עיקר תוי"ט על נדרים יא
משנה נדרים, פרק י"א:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב
(א) (על המשנה) מפר. בין האב ובין הבעל וקרא כתיב כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש אישה יקימנה ואישה יפירנו:
(ב) (על הברטנורא) בספרי מפורש דהה"נ דברים שבינה לבינו. והר"ב השמיט משום דאכתי לא איירינן בהו ולא קאמר אלא לאפוקי דעת הר"מ:
(ג) (על הברטנורא) והקישא אנתארסה ונתארמלה מוקי לה. טור ועתוי"ט:
(ד) (על המשנה) נפש. מפרש בגמרא דה"ק אלו נדרים שהוא מפר בין לעצמו בין לאחרים דברים שיש בהם ענוי נפש כו':
(ה) (על המשנה) אתקשט. קשוט הפנים כגון כחול ופקוס דבהא הוא דס"ל לרבנן דמפר משום נדרי עינוי נפש אבל קשוט של צנעא אפילו רבנן מודו לר"י דאין אלו נדרי ענוי נפש אלא דברים שבינו לבינה וה"נ מוכח בגמרא:
(ו) (על המשנה) אין אלו כו'. מדלא קאמר סתמא לא יפר ש"מ דה"ק נדרי ענוי נפש הוא דלא הוי הא דברי' שבינו לבינה הווין. גמרא. ועמ"ש במשנה ב':
(ז) (על המשנה) פירות כו'. ומסתברא דלרבי יוסי נמי בנדרה מפירות מדינה שהיא דרה בו יפר דלא גרעה טדינתה מחנוני המקיפו וכי קתני יביא לה ממדינה אחרת כשלא נדרה מפירות מדינתה. הר"נ:
(ח) (על הברטנורא) ולא ימצא אחר שהוא מקיפו ופעמים שאין לו מעות ונמצאת היא מתענה. הר"נ:
(ט) (על הברטנורא) גמרא ודייקינן לה כיון דקתני ר' יוסי אומר אין אלו כו' ואיהו גופיה אמר אלו הן נדרי ענוי נפש, למה ליה למתני הרי זה יפר דברי ר' יוסי אלא לאשמעינן מכאן ואילך נמי ר' יוסי היא:
(י) (על הברטנורא) היינו טעמא דזה שכתב לעיל דניוול של יום אחד לא הוי ניוול לר' יוסי דהא לרבנן הוי ניוול הוא הדין של שעה אחת דלא שנא:
(יא) (על הברטנורא) תמיה טובא, כיון שאין הלכה כר' יוסי, והרי לרבנן כל קישוט הוי בכלל ענוי נפש. ואפילו לר' יוסי כתב הר"ב דלא פליג בנשבעה. ועוד דמידי הוא טעמא דלא פליג בנשבעה אלא משום דשבועה ליכא תנאה גבה אלא שבועה דלא ירחוץ לעולם קאמר ובהא לא פליג ואם כן הכא דסתמא קאמר ולא התנה שנשבעה ונדרה לפי שעה אם כן אף רבי יוסי מודה דהוי ענוי נפש. ועתוי"ט שהאריך והניח דברי הר"ב בצריך עיון:
(יב) (על המשנה) לבריות. קונם יהא עלי כל מה שאני נהנה לבריות. רש"י:
(יג) (על הברטנורא) וכי תימא דהא ודאי בעל אין פרנסתו אלא מן הבריות והוו להו בריות כחנוני שאין פרנסתו אלא ממנו דאמר יפר לא קשיא דהתם אסר לה פירות חנוני אפילו בזמן שמביאם לה בעל הלכך יפר אבל הכא לא אסרה אנפשה פירות הבריות אלא הנאת הבריות הלכך כל היכא שהבעל לוקח אותם מותרת בהן שאינה נהנה מן הבריות אלא מן הבעל. הר"נ והרא"ש:
(יד) (על הברטנורא) וקשה גבי חנוני אמאי יפר והרי יכולה להנות מלקט כו'. ויש לומר דמיירי בימות הגשמים דליכא לקט כו'. תוספ' והרא"ש:
(טו) (על המשנה) בלקט כו'. אפילו טובת הנאה לית בהו דלא כתיב בהו נתינה. הרא"ש. ומה"ט מפרש בגמרא דלא תנן נמי מעשר עני משום דלא פסיקא ליה, דדוקא במתחלק בתוך הגרנות דכתיב גביה והנחת בשעריך שרי לה לאתהנויי. אבל במתחלק בתוך הבית דכתיב נתינה ונתת ללוי ולגר אסור לה לאתהנויי. ועתוי"ט:
(טז) (על המשנה) כהנים כו'. אין זה תלוי בנדר אשה ואמרו בכאן לדמיון הדין כו'. הר"מ:
(יז) (על המשנה) על כרחו. אע"ג (דגבי נדרים) טובת הנאה ממון כיון שאסר כל הכהנים והלוים בהנאה אי אפשר ליתנו לשום כהן ולוי ואין לו בהם טובת הנאה ואי אפשר לעכבו לעצמו הלכך הוי כאלו אינם שלו. ועין משנה י' פרק ט' דבבא קמא. ועתוי"ט:
(יח) (על המשנה) אחרים. ולא אלו וטעמא דשייך בהו טובת הנאה. ולהכי לקט כו' ומעשר עני דגורן דלא שייך בהו טובת הנאה כלל תנן דיכולה להנות ואע"ג דהוי כמו האומר אלו שהרי לא נאסרו אלא לאשה זו מחמת נדר עצמה אלא טעמא משום דלא שייך בהו כלל שום טובת הנאה ולהכי לא תנן נמי עניים נהנים לי. ועתוי"ט:
(יט) (על הברטנורא) ואין להקשות והרי יכולה אשה לומר איני נזונית ואיני עושה כמו שכתוב במשנה ד' פרק ה' דכתובות דהא לא אמרה אלא איני עושה ולפיכך הויא כמפקעת מידי שעבוד שאינה יכולה:
(כ) (על הברטנורא) והא דתנן במשנה ב' פרק ו' דערכין דאין הקדש מוציא מידי שעבוד מלוה התם הקדש דמים והכא קרבן דקדושת הגוף הוא. רש"י:
(כא) (על המשנה) תעדיף. מוקמינן לה בגמרא בהעדפה שעל ידי הדחק. הר"ן. והיינו משום דכשנותן לה מעה המותר שלו:
(כב) (על הברטנורא) דכיון דמדינא חייל אי לאו דאלמוהו רבנן לשעבודיה כי אלמוהו הני מילי לכל היכא דקיימא קמיה לא ליחול אבל נתגרשה כאלו חייל מעיקרא דמי כיון דמדינא ראוי לחול. הר"ן ותוספ'. ומשמע דהפרה מועלת לאחר הגירושין:
(כג) (על הברטנורא) פירוש להקב"ה שעשאם אבל אין לפרש למלאכתן דאם כן הוה ליה למעשיהן כדאשכחן סוף פרק קמא דנדרים. ועתוי"ט:
(כד) (על המשנה) בתו. והפר לשם בתו רש"י:
(כה) (על הברטנורא) וזה לשון הר"מ ועל הדבר שנדרה עליו לידע הדבר שנדרה והראיה גם כן למה שאמר ושמע כו'. ע"כ לפי שיש שני שנויים אם על איזה דבר שנדרה כלומר או תאנים או ענבים. אם באיזה דבר נדרה כלומר או בנזיר או בקרבן:
(כו) (על המשנה) אלו שאיני כו'. לשון הר"מ אסרה עצמה בתאנים וענבים בין בנדר בין בשבועה בין שאסרה עצמה בכל המין בין שאמרה תאנים וענבים אלו. משמע שמפרש דמתניתין תרתי קאמר או שאמרה אלו או שאמרה שאיני טועמת דהיינו בכל המין. ועתוי"ט:
(כז) (על הברטנורא) כלומר שאין הנדר מופר עד שיפר כולו אבל מה שהפר מופר כו' וכולי עלמא מודו בהכי. הר"נ: [כח] דאי לא תימא הכי לתקש הפרה להקמה:
(כט) (על הברטנורא) משום דנעשה הנדר טעות מעקרו הלכך כיון דהותר מקצתו הותר בולו שלא היה דעתו אלא שיהא כל הנדר קיים אבל הפרת הבעל שהוא מכאן ולהבא מה שהותר הותר והשאר עומד באיסורו. הרא"ש.
(ל) (על המשנה) שני נדרים. בגמרא מוקמינן למתניתין דרבי שמעון היא, דאמר עד שיאמר שבועה לבל אחד ואחד, פירש הר"נ הכי נמי לא חשיבי שני נדרים עד שתאמר שאיני טועמת לכל אחד ואחד אבל אם אמרה קונם שאיני טועמת לא תאנה ולא ענב לרבי שמעון נדר אחד הוי ולרבנן הוה להו שני נדרים:
.אין פירוש למשנה זו
(לא) (על המשנה) מחתנו. קרי ביה חותנו כמו חותן משה:
(לב) (על המשנה) מעות. הא דנקט מעות משום דאי יהיב לה מזונות א"צ לומר לה כלום לפי שאין לבעל זכיה בהן והיינו דתנן בפרק אין בין המודר וזן את אשתו ולא הצריכוהו לומר ובלבד כו' משום דכיון דאיהו זכה במקום הבעל לית ליה לבעל שום זכות באותן מזונות שהרי אפילו נתן לה בעלה מזונות הקצובים לה וצמצמה והותירה אין לבעל זכות באותו מותר כלום. הר"נ:
(לג) (על המשנה) אלא כו'. הר"מ והר"ב לא פירשו אי דוקא בעינן הני תרי לישנא אבל ע"מ שאין לבעלך רשות בהם בלחוד לא מהני, ואי לאו דוקא. ודעת הר"ן לדעת הר"מ דע"מ שאין לבעל רשות בלחוד לא מהני, ומתניתין ר"מ הוא כו'. ואפילו באומר כל מה שתרצי עשי הואיל ואמר שאין לבעל רשות מהני לשמואל דכי היכי דמיחד לדבר אחד מהני ה"נ כיון דמיחד לאותו דבר שתרצה לעשות מהן כל שעה ושעה מהני שאין קנין חל אלא באותה שעה שתרצה לעשות בהן איזו דבר לאותו דבר בלחוד ול"נ דהר"מ מפ' דשמואל ס"ל דאפילו לרבנן ע"מ כו' בלחוד לא מהני וסובר נמי דע"כ לא אמר שמואל דבעינן תרי לישנא אלא באומר מה שתרצי עשי אבל כי אמר מה שאת כו' אפילו לא אמר ע"מ כו' מהני. שכשמיחד תנאי במתנה עצטה סגי לרבנן. אבל הר"ב מפרש בפ"א דקידושין מ"ג דהלכה כחכמים ולא הצריך אלא ע"מ כו' וכאן סתם ומשמע דבעינן תרווייהו וצ"ע. וע"ע בפ"ח דסנהדרין בהר"ב מ"ג:
(לד) (על המשנה) בו ביום. שנשאת כדאוקי לה בפ' נערה בשנשאת ונתגרשה בו ביום וכי קתני נדרה בו ביום לרבותא נקטיה דאע"ג דבו ביום היתה ברשות אביה קודם שנדרה אפ"ה כיון שנשאת אין לה תקנה אפילו לאותו יום עצמו. הר"נ:
(לה) (על הברטנורא) ואי הך חזרה דארוסין בלחוד היא נמי אינו יכול להפר בשותפות האב דכיון שנשאת שוב אין לאביה זכות בה. הר"נ:
(לו) (על המשנה) זה הכלל. לאתויי מסר האב או שלוחיו לשלוחי הבעל. גמרא:
(לז) (על הברטנורא) וכ"כ הרא"ש. וטעמייהו שהרי יש מהן שנדריהן קיימין מפני שכבר נתבגרה אבל הר"מ כתב ר"ל שהן היו נערות בשעת קבלת הקידושין וכל מה שמנה מהן בוגרת ר"ל שהיא בשעת הנדר כבר בגרה. והר"ב התחיל בפירוש הרא"ש וסיים בפירוש הר"מ:
(לח) (על הברטנורא) הנך תשע כולהו איתנהו בכלל תלת דהיינו יתומה בחיי האב ויתומה ממש ובוגרת כו'. אלא דר"י פליג כל חד לתלתא כדי לחדד התלמידים. הר"נ:
(לט) (על המשנה) ועדיין כו'. אשמועינן דאפילו היתה קטנה כשנשאה יצתה מרשות אביה בהנהו נישואין וכי קתני ועדיין היא נערה הה"נ אפילו היא קטנה כיון שנשאת אין לאביה רשות בה והאי דנקט נערה משום דנדרי קטנה אינה כלום. הר"ן. והר"מ פירש שנתקדשה כשהיתה קטנה וחזרה לבית אביה ועדיין היא נערה ואח"כ נתקדשה, אביה ובעלה מפירין נדריה ופליג על דין נערה שלישית שמנה ר"מ. ת"ח:
(מ) (על הברטנורא) וכן בסיפא שכן מה שאינה רשאה לעשות לאביה ולאביו כדי שלא תיאסר עליו ג"כ גנאי הוא לו. טור. וי"ל שיותר הוא גנאי לו שלא תהנה ממה שלא תעשה, א"נ להיפך, הלכך תרווייהו צריכי:
(מא) (על הברטנורא) גמרא דיכולה למימר אנא הא חזינא גברא הוא דנסתחפ' שדהו כלומר קדושת כהונתו גרמה לו דהא אונס בישראל משרי שרי הלכך מזלו גרם ויש לה כתובה:
(מב) (על הברטנורא) עץ שתשען עליו לעת זקנתה ואם תמות יקברנה. רש"י:
(מג) (על הברטנורא) ובעל בכלל. ואע"ג דבמ"ג לא הוי בכלל כל הבריות הכא מוכחא מלתא דהא מכוונה לאסור המותר ולכל ישראל הא קיימא באיסור אשת איש. גמרא:
(מד) (על המשנה) באחר. דשמא תלך למקום שאין מכירין בה ובנדרה ותנשא. הר"נ:
(מה) (על המשנה) תביא ראיה כו'. איכא למידק כיון דמדינא מתסרא אבעלה כמשנה ראשונה. איסור שבה להיכן הלך וכ"ת דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש וכי אמרה טמאה אני אפקעינהו רבנן כו' דהתינח כשאומרת לכשר נבעלתי אבל כשנבעלת לפסול שנעשית חללה אכתי אסורה לבעלה ומתניתין סתמא קתני. ותירצו דמשנה ראשונה לאו דינא קתני דמדינא ודאי אין האשה נאמנת לומר טמאה אני לך להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו אלא משום דהא מלתא דטמאה אני לך כסיפא לה תקינו במשנה ראשונה להימנוה ראי לאו דקושטא קאמרה לא הוות מזלזלא נפשה למימר הכי ומשנה אחרונה אוקמוה אדינא. הר"נ ועתוי"ט:
(מו) (על המשנה) ותהא נטולה כו'. בפ"ג דכריתות מפורש כמה גווני דאיסור חל על איסור ומנייהו איסור מוסיף וה"נ דכוותה דאע"ג דכבר היא אסורה לעלמא באיסור א"א מגו דאתוסף בנדרה איסור על בעלה חל נמי על האחרים ובאיסור מוסיף אף ר"י מודה: