עיקר תוי"ט על ערלה א
משנה ערלה, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב
(א) (על הברטנורא) בירושלמי כתב לסייג לקורות ולעצים פטור, ולא קשיא דקורות היינו לבנין כפי' הר"ב ועצים היינו להסקה:
(ב) (על המשנה) והחיצון פטור. בירושלמי מפרש טעמיה ממשמע שנאמר לא יאכל אנו יודעין שבעשן מאכל הכתוב מדבר מה תלמוד לומר ונטעתם כל עשן מאכל לומר לך את שהוא למאכל כגון הפנימי חייב. ואת שהוא לסייג כו' כגון החיצון פטור:
(ג) (על הברטנורא) וכ"כ הר"מ ענינו שנטע לישראל בשכירות או בחנם אבל אם נטע הנכרי לעצמו וקנה ממנו הישראל אח"כ אינו חייב בערלה ע"כ. וא"כ מ"ש הר"ב בתחלת המשנה בין נטעו נכרי היינו נמי דוקא כשנטעו לישראל מיהו בספ"ג מפרש דנכרי הנוטע לעצמו נמי נוהג ערלה וכן בפי' הר'ש ואף הר"מ בחיבורו חזר בו וכתב דנכרי הנוטע לעצמו חייב בערלה וע"ע:
(ד) (על הברטנורא) כלומר אע"פ שבפני הזרעים. עומד ובעי נקיבה והיינו דבמ"ב פ"ב דחלה מפרש בספינה נקובה. ולא מחלק בין עשן לחרס:
(ה) (על המשנה) מצדו. פירוש ע"י רוח או נהר דומיא דרישא:
(ו) (על המשנה) כעפר. שינענע האילן עצמו ויעלה אותו ממקומו אבל לא יפרישנו מן הארץ ואח"כ יתן העפר סביביו הר"מ. ולכן הגירסא בעפר בבי"ת:
(ז) (על המשנה) אילן שנעקר. מהעפר שסביביו:
(ח) (על הברטנורא) וז"ל הערוך. האורגים יש להם עשן ארוך ברוחב היריעה ובראשיו שני מחטין שבורין ונועצים ברוחב היריעה מכאן ומכאן כדי למושכה ולמותחה ומכלי האורגים הוא:
(ט) (על הברטנורא) הרא"ש בשם הר"ש בספ"ק דקדושין כתב ויוצא ראש היחור:
(י) (על המשנה) שנה אחר שנה. פירושא דרישא הוא הר"מ:
(יא) (על הברטנורא) כלשון הרכבה באילן כו' ושייך לשון ספוק בדבר הקצר כשמחבר בו דבר אחר להאריכו בדבר אחר כדתנן בפ' לולב הגזול ספקו בחוט. הר"ש וספקה בחבל דפ"ו דכלאים:
(יב) (על המשנה) אע"פ כו'. שהבריך הספוק הזה בארץ וטמנו בעפר דאיכא למיחש שמא השריש בארץ קודם שנאחז בזקנה אפ"ה מותר כדמפרש בירושלמי דשרשין אין בהם ממש כלומר ואפילו את"ל בעלמא דאין זקנה מתרת ילדה הנטועה מקודם שספקה אח"כ בזקנה (כמ"ד א' בירושלמי) הכא שרי אפילו השרישה קודם דאין ממש בגרופית זו שספק. הר"ש:
(יג) (על הברטנורא) ומפרש בירושלמי דת"ק נמי ס"ל דאזלינן בתר יניקתו ואם אינו יונק מכח הזקנה דאסור. ונוכל לעמוד על זה בעלין. שכשהיא יונקת מן הזקנה הופכת עליה שלא יעמדו כנגד העלין של האב. ואם לאו הופכת עליה כלפי עלי הזקנה. וסימן לדבר דאכיל מתבריה מתבייש להסתכל בו, וכי פליגי בנשרו העלין. וליכא למיקם עליה דמילתא מכח העלין. הר"ש:
(יד) (על הברטנורא) ובספ"ז דכלאים פרשתי דלא נאסרו הגפנים אא"כ הניח העציץ בקרקע:
(טו) (על הברטנורא) גמ' גיטין דף נ"ד ופרש"י אין לך אדם נוטע ערלה בין שאר נטיעות בלא סימן. ואוסר כרמו בשביל נטיעה אחת וכיון דלא שכיחא לא החמירו בה רבנן:
(טז) (על הברטנורא) כלומר וטעמא דשמא לכתחלה יערב איסור בהיתר בכדי שיתבטל והכי נמי ניחוש:
(יז) (על המשנה) והלולבים. ענפים הרכים היוצאים בראשי הבדים הקשים והם רכים מאד. הר"מ:
(יח) (על הברטנורא) ולא קשה על מה שכתבתי במשנה ה' פרק ה' דמעשר שני דבוסר נמי נקנה במתנה ואע"ג דאין נטע רבעי ניתן במתנה כדאיתא התם. דמכל מקום דין נטע רבעי יש לו אלא משום שלא הגיע עדיין לעונתו ניתן במתנה (וע"ש בתוי"ט):
(יט) (על הברטנורא) ועיין עוד מ"ז פ"ג דע"ז ועיין רפ"ג דסוכה:
(כ) (על המשנה) מעמיד. פירושו שמקפיא החלב ועושה ממנו גבינה כמו כגבינה תקפיאני. הר"מ:
(כא) (על המשנה) מותר. לכאורה נראה דלא אמר ר"י דשרף עלים ועקרים מותר אלא באילן העושה פירות דביה איירי כאמרו בשרף פגים. אבל באינו עושה פירות מודה דקטפו זהו פריו וכן מורה בפירוש הר"מ מ"ו פ"ז דשביעית. אמנם בתבורו משמע שאין לחלק. וע"ע תוי"ט:
(כב) (על המשנה) ובאשרה ובנזיר. באשרה מדכתיב (דברים י"ג) ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. ובנזיר מדכתיב (במדבר ו') מחרצנים ועד זג לא יאכל ואומר (שם) חומץ יין וחומץ שכר וכל משרת ענבים כו':
(כג) (על הברטנורא) ורבעי איתקש למעשר שני. וכ"כ הר"מ ובמתניתין דלעיל כתבו דהני לאו פרי נינהו. היינו טעמא משום דלעיל בערלה נמי מותרים מה"ט דלאו פרי נינהו. ורבעי מהערלה הוא בא שכן במ"ג פ"ב קרי לה תנא ערלה לנטע רבעי משום דמערלה הוא בא. הלכך ניחא להו לפרושי לעיל טעמא דשייך גבי ערלה אע"ג דטעמא דמפרש גבי נזיר דלאו בני אכילה נינהו שייך נמי גבי נטע רבעי כדמפרש הכא אבל הכא דמרבינן להני לענין ערלה מאת פריו הטפל לפריו וה"א דה"ה לרבעי כיון שמערלה הוא בא הלכך איצטריכו להקישא דמע"ש:
(כד) (על המשנה) יחור. דלא גזרינן יחור אטו אגוז. תו':
(כה) (על הברטנורא) גמרא דע"ז דף מ"ט. ופרש"י בלשון אחרון אם נטע האגוז של ערלה שהוא איסור הנאה. ולכשיגדל ונעשה נטיעה הבריכה והרכיבה באילן דהיתר מותר דאותן פירות שטוען אחר זמן באין נמי ע"י האילן של היתר. וקשיא לי דבלא הבריך והרכיב נמי איכא זה וזה גורם אגוז דאיסור וקרקע דהיתר עכ"ל. וכתבו התוספ' דלא דק דאין נקרא זה וזה גורם אלא כששניהם מענין אחד כמו הרכבת אילן איסור באילן היתר ששניהם אילן וכמו זבל נבייה וקרקע. אבל אגוז וקרקע ב' ענינים הם: