רמב"ם על נדרים י

<< · רמב"ם · על נדרים · י · >>

נדרים פרק י

• ראו גם: נוסח המשנה נדרים י רמבם

משנה א

מפני שאמר אביה ובעלה יובן מזה הדיבור הבחירה, או זה או זה, ולכך חזר וביאר שכוונתו שיהיו שניהם.

ואמרו: ואין צריך לומר שקיים אחד מהם - ואפילו חזר זה שקיים ונשאל לחכם ונתחרט על קיומו וחזר והפר לה, לפי שהעיקר אצלנו: נשאלין על ההקם ואין נשאלין על ההפר, וכשנשאל וחזר והפר לה – אינו מופר עד שיפירו שניהם בבת אחת. וראיה לזה הדין בנערה המאורסה, שמשתתפין בדינה האב והבעל, מה שאמר: "בין איש לאשתו, בין אב לבתו, בנעוריה בית אביה"(במדבר ל, יז):

משנה ב

הבעל אין לו רשות בהפר נדרים אלא אחר כניסתה לחופה. אבל אחר מיתת הבעל ונשארה היא נערה בבית אביה, הרשות ביד האב בהפרת נדריה, למה שאמר: "בנעוריה בית אביה". וזה לשון התורה, שהאב לא יפר אלא בזמן הנערות, אבל הבעל מפר לעולם.

וכבר ביארנו בסוף פרק השלישי מכתובות מכמה שנים נקראת קטנה, ומכמה שנים נקראת נערה, ומתי תהיה בוגרת, ודקדקנו כל זה עד שלא הנחנו בו ספק כלל, ובקש אותו משם:

משנה ג

הנדרים שנדרה בפני ארוס ראשון, מפר אותם ארוס אחרון, אחר שאינה ברשות עצמה, לפי שהיא נשארה ברשות האב אחר היותה נערה:

משנה ד

העיקר אצלנו: אין הבעל מפר בקודמין. וכשנכנסה לחופה, ויש לו לבדו רשות בהפר נדריה לעתיד, ונתרוקנה רשות האב, ואינו יכול להפר הנדרים שנשבעה והיא ארוסה קודם שתינשא, שהוא אמנם יפר לה בשותפות האב, והיא ארוסה כמו שנתבאר.

ומכאן תדע שהבעל מפר בלא שמיעה, לפי שהוא אמר בכאן: יפר, אף על פי שהוא לא ידע השבועה ולא שמע על איזה דבר נשבעה. וכן ביאר התלמוד:

משנה ה

כבר נתבאר בפרק חמישי מכתובות, שהארוסה כשהגיע זמנה הנזכר ולא נישאת, אוכלת משלו.

ויתבאר בזה הפרק, שנערה מאורסה, אביה ובעלה מפירין נדריה, אבל הבוגרת לא, כמו שבא העיקר בכתובות: כיון שבגרה אין לאביה רשות בה.

ורבי אליעזר אומר: אחר שזאת הבוגרת יצאת מרשות האב ונתחייב בעלה במזונותיה, כבר נתייחדה לרשותו ויפר.

והלכה כחכמים:

משנה ו

מאמר רבי אליעזר אמנם הוא ביבם שעשה מאמר ביבמתו, לפי שרבי אליעזר סובר דעת בית שמאי בכל דבריו, כמו שביארנו כמה פעמים באמרם: "רבי אליעזר שמותי", ובית שמאי אומרים: מאמר ביבמה קונה קניין גמור. ואין הדבר כן, אלא כמו שנתבאר ביבמות.

ומה שאומר רבי עקיבא: אין היבמה גמורה לאישה - לפי שדברי הכל, יבמה ארוסה אין חייבין עליה סקילה כנערה מאורסה.

והלכה כרבי עקיבא:

משנה ז

שבאו לכלל איסור — רוצה לומר, אחר שבועתה, שחייב אותה זאת השבועה בלא ספקא, אלא אם כן ביטלו והפר לה; והיאך (לא) יפר קודם חיוב?.

והלכה כחכמים:

משנה ח

מכאן תדע, שהפרת נדרים אינו מעת לעת, אבל ימתין בהם היום בלבד, לפי שנאמר בו "ביום שמעו"(במדבר ל, ו). ומה שאמר "מיום אל יום"(במדבר ל, טו), עניינו שהוא מפר ביום ובלילה כשיזדמן כך, רוצה לומר: כשיהיה הנדר בלילה; ואפשר בו גם כן מיום אל יום אם נשבעה בתחילת הלילה.

ואמר על דרך משל יום שבת, להודיעך שהפרת נדרים מותר בשבת.

וכן העיקר אצלינו, שהפרת נדרים מותר בשבת, בין לצורך השבת בין שלא לצורך השבת. אבל הם אמרו: לא יאמר אדם לאשתו בשבת: "מופר ליכי", כדרך שהוא אומר בחול, אלא אומר לה: "טלי אכלי, טלי שתי", והנדר בטל מאליו. וצריך שיבטל בליבו. ואם אי אפשר לו שיבטל נדרה בשבת במעשה שיכריחנה לעשותה, כמו שזכרנו, יבטל בליבו, לפי שכך הוא לשון התוספתא: "יבטל בלבו ואין צריך להוציא בשפתיו, בין בחול בין בשבת".

וממה שצריך שתדעהו -

מה שאמרו: קיים בליבו – קיים, ומה שאמרו: הפר – יכול לקיים; רוצה לומר, שהוא אם הפר בליבו וחזר וקיים השבועה, קיומו קיום כמו כן.

ואם שתק כששמע השבועה, והיה כוונתו להכעיס אותה על דרך השחוק, ולא הפר באותו היום, הרי הנדר קיים ולא יפר אחר כן; ואף על פי שלא היה שתיקתו לקיום הנדר, אלא כמשחק. והוא מה שאמרו בספרי: "ואם החרש יחריש", "בשותק על מנת לקיים הכתוב מדבר".

אבל מה שאמרו: "הפר בליבו אין הפר", שזה מורה שהוא צריך שיוציא בשפתיו בהפרה, זה אינו סותר מה שאמרו: "מבטל בליבו ואין צריך להוציא בשפתיו"; לפי שהביטול קשה לבטל מן ההפרה. לפי שעניין ההפרה הוא, שיתיר הקשר שקשרה, ונשאר העניין כמו שהיה בתחילה קודם שבועתה, אם תרצה תעשהו, ואם לא תרצה לא תעשהו, הרשות בידה, אין עליה מניעה; והביטול הוא שיכריחנה לעשות הדבר שנשבעה שלא לעשותו, כמו שביארנו, אומר לה: "טלי אכלי, טלי שתי", ואינו צריך להוציא בשפתיו. והבן זה ההפרש שיש בין הביטול וההפרה, עד שלא יהיו הלשונות סותרים זה את זה, שהוא עניין נפלא.

אמנם היתר נדרים בשבת, זה לא יהיה אלא בנדרים שהן לצורך השבת.

והעיקר אצלינו: נשאלין לנדרים מעומד, יחידי, ובלילה, ובשבת, ובקרובים. ואפילו היה להם פנאי מבעוד יום.

ואמנם יחיד מומחה יתיר נדרים יחידי, אבל הדיוטות לא פחות משלושה.

אם אמר החכם לאותו שמתיר נדרו: "מופר לך", או מה שמורה על זה העניין, או אמר הבעל לאשתו: "שרוי לך", או משמעות זאת הכוונה, הרי זה אינו כלום, לפי שהם אמרו: חכם שאמר בלשון בעל ובעל שאמר בלשון חכם, לא אמר כלום.

ולשון ספרי: "חכם מתיר ואין בעל מתיר, בעל מפר ואין חכם מפר". לפי שעניין הפרה, ביטול השבועה מעיקרא וכאילו לא היתה כלל; וזה לא יעשנו זולתי האב והבעל, לפי מה שנתבאר בתורה ובתלמוד. ועניין השאלה לחכם שאנו קורין אותה "היתר נדרים", הוא שיתיר השבועה הנקשרת והמחוייבת ויסתלק דינה מן העתיד; וזה לא יעשנו זולתי חכם מומחה או שלושה הדיוטות, כמו שזכרנו, לפי מה שבאה לנו בקבלה: "לא יחל דברו", הוא אינו מוחל, אבל אחרים מוחלין לו. וזה העניין – אין לו ראיה בתורה, וכן אמרו החכמים עליהם השלום, שזה העניין אין לו עיקר זולתי הקבלה; והוא מה שאמרו (משנה חגיגה א ח): "היתר נדרים פורחים באויר ואין להם על מה שיסמכו".

ומעשה היתר השבועות, לפי מה שמסרו חכמים לנו מן הרבים מן החכמים, ולפי מה שראינו והתרנוהו בפני אבותינו, לפי מה שהיו עושין הם ז"ל בפני אבותם ורבותם, שזה אצלינו בערי המערב, רוצה לומר: היתר השבועות, מעשים בכל יום, לפי שבמקומינו אין נובעין בהן מים הרעים, רוצה לומר המינות. והוא כמו שאגיד לך:

יבוא האיש או האשה שלא הופר נדרה אל החכם, או לשלושה הדיוטות, ויאמר: אני נשבעתי על עניין כך, ואני מתחרט משבועתי.

ואומר לו: מה הסיבה שהביאך שתתחרט? ויודיעם בנולד שנתחדש לו או פתח שנפתח לו, כמו שנתבאר בפרק שקודם זה.

ואומר לו גדול הדיינין: אילו ידעת בשעת השבועה שיתחדש עליך כך וכך, או שהעניין כך, כלום היית נשבע? והוא אומר: לא, אבל אילו היה מצוי אצלי זה העניין אז לא הייתי נשבע.

ואומר לו: אתה מתחרט על זאת השבועה? והוא אומר: כן.

והגדול מן השלושה הנמצאים שם אומר: שרוי לך ומחול לך, שרוי ומחול לך במתיבתא של מעלה ובמתיבתא של מטה, ככתוב: "ונסלח לכל עדת בני ישראל, ולגר הגר בתוכם"(במדבר טו, כו) וגו'.

ואחר כן אומרים השנים הנשארים: שרוי לך ומחול לך, שרוי לך ומחול לך.

ואחר כך יחזור גדול הדיינים ואומר: לא יהיה לך למנהג שתהיה פרוץ בנדרים, ואם תכעוס מכאן ואילך ותחזור לישבע, אנו לא נתיר לך.

וזה ראינו אותו ועשינו בו מעשה, והבן אלו הפסקים כולם ושמרם ותתנהג בהם:

משנה נדרים, פרק י':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב