ויקיטקסט

משנה נדרים ד ג

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת נדרים · פרק ד · משנה ג | >>

ותורםח את תרומתו ומעשרותיו לדעתו.
ומקריבי עליו קיני זביןיא, קיני זבות, קיני יולדות, חטאות ואשמות.
ומלמדו מדרש, הלכות ואגדות.
אבל לא ילמדנו מקרא.
אבל מלמד הוא את בניו [ואת בנותיו] מקראיב.
וזן את אשתו ואת בניויד, אף על פי שהוא חייב במזונותיהם.
ולא יזון את בהמתו, בין טמאה, בין טהורה.
רבי אליעזר אומר: זן את הטמאהטו, ואינו זן את הטהורה.
אמרו לו: מה בין טמאה לטהורה?
אמר להן: שהטהורה נפשה לשמים, וגופה שלו;
וטמאה, נפשה וגופה לשמיםטז.
אמרו לו: אף הטמאה, נפשה לשמים וגופה שלו;
שאם ירצה, הרי הוא מוכרה לגויים, או מאכילה לכלבים.

משנה מנוקדת

וְתוֹרֵם אֶת תְּרוּמָתוֹ וּמַעְשְׂרוֹתָיו לְדַעְתּוֹ.
וּמַקְרִיב עָלָיו קִנֵּי זָבִין, קִנֵּי זָבוֹת, קִנֵּי יוֹלְדוֹת, חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת.
וּמְלַמְּדוֹ מִדְרָשׁ, הֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת.
אֲבָל לֹא יְלַמְּדֶנּוּ מִקְרָא.
אֲבָל מְלַמֵּד הוּא אֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנוֹתָיו מִקְרָא.
וְזָן אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו,
אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֵיהֶם.
וְלֹא יָזוּן אֶת בְּהֶמְתּוֹ, בֵּין טְמֵאָה בֵּין טְהוֹרָה.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: זָן אֶת הַטְּמֵאָה, וְאֵינוֹ זָן אֶת הַטְּהוֹרָה.
אָמְרוּ לוֹ: מַה בֵּין טְמֵאָה לִטְהוֹרָה?
אָמַר לָהֶן: שֶׁהַטְּהוֹרָה, נַפְשָׁהּ לַשָּׁמַיִם וְגוּפָהּ שֶׁלּוֹ;
וּטְמֵאָה, נַפְשָׁהּ וְגוּפָהּ לַשָּׁמַיִם.
אָמְרוּ לוֹ: אַף הַטְּמֵאָה, נַפְשָׁהּ לַשָּׁמַיִם וְגוּפָהּ שֶׁלּוֹ;
שֶׁאִם יִרְצֶה, הֲרֵי הוּא מוֹכְרָהּ לַגּוֹיִים, אוֹ מַאֲכִילָהּ לַכְּלָבִים.

נוסח הרמב"ם

ותורם את תרומתו, ואת מעשרותיו - לדעתו.

ומקריב עליו -
קיני זבין, קיני זבות,
קיני יולדות, חטאות, ואשמות.
ומלמדו - מדרש, הלכות, ואגדות.
לא ילמדנו - מקרא,
אבל, מלמד הוא את בניו - מקרא.
וזן - את אשתו, ואת בניו,
אף על פי - שהוא חייב במזונותם.
לא יזון - את בהמתו,
בין טמאה - בין טהורה.
רבי אליעזר אומר:
זן - את הטמאה,
ואינו זן - את הטהורה.
אמרו לו:
מה בין טמאה - לטהורה?
אמר להם:
שהטהורה - נפשה לשמים, וגופה שלו,
והטמאה - נפשה וגופה לשמים.
אמרו לו:
אף הטמאה - נפשה לשמים, וגופה שלו,
שאם ירצה - הרי הוא מוכרה לגוים,
או מאכילה לכלבים.

פירוש הרמב"ם

כבר ביארנו, שאם פרע הוא בשבילו שום דבר המחוייב בו, הרי זה מותר, ואינה נקראת הנאה; אמנם היא הנאה בדרך מקרה, לפי שהוא סילק ממנו היזק.

והספקת מזונות יש לו בזה קורת רוח, אבל אינו מגיע לידו שום דבר.

ואמר: ולא ילמדנו מקרא – זה הוא במקום שמלמדין תורה שבכתב בשכר; אבל במקום שמלמדין תורה שבכתב בלא שכר, מותר לו ללמדו מקרא.

ואין אנו צריכין להתנות שום דבר מזה בהלכות והגדות ומדרשות, לפי שאינו מותר בתורתנו כלל ללמד מין ממיני חכמת התורה בשכר, שנאמר: "ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם"(דברים ד, יד), ובא בקבלה: מה אני בחינם, אף אתם בחינם.

ואמנם מותר ללמד תורה שבכתב בשכר במקומות שפשט המנהג בזה, לפי שזה השכר הוא מדין לימוד הטעמים והתנועות, ומדין שמירת התינוקות, שלא יהיו משולחים ונשחתים. ואני תמיה מאנשים גדולים, שעוור אותם התאוות והכחישו האמת, ופסקו דין לעצמם ליטול שכר מן הדינים והתלמוד, ונתלו בחבלי השוא. ועוד יבוא העניין בזאת הכוונה במקום ידוע ממסכת אבות.

ואשר חייב שיהא אסור עליו לזון את בהמתו, לפי שכל מה שהוסיפה בשמנונית ובכוח, הוסיפה בדמיה.

ורבי אליעזר אומר: אחר שהבהמה טמאה, אינה מותרת באכילה, לפיכך אין לו תועלת בשמנוניתה ובתוספת בשרה.

וחכמים אומרים, שהוסיפה בדמיה או במשקלה, אם שחטה ומכרה לכלבים.

ואין הלכה כרבי אליעזר:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

ותורם תרומתו ומעשרותיו לדעתו - כגון שאמר כל הרוצה לתרום יבא ויתרוםט. אבל לא יאמר לו לתרום, שהרי עושהו שליח והנאה היא לו שעושה שליחותו:

ומקריב לו קיני זבין וזבות - כהן שהדיר את ישראל הנאה ממנו, יכול להקריב קרבנותיו שמביא על זב וזבה ויולדת:

ומלמדו מדרש - ספרא וספרי, שהוא מדרש הפסוקים:

הלכות - הלכה למשה מסיני:

אגדות - דברי חכמים שהסמיכום על הפסוקים. וטעמא דשרי ללמדו כל הני, שאין אדם רשאי ליקח שכר כדי ללמד את חבירו את כל אלה, ואין כאן הנאה, דמצוה קעביד:

אבל לא ילמדנו מקרא - שמותר ליטול שכר על למוד המקרא, שאינו נוטל אלא שכר פיסוק טעמים לנגן המקראות כהלכתן, ולאו דאורייתא הוא ושרי ליטול שכר עליו, ואם אינו נוטל נמצא מהנהו, ואם נוטל נמצא נהנה. ודוקא במקום שנהגו ליטול שכר על המקרא, אבל במקום שאין נוטלין שכר על המקרא אף המקרא שרי ללמדו:

אבל מלמד הוא את בניו - ואע"ג דמצוה על האב ללמד את בנו וזה מוציאו מידי חובתו, לא מקריא הנאה, דמצות לאו ליהנות ניתנויג. וגם אפשר שהיה מוצא אחר שהיה מלמדו חנם:

ולא יזון את בהמתו - דניחא ליה בפיטומה וקא מהני ליה:

טמאה נפשה וגופה לשמים - דלמלאכה קיימא ואינו חושש על פיטומה:

שאם ירצה מוכרה לעכו"ם - לאכילה, ונוטל דמים יתירים בשביל פיטומה:

פירוש תוספות יום טוב

ותורם כו'. לא משמע אלא משל בעל הפירות כמ"ש במשנה י' פ"ט דבבא קמא:

לדעתו. פירש הר"ב כגון שאמר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום דכשאומר כל הרוצה לאו שליחות גמור הוא ולא הוי כמו כל השומע דהוי שליח כדתנן במשנה ו' פרק ו' דגיטין וכמו שכתבתי בריש פ"ז דכתובות. דלשון כל השומע שליחות מעליא הוי. כך כתב הר"ן והתוספות. ובשם רבינו יצחק כתבו התוספות דהכא אפילו כל השומע שרי. ע"ש. והא דלא נקט הכא באומר כל התורם אינו מפסיד כדאמרינן ברפ"ז דכתובות כ' הר"ן משום דאפשר דלא מהני. דלאו לישנא מעליא הוא ולא הוי מדעתו:

ומקריב עליו. שהכהנים שלוחי שמים הם ואינם שלוחי בעל הקרבן. רמב"ם פ"ו מהלכות נדרים. והוא מסקנא דגמרא פ"ק דקדושין [כג:] כמ"ש הר"ן. וכתב עוד דמתניתין דנקט הני קרבנות לרבותא דאף ע"ג שמתיר למחוסר כפורים לאכול בקדשים. אפ"ה שרי שאין זה אלא גרמת הנאה בעלמא:

קני זבים וכו'. לפי שכל אלו מביאים שתי תורים, קראם א) כן. הר"ן:

ומלמדו מדרש וכו'. כתב הר"ב שאין אדם רשאי ליקח שכר כו' עיין בפירוש הר"ב במשנה ה' פ"ד דאבות ומה שכתבתי שם:

אבל מלמד הוא את בנו מקרא. וכתבו התוספות ואפילו מקום נמי דנוטלים שכר עליה מ"מ לא היה המודר [חייב] שכר מלמד לבניו ע"כ. ומ"ש הר"ב ואף ע"ג דמצוה על האב וכו' דמצות לאו ליהנות נתנו. זהו כלל לכל מקום שאמרנו מצוה קא עביד דהיינו אע"פ שזה נהנה כשיוצא בזה ידי מצותו שא"צ עוד לעשותה לא מקרי הנאה דלאו ליהנות נתנו. ומיהו הנאה אחרת הבאה לו על ידי מצוה מקרי הנאה. וכמ"ש בשם הר"ן ברפ"ב גבי קונם שאני משמשך:

ואת בנותיו. ביש נוסחאות ל"ג וכן הרמב"ם והטור לא העתיקו אלא ומלמד את בנו. ועיין במשנה ד' פ"ג דסוטה דפליגי תנאי בלמוד תורה לבנות:

וזן את אשתו ואת בניו וכו'. לאית דמוקמי קמא דכתב הר"ב בפירוש המשנה ב' דאתיא אף כרבנן דחנן. ה"נ איכא לאוקמי מתניתין דהכא אפילו כרבנן וכדפירש"י שהוא מענגה במזונות יתירים והבעל נותן לה ב) קצבה. והרא"ש מפרש בשם ר"ת דהכא מיירי כשזן אותה לפניו והוא במדינה. דכיון שזן אותה לפניו ואינו אומר כלום דרך מתנה הוא והר"ב לא כתב כלום מזה אלא הניח המשנה כפשטה לפי דמאי דוחקיה לאוקמא בכה"ג והרי הלכה כחנן ומתניתין כחנן. ובכל גווני מיירי. וכן נמי בגמרא לא מוקמינן למתניתין דהכא בכלום לפי שהלכה כחנן לא רצו בעלי הגמרא לדקדק גם כן במתניתין דהכא ושבקוה בממילא ממאי דאתמר אמתניתין דלעיל. ועיין בפירוש הר"ב במשנה ח' פרק י"א. ומה שכתבתי שם. ובסמוך אכתוב טעם אחר שלא דקדקו בגמרא אמתניתין דהכא:

רבי אליעזר אומר זן את הטמאה כו'. כתב הר"ן ונראה לי דר' אליעזר לא שרי בטמאה אלא לזונה מזונות יתירים כדי לפטמה משום דסבירא ליה כיון דאינה עומדת לאכילה אלא למלאכה אינן נהנין בעליה בפטומה. דאדרבא מפנקא טפי ולא עבדא שפיר. אבל במזונות הצריכין לכדי חייה לא שרי ר' אליעזר דבכה"ג ודאי מהנהו. ומשום דת"ק פסיק ותני לא יזון את בהמתו בין טמאה בין טהורה דמשמע דבכולהו גווני דמתסר בטהורה מתסר נמי בטמאה מהדר ליה ר"א לא כי אלא איכא גוונא דזן את הטמא' אע"פ שאינו זן את הטהור' ונהי דתנא מסתם לישני'. סמיך לי' אמאי דאמרו לו. ודקמהדר להו ר"א. דמשקלא וטריא דידהו מוכח דר"א לא שרי בטמאה אלא במזונות יתירים כדי לפטמה ולא בכדי חייה. ע"כ. ולרש"י לא איירי מתניתין אפילו בת"ק אלא במזונות יתירות. ואפשר שזה הכריח לרש"י לפרש מתניתין בכה"ג וא"כ מתניתין דוקא כרבנן דחנן דמדר' אליעזר נשמע לרבנן דלא מיירי אלא במזונות יתירות. ולפיכך לא דקדקו כלום בגמרא אמתניתין דהכא משום דמינה ובה מוכח, דכרבנן אתיא:

וטמאה נפשה וגופה לשמים. שאינו יכול ליהנות אלא בעוד נפשה בה הלכך לאו הנאה [היא] אבל טהורה נפשה לשמים. כלומר אע"פ שנפשה לשמים, גופה שלו לשחוט. תוספות [דף ל"ח ריש ע"ב]:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ח) (על המשנה) ותורם. לא משמע אלא משל בעל הפירות:

(ט) (על הברטנורא) דכשאומר כל הרוצה לאו שליחות גמור הוא ולא הוי כמו כל השומע דהוי שליחות כמ"ש ריש פ"ז דכתובות דלשון כל השומע שליחות מעליא הוי. הר"נ. ועתוי"ט:

(י) (על המשנה) ומקריב כו'. שהכהנים שלוחי שמים הם ואינם שלוחי בעל הקרבן. הר"מ. ונקט הני קרבנות לרבותא דאע"ג דמתיר למחוסרי כפורים לאכול בקדשים אפ"ה שרי דאין זה אלא מחמת הנאה בעלמא. הר"נ:

(יא) (על המשנה) קני כו'. לפי שכל אלו מביאים שתי תורים קראם כן. הר"נ:

(יב) (על המשנה) מקרא. ואפילו במקום דנוטלים שכר עליה מ"מ לא היה המודר חייב שכר מלמד לבניו. תוספ':

(יג) (על הברטנורא) זה כלל לכל מקום שאמרנו מצוה קא עביד דהיינו אע"פ שזה נהנה כשיוצא בזה ידי מצותו שא"צ עוד לעשותה לא מקרי הנאה דלאו כו'. ומיהו הנאה אחרת הבאה לו ע"י מצוה מקריא הנאה כמ"ש בשם הר"נ בריש פ"ב גבי קונם שאני משמשך:

(יד) (על המשנה) אשתו כו'. לפירוש השני שפירש הר"ב מ"ב דאתיא אפילו כרבנן דחנן ה"נ איכא לאוקמי מתניתין דהכא אפילו כרבנן וכדפירש"י שהוא מענגה במזונות יתרים והבעל נותן לה קצבה. והר"ב לא מפרש כלום משום דהלכה כחנן ובכל גווני מיירי. ועתוי"ט:

(טו) (על המשנה) הטמאה. היינו לזונה מזונות יתרים כדי לפטמה משום דס"ל כיון דאינה עומדת לאכילה אלא למלאכה אינן נהנין בעלים בפטומה דאדרבא מפנקה טפי ולא עבדה שפיר אבל במזונות הצריכין לכדי חייה לא שרי ר"א דבכהאי גוונא ודאי מהנהו. הר"נ. ומדר"א נשמע לת"ק דג"כ בהכי מיירי ומזה מוכרח פירש"י דבסמוך לעיל. ועתוי"ט:

(טז) (על המשנה) וגופה כו'. שאינו יכול להנות אלא בעוד נפשה בה הלכך לאו הנאה היא אבל טהורה אע"פ שנפשה לשמים גופה שלו לשחוט. תוספ':

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

ומקריב עליו וכו':    ירושי דפסחים פ' האשה ודפ' שני דייני:

חטאות ואשמות:    בס"א ל"ג חטאות ואשמות ה"ר יהוסף ז"ל:

ומלמדו מדרש וכו':    דעת הרא"ש ז"ל דהא דקתני מלמדו היינו אפי' אם בקש ממנו שילמדנו [ודעת הטור בשם הרמב"ן שאסור ללמדו אפי' אם בקש שילמדנו] שאז הוא כשלוחו ואינו מותר אא"כ ילמדנו מעצמו. ואגדות דברי חכמים שהסמיכום על הפסוקים:

אבל מלמד הוא את בניו מקרא:    גרסי' ועיין בתשובות הרשב"א ז"ל סי' תרמ"ה. וכתבו תוס' והרא"ש ז"ל על פירוש סוגיית הגמ' דמדקתני בניו משמע אף בנות בכלל ע"כ וכן בירוש' ל"ג בנותיו וגם ביד שם פ' ששי לא נזכר אלא בנו גם שם בטור וגם החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל מחקו מספרו:

וזן את אשתו:    אי אתיא כחנן ניחא דמבריח ארי בעלמא ואי אתיא נמי כרבנן ניחא שפיר דמיירי הכא שנותן לה מזונות יתרות והבעל נותן לה צרכה תוס' ז"ל. והר"ן ז"ל כתב אפילו כרבנן אתיא דבתורת מצוה עסיקי' ולא בתורת פרעון של בעל ע"כ:

אע"פ שחייב במזונותיהם:    ואע"ג דמודר הנאה מיתהני שאינו צריך לתת להם מזונות ההיא הנאה דממילא היא הר"ן ז"ל ופי' הרא"ש ז"ל שחייב במזונותיהם חייב אאשתו קאי אבל בניו מצוה לחוד הוא דאיכא ובקטני קטנים ליכא לאוקומה דתקנת אושא היא שיהא אדם זן את בניו קטני קטנים ולאו מתני' היא ור"ת מוקי לה בגירש את אשתו ואהדרה ופסקה עמו לזון את בתה עכ"ל ז"ל:

ר' אליעזר אומר זן את הטמאה:    ובגמ' תניא יהושע איש עוזא אומר זן עבדיו ושפחותיו הכנעניים שאינו חושש בפטימאן אלא למראה עבידי לעמוד לפניו לשרתו ולא יזון את הבהמות אפילו טמאות דלפטומה עבידי כדי למכרן לגויים ולפי' הר"ן ז"ל [עי' בתוי"ט] יהושע איש עוזא קאי אדר' אליעזר וה"ק ההיא שריותא דשרי ר' אליעזר בבהמה טמאה דהיינו מזונות יתירים ליתיה דאפילו בהמה טמאה לפטומא עבידא אבל בעבדיו ושפחותיו הכנעניים מיהא איתיה וכ"ש העבריים:

תפארת ישראל

יכין

ותורם את תרומתו ומעשרותיו לדעתו:    שאומר כל הרוצה לתרום יתרום:

ומקריב עליו:    הכהן שנדר הישראל הנאה ממנו מקריב קרבנות שחייב הנודר:

קיני יולדות:    קן הוא ב' תורים או ב' בני יונה שחייב, אע"ג דכל אלו ע"י שיקריבו קרבנן מתיר אותו או אשתו בקדשים, אפ"ה שרי דאין זה אפילו גרמא להנאה, דאינו רק מסלק דבר המעכב:

חטאות ואשמות:    נ"ל דקמ"ל קינין, אף דאיכא הנאת הגוף דמתירן באכילת קדשים, ולא מבעייא הני שא"צ בהקרבתן דעת בעלים, אלא אפילו חטאות ואשמות שצריך שיתרצו הבעלים שיקריבום [כרמב"ם (רמב"ם פ"א מהל' מחוסרי כפרה ה"ה)] אפ"ה כיון שלא שלחו להדיא, והנהו כהני שלוחי דרחמנא נינהו, לאו שליחותיה דנודר קעביד, ואינו רק מבריח ארי מנכסי חבירו, ונקט הנך שעכ"פ חייב בהן, ומכ"ש עולה ושלמים שמקריבן בעדו, שהרי אין חייב בהן כלל [עי' (רמב"ם פ"ו מהל' נדרים ה"ה)]:

ומלמדו מדרש:    המפרש הפסוקים:

הלכות:    הלממ"ס:

ואגדות:    דברי חז"ל שהסמיכום על הפסוקים. וטעם כולהו מדאסור ליקח שכר ללמדן, לא מהניהו מלמד לתלמיד. מיהו האידנא דמותר ליקח שכר ללמדן, דמדאין להם במה להתפרנס, שכר בטילה הוא דשקיל [כ(שו"ע יו"ד רמו, ה)], א"כ במודר, הכל אסור [(שו"ע יו"ד רכא, ב)]:

אבל לא ילמדנו מקרא:    שמלמדו לקרות הפסוקים בניגון ופסקי טעמים, שמותר ליקח שכר בעד זה, מדאינן דאורייתא, נמצא מהניהו:

אבל מלמד הוא את בניו ואת בנותיו מקרא:    אע"ג דמהנהו לאב, שהיה חייב בעצמו ללמד בנו, מצות לאו להנות נתנו, ולא מחשבו הנאה כשאין עמו הנאה אחרת. ואע"ג דה"נ יש הנאה אחרת, שמונע האב מהטרחה, גרמא בעלמא הוא [כך נראה לי]. מיהו בכל דוכתא דשרי, דוקא בלא א"ל למדני או למד בני, דאל"כ מהניהו בשעושה שליחותיה. וי"א דבמצוה אפילו עשאו שליח שרי, ורק בדבר שצריך שליחות כשעשאו ע"י אחר, כתרומה וכדומה, אסור [שם]:

אף על פי שהוא חייב במזונותיהם:    אפילו לי"א לעיל סי' ט' דדוקא באינו יכול לכופו שישלם אז מותר המודר לפרוע חובו, והכא הרי מחוייב לזונן. נ"ל דהתם שאני, דאם לא שילם המדיר היה המודר חייב לשלם, משא"כ הכא אם לא היה המדיר מפרנסן והתענו, לא היה הבעל חייב לשלם להם למפרע. מיהו אפ"ה אף למ"ד התם דשרי אף ביכול לכוף לפרוע, קמ"ל הכא מתניתין, דאף דהכא מתהני גופיה כשזן אשתו ובניו שלא יתענו, אפ"ה שרי לזונן:

בין טמאה בין טהורה:    מדמתפטמת עי"ז:

וגופה שלו:    רצונו לומר אף כשנפשה לשמים, דהיינו כשתשחט יהיה עכ"פ גופה שלו לאכלה, ואם כן נהנה כשתתפטם:

וטמאה נפשה וגופה לשמים:    דכשתמות אין לו הנאה מגופה, דרק למלאכה קבעי לה, ופטומה מכבידה למלאכה, אבל לזונה כדי חיותה לכ"ע אסור [כ"כ הר"ן וש"ך שם סק"ט]:

או מאכילה לכלבים:    ולר"א הרי אינה עומדת לכך, ולחכמים עכ"פ מדאפשר בכך, האפשר הוא הנאה:

בועז

פירושים נוספים




מפרשי הגמרא

פרק זה בתלמוד הבבלי



פירוש הרמב"ם (לפי התרגום הקדמון)

רמב"ם על נדרים פרק ד משנה ג

ראו גם:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/משנה_נדרים_ד_ג"