רמב"ם על יבמות טו

{

<< · רמב"ם · על יבמות · טו · >>

יבמות פרק טו

• ראו גם: נוסח המשנה יבמות טו רמבם

משנה א

כשתהיה מלחמה בעולם, נחוש שמא הוכה וכשראתה שנפל גוזרת עליו המיתה, ואפשר שיתרפא מן המכה.

וכמו כן כשיש בינו לבינה קטטה ומריבה, מפני שנאתה בו גוזרת עליו המיתה, ואף על פי שיש בו תקנה שהוא חי, ולכך אינה נאמנת.

ואין הלכה כרבי יהודה:

משנה ב

זה מבואר, לפי שהוא נתן לה רשות כשתנשא תטול כתובתה, לפי שמתנאי הכתובה כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי:

משנה ג

( ראו משנה ב )

משנה ד

אלו הנזכרות, חשודות משום איבה שמא יפתוה עד שתנשא ותצא מזה ומזה ויצאו בניה ממזרים. אבל כשהביאה לה אחת מאלו הנזכרות גיטה ואמרה בפני נכתב ובפני נחתם הרי היא נאמנת, ולא נחשוד אותה שהיא משקרת מפני שהכתב מוכיח, ואף על פי שהגט אינו ממתקיים אלא על פיה, מכל מקום לא נמנע אותה להנשא עד שתזייף כתב פעם אחת.

ואמרו עד אחד אומר מת, ושנים אומרים לא מת - ואפילו היה העד הראשון פסול או אשה, והיו השניפ פסולים או שתי נשים:

משנה ה

ואין הלכה כרבי מאיר:

משנה ו

והלכה כרבי טרפון:

משנה ז

( ראו משנה ו )

משנה ו [נוסח הרמבם]

והלכה כרבי עקיבא:

משנה ח

במשנה הראשונה, לפי שאנו יודעין שיש לה בן, ומשום כך היא אסורה ליבם, לכך לא נאמין אותה כשהיא אומרת מת בני ואחר כך מת בעלי כדי שתהיה מותרת ליבם, לפי שהאיש שהוא ברור אצלנו שהיא אסורה עליו באיזה עניין שיהיה, לא נאמין אותה שנסתלק האיסור בדיבורה, ולכך חוששין לדבריה כמו שנזכר:

משנה ט

ובמשנה השניה, לפי שאין אנו יודעין לה בן, ויצאת מכאן והיא מותרת ליבם, הרי היא נאמנת כשאומרת הרי אני בחזקתי הראשונה, ומותרת ליבם ותתייבם.

וכשאומרת ניתן לי בן ומת בחיי בעלי, הפה שאסר הוא הפה שהתיר.

אבל אם אמרה הבן שנולד לי מת לאחר מיתת בעלי אינה נאמנת, לפי שהיא רוצה לפטור עצמה מן החליצה ומן הייבום במה שאומרת, ואנו ידענו אותה בזמן שאם ימות בעלה תהיה זקוקה לייבום, לפיכך מדרך האיסור חוששין לדבריה כמו שזכרנו:

משנה י

זה כולו מבואר ממה שהקדמנו, והוא הולך על העיקר הידוע שהפה שאסר הוא הפה שהתיר:

משנה יבמות, פרק ט"ו:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב