רמב"ם על סנהדרין ד

סנהדרין פרק דעריכה

משנה אעריכה

אמרו אחד דיני ממונות בדרישה וחקירה - זהו דבר תורה, אבל כדי שלא תנעול דלת בפני לווין אמרו שלא יאריכו הדרישה והחקירה בדיני ממונות.

אבל הבדיקה אין לסמוך עליה בדיני ממונות כלל וכלל, אלא אם כן היה באותו הדין דבר נסתר כמו שאמרו דין מרומה. וההפרש בין חקירה ודרישה והבדיקה, כי החקירה והדרישה הם הדברים המורים אל העניין בדין, כגון כמה הלוה לו, ומתי הלוה לו, ועל אי זה דרך הלוהו, ובאיזה מקום הלוהו לו כלומר באי זה עיר. ובדיקה הוא בדברים שאינם מורים בעניין, כגון שנאמר איזה בגד היה לבוש המלוה או לוה בשעה שלקח המעות, או עומד היה אחד מהם או יושב, והמעות אם היו בבגד משי או בבגד צמר, וכיוצא בדברים אלו שהן בדיקות שאינן מועילות בעניין הדין.

ועל פי שנים לחובה - כגון שיהיו אחד עשר דיינין אומרים זכאי ושלשה עשר דיינין אומרים חייב, דמוסיף מניין המחייבים על המזכים שנים ואז יהרג.

ואם תאמר איך יתכן זה ובית דין הם עשרים ושלושה בלבד כמו שקדם באורו, ואי אפשר שיוסיפו המחייבין על המזכין שנים אלא כשהבית דין הם עשרים וארבעה כמו שזכרנו. התשובה על זה היא, כי כשיאמרו אחד עשר זכאי ואחד עשר חייב ואחד איני יודע, שראוי שיוסיפו הדיינים שנים כמו שהקדמנו, ויהיו אותם שנושאין ונותנין עשרים וארבעה ויתכן בהם מה שזכרנו מתוספת המחייבים על השנים. וסמכו זה העניין למה דאמר רחמנא "לא תהיה אחרי רבים לרעות"(שמות כג, ב), כלומר שיהיו הרבים לרעה לא תשמע להם אלא כשיהיו אותם הנוספים רבים, והם שיוסיפו הדיינים לרעות שנים או יותר.

ולפיכך אין דנין בערב שבת - לפי שגמר דין יבא בשבת ואין מותר להמית בשבת, כמו שנאמר "לא תבערו אש בכל מושבותיכם"(שמות לה, ג), רוצה לומר ואפילו במושבות בית דין לא ישרפו בו מי שנתחייב שריפה. וכן שאר העונשין אין גומרין בשבת:

משנה בעריכה

בדיני נפשות אין שומעין דברי הגדול אלא עד לאחר הכל, לפי שאם יתחיל הגדול אסור לנשארים לחלוק עליו, כמו שנאמר "לא תענה על ריב"(שמות כג, ב) והוא כתוב "רב", כלומר מה שידבר בו הגדול בחכמה לא תחלוק עליו, ולפיכך אין שומעין דעתו אלא בסוף.

ומה שאמר הכל כשרים לדון - ואפילו גר הוא כשאמו מישראל, וכמו כן ממזר כשר לדון דיני ממונות:

משנה געריכה

עגולה - סביב.

וטעם דברי רבי יהודה, כדי שיהיו שני עדים על המזכין, ושני עדים על המחייבים.

והלכה כחכמים, ואין הלכה כרבי יהודה:

משנה דעריכה

כבר נתבאר מדברנו בפרק ראשון מזו המסכתא, שכל בית דין של שלשה ועשרים יש לו לפניהם שלש שורות, ובכל שורה מהם גם כן עשרים ושלושה מסודרין ראשון ושני ושלישי עד סופם כפי מעלתם בחכמה:

משנה העריכה

מאומד - הוא מה שנוטה עליו המחשבה ברוב, והראיה בדברים הדומים לעניין.

וחותמו של אדם הראשון - הוא צורת מין האדם, אשר בה האדם אדם, ובה ישתתפו כל האדם, ואף על פי שהכל מקבלין אותה צורה ישתנו אישיהם במאורעים רבים כמו שהוא מצוי ונראה.

ומינים - הם היוצאים מכלל דת כל אומה ואומה. וכבר בארנו במה שהקדמנו שזה השם אינו נופל (אלא) על צדוקים וביתוסים בלבד: