רמב"ם על נדרים יא

נדרים פרק יאעריכה

(א)

ואלו נדרים שהוא מפר דברים שיש בהן כו' — השבועות נקראו גם כן נדרים, וכן אמרו בש"ס. והביאו ראיה על זה, ממה שאמר (משנה נדרים א א): "כנדרי רשעים, נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה". ולכך אמרו בכאן: אלו נדרים, והביא דמיון מנזיר ודמיון משבועה. אמנם דמיון הנדר באמרו: "אם ארחץ", והוא שתאמר: "נדר עלי שלא ארחץ לעולם אם ארחץ", והוא מה שאמר: "הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ היום". ועל זה חולק רבי יוסי ואמר: לא תרחץ היום, ניוול דיומא לאו שמיה ניוול, אחר שאמרה: "שבועה שלא ארחץ לעולם". וזה הוא עניין אמרו: "אם לא ארחץ". ולפי זה הפירוש גם כן, מה שאמר: "אם אתקשט, אם לא אתקשט". ואין הלכה כרבי יוסי:

(ב)

ואלו הן נדרי עינוי נפש, אמרה קונם פירות כו' — הכל מודים, שנדרים שבינו לבינה יפר, כגון שנשבעה על עניין מענייני הקישוט והפרנסה, ומה שתלוי בעניין התשמיש, למה שאמר: "בין איש לאשתו" (במדבר ל, יז). אבל נדרי עינוי נפש, יש בהם מחלוקת ומשא ומתן בש"ס בעניינים הכללים ושאינם כללים, והעולמי ושאינו עולמי, ומה שהוא תלוי בבעל עצמו ומה שתלוי בזולתו. והחילוק והפסק בכל זה, שהוא יפר הכל על איזה צד שיהיה, בין שיהיה עינוי נפש גדול או קטן, או עולמי או שאינו עולמי, בינו לבינה או בינה לבין אחרים. וכמו כן כל מה שתלוי בעניין הקישוט, והוא מה שאמרו: כל נדרים בעל מיפר לאשתו חוץ מהנאתי על פלוני שאין מיפר, אבל הנאת פלוני עלי מיפר. אבל נדרים שיש בהם עינוי נפש, אם הפר הפר לכל אדם, וכאילו לא נדרה מעולם. ודברים שבינו לבינה, אמנם ההפרה תלויה במה שמיוחד לו בלבד, אבל לשאר בני אדם, הנדר נשאר בחיובו:

ונתבאר לנו מזה המאמר, שאין צד שבועה ולא נדר שתדור האשה שלא יוכל הבעל לבטלו, לפי מה שיחייב, חוץ ממין אחד, והוא שתשבע על איש אחד או אנשים הרבה שלא יהנו ממנה, שזה לא יפר. ואף על פי שיש קושיא על זה המאמר במשניות רבות ממשניות זה הפרק, שמורה שהוא לא יפר במה שאפשר לו להחליט ולעשות תחבולה, ובדבר שאין בו עינוי גדול? יהיה התירוץ בזה, דמה שאמר בזה הפרק – כולו לרבי יוסי, שאמרנו שאין הלכה כמותו, והוא שאמרו: כוליה פרקא רבי יוסי הוא, והביאו ראיה על זה מה שחזר ושנה בסוף זאת ההלכה: דברי רבי יוסי, והוא כבר אמר בתחילה: אמר רבי יוסי אין אלו נדרי עינוי נפש, ואחר כך זכר הוא איזה דבר הוא אצלו עינוי נפש. ולכך אמרו, שהוא לא יחזור וישנה: דברי רבי יוסי, אלא להודיעך, שכל מה שעתיד לומר הוא דעת רבי יוסי. וזה הוא מה שאמרו: "שמע מינה מכאן ואילך ר' יוסי הוא". ושמור זה:

(ג)

קונם שאיני נהנה לבריות אינו יכול להפר כו' — כבר הודעתיך, שזה כולו דברי רבי יוסי, והוא דחוי. שהוא יכול להפר כשנדרה שלא תהנה מפלוני, לפי שזה מדברים שבינו לבינה, לפי שבא לו טורח כשלא יגיע לה מאכל או כיוצא בזה מזה האיש. וכל שכן כשנדרה שלא תהנה מכל הבריות.

ואמרו: קונם כהנים ולוים נהנים לי, אין זה תלוי בנדר אשה, ואמנם הובאו בכאן לדמיון הדין, ממה שאמר, שמי שנדרה שלא תהנה מן הבריות – יכולה היא ליהנות בלקט שכחה ופאה, שזה ממתנות העניים; אמר גם כן: הנודר שלא יהנו ממנו הכהנים והלוים, יטלו מתנותם ממנו, אלא אם כן פרט לאלו; שאם אמר כן, יכול ליתנם לאחרים:

(ד)

קונם שאיני עושה על פי אבא ועל פי אביך כו' — פירוש שאיני עושה לפי אבא, שכל מה שאעשה לא יאכל ממנו אבא מאומה, רוצה לומר: שלא יהנה בו; והרי הוא כאילו נדרה שלא יהנה יחיד או רבים במעשה ידיה. וכבר ביארנו במה שנקדם, שזה הנדר לבדו אינו יכול להפר בו, ואין שום חולק על זה. אבל כשנדרה שלא יהנה בעלה במה שתעשה, והוא מה שאמר: שאיני עושה לפיך, אינו צריך הפרה, לפי שכל מה שהיא עושה, זכה בו בעלה, כמו שהעיקר בתורתנו, שהאשה מעשה ידיה לבעלה, כמו שנתבאר בכתובות.

ור' עקיבא אומר שצריך הפרה, שמא תעשה יותר מהשיעור שיפסקו עליה בית דין, שזה התוספת הוא שלה, ויזכה בו ההקדש; לפי שהעניין בכאן, באשה שאמרה: "יקדישו ידי לעושיהן". ואומר ר' יוחנן בן נורי שהוא יפר זה, שאם לא יפר יתקיים הנדר, ואף על פי שמעשה ידיה לבעלה ויהיו משועבדין; לפי שהעיקר אצלנו: הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד, ויתקיים זה הדבר, ואף על פי שהיא תחת בעלה. ולכך גם כן צריך להפר. והלכה כר' יוחנן בן נורי במה שאמר: יפר שמא יגרשנה; אבל אם לא גירש, לא יפקיע ההקדש זה השיעבוד בלבד, לפי שזה שיעבוד מדבריהם, עשו חיזוק לדבריהם:

(ה)

נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו נדרה בתו כו' הרי זה יחזור ויפר — לאחר שהפר על איזו כוונה שיהיה, ואחר כך נתבאר שאין הדבר כן, לא תועיל זאת ההפרה, לפי שנאמר: "לא הניא אותה", עד שתהיה הפרה לה בעצמה, ועל הדבר שנדרה עליו, ושידע הנדר שנדרה. והראיה גם כן למה שאמר: "ושמע אביה את נדרה":

(ו)

אמרה קונם תאנים וענבים אלו שאני טועמת כו' — זאת המשנה היא ליחידים, אבל דעת חכמים הוא: מה שהפר הפר, ומה שקיים קיים. והלכה כחכמים, ואפילו היה הנדר אחר, ולא יהיה דין זה דין נדר שהותר מכללו הותר כולו, לפי שהיתר נדרים אינו הפרת נדרים, כמו שביארנו ובררנו בפרק שקודם זה:

(ז)

יודע אני שיש נדרים אבל איני יודע שיש כו' — ענין זאת המשנה, שהוא שמע נדר אשתו או בתו, ולא הפר ביום שמעו, אלא לאחר זמן מן הנדר ידע שיש לו רשות להפר, או שזה הנדר צריך הפרה, הרי זה יפר ביום ידיעתו במה שהיה מסופק, ויחזור לו זה היום במדריגת יום הנדר. והלכה כחכמים:

(ח)

המודר הנאה מחתנו והוא רוצה לתת לבתו מעות כו' — השמיענו בכאן, שהוא אם התנה תנאי, קיים ולא קנה הבעל. ואם אשתו נהנית, אינה הנאה לבעלה. ואף על פי שהוא מונע ממנו בזה חיוב וטורח, הרי נמשך על העיקר שבפרק רביעי מזאת המסכתא (משנה ג):

(ט)

ונדר אלמנה וגרושה יקום עליה כיצד אמרה כו' — מה שאמר השם יתברך: "ונדר אלמנה וגרושה", אילו היה כפי פשוטן יהיה הדבר בטל; ומי הוא שיפר? והלא אין לה בעל. אמנם הכוונה, שהיא כשנדרה ואין לה בעל, והתנית שהנדר יהיה לזמן פלוני. אחר כך נשאת בזמן שהוא קודם מן הזמן שהתנית שיהיה הנדר בו, והגיע זמן הנדר והיא בעולת בעל, אינו יכול להפר. והעניין כולו מבואר:

(י)

תשע נערות נדריהן קיימין בוגרת והיא יתומה כו' — תחילת מה שאתה צריך לידע, שיתומה נקראת בכאן מי שנתגרשה בחיי אביה, או מת בעלה, ובתנאי שתהיה המיתה או הגירושין אחר הנישואין; והוא שקורין אותה בתלמוד: "יתומה בחיי האב". ואחר כן תדע, כי באמרו תשע נערות, רוצה לומר שהן היו נערות בשעת קבלת הקידושין. וכל מה שמונה בהן בוגרת, רצה לומר שהיתה בשעת הנדר כבר בוגרת. וכבר נתבאר בפרק שקודם זה, שנערה מאורסה – אביה ובעלה מפירים נדריה, ושהאב אינו מפר בבגר, ואביה ובעלה האחרון מפירין נדריה אם כשנתגרשה מן האירוסין; אבל מן הנישואין, הרי היא יתומה בחיי האב כמו שביארנו. ונתבאר גם כן, שהבעל לא יפר אלא משתיכנס לחופה, וצריך שתהיה זכור לכל זה.

אמר, שתשע נשים מאורסות נדריהן קיימין, אמנם מצד מניעה שאין האב קיים, או בהיותה יתומה בחיי האב, שאין שם אב שיפר, וההפרה שלהן אמנם הוא מן הבעל או האב, או מצד היותה בוגרת, שלא יפר לא בעל ולא אב כמו שהקדמנו. והראשונה מהן, בוגרת והיא יתומה, והיא שנתארסה ועודה נערה, ואחר כך בגרה ונעשית יתומה בחיי האב, והיא נדרה אחר כך. הנה שנכללו ביחד שתי סיבות המונעות ההפרה: היותה בוגרת, ויתומה בחיי האב.

והשניה, נערה ובגרה והיא יתומה. וזה כגון שנשאת ונתגרשה, וחזר וקידש אותה אחר הגירושין, ואחר כך בגרה, הרי זה לא יפר הנדר הראשון שנדרה והיא נערה. שהיה מן הדין, לפי מה שביארנו, שיפר הוא ואביה, לפי שהוא בעל אחרון, לולא סיבת חזרתה היותה יתומה ובוגרת. וכוונת מה שאמרנו, שאביה ובעלה מפירין הנדר שנדרה בפני בעלה ראשון, כשהיא נערה בשעת ההפרה.

והשלישית, נערה שלא בגרה והיא יתומה. וזאת דוגמת הקודמת לה, אלא שהיא נשארה בתוך זמן הנערות, וחזרה סיבת מניעת הפרת נדריה בשותפות האב והבעל – היותה "יתומה בחיי האב", לפיכך אין לאב ולא לבעל דין שיפר נדריה עד שתכנס לחופה.

והרביעית, בוגרת ומת אביה, והוא שהשיאה נערה כמו שביארנו. ואין הפרש בין שנדרה ועודה נערה, ולא שמע הבעל אלא אחר מניעת ההפרה, מפני הבגרות, או במיתת האב, שכל אחד מהן בפרט סיבת מניעת ההפרה, או שהיה הנדר אחר הבגרות.

והחמישית, נערה ומת אביה. והוא שנתן לה קידושין והיא אצלו, ואז נדרה, אחר כן תבגור וימות אביה. וזאת הבבא היא שרמזנו עליה בבבא הקודמת לה.

והששית, נערה שלא בגרה ומת אביה. זאת גם כן דוגמא לקודמת לה, לבד שאין עמה אלא סיבה אחת שמונעת ההפרה, והוא מיתת האב.

השביעית, נערה שמת אביה ומשמת אביה בגרה. אין בין זאת ובין החמישית אלא קדימה מיתת האב על הבגרות.

והשמינית, בוגרת ואביה קיים. זאת נתקדשה נערה, כמו שביארנו, אבל בשעת הנדר היתה בוגרת.

והתשיעית, נערה בוגרת ואביה קיים. והוא, שיהיה הנדר בעוד שהיתה נערה, ואחר כך תבגור ואביה קיים, ואז שמע האב והבעל הנדר.

הרי נתבאר לך, שכל מה שזכר מאלו התשע נערות "נערה" בתחילת הבבא, שהוא רוצה לומר שהנדר היה והיא נערה המאורסה, אבל לא שמע עד שנתחדשה הסיבה שמונעת ההפרה. ובכל מקום שלא זכר בתחילה "נערה", רוצה לומר כשהנדר היה אחר שיצאת מדין הנערות, ואף על פי שהיא נערה בשעת הקידושין. וכבר נתבאר בפרק השלישי מכתובות על איזה עניין נקראת נערה ובאיזה זמן, ומתי נקראת בוגרת.

ונתקיים מזאת החלוקה, שנערה המאורסה, אם היתה בשעת הפרה עודה נערה ואביה קיים, ושתינצל מהיותה יתומה בחיי האב, אז אפשר שיותר נדרה בשותפות האב והבעל, כמו שביארנו. ולא מנה זה התנא בכלל מה שמנה מן הנערות שנדריה קיימין "יתומה" מיוחדת, רוצה לומר: אם קידש יתומה בחיי האב אבל שתק ממנה, ויהיה זה מורה שהיא מכלל הנערות שאין נדריהם קיימין, אלא אביה ובעלה מפירין נדריה. וזה אמנם הוא דעת רבי יהודה, שאומר: אף המשיא בתו והיא קטנה, ונתאלמנה או נתגרשה, וחזרה אצלו ועדיין היא נערה, ואם נתארסה אחר כך, אביה ובעלה מפירין נדריה. ורבי מאיר סובר כרבי יהודה במי שקידש יתומה, וחולק עליו במי שקידש נערה ואחר כך נעשית יתומה בחיי האב, והיא השלישית מתשע נערות, שרבי מאיר אומר: נדריה קיימין, ולכך נמנית בכלל תשע נערות. וכן אמרו: זו דברי רבי מאיר. וחלק בה רבי יהודה עליו ואמר: עדיין היא נערה, ואביה ובעלה האחרון מפירין נדריה הראשונים. וחכמים חולקין על זה, ואומרים: ג' נערות נדריהן קיימין: בוגרת, ויתומה, ויתומה בחיי האב. והלכה כחכמים.

ויהיה המגיע מזה, שהיא אם נתארסה והיא נערה, ונדרה והיא נערה, ולא שמע האב והארוס אלא אחר שבגרה או שנעשית יתומה בחיי האב, או מת האב ואז שמע הארוס, הרי הנדר קיים; ומה שהוא זולת זה, אביה ובעלה מפירים נדריה:

(יא)

קונם שאיני נהנית לאבא ולאביך אם עושה כו' — האמת אצלי, שזה הנדר אמנם זכרו בזה המקום, לפי שהוא נדר נערה המאורסה. ואומר, שהיא אם התנה בנדר שלא תעשה רצון אביה ובעלה, וכל זמן שתעשה רצון אחד מהם לא תהנה מן האחר. וזה הנדר, אמנם יפר אותו אביה ובעלה. יעלה על הדעת כשעושה רצון אחד מהם מהפרה, יאסר עליה ליהנות מן האחר, ויהיה זה הנדר שלא תועיל בו ההפרה; למדנו שהן מפירין, כדין כל נדר. ואפשר שיהיה זה הדין לכל אשה אשר תדור תחת בעלה:

(יב)

בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות כו' טמאה אני לך — רוצה לומר הוא שתאמר שהיא זנתה תחתיו. וממה שכבר ידעת, שאשת ישראל שזנתה, ונתאמת זנותה בעדים כמו שנבאר בתחילת סוטה, אי אפשר שתהיה זנותה אלא או באונס או ברצון. וכשזנתה באונס, הרי היא מותרת לבעלה כמו שביארנו בכתובות, ואם זנתה ברצון, אז תאסר לבעלה ואין לה כתובה. אבל אשת כהן, הרי היא אסורה לבעלה כל זמן שנבעלה בעילת זנות, בין באונס בין ברצון, כמו שנתבאר בכתובות. וכמו כן הדין אצלנו באשת כהן שנאנסה, הרי היא אסורה על בעלה, ואף על פי שהתורה אסרה, הרי הוא חייב בכתובתה, מפני שהיא יכולה לומר: אנא קא חזינא, את הוא דנסתחפה שדך. לפיכך מה שאמר בכאן: בראשונה היו אומרים האומרת טמאה אני לך נוטלת כתובתה ויוצאה, אי אפשר זה הדין באשת ישראל בשום פנים, לפי שאם אמרה שנטמאת באונס, הרי היא מותרת לבעלה, ואם אמרה ברצון, אין לה כתובה, לפי שכל מי שמודה שהיא זנתה ברצון, אבדה כתובתה וכל תנאי כתובתה, ואין לה אפילו ממה שהביאה מבית אביה, לא מנכסי מלוג ולא מנכסי צאן ברזל, אלא מה שהוא בעין נוטלת מה שבפניה ויוצאת. והבחירה לו, אם רצה לגרש, ואם רצה שתהיה תחתיו, אחר שאין שם עדים, כמו שמבואר בכאן, וכמו שנבאר במסכת סוטה. ולא נאמר לו: אילו היית מכחיש אותה, ומפני כך היית בא עליה, אם כן אתה מחוייב בכתובתה; לפי שהעיקר אצלנו פסוק ומוסכם עליו בכל התורה דפלגינן דיבורא, רוצה לומר שאנו נאמינהו הדבר בעצמו לאיזה עניין שיהיה ולא נאמינהו לעניין אחר, וכבר נקדם לך מזה משלים במסכת יבמות. לפיכך אין מאמרם בכאן: בראשונה היו אומרים, אלא באשת כהן שאמרה: נטמאתי באונס, שהם מאמינים אותה ואומרים שהיא אינה מותרת שיבא עליה, ואסורה עליו, וכן ביאר הש"ס. ואחר שזכרנו זה העניין, נגמור אותו.

דע, שזה שנזכר עליו בהש"ס שהאשה, כשאמרה לבעלה שהיא זנתה בפיתוי, או בטעות וכסבורה היא שהוא בעלה, אנו אומרים שאינה נאמנת. ונתנו טעם לזה, שמא עיניה נתנה באחר, שזה מורה שאם היתה נאמנת אסורה עליו. דין זה אינה אלא באשת כהן, והמעשיות שהביא בהש"ס בזה העניין, באשת כהן; אבל אשת ישראל, אפילו שנאמין אותה, תהיה מותרת, לפי שהטעות ופיתוי חלק מן האונס בלא ספק.

ואשוב לכוונת פירוש השמים ביני וביניך, שהיא טוענת בעניין שאי אפשר הידיעה אלא ליודע הנסתרות, כגון שאומרת שהוא אינו שלם לתשמיש ואינו יורה כחץ, אשר לא תתעבר ממנו בשום פנים. והעיקר אצלנו: היא קים לה ביורה כחץ, הוא לא קים ליה, לפי שהיא יודעת זה בהיותה מרגשת בו, והוא אינו יכול לשער זה, לפי שהוא לא ירגיש במה שמתחלק מגופו. ולולי שאנו חוששין שמא עיניה נתנה באחר, היינו מגרשין אותה ממנו, והיינו מחייבין אותו כתובה. ולפיכך אם הוא רוצה לגרשה ולהוציאה בלא כתובה, אחר ששהה עמה עשר שנים ולא ילדה, כמו שביארנו ביבמות, יש בזה ג' דרכים:

אחד מהם שתאמר: איני יודעת מה זאת הסיבה, רוצה לומר: מניעת ההריון, אם ממנו או ממני, הרי היא יוצאה בלא כתובה, על העיקר בכל מקום שנפל בו הספק: "אוקי ממונא בחזקת מריה".

והשני, שתתאמת ותאמר שהסיבה ממנו ולא ממני, לפי שהוא אינו יורה כחץ, הרי זה מחוייב כתובה, אבל מחרים בשם מי שאינה יודעת אמתת הענין וטוענת. ואינו יכול להשביעה היסת, אחר שאינו יכול לומר שהוא יורה כחץ, ואחר שאינו יודע אמתת הדבר.

והשלישי, שהוא מודה (שהוא) [שאינו] יורה כחץ, וזה דין פשוט.

ואמרו: יעשו דרך בקשה, שתתפייס ותהיה מרוצה להשאר עמו, ואין כופין על הגירושין בשום פנים, וגם כן אין מכריחים שתשאר עמו, ואין דנין לה דין מורדת מבעלה, אבל מאריכין העניין וממצעין ביניהם על דרך השלום, ואין פוסקין ביניהם דין עד שיתרצו שניהם על מה שיתרצו.

ופירוש נטולה מן היהודים, שהיא אסרה הנאת עצמה על כל היהודים, ויהיו כולם מודרים הנאה ממנה. ואמרו יפר חלקו, מאמר דחוי, לפי שהוא מאמר רבי יוסי כמו שהודעתיך, וכן ביאר הש"ס. אבל חכמים אומרים שיפר הנדר כולו, לפי שהוא מן נדרי עינוי נפש. וכבר הודעתיך, שנדרה אינו קיים בשום דבר מזה העניין אלא כשאומרת: "הנאתי על פלוני"; אבל "כל היהודים", יפר. וביארנו שהלכה כחכמים: