקוט - דחזקה אין אדם אוסר כרמו בנטיעה אחת ולא חיישינן דלמא אתי לערב הנטיעה לכתחילה. ואף על גב דבעלמא אין מבטלין איסור לכתחלה הכא מלתא דלא שכיחא היא ולא גזור. ואין הלכה כר' יוסי:

(ז)

ומי גפנים - המים היוצאים מן הגפנים כשחותכים אותם או את הזמורות בימי ניסן:

הסמדר - הוא הפרח שממנו יצא הבוסר. אבל הבוסר עצמו הכל מודים שהוא פרי :

מותרים בערלה - דכתיב (ויקרא יט) ועילתם ערלתו את פריו והני לאו פרי נינהו:

וברבעי - נאכלין בשנה רביעית חוץ לירושלים בלא פדיון דיהיה כל פריו קדש הלולים כתיב (שם) והני לא הוי פרי:

ובנזיר - מותר הנזיר לאכלם דבנזיר כתיב (במדבר ו) לא יאכל והני לאו בני אכילה נינהו:

ואסורים באשרה - דכתיב (דברים יג) ולא ידבק בידך מאומה מן החרם ואשרה הוא אילן הנעבד :

המעמיד בשרף הערלה - המעמיד גבינה בשרף הנוטף מעצי ערלה:

שרף גומ"א בלע"ז, וסבר רבי אליעזר דשרף הוי פרי, בין באילן העושה פירות בין באילן שאינו עושה פירות. ואין הלכה כר' יוסי ולא כר' אליעזר:

בשרף הפגים - שרף הנוטף מן הפירות שלא בשלו כל צרכן. והלכה כרבי יהושע:

(ח)

ענקוקלות - לשון נוטריקון ענבים דלקו תלת. כלומר שלקו קודם שהביאו שליש בישולן:

והחרצנים - גרעינים שבתוך הענבים:

והזגים - הקליפות שבחוץ:

והתמד - שנתן מים על גבי שמרים או על גבי החרצנים והזגין, ויש בהם טעם יין:

והנץ שלהן - פרח שעל גבי הפטמא:

והגרעינין - גרעין של כל פרי כגון הגרעינים הנמצאים בתוך התמרים והזיתים והאפרסקים, וכיוצא בהן:

אסורים בערלה - דכתיב (ויקרא יט) את פריו את הטפל לפריו:

ומותרים ברבעי - שנטע רבעי אינו אסור בהנאה, אלא נאכל לבעלים בירושלים כמעשר שני. ואין מתקדש בקדושת מעשר שני אלא דבר הראוי לאכילה :

נובלות - פירות הנושרים מן האילן קודם גמר בישולן:

כולן אסורות - בין בערלה בין ברבעי בין באשרה בין בנזיר:

(ט)

נוטעים יחור של ערלה - שהעץ מותר בהנאה. אבל לא האגוז שהוא פרי ואסור בהנאה. ומודה רבי יוסי שאם נטע והבריך והרכיב שהוא מותר דזה וזה גורם מותר:

בכפניות - יחור שיש בו כפניות, תמרים בעודן סמדר נקראים כפניות רבי יוסי לטעמיה דאמר הסמדר אסור מפני שהוא פרי. והלכה כמותו דמותר ליטע יחור של ערלה ואין הלכה כמותו שאוסר בכפניות: