ברטנורא על יבמות טו
משנה יבמות, פרק ט"ו:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב
האשה - שלום בינו לבינה. שאם היתה קטטה בינו לבינה דלמא מחמת שנאה מכוונה לאסור עצמה עליו:
ושלום בעולם - שאם היה שעת חירום דלמא כשראתה ששהה הרבה זמן ולא חזר אמרה ודאי לסטים הרגוהו. אי נמי, ראתה אותו מוכה במלחמה וסברה ודאי ימות. אבל כששלום בעולם אי לא חזיתיה דמית ודאי חיישא לקלקולא שמא יבא לאחר שתנשא, ותהא מקולקלת:
רבי יהודה אומר כו' - ולית הלכתא כוותיה:
אמרו לו - לרבי יהודה פקחת תנשא שוטה לא תנשא, אלא אחת זו ואחת זו תנשא:
בבאה מן הקציר - כמעשה שהיה שהלכו בני אדם לקצור חטין ונשכו נחש לאחד מהם ומת, ובאה והודיעה בבית דין ושלחו ומצאו כדבריה. ולא התירו חכמים אלא דוגמתו שיהא הדבר קרוב, אבל ממדינת הים אינה נאמנת:
אלא בהוה - מעשה שהיה כך היה, והוא הדין לשאר מקומות:
שאין האחים נכנסים - לנחלת בעלה, דרחמנא אמר (דברים יז) על פי שנים עדים. וגבי נשואין דידה הוא דאקילו רבנן משום עגונה:
מספר כתובתה - מנוסח הכתוב בשטר כתובה, כשתנשאי לאחר, והרי היא נישאת, ואם כן תטול כתובתה:
חוץ מחמותה - טעמא דכולהו, מפני ששונאות אותה ומתכוונות לקלקלה. חמותה שונאתה, שאומרת בלבה זאת תאכל כל עמלי. בת חמותה אומרת זאת תירש כל עמל אבי ואמי. יבמתה יראה שמא סופה להיות צרתה. בת בעלה אומרת זאת באה במקום אמי ותאכל כל עמלה:
מה בין גט למיתה - דאמרינן אף הנשים שאין נאמנות לומר מת בעלה, נאמנות להביא גיטה:
שהכתב מוכיח - דסמכינן עיקרא על הגט. ואע"ג דעלייהו נמי סמכינן שצריכות לומר בפני נכתב ובפני נחתם:
עד אחד אומר מת ונישאת - לאו דוקא נישאת, אלא התירוה להנשא אע"פ שלא נישאת, ואחר כך בא עד אחד ואומר לא מת, לא תצא מהתירה הראשון:
עד אחד אומר מת ושנים אומרים לא מת - כגון שהם פסולי עדות. ואשמועינן הואיל והאמינה תורה עד אחד אין כאן תורת עדות, וכי היכי דחד חשיב, פסולי עדות נמי חשיבי, הלכך הלך אחר רוב דעות, בין כשרים בין פסולים:
שנים אומרים מת ואחד אומר לא מת וכו' - הא קמשמע לן, דאזלינן אחר רוב דעות בפסולי עדות, בין לקולא בין לחומרא:
אחת אומרת מת - שתי צרות הבאות ממדינת הים, אחת אומרת מת בעלי ואחת אומרת לא מת:
ר"מ אומר הואיל ומכחישות כו' - ולית הלכתא כוותיה:
היתה בת ישראל לכהן - אם היתה צרתה בת ישראל לכהן, תאכל בתרומה בחזקת שבעלה קיים, ואינה חוששת לעדות צרתה, שהואיל ואינה נאמנת להשיאה אינה נאמנת לפוסלה. וכן הלכה:
אמרה מת בעלי ואח"כ מת חמי - חמותה אסורה, שאין כלה מעידה על חמותה. ואע"ג דאמרה ברישא מת בעלי דתו אינה כלתה והויא נכרית, אפילו הכי לא מהימנה :
היתה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה - ובהא נמי הלכה כר' טרפון. אבל בקידש אחת מחמש נשים ואינו יודע איזה מהן קידש, וכן גזל אחד מחמשה ואינו יודע איזה מהן גזל, בתרווייהו הלכה כר"ע:
מת בעלי ואח"כ מת בני נאמנת - הואיל והיה לה בן ולא היתה בחזקת זקוקה ליבם כשיצאה, השתא נמי כי אמרה מת בעלי ואח"כ מת בני שאין בה זיקת יבם, מהימנא. אבל כי אמרה מת בני שאין בה זיקת יבם, מהימנא. ואם לדבריה, דשויתה לנפשה חתיכה דאיסורא לעלמא, וחולצת ולא מתיבמת:[1]
ניתן לי במדינת הים - ומת בני ואחר כך מת בעלי, דלא מפקא נפשה מחזקה קמייתא, שאומרת עדיין היא צריכה ליבם, נאמנת ומותרת להתיבם:
אינה נאמנת - להנשא לשוק בלא חליצה, דכי הימנוה רבנן לאשה, גבי בעלה הימנוה, משום דדייקא ומנסבה, אבל לאפוקי נפשה מיבם לא הימנוה, משום דזמנין דסניא ליה:
וחוששין לדבריה - דאפקא נפשה מיבם, וחולצת ולא מתיבמת:
ניתן לי יבם במדינת הים - שילדה חמותה במדינת הים, והיא הלכה בחזקת שאין לה יבם:
מת בעלי ואח"כ מת יבמי וכו' - דתרווייהו קא שריא נפשה לשוק, נאמנת ומותרת לשוק בחזקתה הראשונה, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר:
- ^ לגבי הגי' של הר"ב, י"ג: הואיל וכו' כי אמרה מת בעלי ואח"כ מת בני שאין בה זיקת יבם, מהימנא. ואם באה להנשא לשוק, חוששים לדבריה, דשויתה לנפשה חתיכה דאיסורא לעלמא, וחולצת ולא מתייבמת. ולא היא הגי' הנכונה לענ"ד, אלא ה"ג: מת בעלי ואח"כ מת בני נאמנת - הואיל והיה לה בן ולא היתה בחזקת זקוקה ליבם כשיצאה, השתא נמי כי אמרה מת בעלי ואח"כ מת בני שאין בה זיקת יבם, מהימנא. אבל כי אמרה מת בני ואח"כ מת בעלי ורוצה להתיבם, לא מהימנה, ואם באת להנשא לשוק חוששים לדבריה, דשויתה לנפשה חתיכה דאיסורא לעלמא, וחולצת ולא מתייבמת. ע"כ (ומקור הדברים כאן: https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40137&st=&pgnum=67, וכאן: https://forum.otzar.org/viewtopic.php?f=7&t=38653&p=755551#p755551 )