משנה נדרים יא ד
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת נדרים · פרק יא · משנה ד | >>
קונם שאיני עושה על פי אבא ועל פי אביך ועל פי אחי ועל פי אחיך, אינו יכול להפר.
שאיני עושה על פיך, אינו צריך להפר.
רבי עקיבא אומר, יפר, שמא תעדיף כא עליו יותר מן הראוי לו.
רבי יוחנן בן נורי אומר, יפר, שמא יגרשנה ותהא אסורה עליו.
קוֹנָם שֶׁאֵינִי עוֹשָׂה עַל פִּי אַבָּא וְעַל פִּי אָבִיךָ וְעַל פִּי אָחִי וְעַל פִּי אָחִיךָ,
- אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר.
- שֶׁאֵינִי עוֹשָׂה עַל פִּיךָ,
- אֵינוֹ צָרִיךְ לְהָפֵר.
- רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: יָפֵר,
- שֶׁמָּא תַּעְדִּיף עָלָיו יוֹתֵר מִן הָרָאוּי לוֹ.
- רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: יָפֵר,
- שֶׁמָּא יְגָרְשֶׁנָּה וּתְהֵא אֲסוּרָה עָלָיו:
קונם שאיני עושה לפי אבא,
- לפי אביך, לפי אחי, ולפי אחיך -
- אינו יכול להפר.
- שאיני עושה לפיך -
- אינו צריך להפר.
- רבי עקיבה אומר:
- יפר - שמא תעדיף עליו, יתר מן הראוי לו.
- רבי יוחנן בן נורי אומר:
- יפר - שמא יגרשנה, ותהי אסורה לחזור לו.
פירוש שאיני עושה לפי אבא - שכל מה שאעשה לא יאכל ממנו אבא מאומה, רוצה לומר: שלא יהנה בו; והרי הוא כאילו נדרה שלא יהנה יחיד או רבים במעשה ידיה. וכבר ביארנו במה שנקדם, שזה הנדר לבדו אינו יכול להפר בו, ואין שום חולק על זה.
אבל כשנדרה שלא יהנה בעלה במה שתעשה, והוא מה שאמר: שאיני עושה לפיך אינו צריך הפרה, לפי שכל מה שהיא עושה, זכה בו בעלה, כמו שהעיקר בתורתנו, שהאשה מעשה ידיה לבעלה, כמו שנתבאר בכתובות.
ורבי עקיבא אומר שצריך הפרה, שמא תעשה יותר מהשיעור שיפסקו עליה בית דין, שזה התוספת הוא שלה, ויזכה בו ההקדש; לפי שהעניין בכאן, באשה שאמרה: "יקדישו ידי לעושיהן".
ואומר רבי יוחנן בן נורי שהוא יפר זה, שאם לא יפר יתקיים הנדר, ואף על פי שמעשה ידיה לבעלה ויהיו משועבדין; לפי שהעיקר אצלנו: הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד, ויתקיים זה הדבר, ואף על פי שהיא תחת בעלה. ולכך גם כן צריך להפר.
והלכה כרבי יוחנן בן נורי במה שאמר: יפר שמא יגרשנה; אבל אם לא גירש, לא יפקיע ההקדש זה השיעבוד בלבד, לפי שזה שיעבוד מדבריהם, עשו חיזוק לדבריהם:
קונם שאיני עושה על פי אבא - הקדש יהא כל מה שאני עושה מלבוא ע"פ אבא, כלומר, שלא יוכל אבא ליהנות ממעשה ידי:
אינו יכול להפר - שאין זה דברים שבינו לבינה. ובהא מודו כולי עלמא שאוסרת הנאתה על פלוני אין הבעל מיפר. וכן הלכה:
על פיך אינו צריך להפר - משום דמשעבדא ליה יט. ואע"ג דהקדש מוציא מידי שעבוד כ, אלמוה רבנן לשעבודא דבעל שאין הקונם מפקיע שעבודו:
יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו - וההקדש חל על החלק העודף שאינו תחת שעבודו, לפיכך צריך להפר, וההפרה מועלת בו משום דהוי דברים שבינו לבינה שאי אפשר שלא יתערב אותו העודף בשל בעלה:
רבי יוחנן בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה - ועיקר מעשה ידיה צריך הפרה שמא יגרשנה ויפקע שעבודיה דבעל ואז יחול הנדר ותהא אסורה לחזור לו. כב והלכה כר' יוחנן בן נורי. ובאומרת יקדשו ידי לעושיהם כג, דידים איתנהו בעולם וחל עליהם הקדש:
קונם שאיני עושה וכו'. פירש הר"ב הקדש יהא כל מה שאני עושה וכו'. וכן העתיקו תוספות והרא"ש בפסקיו. שאני. וכן בסיפא. והתוספות פ"ה דכתובות דף נ"ט כתבו בזה וכבר כתבתי דבריהם ברפ"ק בדבור שאיני אוכל. והא דאיצטריך הר"ב לפרש קונם הקדש משא"כ בכולי מכילתין משום דבעי למיפרך עליו. ואע"ג דהקדש מוציא כו'. אבל עיקר לשון קונם כינוי קרבן כדתנן ריש מכילתין. ומיהו קרבן הוא הקדש:
על פיך א"צ להפר. כתב הר"ב משום דמשעבדא ליה ואין להקשות והרי יכולה אשה לומר איני ניזונת ואיני עושה כמו שכתבתי במשנה ד' פרק ה' דכתובות. דהא לא אמרה אלא איני עושה ולפיכך (לא) הויא כמפקעת מידי שעבוד שאינה יכולה וכבר כתבתי בזה ברפ"ז דכתובות. ומ"ש הר"ב ואע"ג דהקדש מוציא מידי שעבוד. והא דתנן במשנה ב' פ"ו דערכין דאין הקדש מוציא מידי שעבוד מלוה. התם הקדש דמים והכא קרבן דקדושת הגוף הוא. כן פירש"י פ"ה דכתובות דף נ"ט ע"ב:
יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו. בפ"ה דכתובות במשנה ד' כתבתי דאם מעלה לה מעה כסף המותר שלו והיינו דכתב הר"ן דהעדפה דהכא מוקמינן בכתובות בהעדפה שע"י הדחק ובהא פליגי דת"ק ס"ל דאפילו האי העדפה נמי דידיה:
שמא יגרשנה. פירש הר"ב וא זיחול הנדר ותהא אסורה לחזור לו דכיון דמדינא חייל אי לאו דאלמוהו רבנן לשיעבודיה. כי אלמוהו ה"מ דכל היכא דקיימא קמיה לא ליחול אבל נתגרשה כאילו חייל מעיקרא דמי כיון דמדינא ראוי לחול. הר"ן. וכ"כ התוספות. ומשמע דהפרה מועלת לאחר הגירושין ולהכי מ"ש הר"ב בסוף משנה ב' דנתגרשה אסורה בתשמיש כל אדם היינו באם תנשא אבל קודם שתנשא מותרת לחזיר לו שהרי הופר חלקו. וכ"כ הטור סימן רל"ד. ומ"ש הר"ב באומרת יקדשו ידי לעושיהם. פירש לעושיהן) להקב"ה שעשאן אבל אין לפרש למלאכתן דא"כ הל"ל למעשיהן כדאשכחן ספ"ק דנדרים [ע"ש בפירש הר"ב]. תוספות פ"ה דכתובות דנ"ח ופרק האשה רבה דצ"ג. וכתב הב"י דלאו למימרא שהיא מקדשת מעשה ידיה לגמרי עסקינן דא"כ מאי קונם שאני עושה על פיך דקתני שאני עושה הקדש מבעי ליה אלא הכי פירושא באומרת יקדשו ידי לעושיהן על פיך. כלומר שידיה יהיו אסורין על פיו כהקדש ע"כ. ולפי מ"ש בספ"ק גבי קונם פי מדבר עמך שכיון שמזכיר הפה הוי כאומר תקדש פי לדבורי. ה"נ דאמרינן באומרת יקדשו ידי לעושיהן. לאו דוקא באומרת אלא נעשה כאומרת כיון שהזכירה הידים כלומר אם אמרה קונם מעשה ידי שאני עושה לפיך. וכ"כ הר"ן בעצמו לעיל פ"ב די"ז ע"ב ועיין מ"ש שם במשנה ב'. וז"ל הרמב"ם בפי"ב מהלכות נדרים אמרה יקדשו ידי לעושיהם או שנדרה שלא יהנה במעשה ידיה כו'. אבל צריך להפר שמא יגרשנה וכו'. והיינו נמי מהאי טעמא שכשנדרה והזכירה ידיה נעשה כאומרת יקדשו ידי כו'. כך נ"ל. ואני תמה מאוד על הר"ן. שתמה בזה על הרמב"ם. במה שאמר שכשנדרה שלא יהנה במעשה ידיה שצריך להפר והא דבר שלא בא לעולם הוא ע"כ. וגם הכ"מ נדחק בישוב זה. והרי הר"ן הוא בעל סברא זו בעצמה דכיון שהזכירה הידים אמרינן נעשה כאומר וכו'. ומאי קשיא ליה. וגם הרא"ש והתוספות והטור יו"ד סימן רי"ג כתבו דנעשה כלומר ושם כתב ב"י שכן סברת הרמב"ם לפיכך אין תפיסה כלל על הרמב"ם בזה. אבל אי קשיא הא קשיא. דהא תנן במשנה ד' פ"ה דכתובות המקדיש מעשה ידי אשתו וכו'. רבי יוחנן הסנדלר אומר חולין וטעמא משום דאין אדם מקדיש דשלב"ל וכן הלכה והעתיקו הרמב"ם בפ"ו מהלכות ערכין ושם כתב דכי אמר יקדשו ידיך לעושיהן דקדיש. ותקשה דא"כ במקדיש מעשה ידיה נמי ליקדש כיון שהזכיר הידים. אבל הטור בא"ה סימן פ"א לא העתיק אלא המשנה ולא כתב דיקדשו ידיך לעושיהן דקדיש משמע ודאי בין כך ובין כך ס"ל דלא קדיש. וטעמא נראה ודאי דס"ל דכיון שהיא יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה הלכך אינה משועבדת לו ולפיכך אינו יכול להקדיש אפילו כי אמר יקדשו ידיה לעושיהם מ"מ אילו היו המעשים ר"ל מה שעשתה היו בעולם כבר זכה בהם ויכול להקדישם אבל ידיה אינו יכול להקדיש. וכבר השיג הר"ן בזה על הרמב"ם דהיאך יכול להקדיש ידיה כי אמר יקדשו ידיך לעושיהם והרי אינם משועבדים לו. וכל מה שכתב הכ"מ בישוביו נ"ל שאינם עולים כלל לעיקר הקושיא ודעת לנבון נקל. ואין להאריך בכאן. גם בב"י כשהעתיק דברי הר"ן בזה. לא השיב עליהם כלום. אבל נמצא עכשיו שלא בלבד קושיות הר"ן שעליו. מטעם שאין ידיה משועבדים לו. שיש ג"כ להשיג עליו מיניה וביה באותה הבבא עצמה דא"כ כשמקדיש מעשה ידי אשתו נמי תקדוש [ומ"ש הר"ב] [והלכה כריב"ן. גמרא]:
(יט) (על הברטנורא) ואין להקשות והרי יכולה אשה לומר איני נזונית ואיני עושה כמו שכתוב במשנה ד' פרק ה' דכתובות דהא לא אמרה אלא איני עושה ולפיכך הויא כמפקעת מידי שעבוד שאינה יכולה:
(כ) (על הברטנורא) והא דתנן במשנה ב' פרק ו' דערכין דאין הקדש מוציא מידי שעבוד מלוה התם הקדש דמים והכא קרבן דקדושת הגוף הוא. רש"י:
(כא) (על המשנה) תעדיף. מוקמינן לה בגמרא בהעדפה שעל ידי הדחק. הר"ן. והיינו משום דכשנותן לה מעה המותר שלו:
(כב) (על הברטנורא) דכיון דמדינא חייל אי לאו דאלמוהו רבנן לשעבודיה כי אלמוהו הני מילי לכל היכא דקיימא קמיה לא ליחול אבל נתגרשה כאלו חייל מעיקרא דמי כיון דמדינא ראוי לחול. הר"ן ותוספ'. ומשמע דהפרה מועלת לאחר הגירושין:
(כג) (על הברטנורא) פירוש להקב"ה שעשאם אבל אין לפרש למלאכתן דאם כן הוה ליה למעשיהן כדאשכחן סוף פרק קמא דנדרים. ועתוי"ט:
שאני עושה על פיך: פ' האשה רבה (יבמות דף צ"ג ע"א) ע"ב. ובכתובות פ' אע"פ דף נ"ט ובר"פ מציאת האשה ובר"פ המדיר ובפ' האומר דקדושין דף ס"ג וכתבו שם תוס' ז"ל שאני עושה גרסי' ול"ג איני עושה דכיון דמשעבדא לבעלה לא מציא למיסר בקונם ע"כ. אבל שם בפ' אע"פ כתבו אפילו גרסי' שאיני לא הוי דבר שאין בו ממש דהא תניא בפ' בתרא דנדרים קונם שלא אתן תבן לפני בקרך אינו יכול להפר ע"כ. ואני רואה ברוב הפוסקים בכולהו מתנייתא דבמכלתין דקתני שאיני או שאני כתוב בהן שאני משמע דלא דייקינן בהכי או שמא יש טעות דפוס בהן או טעות סופר. ושם בר"פ מציאת האשה א"ר יוחנן בהעדפה שלא ע"י הדחק כ"ע לא פליגי דבעל הויא אפילו ר' עקיבא משום מעה כסף כי פליגי בהעדפה ע"י הדחק כגון דמגבהת מציאה עם מעשי ידיה וגם עושה מלאכה בשעה שבני אדם ישנים ושם בעי רבינא אם עושה שלש או ד' מלאכות בבת אחת אי הוי ע"י הדחק או לא כגון שומרת קשואים וטוה פשתן ומלמדת שיר לנשים בשכר ומחממת ביצי תולעים למשי בחיקה וקאי בתיקו ושם ר"פ מציאת האשה פי' הר"ן ז"ל דלדעת הרמב"ם ז"ל ת"ק דאמר אינו צריך להפר היינו משום דס"ל דקונמות אין מפקיעין מידי שעבוד ולא צריך כלל לטעמא דאלמוה ע"כ. ורש"י ז"ל שם פ' אע"פ כתב דהקדש דמים אינו מוציא מידי שעבוד מלוה אבל הקדש הגוף מוציא מידי שעבוד ע"כ:
רבי בן נורי אומר: ריש פירקין בבבלי וגם בירושלמי:
שמא יגרשנה: ותהיה אסורה לחזור לו. דס"ל דעיקר מעשי ידיה צריך הפרה וכו' ובאומרת יקדשו ידי לעושיהם פי' להקב"ה שעשאם לכי מיגרשא דידים איתנהו בעולם וחל עליהם הקדש וקונמות כקדושת הגוף דמיין דלא סגי להו בפדיון דקדשי מזבח אין להם פדיון. ופי' רש"י ז"ל שם בפ' אע"פ ותהיה אסורה לחזור שא"א לו להזהר שלא תטחן ושלא תאפה ושאר מלאכות שהאשה חייבת לעשות לבעלה ע"כ. וכן פי' כר"ן ז"ל כאן בין במשנה בין בגמרא וה"ה דהוי מצי למיתני במילתיה דריב"ן יפר שמא תאמר איני נזונת ואיני עושה דהלכתא כרב דס"ל הכי התם בפ' אע"פ אלא משום דהויא מילתא דלא שכיחא לא נקט לה. וביד שם פי"ב סימן י' י"א. ובטור א"ה סימן פ'. וכתוב בבית יוסף טור יו"ד סוף סימן רל"ד ומשמע לי כיון דעל מתני' דקתני קונם שאני עושה על פיך הוא דאמרי' באומרת יקדשו ידי לעושיהן דלא למימרא [כו' עי' בתוי"ט]. לשון הר"ס ז"ל ריב"נ ס"ל כת"ק דהעדפה דבעל הויא ואין צריך להפר בשבילה אלא שמא יגרשנה וכו' ות"ק פליג עליה דר' יוחנן ב"נ אי משום דלא ס"ל דמהניא הפרה לכי מגרש לה אי משום דגברא גופיה כיון דהשתא לא חייל לקמיה נמי לא חייל הר"ן ז"ל:
יכין
ועל פי אחיך: ר"ל הקדש יהיה מעשה ידי לאבא וכו':
אינו יכול להפר: דאינה משועבדת להן:
שאיני עושה על פיך אינו צריך להפר: דמשועבדת לו, ואף דהקדש קדושת הגוף מוציא משעבוד. שעבוד הבעל אלמוהו רבנן טפי:
רבי עקיבא אומר יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו: ע"י שתדחק א"ע יותר ממה שמשועבדת לו, ושמא יתערב קצת מזה בשל בעל, ות"ק ס"ל דהך העדפה של בעל הוא:
רבי יוחנן בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה: ועי"ז יפקע שעבודו של בעל ויחול הנדר אבל משום העדפה, כת"ק ס"ל, ואף באונס שאסור לגרשה חיישינן שיגרשה, וכשיחזור וישאנה יבוא לידי מכשול במעשה ידיה. מיהו [*צ"ל בכהן דאסור לבחירה הג"מ אליו פוסק אבד"ק אליפאליע מחבר שו"ת מור ואהלות. וע' פ"ת ס"ק ט"ו ובמלואים.] באונס דאסור לגרשה, א"צ להפר לריב"נ:
ותהי אסורה עליו: דאין יכול ליזהר בטחינתה ואפייתה וכדומה. ואף דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. הכא מדהזכירה הידים, הו"ל כאומרת יקדשו ידי, והידים איתנהו בעולם:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
ראשונים על הפרק: רש"י (ריב"ן) |
ר"ן |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
פירוש הרא"ש |
תוספות רי"ד |
הרשב"א |
הריטב"א |
מאירי |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש