בבא בתרא קכח ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
תיובתא דכולהו תיובתא שלח ר' אבא לרב יוסף בר חמא האומר על תינוק בין הבנים נאמן ורבי יוחנן אמר אינו נאמן מאי קאמר אמר אביי הכי קאמר האומר על תינוק בין הבנים יירש כל נכסי נאמן כרבי יוחנן בן ברוקה ורבי יוחנן אמר אינו נאמן כרבנן מתקיף לה רבא האי נאמן ואינו נאמן יירש ולא יירש מבעיא ליה אלא אמר רבא הכי קאמר אהאומר על תינוק בין הבנים בכור הוא נאמן כר' יהודה ור' יוחנן אמר אינו נאמן כרבנן:
שלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא בהאומר תטול אשתי כאחד מן הבנים נוטלת כאחד מן הבנים אמר רבא גובנכסים של עכשיו דובבנים הבאין לאחר מכאן:
שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא ההמוציא שטר חוב על חבירו מלוה אומר לא נפרעתי כלום ולוה אומר פרעתי מחצה והעדים מעידין שפרע כולו הרי זה נשבע וגובה מחצה מנכסים בני חורין אבל ממשועבדין לא דאמרי אנן אעדים סמכינן ואפי' לר' עקיבא דאמר משיב אבדה הוי הני מילי היכא דליכא עדים אבל היכא דאיכא עדים אירתותי אירתת מתקיף לה מר בר רב אשי אדרבה אפי' לר' שמעון בן אלעזר דאמר מודה מקצת הטענה הוי הני מילי היכא דליכא עדים דקא מסייעי ליה אבל היכא דאיכא עדים דקא מסייעי ליה ודאי משיב אבדה הוי דרש מר זוטרא משמיה דרב שימי בר אשי הלכתא בכל הני שמעתתא כדשלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא אמר ליה רבינא לרב אשי דר"נ מאי א"ל אין גובין מתנינן לה וכן אר"נ ואלא הלכתא לאפוקי מאי
רשב"ם
עריכהתיובתא דכולהו - שמואל ורב ששת ורב פפא דכולן הכשירו מיהא לעדות קרקע פיתח ונסתמא והכא קא פסיל כולהו עדיות מדהדר ותנא זה הכלל כל שתחלתו או סופו בפסלות פסול דהא מרישא שמעת מינה דאם סופו בפסלות פסול ולמה לי למהדר ולמתני בזה הכלל אי לאו לאתויי כל הני:
האומר על תינוק בין הבנים נאמן - לקמיה מפרש מאי אמר על אותו תינוק:
כרבי יוחנן בן ברוקה - במתניתין אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימים ופסקינן לקמן הלכתא כוותיה:
נאמן - כר' יהודה ואע"ג דמוחזק לן באחר שהוא בכור אפילו הכי אב נאמן והכי הלכתא דהא פסיק הכי לקמן דהלכתא בכולהו כדשלח רבי אבא ואמרינן דלאפוקי רבי יוחנן אצטריך למיפסק הלכתא כותיה דרבי אבא וש"מ אם הוחזק אחד מן הבנים בבכורה בחיי האב אף שלא אמר האב כי בני בכורי הוא נוטל פי שנים שלא נחלקו רבי יהודה וחכמים אלא במוחזק שאחר בכור ואמר אביו על המוחזק בפשוט שהוא בכור והתם אמר רבי יהודה נאמן האב לבטל החזקה אבל אם לא אמר האב על האחר שהוא בכור התם אפילו רבי יהודה מודה שהחזקה קיימת דאי לא תימא הכי הוה ליה לרבי יהודה למימר הכי רבי יהודה אומר כל בכור שלא הכירו אביו ואמר זהו בכורי אינו נוטל פי שנים אלא מדלא תני הכי שמע מינה כדאמרינן:
אינו נאמן כרבנן - הואיל ומוחזק לן באחר שהוא בכור:
האומר תטול אשתי כאחד מן הבנים - וקבלה שנתרצית כדלקמן בפירקין אי נמי לבר מכתובתה נתן לה חלק בנכסיו ובשכיב מרע מיירי דדבריו ככתובין וכמסורין אי נמי בבריא ועל ידי קנין:
ובנכסים של עכשיו - שאם נתרבו הנכסים בשעת חלוקה אינה נוטלת כי אם באותן שהיו לו בשעת אמירה דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואפילו לר' מאיר דאמר אדם מקנה הני מילי במפרש אבל בסתמא אין אדם מעלה על דעתו דבר הראוי לו לבא להקנותו אלא לדבר שהוא מוחזק בו והלכך הך אשה ידה על התחתונה דמסתמא לא נתן לה אלא נכסים שהיו לו באותה שעה:
ובבנים הבאין לאחר מכן - כלומר לא לפי חשבון הבנים שיש לו עכשיו לבד תחלוק לאחר מותו ותטול חלק גדול אלא אף לפי חשבון כל הבנים של שעת חלוקה נתן לה ונראה בעיני דאפילו אם היה לו בנים מרובים ונתמעטו בחיי האב דשקלה חלק גדול כחשבון מיעוט הבנים הבאין לחלוק בנכסי האב לאחר מיתתו דהא תטול כאחד מכל הבנים קאמר ולשעת חלוקה איכוין דלפי חלוקת ההיא שעתא תטול לא שנא נתרבו ולא שנא נתמעטו דהא נוטלת אשתו כאחד מן הבנים קאמר רבי אבא:
ולוה אמר פרעתי מחצה - ומחצה אני חייב דהוה ליה מודה מקצת הטענה וישבע כדמפרש לקמיה וכגון דמקמי דאסהידו העדים שפרע לו כולו הודה לו דלא הוה משיב אבדה:
והעדים מעידין - אחר דהודה מחצה:
נשבע - הלוה שפרע ויפטר מלשלם מחצה ומחצה ישלם לפי שכבר הודה דהודאת בעל דין שוה יותר מהעדאת עדים וגובה המלוה מחצה מנכסים בני חורין שיש לו ללוה אבל לא ממשעבדי דיכלי לקוחות למימר אתון קנוניא עבידתו אהדדי אנן אעדים סמכינן דמסהדי דפרע הכל: פלוגתא דרבי עקיבא ורבי שמעון בן אלעזר בתחלת שנים אוחזין שטר שכתוב בו סלעין או דינרים מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש רבי שמעון בן אלעזר אומר הואיל והודה מקצת הטענה ישבע רבי עקיבא אומר אינו אלא כמשיב אבדה ופטור משבועה דסלעין לא משמע טפי משנים דתפסת מרובה לא תפסת ויד בעל השטר על התחתונה ועל השלישי שהודה הוה משיב אבדה ותנן המוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם:
ואפילו לר' עקיבא דאמר - התם משיב אבדה הוא בסלע השלישי דאי הוה בעי הוה אמר אינן אלא שנים דסלעין תרי משמע והוה מיפטר משבועה כדמפרש התם משום דקא מסייע ליה שטרא:
הני מילי - דחשבינן ליה משיב אבדה היכא דליכא עדים כי התם שעדי מלוה לא ידעו אלא מה שכתבו דסלעין כתבו סתם ופחות סלעים שנים אבל היכא דחזינן לבסוף דאיכא עדים כאחד מהם איכא למימר דזה הלוה היה יודע שרוצין להעיד כאחד מהן ואירתת שלא יבאו לסייע למלוה ולפיכך הודה מחצה:
ודאי משיב אבדה הוי - ואף על גב דלא אתו עדים אלא בתר הודאתו והך אתקפתא לא חיישינן לה כדלקמן:
דרב נחמן מאי - דפליג עליה גבי עבדים ואמר אין גובין מן העבדים וקיימא לן כרב נחמן בדיני וקשיא הלכתא אהלכתא:
אין גובין מתנינן - בדרבי אבא:
ואלא הלכתא לאפוקי מאי - כיון דלא פליג פשיטא דהכי הלכתא:
תוספות
עריכהנשבע וגובה מחצה מנכסים בני חורין. נראה לר"י דלהכי נאמן בשבועה משום דחשיבא כמלוה על פה שהרי עדים מעידין שהשטר פרוע ואע"ג דלדבריו העדים פסולים שהרי מכחישם ואומר שחייב מחצה מכל מקום שטר אינו מתקיים אלא ע"י הודאתו והא קאמר דפרע מחצה ולא דמי למודה בשטר שכתבו שאין צריך לקיימו ואינו נאמן לומר פרעתי וגובה מנכסים משועבדים אף ע"ג דאינו מקויים אלא על פיו דהתם הוי שטר גמור דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד אלא רבנן הוא דאצרכוהו קיום כי טעין בהדיא מזויף אבל כשקיימו הוי שטר גמור ואין נאמן לומר פרעתי:
ואפילו לרבי עקיבא דאמר משיב אבדה הוי. אומר ה"ר יעקב דאורליינ"ש דלא גרס רבי עקיבא אלא רבי יעקב גרס ואין להאריך:
אבל היכא דאיכא עדים אירתותי מירתת. תימה לר"י אמאי תלי טעמא משום מירתת במה שיש עדים שירא שמא יכחישוהו הלא רק שלא יסייעוהו אינו יכול לכפור הכל ולהעיז פניו דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו לכפור הכל ויש לומר דכיון שהוא סבור שיבאו עדים לסייעו שהרי מביאן והגידו לו דעתן ותו ליכא עזות אם יכפור הכל ואי לאו שירא שמא יחזרו בהן ויכחישוהו היה לו מגו טוב אבל לפי שירא שיכחישוהו אין נוח לו לכפור הכל שלא יראה שקרן יותר מדאי אם יכחישוהו: הלכתא ככל הני שמעתתא: וא"ת והא קיימא לן דהילך פטור כדפסק ר"ח בריש בבא מציעא (דף ד. ושם) והכא פסקינן דנשבע וגובה מחצה והא הך שטרא כיון דקא מודה ביה הילך הוא ויש לומר דלא חשיב שטר הילך אלא שטר דגבי ביה ממשעבדי:
הלכתא ככל הני שמעתתא. וא"ת והא קיימא לן דהילך פטור כדפסק ר"ח בריש בבא מציעא (דף ד. ושם), והכא פסקינן דנשבע וגובה מחצה, והא הך שטרא כיון דקא מודה ביה הילך הוא? ויש לומר דלא חשיב שטר הילך אלא שטר דגבי ביה ממשעבדי:
עין משפט ונר מצוה
עריכהפב א מיי' פ"ב מהל' נחלות הלכה י"ד, סמ"ג עשין צו, טור ושו"ע חו"מ סי' רע"ז סעיף י"ב:
פג ב ג ד מיי' פי"א מהל' זכיה ומתנה הלכה י' והלכה יא, סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע אה"ע סי' ק"ח סעיף א':
פד ה מיי' פי"ד מהל' מלוה הלכה ד', סמג עשין צד, טור ושו"ע חו"מ סי' פ"ב סעיף י"ג:
ראשונים נוספים
כר' יוחנן בן ברוקה. דאמר כשאמר איש פלוני יירשני במקום שיש בת לא אמר כלום לדברי הת"ק וא"ר יוחנן אם על מי שראוי ליורשו אם אותו פלוני שאמר יירשני במקום בת אם הוא ראוי ליורשו אם לא היה לו בת כגון שהוא אחיו כיון דהוה יורשו בשאין לו בת יורשו נמי במקום בת הכי נמי כשאמר על תינוק בין הבנים הואיל וראוי ליורשו אותו תינוק הכי מצי יהיב ליה כל נכסי' דהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה מבניו כחפצו:
ור' יוחנן אמר אינו נאמן. כרבנן ת"ק דר' יוחנן בן ברוקה:
מתקיף לה רבא. לדברי' דמפרשת ליה הכי האי נאמן ואינו נאמן יירש ולא יירש מבעיא ליה. כר' יהודה דאמר לעיל יכיר יכירנו לאחרים: כרבנן דאמרי בתר חזקה אזלינן: תטול אשתי ירושה בין הבנים לבד מכתובתה נוטלת כאחד מן הבנים משום דמצי למיתן מתנה לכל מאן דבעי:
אמר רבא ובנכסים שיש לו עכשיו. שהוא מוחזק בהן ונוטלת בהן כאחד מן הבנים הילדים לאחר מכן אבל מכל הנכסים הבאים לאחר מיכן אינה נוטלת לפי שאין אדם מקנה לגבי אשתו דבר שלא בא לעולם והיכי נוטלת חלקה מבנים שיולדו לאחר מיכן שנתן לה הבעל מתנה. משום דעם בניו ראשונים לחודייהו לא מציא למיטען תנו לי חלק עם הבנים שהי' באותה שעה בלבד דהא בשעת ירושה יש עוד בנים אחרים שיורשים אלא בעל כרחה אינה נוטלת חלק אלא באותן הנכסים שהיה לה באותה שעה ופלגי להן בין כל הבנים ונוטלת בהן חלק כאחד מן הבנים. והיינו בבנים הבאין לאחר מיכן דאית להו אחים הרבה ואינה יכולה לומר איני רוצה שיחלוקו אותן נכסים אלא לבנים שהי' לו באותה שעה ונוטלת אני כאחד מן הבנים לרבות חלקה אלא יחלקום בין כולם משום דכולהו יורשים הוו ונוטלת כאחד מהם באותן נכסים בלבד שהיו לו באותה שעה. אבל נכסים שבאו לו לאחר מיכן יורשין בנים ראשונים ואחרונים בלבד בשוה חוץ ממנה:
והעדים מעידים אותו שפרעו כולו. הואיל והוא מודה שהוא חייב מחצה לא אזלינן בתר סהדותייהו דעדים אלא[2] נשבע המלוה שלא נפרע וגובה מחצה מנכסים בני חורין אבל מנכסים משועבדים שמכר או שמשכן אחר שלוה לא מצי למיגבי משום דמצו למימר לקוחות אנן כי זבינן אעדים דמסהדי דפרע כולו סמכינן ולית לך גבן כלום. וזה כלל גדול בדין בכל אותו ענין שהלוה רוצה לפטור את עצמו מן המלוה כשתבעו במלוה שבעל פה באותו ענין עצמו שיהיה לחייבו המלוה בשיש לו שטר חוב עליו כגון אם תובעו מלוה על פה וזה אמר אין לך בידי כלום דפטור אפי' משבועה דאין מודה לו כלום כך אחרי שכפר זה אם הוציא עליו שהוא חייב לו גובה ממנו אפי' בלא שבועה. ואם תבעו במלוה על פה וכפר במקצת והודה במקצת פורע לו מה שהודה ונשבע לו על מה שכפר כך כשכפר לו מקצת והוציא זה עליו שטר חוב שחייב לו וישבע המלוה על מה שכפר לו ונוטל על פה שכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין נשבע זה שהשטר בידו ונוטל. הלכך אמרינן הכא נשבע המלוה וגובה ממחצה שכופר לו הואיל והוציא עליו שטר. ואפי' לר' עקיבא דאמר בב"מ היכא דהוציא מלוה שטר על הלוה וכתוב ביה סלעים סתם מלוה אומר חמש הלויתי לו ולוה אומר שלש ר"ש אומר הואיל והודה במקצת הטענה דמודה עכשיו בסלע אחד יותר שהשטר משמע דבשטר כתב סלעים סתם ושנים נמי משמע סלעים השתא דאמר שלש מודה במקצת הטענה וישבע על השאר שטענו מלוה יותר ר' עקיבא אומר מאותו שליש שמודה לו על הכתוב בשטר אינו אלא כמשיב אבידה ופטור מן השבועה על השאר הואיל דמצי פטר נפשיה משנים האי נמי דאמר לא פרעתי אלא מחצה כמשיב אבידה הוא וכיון דעדים מעידין שפרע כולו והיינו להיות פטור משבועה והואיל וזה פטר עצמו משבועה בדין הוא שהמלוה שמוציא עליו שטר שצריך לגבות בלא שבועה הואיל והלוה רוצה הוא לפטור את עצמו משבועה ומאי טעמא מחייב שבועה למלוה משום דאמרינן היכא אמר ר' עקיבא דהוה כמשיב אבידה ופטור הלוה היכא דליכא עדים כגון בשטר שכתוב בו סלעים סתם דלא ידעי' אי כדאמר מלוה אי כדאמר לוה אבל הכא דאיכא עדים על האי שטרא מירתת לוה מקמי עדים וחייש דלמא מסהדי עליה דלא פרעו כלל משום הכי קאמר לא פרעתי אלא מחצה ומידה במחצה הלכך לא הוי כמשיב אבידה אלא מודה במקצת הטענה הוי וחייב שבועה והואיל ויש שטר למלוה נשבע וגובה מחצה:
מתקיף לה מר בר רב אשי. היכי מצית לחייבו שבועה על המלוה אדרבה אפי' לרבי שמעון בר פלוגתי' דר' עקיבא דאמר מודה במקצת הטענה ישבע הני מילי היכא דליכא עדים גבי לוה דקא מסייעי בהדיה אבל היכא דאיכא עדים דמסייעי בהדיה כי הכא בעדים מעידים אותו שפרע כולו ודאי הא דקאמר לא פרעתי אלא מחצה משיב אבידה הוי ופטור משבועה שכנגדו גבי מלוה אמאי נשבע וגובה מחצה הא בדין הוא דבלא שבועה יגבה:
הלכתא בכל הני שמעתתא דאיירן לעיל כדשלח ליה רבה לר' יוסף בר חמא. הא דר"נ דאמר לעיל. אין גובין מתנינן וכן אמר רב נחמן. דיין מובהק הוה והלכתא כוותיה:
ובנכסים ובבנים הבאין אפילו לאחר מיכן. אמר הרב ר' שמואל ז"ל שאם היו בנים מרובין ונתמעטו דשקלא כאחד מן הנשארים שלשעת חלוקה כיון, וצ"ע.
ובבנים הבאים לאחר מכאן: ולא דמיא לאותה שאמרו לקמן פרק מי שמת (קמב, ב) ההוא גברא דאמר לה לדביתהו נכסי לבני דיהוו ליכי מינאי, אתא [בריה] קשישא אמר ליה וההוא גברא מה תהא עליה אמר ליה קני כחד מינייהו, ואסיקנא דלא קנה, דהוה ליה קני כחמור, ואתמר קני כחמור לא קנה, והיינו טעמא דלא קני משום הקנה לנולדים דלא קנו מצד הקנאתו, דהמזכה (לעבד) [לעובר] לא קנה, והילכך כשאמר לו קני כחד מנייהו הוה ליה כחמור ולא קנה. אבל הכא לא הקנה לבנים כלום ואינן זוכין מצד הקנאתו, אלא ממילא מצד ירושתן, ואמר שתטול אשתו חלק בנכסים כחלק אחד מן הבנים בשעת ירושתן. הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל אבן מיגש.
וכתב ר"ש(י) ז"ל, דכמו שאמר שהבנים הבאים לאחר מכאן ממעטינן בחלק מתנתה, כך אם היו מרובין ונתמעטו נוטלת כאחד מהן בשעת חלוקה, שכן אמר לה. והראב"ד ז"ל נסתפק בדינו.
ואם תאמר לעיקר הדין מאי קא משמע לן ר' אבא. שאין לומר שאינה נוטלת אלא בנכסים של עכשיו וכבנים הבאים לאחר מכאן, הא ר' אבא לא פירש כן, דרבא הוא דפריש הכי. כתב הראב"ד ז"ל דהא קא משמע לן, שלא אבדה כתובתה באותו החלק, אבל נוטלתו יתר על כתובתה. ואפילו לרב נחמן דאמר כיון שעשאה שותף עם הבנים אבדה כתובתה, הני מילי במחלק נכסיו, אבל זה אינו מחלק ולטפויי לה קא אתי. עוד [כתב] ז"ל דהא קא משמע לן, אף על פי שאם עשאה יורשת לא אמר כלום, אפילו הכי כי אמר תיטול לשון מתנה הוא, ולא אתי כאחד מן הבנים ומבטל לה. עד כאן.
אמר רבא הכי קאמר האומר על תינוק בין הבנים בכור הוא נאמן כרבי יהודה: יש מי שאומר דדוקא בכי הא נאמן, דנאמן לפסול את הגדולים ממנו על ידי הבחנת הבכור, שהתורה נתנה הבחנה ביד האב על הבחנת הבכור. הא באומר זה בני ממזר בלא הבחנת הבכור אינו נאמן. ואי אפשר לומר כן. דהא בהדיא אמר רבי יהודה כשם שנאמן לומר זה בני בכור כך נאמר לומר זה בן גרושה זה בן חלוצה, ואין הבחנת בן גרושה ובן חלוצה תלויה בהבחנת הבכור. ועוד שהרי שנינו בקידושין (עח, ב) אפילו שניהם אומרי[ים] על העובר שבמעיה ממזר הוא אינן נאמנין רבי יהודה אומר נאמנין.
והרב בעל הלכות גדולות כתב דרבי יהודה הכי והכי אית ליה אבל אנן הוא דלא פסקינן כותיה אלא על ידי הבחנת הבכור. ותמיהא לי, אנן כמאן, אי סבירא לן כרבי יהודה אפילו בעלמא נאמן, ואי כרבנן אפילו בבכור אינו נאמן אלא בצריך היכירא, כדאמרינן לעיל. והרב אלפסי ז"ל נראה שפסק כרבי יהודה אפילו באומר זה בני ממזר ואפילו שלא במקום בכור, מההיא דיבמות בפרק החולץ (מו, א) דההוא דאתא לקמיה דרבי יהודה ואמר לו נתגיירתי ביני לבין עצמי, ואמר לו רבי יהודה לדבריך גוי [אתה] ואין עדות לגוי ונאמן אתה לפסול את עצמך ואי אתה יכול לפסול את בניך וכולה כדאיתא התם, דאלמא טעמא דאין עדות לגוי, הא בעלמא נאמן לפסול ואפילו שלא על ידי הבחנת הבכור, וכמו שכתב שם בהלכות.
נשבע וגובה מחצה: כמודה מקצת הטענה. הקשה הראב"ד ז"ל, ולמה נאמן בשבועתו, והא איכא שטר. ואם תאמר מפני שהעדים שמעידין שפרעו כולו מבטלין כח השטר ואהעדים סמכינן, אם כן אף הוא לא ישבע, דאטו מי שמודה מקצת ויש לו עדים שמעידין על המקצת שפרע מי נשבע.
ואם תאמר שאני הכא שהעדים מוכחשין, שהוא מכחישן, וכלל לגבי נפשיה נאמן להכחישן ולחייב את עצמו כדרך שהוא נאמן לחייב את עצמו במה שהוא מודה שלא פרע, אם כן חזרה קושיא לדוכתא, שלא יהא נאמן אפילו בשבועה, שהרי השטר בחזקתו. ותירץ הוא ז"ל, שאם אמר פרעתי מחצה ולא יותר היו מוכחשין, אבל פרעתי מחצה אינה הכחשה, אלא כאדם שאומר עד כאן אני זוכר, והעדים אומרים אנו זוכרים יותר ממך שפעם אחרת פרעת המחצה האחרת, ומיהו לא בריר לן דהכי קאמר, אלא י"ל הכחשה היא וי"ל אינה הכחשה, לגבי נפשיה הכחשה היא, דכיון דאיכא שטרא אירתותי קא מירתת, ולאו משיב אבידה הוא אלא כמודה מקצת בעלמא הוא, ולא סמכינן עלייהו.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
(לה) תיובתא דכולהו תיובתא פי' שלכל עדיו' שבעולם הוא פסול פיתח ונסתמא ואע"פ שראה בעודו פיתח שראובן הלוה לשמעון ונסתמא אינו יכול להעיד עליו עכשיו כיון שעכשיו אינו יכול לראות דבעי' שיהא כשר בין בשעת ראיי' בין בשעת הגדה:
(לו) האומר על תינוק בין הבנים בכור הוא נאמן כתב רבי' יצחק זצוק"ל וכשם שנאמן על התינוק לומר בכור הוא כך נאמן על אחרים לומר ממזרי' הן ואינו נ"ל כלל דבפ"ק דכתובות הוכחתי שאשה נאמנת לומר מפלוני נתעברתי ואע"ג דקאי אותו פלוני ומכחיש לה וה"נ אי אמר בעל דהנך בני לאו מנאי נינהו אלא זינתה עם אחרים והוא אמר' מני' איהי מהימנא וכך כתבתי גם בפ' עשרה יוחסין ועד כאן לא פליגי רב ושמואל אלא בארוסה שעיברה וארוס אומר לא מיעברא מינאי ואיהי אומרה מני' דרב אמר חוששין לספק ממזר ושמואל אמר איהי מהימנא ודוקא בארוסה פליג רב דסבר כי היכי דאיפקיר' נפשה גבי ארוס אפקירה נפשה לאחרינא אבל בנשואה מודה דאיהי מהימנא ובארוסה נמי קי"ל כשמואל הילכך ה"נ איהי מהימנא ולא הוא ואע"ג דלא קיימת איהי קמן כגון דליתא או מתה כיון שהוא אומר כי אינם בניו מנ"ל שיהא נאמן לפוסלן לא האמינתו תורה אלא על בניו ולא על אחרים ומאי דתנן בפ' עשרה יוחסין האומר בני זה ממזר הוא אינו נאמן ור' יהודה אומר נאמן פי' המורה שם כגון שהוא אומר באתי על אחת מחייבי כריתו' שהוא בנו אבל לא שיאמר אשתו זינתה מאחר שאינו עושה אותו בנו ודוקא בשאין האם מכחישתו כדפרישי' התם אבל אם היא מכחשתו היא נאמנת הילכך אין לפרש תינוק בין הבנים אלא תינוק גדול קצת כמו תינוקת של בית רבן והבנים היו כמו כן קטנים ויש לך נער שנר' קטן מחביריו מפני שהוא גוץ בגופו ובאבריו והוא גדול מהם בשנים ובכה"ג אמרי' דהוא נאמן ואע"פ שהיינו מוחזקין עליו שהוא קטן מהם אומר ר' יהודה שהאב נאמן לעשותו בכור ולהכחיש החזקה וכך פירשו כל המפורשי' רבי' שמואל ורבי' יוסף בן מיגש ורבי' ברוך ורבי' שלמה בן היתום זצוק"ל שהוא נאמן האב להכחיש החזקה שהיינו מוחזקים אבל על דבר ברור שיעשה הקטן בכור והגדול ממזר אין אחד מהם שפירש כך ואילו כן הי' שהי' ר' יהודה מאמינו לעשות הקטן בכור והגדול ממזר א"כ היכי שייך למיתני וכשם שאינו נאמן לומר זה בני בכור כך הוא נאמן לומר זה בן גרוש' ובן חלוצה ואי פירושא הוי דהוא נאמן לעשו' הקטן בכור והגדולי' ממזרים א"כ מאי איצטריך תו למימ' שגם הוא נאמן לו' זה בן גרוש' ובן חלוצה הוא. השתא לעשותו ממזר נאמן לעשותו חלל לא כ"ש אלא ש"מ כשמעיד על בנו שהוא בכור אינו עושה האחרים ממזרים אלא לבד שהוא מכחיש החזקה אבל מ"מ כולם הם בניו אלא שזה גדול באיברי' וזה גדול בשנה:
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ח (עריכה)
מיתיבי היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו פקח ונתחרש פיתח ונסתמא שפוי (ונשתפא) [ונשתטה] פסול אבל היה [יודע] לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו ומתה בתו פתח ונסתמא וחזר ונסתמא וחזר ונתפתח פקח ונתחרש וחזר ונתפקח שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה כשר זה הכלל כל שתחילתו וסופו בכשרות כשר וכל שתחילתו וסופו בפסלות פסול. כלומר וכל שתחילתו או סופו בפסלות פסול, אלמא ידיעה והגדה כהדדי נינהו, ותרויהו בכשרות בעינן. תיובתא דכולהו תיובתא. וש"מ דהלכתא כדשלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא:
קיט. שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא האומר על תינוק בין הבנים בכור הוא נאמן כרבי יהודה. ואע"פ שמוחזקין בו שאינו בכור. ואמטול הכי נקט תינוק בין הבנים ולא נקט בן בין הבנים, דאף על גב דאמר על תינוק בין הבנים במקום שיש בן גדול ממנו נאמן. ור' יוחנן אמר אינו נאמן כרבנן. וקימא לן כדשלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא, דהא איפסיקא הלכתא לקמן כוותיה לאפוקי מדרבי יוחנן:
קכ. שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא האומר תיטול אשתו כאחד מן הבנים [נוטלת כאחד מן הבנים] אמר רבא ובנכסים של עכשיו ובבנים הבאים לאחר מכאן. כלומר כי אמרי' נוטלת כאחד מן הבנים דוקא בנכסים של עכשיו, אבל נכסים שקנה לאחר מכאן לא קנה, דכיון דאינה ראויה ליורשו הויא לה מתנה ואין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם. ודוקא נמי אחד מן הבנים, ואפילו בבנים הבאים לאחר מכאן, אפילו נולדו לאחר מיתתו, שאף הן ממעטין בחלקה. והוא הדין דאי מיית חד מהני דקיימי השתא בחיי אביו נתרבה חלקה. כללו של דבר, אין הלשון מוכיח אלא שתיטול בחלק המגיע לאחד מן הבנים העתידין ליורשו, בין שהיו מועטין ונתרבו בין שהיו מרובין ונתמעטו.
ומסתברא דאי אמר תטול כאחד מן בני אלו, ונולדו לו בנים לאחר מכאן, אין ממעטין בחלקה. וכי תימא כיון דלא אקני לה אלא כשיעור מאי דמטי לחד מהני דשכיחי השתא ואהנו הנך דאתו לאחר מכאן למעוטי בחולקא דידה דהא לית לה למשקל טפי מחד מהני, לא ס"ד, דא"כ גבי בכור דקי"ל דבן שנולד לאחר מיתת אביו אינו ממעט מחלק בכורה, מאי טעמא וילדו לו אמר רחמנא וכי כתיב פי שנים דמשמע פי שנים באחד כאחד מן הנולדין בחיי האב כתיבי, ואמאי, כיון דההוא דאיתיליד לאחר מיתת האב על כרחיך ממעט בחולקא דכולהו פשוטין הנולדין בחיי האב, ובכור לא שקיל פי שנים אלא פי שנים באחד מן הנולדין, ממילא ממעיט נמי בחולקא דבכור. אלא מאי אית לך למימר, כיון דמעיט רחמנא וילדו לו אהני למעוטי בן הנולד לאחר מיתת האב דאינו ממעט בחלק בכורה, ה"נ כיון דאמר כאחד מבני לא אהני לאפוקי בנים הבאים לאחר מכאן דלא למעוטי בחולקא.
ומנא תימרה דדייקינן לישנא דנותן בכה"ג כי היכי דדייקינן לישנא דקרא, דההוא דאמר לה לדביתיהו נכסי לך ולבניך (לקמן בבא בתרא קמג,א) ואמר רב יוסף קנאי פלגא, וא"ר יוסף מנא אמינא לה דתניא רבי אומר והיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו. תדע נמי דהא קי"ל כר' עקיבא דדייק לישנא יתירא (לעיל בבא בתרא סד,א). והכא מדהוה ליה למימר כאחד מבני ותו לא, ואיכפל למימר כאחד מבני אלו, לט (ו) פויי מילתא קאתי, ובחלק הראוי לאחד מאלו בזמן שאין שם יורש אלא הן קאמר, דלא לימעטו בנים הבאים לאחר מכאן בחלקן.
והא דאמרי' הכא בבנים הבאים לאחר מכאן לא דמי לההוא דא"ל לדביתהו נכסי לבני דיהוון ליכי מינאי, הדר א"ל לבריה קשישא זיל קני כחד מיניהו, דאסיקנא בפ' מי שמת (לקמן בבא בתרא קמב,ב) דה"ל קני כחמור ולא קני, דאלו התם קא מקני להו מאי דלא מטי להו בירושה וכיון דליתינהו לא קנו, וכי היכי דאינהו לא קנו איהו נמי לא קני, אבל הכא לא קא מקני להו לבנים הבאים לאחר מכאן ולא מידי אלא ירושה ממילא קאתיא להו, וסיומי הוא דסיימיה לחולקא דקא מקני לה לאיתתיה דהוי כשיעור מאי דמטי לאחד מבניו בירושה ואמטול הכי קניא. וקי"ל כרבי אבא, לא שנא בבריא ולא שנא בשכיב מרע. מיהו בשכיב מרע כיון דאמר תיטול, באמירה בעלמא קניא, דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו. אבל בבריא לא קניא עד דקנו מיניה. וכי קנו מיניה מיהת קניא, דלאו קנין דברים בעלמא הוא, דהא ממונא חייב נפשיה כדברירנא בריש פרק השותפין (לעיל בבא בתרא ג,א סי' כה):
קכא. שלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא המוציא שטר חוב על חבירו מלוה אומר לא נפרעתי כלום ולוה אומר אומר פרעתי מחצה והעדים מעידין שפרעו כלו נשבע וגובה מחצה מנכסים בני חורין. כלומר הרי הלוה נשבע שבועת התורה, לפי שהודה במקצת, ומלוה גובה מחצה מנכסים בני חורין, אבל מנכסים משועבדין לא, מ"ט דאמרי' לקוחות אנן אעדים סמכינן. דמסהדי דפרע כוליה, והודאת לוה לא מהניא במקום שחב לאחרים. ואפילו לר' עקיבא דאמר (וכל) [דכל] היכא דאיכא מאן דמסייע ליה לנתבע למכפר בכוליה וקא מודי במקצת משיב אבידה הוי ופטור משבועה, ה"מ היכא דליכא שטרא דמרע ליה אבל הכא דאיכא שטרא עילויה אירתותי מירתת למטען פרעתי כולו, דאי טעין הכי אמרי' ליה שטריך בידיה דמלוה מאי בעי. הילכך כי מודי במקצת על כרחיה מודי ולאו משיב אבידה הוא.
מתקיף לה מר בר אשי אדרבה אפי' לרשב"א דאמר מודי במקצת טענה הוי הני מילי היכא דאילו כפר בכוליה ליכא עדים דמסייעי ליה אבל היכא דאיכא עדים דמסייעי ליה ודאי משיב אבידה הוי. וקי"ל כדשלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא, דהא איפסיקא הילכתא בהדיא לקמן כותיה, ולאפוקיה מאתקפתיה דמר בר רב אשי.
ואי קשיא לך להא דאמרי' נשבע הלוה שפרע מחצה וגובה ה[מ]לוה מחצה, אמאי נשבע, הא איכא עדים דקא פטרי ליה. בשלמא לענין גובה מחצה לא קשיא לן, דאע"ג דאיכא סהדי דפרע כוליה, כיון דלוה מודי דלא פרע אלא פלגא, אהודאת לוה סמכינן, דקי"ל דפיו אינו בהכחשה והזמה (ב"מ ג,ב). אלא לגבי ההוא פלגא דקא טעין פרעתי, דלא קא מכחיש להו לסהדי, תהני ליה סהדותא דסהדי למפטריה משבועה. וכי תימא כיון דאסהידו סהדי דפרעיה כוליה ולוה קא מודי דלא פרע אלא מחצה, הא אודי דסהדי שקרי נינהו וממילא איפסילו להו לגביה לגמרי אפילו לההוא פלגא דמסייעי ליה, דלדבריו רשעים נינהו והתורה אמרה אל תשת רשע עד, א"כ לגבי מלוה לגבו ליה בשבועה, דהא סהדותא דהני סהדי לגבי האי מלוה ולוה כמאן דליתא דמיא.
שתי תשובות בדבר, חדא דכיון דכי ליכא סהדי כלל וקא טעין לוה פרעתי לא גאבי מלוה אלא בשבועה מדרב פפא, השתא דאיכא סהדי דפרע כוליה לא מסרינן ליה שבועה כלל, דאע"ג דסהדותא דהני סהדי לגבי האי לוה כמאן דליתה דמיא, דהא אודי דפסולין נינהו, סהדי גופיהו בין לבי דינא בין לכולי עלמא כשרין נינהו, ואם כן היכי משבעי בי דינא שבועה דאיכא סהדי כשרי דבשקרא קא משתבע, וכיון דהאי שטרא לא מהני ליה למלוה למגבא ביה בלא שבועה, ואיהו לא מצי משתבע, הויא לה כתביעה על פה, ואמטול הכי משתבע עילויה כדין כל מודה במקצת.
ועוד, דאף על גב דסהדותא דהני סהדי לא מהניא למפטריה ללוה כלל לא מממון ולא משבועה כדברירנא, אהניא ליה לבטוליה לשטרא משום מיגו, דמיגו דיכיל למימר פרעתי כולו דהא איכא עדים דמסייעי ליה ולא הוה מהני ליה שטרא למלוה ולא מידי, כי אמר נמי פרעתי מחצה נמי מהימן, ולא מהני ליה האי שטרא למלוה ולא מידי.
ונהי דאהני ליה מיגו למפטריה מממון, אבל משבועה לא מהני, (ולא) [דלא] אמרינן מיגו לאפטוריה משבועה, דא"כ מודה במקצת דאמר רחמנא ישבע היכי משכחת לה, לימא מגו דיכיל למימר אין לך בידי כלום פטור כי מודי במקצת נמי פטור. וכי תימא שאני התם דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו ובעל כרחיה מודי, אבל הכא דאיכא עדים דמסייעי ליה מעיז ואיכא מיגו, ה"נ כיון דאיכא שטרא דמסייע ליה למלוה, דאמרינן ליה שטרך בידיה מאי בעי, על כרחיה מודי בפרוטה ודינא הוא דלא נהני האי מיגו למפטריה משבועה. ועוד דעל כרחיך אפי' היכא דאיכא מיגו לא מהני מגו לאפטורי משבועה דא"כ שבועת עד אחד היכי משכחת לה, לימא מיגו דיכיל למימר פרעתי ומיפטר לגמרי, דהא אפילו אסהידו ביה תרי דלוה מדאוריתא מהימן לומר פרעתי בלא שבועה, כי טעין לא לויתי נמי ליפטריה משבועה.
אלא לאו שמע מינה לא אמרינן מיגו לאיפטוריה משבועה. ואע"ג דמשכחת לה בקובע זמן לחברו ולא עבר זמנו, דאי הוו תרי סהדי וטעין פרעתי לא מהימן, א"נ בעד אחד בשטר, א"נ דאסהיד ביה דאמר ליה אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני במקום ששנים מחייבים אותו, על כרחיך סוגיין בעלמא לאו הכין הוא, אלא כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה, ואע"ג דאיכא למימר מיגו. דאי לא תימא הכין, גבי נסכא דר' אבא וגבי חד סהדא ותרתי שנין ולפירי (לעיל בבא בתרא לג,ב לד,א), דקאמרינן דהוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע, ואי אמרת מיגו הא לא מחוייב שבועה הוא, דאי נמי הוה טעין לא אכלתי ולא חטפתי לא הוה מיחייב שבועה, מיגו דאי בעי טעין פרעתי א"נ לפירות ירדתי. אלא לאו, ש"מ דלא אמרי' מיגו לאיפטורי משבועה.
ומסתברא כהדין טעמא בתרא דכתבינן דכי איבטיל האי שטרא משום מיגו הוא דאיבטיל ליה, דאי מטעמא דשבועה דרב פפא, הא קי"ל דהתם זיל שלים אמרינן ליה ולא מחייבינן ליה לתובע שבועה אלא היכא דטעין נתבע לישתבע לי, וא"כ אמאי פסיק הכא ואמר נשבע וגובה מחצה. אלא על כרחיך טעמא דמילתא משום מיגו הוא. ונפק"מ נמי דאפילו היכא דהימניה עילויה נמי אמרי' מיגו, דהא קי"ל דאי נמי הימניה עילויה כי אתו סהדי דפרעיה מהמניה, דנהי דהימניה טפי מנפשיה טפי מסהדי לא הימניה. אבל ודאי היכא דהימניה כבי תרי (בין) [כיון] דקימא לן דאע"ג דמייתי סהדי דפרעיה לא מהימני לאכחושי למלוה דקא טעין לא נפרעתי איעקר ליה מיגו מהאי דינא לגמרי, דהא א"נ הוה טעין פרעתי כולו לא הוה מהימן ולא הוו מהני ליה הני סהדי לאתכחושי למלוה, הילכך השתא נמי דטעין פרעתי מחצה לא מהימן וגבי ליה מלוה כוליה ממונא דשטרא בלא שבועה.
וש"מ דכי אמרינן אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות היכא דודאי איכא שטרא דמגבו ביה בי דינא, אבל היכא דליכא שטרא, אע"ג דמודי נתבע דהוה איכא שטרא במקצת מאי דתבע ליה תובע אי נמי בכוליה וקא טעין קא פרעתי מחצה, כיון דהשתא מיהת ליכא שטרא בידיה וליכא סהדי דמסהדי ליה בההוא קנין, לאו כפירת שעבוד קרקעות היא אלא כפירת תביעה דעל פה ומשתבע עילוה. דהא הכא דקא תבע ליה מלוה ללוה בממונא דהאי שטרא וקא מודי ליה ללוה דאשתייר ליה גביה מהאי ממונא דהאי שטרא פלגא, דהויא לה הודאה וכפירה תרויהו בהאי שטרא, ואפילו הכי כיון דהאי שטרא נקיט בידיה לאו שטרא דמחייבין ביה בי דינא הוא דהא אסהידו סהדי עלויה דפריעה הוא, איחייב ליה שבועה אההוא פלגא דכפר, וכל שכן היכא דלא אודי לזה דהוה איכא עליה שטרא ולא קנין כלל:
קכב. דרש מר זוטרא משמיה דרב שימי בר אשי הלכתא ככל הני שמעתתא כדשלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא אמר ליה רב הונא למר זוטרא הא דרב נחמן דאמר אין גובין מן העבדים מאי אמר ליה אנן להא דשלח רבי אבא לרב יוסף בר חמא גובין מן העבדים אין גובין מתנינן לה וכן אמר רב נחמן אין גובין. ולאו למימרא דעבדא כמטלטלא דמי לכל מילי, דהא גבי גזל ואונאה ושבועה דחשבינן ליה כקרקע ורחמנא אקשיא לקרקע. אלא כל היכא דמיעט רחמנא קרקע דינא הוא למעוטי עבדים, דהא איתקש לקרקע, וגבי בעל חוב היינו טעמא דלא גבי מיניהו משום דלא סמכא דעתיה דבעל חוב עילויהו, דהא מצי לוה לאברוחינהו מיניה כי היכי דמברח להו לשאר מטלטלי דידיה. דשאני דינא דבעל חוב משאר מילי, דהא גבי ענבים העומדות ליבצר דסבירא להו לרבנן דלאו כבצורות דמיאן אלא הרי הן כקרקע לענין שבועה, ואלו גבי בעל חוב קימא לן דכמטלטלי דמו, דקאמרינן בכתובות בפ' נערה שנתפתתה (נא,א) סוף סוף כל העומד ליגדר כגדור דמי, מאי טעמא, על כרחיך משום דלא סמכא דעתיה דבעל חוב עילויה דהא מצי לוה למשקלינהו לנפשיה, הילכך אע"ג דלא שקלינהו כמאן דשקלינהו דמי. והוא הדין נמי לגבי עבדים דלא חשבינן להו כמטלטלי אלא לגבי בעל חוב. וכן הלכה:
האומר תטול אשתי כאחד מן הבנים. ואם תאמר רבי אבא קמ"ל ואם תאמר לומר שאינה נוטלת אלא בנכסים של עכשיו ובבנים הבאים לאחר מכאן והא רבי אבא לא פירש כן דרבא הוא דפריש הכי. כתב הראב"ד ז"ל דהא קמשמע לן שלא אבדה כתובתה באותו החלק אבל נוטלתו יתר על כתובתה ואפילו לרב נחמן דאמר כיון שעשאה שותף עם הבנים אבדה כתובתה הני מילי במחלק נכסיו אבל זה אינו מחלק לטפויי לה קאתי. עוד יש לומר דהא קמשמע לן אף על פי שאם עשאה יורשת לא אמר כלום אפילו הכי כי אמר תטול לשון מתנה הוא ולא אתי כאחד מהבנים ומבטל ליה. עד כאן. הרשב"א ז"ל.
אמר רבא ובנכסים של עכשיו. יש מפרשים שבנכסים שקונה אחר כך אינה נוטלת חלק שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ואין זה מחוור דלא אצטריך רבא לאשמועינן הכא דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. אלא הכי פירושו שאם קנה נכסים אחר כך אינה נוטלת בנכסים של עכשיו כשיעור שמגיע לאחד מן הבנים בשעת חלוקה בכל הנכסים. מהו דתימא אקנויי אקני לה בנכסים של עכשיו שתטול בהם כשיעור מה שיטול אחד מן הבנים בשעת חלוקה קמשמע לן שלא עלתה דעתו על נכסים שיקנה ולא נתכוון אלא לזכות לה בחלק שיגיע לאחד מן הבנים בנכסים הללו. עליות.
ובנכסים של עכשיו. פירוש אבל בנכסים אבאים לאחר מכאן אינה נוטלת שהרי לאו ירושה היא אלא מתנה בעלמא ואין אדם מקנה לחברו דבר שלא בא לעולם ואפילו אם הוא שכיב מרע נמי לא קניא אלא בנכסים של עכשיו דכי אמרינן דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו הני מילי בדבר שבא לעולם שהוא דבר שבא לרשותו אבל בדבר שלא בא עדיין לעולם שהוא דבר שלא בא לרשותו לא כלום הוא.
ובבנים הבאים לאמר מכאן עסקינן. פירוש שאם היה לו בשעת המתנה שלשה בנים ולאחר המתנה נולדו לו שני בנים אינה נוטלת אלא כאחד מן החמשה בנים דהויין להו כולהו בהדה כששה אחים שהרי לא אמר לה בשעת המתנה תטול כאחד מן הבנים אלו אלא כאחד מן הבנים סתם קאמר לה דמשמע כאחד מן הבנים שמניח. ולא דמיא להא דאמרינן קני כחמור חדא דהא לא אמר לה קני כאחד מן הבנים הבאים אלא כאחד מן הבנים סתם קאמר לה והא אית ליה בנים והנך למעוטי בחלקה קאתו ועוד אפילו לית ליה בנים השתא ואמר לה תטול כאחד מן הבנים שיהיו לי לאו קני כחמור הוא דכי אמרינן קנה כחמור היכא דזיכה לעובר מאי דלא מטא ליה בירושה וקאמר לה קני לך כהאי עובר דכיון דעובר גופיה לא קני ההוא מידי דזכי ליה דהא ליתיה בעולם איהי נמי לא קניא דהוה ליה קני כחמור אבל הכא הני בנים דהוו בתר הכי בני ירושה נינהו ולא קמזכי להו מידי דלא מטו להו בירושה וכיון שכן כי קאמר לה קני כוותייהו לאו קני כחמור הוא דהא אינהו גופייהו לאו חמור נינהו דהא זכו בירושה וקנו לה וכיון דאינהו זכו איהי נמי זכיה. והאי מתנה במתנת שכיב מרע היא ואף על גב דלית בה קנין וליתא בלשון הקנאה כיון דלא הדר ביה קניא. ואי במתנת בריא הוא מוקמי לה דאית בה קנין ודאמר לה בלשון הקנאה אבל תטול לאו לשון הקנאה הוא דהא קנין דברים בעלמא הוא ומסתברא דהאי מתנה מתנת שכיב מרע הוא מדקאמר תטול. הרא"ם ז"ל.
כתב רשב"ם ז"ל דכמו שאמרו שהבנים הבאים לאחר מכאן ממעטים בחלק מתנתה כך אם היו מרובים ונתמעטו הרויחה שעל שעת חלוקה כיון. והראב"ד והרמב"ן ז"ל נסתפקו בדבר דאפשר שהדבר ספק אי על שעת מתנה כיון או על שעת חלוקה ולפיכך בין במרובים ונתמעטו בין במועטים ונתרבו ידה על התחתונה. הרשב"א והר"ן ז"ל. וכן דעת הר"י ז"ל בעליות.
נשבע וגובה מחצה כמודה במקצת הטענה. הקשה הראב"ד ז"ל ולמה נאמן בשבועתו והא איכא שטר. ואם תאמר מפני שהעדים מעידים שפרעו כולו מבטלים כח השטר ואעדים סמכינן אם כן אף הוא לא ישבע דאטו מי שמודה מקצת ויש לו עדים שמעידים על המקצת שפרע מי נשבע. ואם תאמר שאני הכא שהעדים מוכחשים שהוא מכחישן ואפילו לגבי נפשיה נאמן להכחישן ולחייב את עצמו כדרך שהוא נאמן לחייב את עצמו במה שהוא אומר שלא פרע אם כן חזרה קושיא למקומה שלא יהא נאמן אפילו בשבועה שהרי השטר בחזקתו. ותירץ הוא ז"ל שאם אמר פרעתי מחצה ולא יותר היו מוכחשים אבל פרעתי מחצה אינה הכחשה אלא כאדם שאומר עד כאן אני זוכר והעדים אומרים אנו זוכרים יותר ממך שפעם אחרת פרעת המחצה האחרת ומיהו לא ברירא לן דהכי קאמר אלא יש לומר הכחשה. ויש לומר אינה הכחשה הלכך לגבי לקוחות לא חשבינן לה הכחשה דאמרי אנן אעדים סמכינן אבל לגבי נפשיה הכחשה הוא דכיון דאיכא שטרא אירתותי קא מירתת ולא משיב אבדה הוא אלא כמודה מקצת בעלמא הוא ולא סמכינן עלייהו. הרשב"א ז"ל.
נשבע וגובה מחצה. תימה לפי מה שפירש רשב"ם ז"ל וכן משמע צורתא דשמעתא שקודם שהעידו העדים ככר טען הלוה היכי חשיב ליה מר בר רב אשי משיב אבדה ורבי אבא אמאי צריך ליתן טעם דלא הוי משיב אבדה לרבי עקיבא ועוד כיון דליכא מגו לרבי אבא משום דאירתותי מרתת שמא לחובתי באים העדים למה נאמן בשבועה לבטל השטר. ואם תאמר השטר בטל על ידי העדאת עדים שמעידים שנפרע כלו דאוקי עדים להדי שטר והוה ליה מלוה על פה הא לאו מלתא דהיאך תועיל עדותן ללוה והלא מקודם שהעידו הכחישם ולא נתקבלה עדותן כלל. העדאת עדים הלכך נאמן הלוה בשבועה על ידי יש לומר דלעולם חשיבא כמלוה על פה על ידי כפירתו אף על פי שקודם שבאו העדים הודה על המחצה שלא פרע ובטל בכך עדותם דלדבריו הן פסולים מכל מקום אין עדותם בטלה לגמרי על ידי הודאתו דאמאי קסמכת לקיומי האי שטרא על ידי הלוה לוה הא קאמר שפרע מחצה להכי לא הוי מחצה של כפירה אלא כמלוה על פה ואף על פי שאין לו מגו ליפטר משבועה לפי שקשה לו לכפור הכל משום דמרתת מכל מקום נתבטל השטר על ידי העדים דהוו להו תרי ותרי ואף על פי שמכחיש העדים ומקיים השטר במה שהוא מקיימו הוי מקוים ובמה שאינו מקיימו אינו מקוים. הרא"ש ז"ל בתוספותיו.
וזה לשון הר"י בעליות: קשיא לן היכי דמי אי כבר העידו העדים בבית דין שפרע כולו הא ודאי משיב אבדה הוא דכיון דאיכא עדים לא מירתת ואם לא העידו עדים מאי טעמא דמר בר רב אשי דאמר משיב אבדה הוא היכא דאיכא עדים דקא מסייעי ליה מאי משיב אבדה הוי והלא זה אינו יודע שיש שם עדים שמסייעין אותו. ואומר ר"י ז"ל דאיירי כגון שראינוהו מדבר עם העדים בבית דין אלא שלא העידו עדיין בשעת טענתו ואפילו הכי קאמר רבי אבא דכיון דאיכא שטרא אירתותי מירתת דכיון שיודע בעצמו שלא פרעו כולו אומר בלבו אף העדים יזכרו ויחזרו בהם ולא יעידו בבית דין. ונראה כי אף על פי שלא ראינוהו מדבר עם העדים ולא באו עדיין לבית דין קסבר מר בר רב אשי שסתמו של דבר מחזר וחוקר הוא אחר עדים שיודעים לו זכות ומידע ידע שיש שם עדים שמעידים שפרעו כולו. ואם תאמר כיון שפסל הלוה עדותן של עדים אלו ולפיכך אין מועילים לו משבועה יגבה המלוה כל השטר כדין כל תובע בשטר ולמה פוסלים אותו בשבועת הלוה. ואין לומר שהלוה נאמן במגו דמצי טעין פרעתיך כולו כיון דאיכא סהדי דמסהדי הכי דהא אמרת דכיון דאיכא שטרא ארתותי מירתת אלמא ליכא מגו לפי שאינו יודע עדיין שהעדים מעידים כן. יש לומר אף על גב דאמרינן כיון דאיכא שטרא ארתותי מירתת לא מפקינן ליה מהאי טעמא אלא מתורת משיב אבדה שאין לפוטרו משבועה מפני תקון העולם כי לא יבא לכפור כדי שלא יתחייב שבועה כי טוב לו להודות שמא יזכרו העדים שלא פרעו כולו בפניהם ונמצא מתבדה מתוך השטר דאמר ליה שטרך בידי מאי בעי הלכך כיון שדעתו להודות לא ימנע מפני השבועה שאנו משביעים אותו ומכל מקום איכא מגו שאם היה חפץ בממון היה יכול לכפור על בטחון עדות העדים שאומרים שפרעו כלו כי יותר הדעת נוטה שלא יחזרו בהם ויעידו כמה שאומרים וכן הא דאמרינן בעלמא חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו לאו למימרא שאם היינו מחייבים אותו מודה מקצת בתשלומים שלא היה מעיז פניו וכופר בכל כדי שנפטרנו ממון אלא הכי קאמר חזקה לא יעיז כדי להפטר משבועה ונוח לו שישבע ולא יעיז. תדע דאמרינן בהנהו עיזי דאכלו חושלא בנהרדעא יכול לטעון עד כדי דמיהן מתוך שיכול לטעון לקוחים הם בידי ולא אמרינן חזקה אין אדם מעיז פניו לטעון לקוחים כיון שחברו יודע בו שהוא משקר ולפיכך טוען שאכלו חושלא שאין חברו יודע אם אכלו אם לא דהא ודאי אדם מעיז פניו כדי להרויח ממון שהוא בא לטעון ולזכות בו כההוא דאומן דמתרצינן כיון דאיכא שבועת מודה במקצת אומן נשבע ונוטל דבעל הבית טרוד ולא אמרינן ביה מגו. ומהכא שמעינן דמגו לאפטוריה משבועה לא אמרינן מדאמרינן דאינו גובה בשטר אלא מחצה אף על פי שזה פסל את העדים אלמא איכא מגו ואפילו הכי נשבע אלמא מגו לאפטורי משבועה לא אמרינן. עד כאן.
ואפילו לרבי עקיבא דאמר משיב אבדה הוי מכל מקום היכא דליכא שטרא. כלומר הני מילי לגבי שטר שכתוב בו סלעים דינרים מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש דהך סלע שלישי דקא מודה ביה ליכא עלה שטרא דהא שטרא סלעים סתם אית ביה דמשמע תרי אבל הכא דההוא מחצה דקא מודה ביה איכא עליה שטרא ארתותי מירתת משום הכי אודי וליתא משיב אבדה אלא מודה מקצת הוי וחייב שבועה. ואם תשאל כיון דטענת מלוה מחמת שטרא הוא הוה ליה כפירת לוה כפירת שטר אמאי משתבע הא קיימא לן דאין נשבעים על כפירת שעבוד קרקעות. תשובתך כי אמרינן אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות הני מילי לגבי שטר שכתוב בו סלעים דינרים דכיון דאיכא למימר תרי ואיכא למימר תלתא או ארבע או חמש אשתכח דהאי חמש דקטעין מלוה איתיה במשמע שטרא וכיון שכן הא דקא כפר ביה לוה מהני חמש דקטעין מלוה הוה ליה כפירת שעבוד קרקעות הואיל והאי שטרא אפשר למהוי חמש כדקאמר מלוה או תלת כדקאמר לוה אבל הכא מכי אסהידו דשטרא פריעא הוא איבטיל ליה שטרא לגמרי והוה ליה תביעת מלוה כתביעת ממון על פה וכפירת לוה כפירת ממון על פה שאינו שעבוד קרקעות.
ונקטינן מיניה דלא אמרינן כפירת שעבוד קרקעות אלא היכא דודאי איכא עליה שטרא אבל היכא דליכא שטרא מיהו קטעין מלוה דשטר הוה ליה ואירכס אף על גב דאודי ליה לוה דכתב ליה שטרא אי נמי אודי ליה דקנו מיניה בההוא ממונא דסתם קנין לכתיבה עומד כי קא מודי ליה השתא במקצת וכפר ליה במקצת אי נמי דאמר ליה פרעתיך מחצה כיון דהשהא מיהא ליכא שטרא בידיה וליכא עדים דמסהדי בההוא קנין לא אמרינן כפירת שעבוד קרקעות הוא אלא כפירת תביעה על פה הוא ונשבע עליה דהא הכא דקא תבע ליה מלוה ללוה ממונא בהאי שטרא וקא מודי ליה לוה דאישתייר ליה גביה מההוא שטרא פלגא דהויא ליה הודאה וכפירה בהך שטרא ואפילו הכי כיון דהאי שטרא דנקט בידיה לאו שטרא דמחייבי ליה בי דינא הוא דהא אסהידו עליה סהדי דפריעא הוא איחייב ליה לוה שבועה אההוא פלגא דכופר ולא אמרינן דכפירת שעבוד קרקעות הוא וכל שכן היכא דלא אודי ליה לוה לא בשטרא ולא בקנין כלל דאף על גב דמלוה קטעין שטרא הוה לי ואירכס אי אודי ליה לוה במקצת אי נמי אסהיד עליה עד אחד דקנה מיניה אההוא ממונא ולוה אמר לא היו דברים מעולם תביעת על פה היא ומשתבע ליה עלה שבועה דאורייתא ולא אמרינן כפירת שעבוד קרקעות הוא. הרא"ם ז"ל. וכן כתב בתשובותיו עיין סימן ט"ו וסימן כ"ב.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה