משנה נדרים יא יב

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת נדרים · פרק יא · משנה יב | >>

[עריכה]

בראשונה היו אומרים, שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה, האומרת טמאה אני לך, שמים ביני לבינך, נטולה אני מן היהודים.

חזרו לומר, שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ^מד ומקלקלת על בעלה, אלא האומרת טמאה אני לך, תביא ראיה ^מה לדבריה.

שמים ביני לבינך, יעשו דרך בקשה.

נטולה אני מן היהודים, יפר חלקו, ותהא משמשתו, ותהא נטולה ^מו מן היהודים.

משנה מנוקדת

[עריכה]

בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים:

שָׁלשׁ נָשִׁים יוֹצְאוֹת וְנוֹטְלוֹת כְּתֻבָּה:

הָאוֹמֶרֶת טְמֵאָה אֲנִי לְךָ,

שָׁמַיִם בֵּינִי לְבֵינְךָ,

נְטוּלָה אֲנִי מִן הַיְּהוּדִים.

חָזְרוּ לוֹמַר, שֶׁלֹּא תְּהֵא אִשָּׁה נוֹתֶנֶת עֵינֶיהָ בְּאַחֵר וּמְקַלְקֶלֶת עַל בַּעְלָהּ.

אֶלָּא הָאוֹמֶרֶת טְמֵאָה אֲנִי לְךָ,

תָּבִיא רְאָיָה לִדְבָרֶיהָ.

שָׁמַיִם בֵּינִי לְבֵינְךָ,

יַעֲשׂוּ דֶרֶךְ בַּקָּשָׁה.

נְטוּלָה אֲנִי מִן הַיְּהוּדִים,

יָפֵר חֶלְקוֹ וּתְהֵא מְשַׁמְּשַׁתּוּ,

וּתְהֵא נְטוּלָה מִן הַיְּהוּדִים:

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

בראשונה היו אומרין:

שלש נשים - יוצאות ונוטלות כתובה,

האומרת: טמאה אני - לך,

והשמים - ביני לבינך,

ונטולה אני - מן היהודים.

חזרו לומר:

שלא תהא אישה נותנת עיניה באחר - ומקלקלת על בעלה,

האומרת: טמאה אני לך - תביא ראיה לדבריה,

שמים ביני לבינך - יעשו דרך בקשה,

נטולה אני מן היהודים - יפר את חלקו ותהא משמשתו,

ותהא נטולה מן היהודים.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

טמאה אני לך — רוצה לומר הוא שתאמר שהיא זנתה תחתיו.

וממה שכבר ידעת, שאשת ישראל שזנתה ונתאמת זנותה בעדים כמו שנבאר בתחילת סוטה, אי אפשר שתהיה זנותה אלא או באונס או ברצון. וכשזנתה באונס הרי היא מותרת לבעלה כמו שביארנו בכתובות. ואם זנתה ברצון אז תאסר לבעלה ואין לה כתובה.

אבל אשת כהן, הרי היא אסורה לבעלה כל זמן שנבעלה בעילת זנות בין באונס בין ברצון, כמו שנתבאר בכתובות. וכמו כן הדין אצלנו באשת כהן שנאנסה הרי היא אסורה על בעלה, ואף על פי שהתורה אסרה הרי הוא חייב בכתובתה, מפני שהיא יכולה לומר: אנא קא חזינא, את הוא דנסתחפה שדך.

לפיכך מה שאמר בכאן: בראשונה היו אומרים, האומרת טמאה אני לך נוטלת כתובתה ויוצאה, אי אפשר זה הדין באשת ישראל בשום פנים, לפי שאם אמרה שנטמאת באונס הרי היא מותרת לבעלה, ואם אמרה ברצון אין לה כתובה, לפי שכל מי שמודה שהיא זנתה ברצון איבדה כתובתה וכל תנאי כתובתה, ואין לה אפילו ממה שהביאה מבית אביה אלא מה שהוא בעין, לא מנכסי מלוג ולא מנכסי צאן ברזל, נוטלת מה שבפניה ויוצאת. והבחירה לו, אם רצה לגרש ואם רצה שתהיה תחתיו, אחר שאין שם עדים, כמו שמבואר בכאן וכמו שנבאר במסכת סוטה. ולא נאמר לו: אילו היית מכחיש אותה ומפני כך היית בא עליה, אם כן אתה מחוייב בכתובתה; לפי שהעיקר אצלנו פסוק ומוסכם עליו בכל התורה דפלגינן דיבורא, רוצה לומר שאנו נאמין הדבר בעצמו לאיזה עניין שיהיה ולא נאמינהו לעניין אחר, וכבר נקדם לך מזה משלים במסכת יבמות.

לפיכך אין מאמרם בכאן: בראשונה היו אומרים אלא באשת כהן שאמרה: נטמאתי באונס, שהם מאמינים אותה ואומרים שהיא אינה מותרת שיבא עליה ואסורה עליו, וכן ביאר התלמוד. ואחר שזכרנו זה העניין, נגמור אותו.

דע, שזה שנזכר עליו בתלמוד שהאשה, כשאמרה לבעלה שהיא זנתה בפיתוי או בטעות, וכסבורה היא שהוא בעלה, אנו אומרים שאינה נאמנת, ונתנו טעם לזה שמא עיניה נתנה באחר, שזה מורה שאם היתה נאמנת אסורה עליו, דין זה אינה אלא באשת כהן, והמעשיות שהביא בתלמוד בזה העניין, באשת כהן; אבל אשת ישראל, אפילו שנאמין אותה תהיה מותרת, לפי שהטעות ופיתוי חלק מן האונס בלא ספק.

ואשוב לכוונת פירוש השמים ביני וביניך - שהיא טוענת בעניין שאי אפשר הידיעה אלא ליודע הנסתרות, כגון שאומרת שהוא אינו שלם לתשמיש ואינו יורה כחץ, אשר לא תתעבר ממנו בשום פנים. והעיקר אצלנו: היא קים לה ביורה כחץ, הוא לא קים ליה, לפי שהיא יודעת זה בהיותה מרגשת בו, והוא אינו יכול לשער זה לפי שהוא לא ירגיש במה שמתחלק מגופו. ולולי שאנו חוששין שמא עיניה נתנה באחר, היינו מגרשין אותה ממנו והיינו מחייבין אותו כתובה. ולפיכך אם הוא רוצה לגרשה ולהוציאה בלא כתובה, אחר ששהה עמה עשר שנים ולא ילדה, כמו שביארנו ביבמות, יש בזה שלושה דרכים:

אחד מהם שתאמר: איני יודעת מה זאת הסיבה, רוצה לומר: מניעת ההריון, אם ממנו או ממני, הרי היא יוצאה בלא כתובה, על העיקר בכל מקום שנפל בו הספק: "אוקי ממונא בחזקת מריה".
והשני, שתתאמת ותאמר שהסיבה ממנו ולא ממני לפי שהוא אינו יורה כחץ, הרי זה מחוייב כתובה, אבל מחרים בשם מי שאינה יודעת אמיתת העניין וטוענת. ואינו יכול להשביעה היסת, אחר שאינו יכול לומר שהוא יורה כחץ, ואחר שאינו יודע אמיתת הדבר.
והשלישי, שהוא מודה (שהוא) [שאינו] יורה כחץ, וזה דין פשוט.

ואמרו: יעשו דרך בקשה - שתתפייס ותהיה מרוצה להשאר עמו, ואין כופין על הגירושין בשום פנים, וגם כן אין מכריחים שתשאר עמו, ואין דנין לה דין מורדת מבעלה, אבל מאריכין העניין וממצעין ביניהם על דרך השלום, ואין פוסקין ביניהם דין עד שיתרצו שניהם על מה שיתרצו.

ופירוש נטולה מן היהודים שהיא אסרה הנאת עצמה על כל היהודים, ויהיו כולם מודרים הנאה ממנה.

ואמרו יפר חלקו - מאמר דחוי, לפי שהוא מאמר רבי יוסי כמו שהודעתיך, וכן ביאר התלמוד. אבל חכמים אומרים שיפר הנדר כולו, לפי שהוא מן נדרי עינוי נפש.

וכבר הודעתיך, שנדרה אינו קיים בשום דבר מזה העניין אלא כשאומרת: "הנאתי על פלוני"; אבל "כל היהודים" יפר.

וביארנו שהלכה כחכמים:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

האומרת טמאה אני לך - באשת כהן מיירי, דנאסרה לבעלה באונס ולא הפסידה כתובתה. ^מא והאמינוה חכמים לאסור עצמה על בעלה. וכיון דיוצאת בגט נוטלת כתובתה, דמספר כתובתה נלמוד, לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי:

השמים ביני ובינך - מפרש בגמרא, דאינו יורה כחץ, כלומר דברים דקמי שמיא גליא ואינה יכולה לברר. ומיירי בבאה מחמת טענה דאמרה בעינא חוטרא לידא ומרא לקבורה. ^מב דאי לאו הכי, אמרינן לה זילי לא מפקדת אפריה ורביה:

נטולה אני מן היהודים - שאסרה תשמיש של כל ישראל עליה ^מג. ואף על גב דאמרינן בפרק המדיר היכא דנדרה איהי דיוצאה בלא כתובה, דהיא נתנה אצבע בין שיניה, רש"י פירש ביבמות [דף קי"ב] כיון שאסרה הנאת תשמיש של כל ישראל עליה ודאי אנוסה היא כי קשה תשמיש לה, וסברה משנה ראשונה דאפילו דברים שבינו לבינה לא הוי, דאפשר שיגרשנה:

חזרו לומר כו' - נתקלקלו הדורות וחששו שהיא משקרת להפקיע עצמה מתחת בעלה:

תביא ראיה לדבריה - ולא מהימנינן לה בלי ראיה:

יעשו דרך בקשה - יבקשו ממנה שלא תדבר עוד בו ובירושלמי מפרש יעשו סעודה ויפייס:

יפר חלקו ותהא משמשתו - דהוי דברים שבינו לבינה ומיפר לעצמו:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

האומרת טמאה אני לך. כתב הר"ב באשת כהן מיירי דנאסרה לבעלה באונסה ולא הפסידה כתובתה כדאיתא בגמרא דיכולה למימר אנא הא חזינא גברא הוא דנסתחפה שדהו. כלומר קדושת כהונתו גרמה לו דהא אונס בישראל משרי שרי הלכך מזלו גרם ויש לה כתובה:

השמים ביני לבינך. כתב הר"ב בבאה מחמת טענה בעינא חוטרא לידא ומרא לקבורה. עץ שתשען עליו לעת זקנתה. ואם תמות יקברנה. רש"י ספ"ו דיבמות:

נטולה אני מן היהודים. פירש הר"ב שאסרה תשמיש של כל ישראל עליה ובעל בכלל. ואע"ג דבמשנה ג' לא הוה בעל בכלל כל הבריות. הכא מוכחא מלתא דהא מכונה לאסור המותר ולכל ישראל הא קיימא באיסור אשת איש. גמרא לעיל דף פ"ד:

שלא תהא נותנת עיניה באחר. דשמא תלך למקום שאין מכירין בה ובנדרה ותנשא. הר"ן:

טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה. ואיכא למידק כיון דמדינא מתסרא אבעלה כמשנה ראשונה. איסור שבה להיכן הלך. וכ"ת דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש וכי אמרה טמאה אני אפקעינהו רבנן לקדושין מעיקרא ונמצא שהיתה פנויה כשנאנסה. דהתינח כשאומרת לכשר נבעלתי. אבל כשנבעלה לפסול שנעשית חללה אכתי אסורה לבעלה ומתניתין סתמא קתני. ותירצו דמשנה ראשונה לאו דינא קתני דמדינא ודאי אין האשה נאמנת לומר טמאה אני לך להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו אלא משום דהא מלתא דטמאה אני לך כסיפא לה תקינו במשנה ראשונה להימנוה דאי לאו דקושטא קאמרה לא הוות מזלזלא נפשה למימר הכי ומשנה אחרונה אוקמוה אדינא כ"כ הר"ן. והתוספות כתבו דכיון דיש לחוש שמא נתנה עיניה באחר יש כח ביד חכמים לעקור דבר מכל וכל בסברא גדולה כזאת ע"כ. וכך כתבתי בשמם ברפ"י דיבמות. וכך לשון רש"י בפ"ד דמנחות שהעתקתיו בס"ד במשנה י' פ"ד דעדיות:

יפר חלקו. כתב הר"ב דהוי דברים שבינו לבינה. ולמאי דכתב הר"ב במ"ב דכולי פרקין רבי יוסי היא ואינה הלכה. ה"נ אינה הלכה. אלא לרבנן ענוי נפש הוא כך כתב הרמב"ם. ומיהו הר"ב כתב לעיל במשנה ב' להלכה דהוי בינו לבינה. והיא מחלוקת בין הפוסקים דאיבעיא לן בגמרא דף פ"א [ע"ב] לרבנן מאי. ויש שסוברים דלא אפשיטא ולחומרא ולא יפר אלא חלקו. ויש סוברים דאיפשיטא ע"ש בפירש הר"ן. ולא קשיא על מ"ש הר"ב בשם רש"י דמדנדרה על כל העולם ש"מ דתשמיש קשה לה וא"כ היכי אמרינן הכא דהוי ענוי נפש אי להלכה אי לאיבעיא. דלא אמר רש"י הכי אלא למשנה ראשונה. אבל לאחרונה. אמרינן דלא קשה לה התשמיש ולא נדרה אלא שתהא מקלקלת על בעלה:

ותהא נטולה מן היהודים. בפ"ג דכריתות מפורש כמה גווני דאיסור חל על איסור ומינייהו איסור מוסיף וה"נ דכוותה דאע"ג דכבר היא אסורה לעלמא באיסור אשת איש מנו דאתוסף איסור בנדרה על בעלה שהיתה מותרת לו חל נמי על האחרים ובאיסור מוסיף מודה ר"י כדאשכחן ליה במ"ה פ"ג דכריתות ואזדא לה תמיהת התוספות מדאמרינן דכולי פרקין רבי יוסי היא. ואיהו סבר [במשנה ד' פ"ט דסנהדרין] בא"א ונעשית חמותו נדון בזיקה ראשונה משום דלית ליה איסור חל על איסור ע"כ. ולא קשיא דבגמרא דהתם מסיק איסור מוסיף אית ליה והא דאמר נעשית חמותו נידון בזיקה ראשונה. משום דתרי קטלי לא קטלינן ליה:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(מא) (על הברטנורא) גמרא דיכולה למימר אנא הא חזינא גברא הוא דנסתחפ' שדהו כלומר קדושת כהונתו גרמה לו דהא אונס בישראל משרי שרי הלכך מזלו גרם ויש לה כתובה:

(מב) (על הברטנורא) עץ שתשען עליו לעת זקנתה ואם תמות יקברנה. רש"י:

(מג) (על הברטנורא) ובעל בכלל. ואע"ג דבמ"ג לא הוי בכלל כל הבריות הכא מוכחא מלתא דהא מכוונה לאסור המותר ולכל ישראל הא קיימא באיסור אשת איש. גמרא:

(מד) (על המשנה) באחר. דשמא תלך למקום שאין מכירין בה ובנדרה ותנשא. הר"נ:

(מה) (על המשנה) תביא ראיה כו'. איכא למידק כיון דמדינא מתסרא אבעלה כמשנה ראשונה. איסור שבה להיכן הלך וכ"ת דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש וכי אמרה טמאה אני אפקעינהו רבנן כו' דהתינח כשאומרת לכשר נבעלתי אבל כשנבעלת לפסול שנעשית חללה אכתי אסורה לבעלה ומתניתין סתמא קתני. ותירצו דמשנה ראשונה לאו דינא קתני דמדינא ודאי אין האשה נאמנת לומר טמאה אני לך להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו אלא משום דהא מלתא דטמאה אני לך כסיפא לה תקינו במשנה ראשונה להימנוה ראי לאו דקושטא קאמרה לא הוות מזלזלא נפשה למימר הכי ומשנה אחרונה אוקמוה אדינא. הר"נ ועתוי"ט:

(מו) (על המשנה) ותהא נטולה כו'. בפ"ג דכריתות מפורש כמה גווני דאיסור חל על איסור ומנייהו איסור מוסיף וה"נ דכוותה דאע"ג דכבר היא אסורה לעלמא באיסור א"א מגו דאתוסף בנדרה איסור על בעלה חל נמי על האחרים ובאיסור מוסיף אף ר"י מודה:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

בראשונה וכו': תוס' פ' הבא על יבמתו (יבמות דף ס"ה.) ובגמ' שם ביבמות פ' ב"ש (יבמות דף קי"ב) ותוס' דפ' אע"פ דס"ג. והרא"ש בס"פ האומר דקדושין ובירוש' פ"ק דסוטה:

יוצאות: בעל כרחו של בעל:

האומרת טמאה אני לך: ביד פכ"ד דהל' אישות סימן י"ח כ"ג ובפי"ח דהלכות איסורי ביאה סימן ח'. ובטור א"ה סימן ו' וסימן קט"ו וסימן קנ"ד. ובתשובות הרשב"א ז"ל סימן תרכ"ח: ואומרת טמאה אני לך על כרחך באשת כהן שנאנסה מיירי דאי באשת ישראל אי ברצון כלום יש לה כתובה ואי באונס מי קמיתסרא על גברא אלא באשת כהן ואי ברצון כלום יש לה כתובה מי גריעא מאשת ישראל ברצון אלא לאו באינם ויש לה כתובה דאמרה ליה אנא הא חזינא גברא הוא דנסתחפה שדהו פירוש שקדושת כהונתו גרמה לו שתהא אסורא לו:

השמים ביני לבינך: פי' הר"ן ז"ל דלשון זה משמע ג"כ שהוא מרוחק ממנה לגמרי וז"ל ואע"ג דאמרי' בהגדה על שרה שאמרה לאברהם השמים ביני לבינך במקרא דכתיב ישפוט ה' ביני ובינך והיתה טוענת על אברהם שריחקה מחמת הגר וכן ג"כ משמע בירוש' דאמרי' התם כמה דשמיא רחיקה מן ארעא כך ההיא איתתא רחיקא מן בעלה אפשר דלשון השמים ביני לבינך כולל הכל ע"כ. וביד פי"ד דהלכות אישות סימן י"ו. ובפט"ו סי' ט"ו:

יעשו דרך בקשה: יבקשו הימנו שיפטרנה בגט ואין מכריחין אותו רש"י ז"ל. ועיין ברב אלפס ס"ש הבא על יבמתו:

נטולה אני. וכו': בפירקין דף פ"ב ופ"ד. ומפ' התם דנטולה אני מן היהודים הוי בעל בכלל ואע"ג דגבי קונם שאיני נהנית לבריות לא הוי בעל בכלל כל הבריות הכא מוכחא מילתא דהא מכוונא לאסור המותר דלכל ישראל הא קיימא באיסור אשת איש בלאו נדרה ויש שם גרסא אחרת ופי' אחר בסוגיית הגמרא כמו שכתב הר"ן ז"ל. ועיין בנמוקי יוסף ס"פ ב"ש דיבמות:

יפר חלקו: פי' הרמב"ם זו ג"כ היא סברת ר' יוסי אבל חכמים סברי שיפר הנדר כולו שהוא מנדרי ענוי נפש אבל ר"ע ז"ל פי' יפר חלקו דוקא משום דהוי דברים שבינו לבינה ותהא נטולה מן היהודים פי' שתהיה אסורה לשאר בני אדם אפי' יגרשנה ואילו הוא ענוי נפש אפילו בעל כרחה יכול להפר לאחרים. וביד פי"ב דהלכות נדרים סימן ח' וז"ל שם וכן אם אסרה הנאתה על אומה כגון כל היהודים או כל הישמעאלים ה"ז יפר ע"כ. וכתוב שם בכסף משנה ויש לדקדק כשאוסרת על עצמה על כל היהודים מאי איכפת ליה שלא יהנו היהודים ממנה ושמא י"ל שאין הלשון מדוקדק וה"ל כאילו כתב שאסרה הנאת האומה עליה. ועוד י"ל דאוסרת הנאה על כל האומה לא ניחא ליה משום שמשיאתו שם רע וכדאמרינן בפ' המדיר גבי נדרה שלא תשאל ושלא תשאיל ומשו"ה יפר ע"כ. וכתבו תוס' ז"ל ואין לתמוה היאך חל נדרה על תשמיש יהודים אחרים בעודה אשת איש והא אין איסור חל על איסור די"ל דהוי איסור כולל דמגו דאיתחל בתשמיש בעל שהוא היתר חל נמי על האחרים וצ"ע למ"ד כוליה פירקין ר' יוסי היא דהא ר' יוסי לית ליה איסור כולל באשת איש ונעשית חמותו דאמר נידון בזיקה ראשונה שבאתה עליו עד כאן לשונו ז"ל:

סליק פירקא. וסליקא לה מסכת נדרים:

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

האומרת טמאה אני לך: אשת כהן שאמרה שנאנסה, דבאשת ישראל לא מצי מיירי, דאי באונס, משרי שרי, ואי ברצון, הרי אין לה כתובה [ש"ס. ואילה"ק דלמה לא קאמר הש"ס דלהכי לא אפשר לאוקמא מתני' ברצון, דא"כ למה נאמנת למשנה ראשונה, הרי אין אדם משים עצמו רשע, דנ"ל לפמ"ש הר"ן [שבועות שט"ו א'] דדוקא שיפסל א"ע לעדות של אדם אחר, אמרינן א"א משים עצמו רשע. מיהו מדלא מתרץ דמיירי באומרת שזנתה ברצון שחשבה שמותר לזנות, דאסורה כה"ג על בעלה [כט"ז י"ד צ"ט]. ש"מ דגם בכה"ג אבדה כתובתה ע"פ עצמה]:

שמים ביני לבינך: ר"ל דברים שביני לבינך, דהיינו תשמיש, שאין רואה בינינו, קמי שמיא גליא איך הוא, שאינך יורה כחץ. או ר"ל כרחוק שמים מארץ. כן מרוחקת אני ממך בענין התשמיש, שאין אתה בר הקמת זרע, משא"כ אני:

נטולה אני מן היהודים: ר"ל יהיה אסור עלי תשמיש של כל ישראל, דתשמיש קשה עלי [ולהכי לא נקט נטולה אני מהבריות. מדרצתה לאסור גם בעלה והרי בעלה אינו בכלל בריות, כלעיל סי' י"ג]. והאמינוה במשנה ראשונה בכל הנך, מדזלזלה בנפשה כולי האי, וודאי שפיר קאמרה:

ומקלקלת על בעלה: ותלך למקום שאין מכירין בה ובנדרה ותנשא:

יעשו דרך בקשה: נ"ל דהך יעשו ר"ל יכופו, כמו גט מעושה [גיטין דפ"ח ב'] ור"ל יכפוה בדברים עד שתתרצה ותתפייס לישב אצלו:

נטולה אני מן היהודים יפר חלקו: מדהו"ל דברים שבינו לבינה:

ותהא נטולה מן היהודים: אע"ג דאין איסור נדר חל על איסור א"א. אפ"ה כיון שאחר שתתגרש אסורה גם אבעל, הו"ל איסור כולל. [ומה"ט נמי לא אמרינן בכי האי גוונא נדר שהותר מקצתו הותר כולו [כפ"ג מ"ב], ועיין לעיל סימן כ"ז]:

בועז

[עריכה]

פירושים נוספים

כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
מהדורת ויקיטקסט המבוארת

מפרשי הגמרא

פרק זה בתלמוד הבבלי