רבינו אשר על הש"ס/פסקי הרא"ש/בבא מציעא/פרק ו

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרמב"ן | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א

השוכר את האומנין והטעו זה את זה אין להן זה על זה אלא תרעומת. שכר את החמר ואת הקדר להביא לו אפופרין וחלילין לכלה או למת ופועלין להעלות פשתנו מן המשרה וכל דבר האבד וחזרו בהן מקום שאין אדם שוכר עליהן או מטען:

גמ' חזרו זה בזה לא קתני אלא הטעו זה בזה דאטעו פועלין אהדדי וכו'. אבל חזרו זה בזה ולא באו לעשות מלאכה בדבר שאין אבד אפי' תרעומת אין להן זה על זה. ואיבעית אימא האי תנא חזרו הטעו קרי ליה ויש להן זה על זה תרעומת דתניא וכו'. כללא דנקיטין מהאי שמעתא דהיכא דאמר לשלוחו צא ושכור לי פועלים בד' זוזי ואזל איהו וא"ל בתלתא וא"ל אין סבור וקבול. ואע"ג דשויא עבידתייהו ד' לא שקיל אלא ג'.. דאוזולי קמוזלי גביה. אבל אית להו עליה תרעומת דא"ל הואיל ואמר לך בעה"ב בד' אמאי בצרת לן לית לך אל תמנע טוב מבעליו. והיכא דאמר ליה בתלתא ואמר להו בד' אי אמר להו שכרכם עלי שקלי פועלים מיניה דידיה ד' כדפסיק להו והדר איהו ושקיל תלתא מבעה"ב כדתניא השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו נותן לו שכרו משלם וחוזר וגובה מבעה"ב מה שההנה אותו. ואי א"ל שכרכם על בעה"ב חזינן היכי מתגרי פועלים בההוא דוכתא. אי בארבע יהיב להו ד' ואי בתלתא יהיב להו תלתא. דכיון דשני שליח שליחותיה בטלה לה שליחותיה והוה ליה כמאן דעבד ליה סתמא דדינא דשקלי כמנהג המדינה. ואפי' אי איכא מאן דאיתגר בתלתא ואיכא מאן דמיתגר בד' לא שקלי אלא תלתא. דדעתיה דאיניש אתרעא זולא ועלייהו רמיא לגלויי ליה לבעה"ב דלא איתגרו אלא בד'. ותרעומת אית להו על השליח דאמר אי לאו דאמר לן שלוחך בד' הוה טרחינן ומיגרינן נפשין בד'. וה"מ היכא דלא שויא עבידתייהו ד'. אבל היכא דשויא עבידתייהו ד' כגון דטרחי אנפשייהו ועבדי ליה עבידתא דשויא ד' שקלי ד' מבעה"ב. דא"ל אי לאו דאמר לן שלוחך בד' לא הוה טרחינן ועבדי לך מאי דשויא ד'. ואי לא ידיע עבידתייהו מאי שויא כגון ריפקא דמלי מיא ואינון אמרי דשויא עבידתייהו ד' לא שקלי אלא תלתא כמנהגא. אבל אית להו תרעומת על שליח דא"ל אי לאו דאמרת לן ד' לא הוה טרחינן כולי האי. פשיטא א"ל בעה"ב בתלתא ואזל איהו ואמר להו בד' ואמרי ליה כמו שאמר בעה"ב דעתייהו אעלוייא. ואי שויא עבידתייהו ד' שקלי ד' מבעה"ב. ולא אמרינן אדעתא דתלתא קעבדי והאי דקעבדי מאי דשויא ד' אזולי קמוזלי גביה. א"ל בעה"ב בד' ואזל איהו ואמר להו בתלתא וא"ל כמו שאמר בעה"ב מאי. אדיבורא דשליח קא סמכי דקאמרי מהימנת לן דהכי אמר בעה"ב וסבור וקבול ואע"ג דעבדי מאי דשויא ד' לא שקלי אלא תלתא. או דלמא ה"ק ליה כדקאמר בעה"ב מיתגרינן לך ולאו כדקאמר את ואע"ג דלא עבדי מאי דשוי ד' שקלי ד'. דהא סבר בעה"ב וקיבל דיהיב להו ד'. ולא איפשיטא. הלכך לית להו אלא תלתא. ומה שכתב רב אלפס ז"ל. דעתייהו אעלוייא ואי שויא עבידתייהו ד' שקלי ד' לא מחוור לי. דאפי' אי לא עבדי עבידתא אלא כשאר פועלים שקלי ד' כמו שאמר להם השליח. דדעתייהו אעלוייא אי א"ל בעה"ב טפי מד' ואין לפחות ממה שאמר השליח אף אם אמר לו בעה"ב פחות. הלכך אפי' אי לא עבדי אלא כשאר פועלים שקלי ד' דלא בעינן דליעבדו עבידתא שפירתא אלא היכא דאיכא דמיתגרי בתלתא ואיכא דמיתגרי בד' וא"ל בעה"ב בתלתא ואמר להו בד' ואמר להו שכרכם על בעה"ב. ומיהו נראה דיפה כתב דע"כ מיירי דאמר ליה שכרכם על בעה"ב ואיכא דמיתגרי בתלתא ואיכא דמיתגרי בד' ובטלה שליחות כיון דשינה וס"ד כיון שאמר כמו שאמר בעה"ב הוי כאילו שכרן בעה"ב בתלתא ואפי' אי עבדי עבידתא שפירתא לא יהיב להו אלא תלתא קמ"ל דדעתייהו אעלוייא והוי כאילו לא אמר כמו שאמר בעה"ב:

סימן ב

תניא השוכר את הפועלים והטעו את בעה"ב או בעה"ב הטעה אותן אין להן זה על זה אלא תרעומת. דא"ל פועלים צא ושכור אחרים ובעה"ב אומר השכירו עצמכם לאחרים. ואיכא תרעומת בשביל הטורח. בד"א כשלא הלכו. אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה. פועלים ומצאו שדה כשהיא לחה. נותן להם שכרן משלם. אבל אין דומה הבא טעון לבא ריקם עושה מלאכה ליושב בטל. אורחא דמלתא קתני דעד שלא הלכו מוצאין לשכור עצמן במקום אחר דלית להו פסידא אבל משהלכו אין מוצאין עוד להשתכר. וה"ה אם הלכו ומוצאין עוד להשתכר אין להם אלא תרעומת. וה"ה נמי אם לא הלכו וכבר שכרו כל בעלי בתים פועלים ואינן מוצאין עוד להשתכר נותן להן שכרן כפועל בטל. דקי"ל כר"מ ב"ק דף ק. דדאין דינא דגרמי ועל ידו נתבטלו היום. מיהו נ"מ במאי דהלכו במקום שאין פועלים מוצאין להשתכר ושכרן בעה"ב זה היום. ומיהו אם הלכו דהוי התחלת מלאכה נותן להם שכרן כפועל בטל. ואם לא הלכו אפי' תרעומת אין לפועלם על בעה"ב וכן במקום שפועלים נשכרים בג' וזה שכרן בו' אם הלכו ומצאו פועלים להשתכר בג' משלים להן עד ו'. בד"א שלא התחילו במלאכה כלומר בשכירי יום שלא קבלו עליהן עשיית המלאכה או קבלנים שלא התחילו במלאכה אבל קבלנים שהתחילו במלאכה שמין להן מה שעשו. כיצד. קבלו קמה לקצור בב' סלעים קצרו חציה והניחו חציה. בגד לארוג בב' סלעים ארגו חציו והניחו חציו. שמין להן מה שעשו. היה יפה ו' דינרים כגון שנתיקרה המלאכה נותן להם סלע דהיינו שכרן. ולא אמרי' שיעכב כדי שיוכל לגמור מלאכתו. דלית להו לרבנן יד פועל על התחתונה כשחוזר בו. וכן אם הוזלה המלאכה וחזר בו בעה"ב אינו נותן להם אלא חצי שכרן. ולא אמרי' שיתן להן כל שכרן חוץ ממה שצריך ליתן לפועלים אחרים לגמור המלאכה. דרבנן ל"ל הך דמתני' כל החוזר בו ידו על התחתונה. או יגמרו מלאכתן ויטלו שני סלעים ואם סלע נותן להם סלע. רבי דוסא אומר שמין להן את מה שעתיד ליעשות. היה יפה ששה דינרים נותן להן שקל דיד החוזר על התחתונה. ואם מה שעתיד לעשות שוה יותר ממה שקצץ להן אינן צריכין לשלם מכיסם כלום. או יגמרו מלאכתם ויטלו שני סלעים. ואם סלע נותן להם סלע. בד"א בדבר שאינו אבד אבל בדבר האבד שוכר עליהן או מטען. כתב הראב"ד ז"ל אפי' לא התחילו במלאכה. ודקדק זה ממשנתנו דתנן השוכר את האומנין והטעו זה את זה אין להן זה על זה אלא תרעומת ואוקימנא בשלא הלכו ועלה קתני שכר את החמר ואת הקדר וכל דבר האבד שוכר עליהן או מטען. כיצד מטען. אומר להן סלע קצצתי לכם בואו וטלו שתים ואין נותן להם אלא סלע. כתב ה"ר משה ז"ל דאפי' נתן להן שנים מחזירין לו סלע. בד"א פרש"י דשוכר עליהן כשאין מוציא לשכור פירוש בלא תוספת אבל יש שם פועלים לשכור כדי שכרן אומרים לו צא ושכור. וקשה לי פשיטא כיון שמוצא לשכור בלא תוספת למה יעשה מעותיו אנפרות ויתן להם יותר ממה שמוצא לשכור. ונ"ל דקאי אמטען דאם מצא אחרים לשכור אומרים לו צא ושכור ואם הטען צריך ליתן להם התוספת בד"א שאין שם פועלים לשכור. אבל אם יש שם פועלים אומרים לו צא ושכור מאלו ואין לו אלא תרעומת:

סימן ג

תני תנא קמיה דרב הלכו פועלים ומצאו שדה לחה נותן להם שכרן משלם אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקן עושה מלאכה ליושב בטל. א"ל הכי אמר חביבי אי הוינא התם אנא לא הוה יהיבנא ליה כלל ואת אמרת כפועל בטל. אלא קשיא הך. ל"ק הא דסיירא לארעא מאורתא והא דלא סיירא לארעא מאורתא. כי הא דאמר רבא האי מאן דאגיר אגירי לריפקא ואתא מיטרא בפלגא דליליא. סיירא לארעא מאורתא פסידא דפועלים. ואי לא סיירא לארעא פסידא דבעה"ב. לפי שבעה"ב מכיר את ארצו ויודע דכי אתי מיטרא לא חזיא לריפקא והיה לו לומר בבקר לפועלים שישכירו עצמן למקום אחר. והפועלים לא הכירו את ארצו נמצא שבגרמתו הפסידו שכר פעולת היום. א"נ כיון שלא הראם מערב באיזה שדה יעשו מלאכה יכולין לומר לריפקא סתם השכרתנו תנה לנו שדה אחרת דחזיא לריפקא הלכך נותן להן שכרן כפועל בטל. אמר רבא האי מאן דאוגיר אגירי לדוולא ופסק נהרא בפלגא דיומא. אי לא הוה רגיל דפסיק פסידא דפועלים. דכל אונסא דלא איבעי לאסוקי אדעתייהו לא פועל ולא בעה"ב א"נ תרוייהו איבעי להו לאסוקי אדעתייהו פסידא דפועלים. דהמוציא מחבירו עליו הראיה וידו על התחתונה. הוה רגיל דפסיק אי בני מתא נינהו פסידא דפועלים. בני מתא אחריתא פסידא דבעה"ב דאיבעי ליה לבעה"ב לאיתנויי ומכאן פסק רבינו יואל ז"ל מי ששכר מלמד לבנו וחלה התלמיד אי לא שכיח דחלה פסידא דמלמד. ואי שכיח דחלה אי שכיח מלמד במתא ומכיר ענין התלמיד פסידא דמלמד. ואי לא שכיח במתא פסידא דבעה"ב ויהיב ליה שכרו משלם ולא כפועל בטל דכל לומדי תורה דמי לאוכלוסי דמחוזא שהבטלה גורם להם שכחה וכובד איברים:

סימן ד

אמר רבא האי מאן דאגיר אגירי לדוולא ואתא מיטרא פסידא דפועלים ולא יתן לו כלום . אתא נהרא פסידא דבעה"ב:

סימן ה

ואמר רבא האי מאן דאגיר אגירי לעבידתא פי' למלאכה ידועה שהזכיר להם או ניכוש או עידור ושלים עבידתא בפלגא דיומא. אי אית ליה עבידתא אחריתי דניחא מינה א"נ דכוותה יהיב להו. דקשה מינה לא יהיב להו. ונותן להן שכרן כפועל בטל. ואי באוכלוסי דמחוזא נינהו דאי לא עבדי חלשי נותן להו שכרם משלם אבל אם שכרן למלאכה בסתם יכול לשנות ממלאכה קלה למלאכה כבידה. או יגמרו מלאכתן ויטלו ב' סלעים. פשיטא לא צריכא דזל עבידתא ואימריד בעה"ב ואזול פועלים ופייסוהו. מהו דתימא א"ל אדעתא דבצרין לי מאגרא. קמ"ל דאמרי ליה אדעתא דעבדינן לך עבידתא שפירתא. סלע נותן להם סלע פשיטא. אמר רב הונא בר נתן לא צריכא דאוזילי זוזא גביה מעיקרא ולבסוף זל עבידתא וקם אבציר זוזא. מהו דתימא אמר להו בציר זוזא אמריתו לי בציר זוזא איתיב לכו. קמ"ל דאמרי ליה כי אמרינן דלא הוה קים לך השתא מיהא קים לך:

סימן ו

תוספתא פ"ז השוכר את הפועל להביא שליחות ממקום למקום והלך לו ולא הביא נותן לו שכרו משלם. השוכר את הפועל להביא קנים ודרקנים לכרם והלך ולא הביא נותן לו שכרו משלם. השוכר את הפועל להביא ענבים ותפוחים ורמונים ודורמסקין לחולה בא ומצאו שמת או שהבריא. לא יאמר לו טול מה שהבאת בשכרך אלא נותן לו שכרו משלם. אמר רב הלכה כרבי דוסא דאמר קבלן ידו על התחתונה. שאם חזר בו שמין מה שעתיד לעשות. ודוקא קבלן אבל פועל יכול לחזור בו אפי' בחצי היום ושמין לו מה שעשה. מ"ט דרב. דכתיב כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים. וה"מ בדבר שאין אבד אבל בדבר האבד ל"ש פועל ול"ש קבלן לא מצי למיהדר בהו אלא היכא דאניסי. אבל בדלא אניסי ואין פועלים לשכור שוכר עליהן או מטען. דתניא השוכר את הפועל ולחצי היום שמע שמת לו מת או שאחזתו חמה אם שכיר הוא נותן לו שכרו ואם קבלן הוא נותן לו קבלנותו. ודייקינן מינה טעמא דאניס הא לא אניס לא מצי הדר בהו ואוקמא רב נחמן בר יצחק בדבר האבד ודברי הכל. שמעינן מינה דבדבר האבד אפי' פועל אינו יכול לחזור בו. הא דאמר הכא היכא דאניס שכיר או קבלן אינו נותן לו אלא שכרו שלפני האונס ובפרק קמא דקדושין דף יז. אמר דעבד עברי שחלה שלש אינו צריך להשלים תי' רבינו מאיר ז"ל דהתם מיירי כשקיבל העבד כל שכרו דאם נתן לו האדון לא ישלים ואם לא נתן ישלים. ול"נ דהתם מיירי כשחלה שלש ועבד שלש דכיון שאחר חוליו קבלו בעה"ב למלאכתו ולא אמר לנכות לו מה שחלה מסתמא מחל לו. אבל הכא שהחולי היה בסוף זמנו אין הוכחה שמחל לו. והא דמפליג התם בין חלה שלש לחלה שש ולא מפליג בין חלה שלש ועבד שלש ובין עבד שלש וחלה שלש. בלאו הכי משני התם בחלה שש ועבד שלשה.

שוכר עליה או מטען ועד כמה. אמר רב נחמן עד כדי שכרן. פרש"י עד מה שבעה"ב תפיס משכרן. וי"מ בכפל שכרו כדאמרינן במקח טעות עד כדי דמיהן. וכן משמע בירושלמי דקאמר בדבר האבד כיצד אומר להן סלע קצצתי לכם באו וטלו שנים או נוטל מזה ונותן לזה. ולפי' רש"י אם כבר פרע להן לא יטול מהם מה שעשו איתיביה רבא לרב נחמן עד ארבעים וחמשים זוז כי תניא ההיא כשבאת חבילה לידו. היינו כלי אומנות כדרך האומנים שמוליכין כלי אומנותן לבית בעל מלאכה אבל לא באתה חבילה לידו אינו שוכר עליהן אלא כדי שכרן ואם שכר יותר נותן משלו:

סימן ז

מתני' השוכר את האומנין וחזרו בהן ידם על התחתונה. ואם בעה"ב חוזר בו ידו על התחתונה. כל המשנה ידו על התחתונה וכל החוזר בו ידו על התחתונה:

גמ' תניא כל החוזר בו ידו על התחתונה כיצד. המוכר שדה לחבירו באלף זוז ונתן לו מהם מאתים זוז בזמן שהמוכר חוזר בו יד לוקח על העליונה. רצה אומר לו תן לי מעותי או תן לי קרקע כנגד מעותי. מהיכן מגביהו. מן העדית. אע"ג דב"ח דינו בבינונית. הכא גובה כדין מזיק דכל דזבין ארעא אוזולי מוזיל ומזבין נכסי. ובזמן שהלוקח חוזר בו יד מוכר על העליונה. רצה אומר הילך מעותיך או הילך קרקע כנגד מעותיך. מהיכן מגביהו. מן הזיבורית. כדין ב"ח דשקיל מן התורה בזיבורית אלא משום נעילת דלת תיקנו רבנן שיגבה מבינונית והכא לא שייך נעילת דלת. רשב"ג אומר מלמדין אותן שלא יחזרו בהן כיצד. כותב לו אני פלוני בן פלוני מכרתי שדה פלוני לפלוני באלף זוז ונתן לי מהן מאתים זוז והריני נושה בו שמנה מאות זוז. ופריך מדרשב"ג אדרשב"ג דתניא הנותן ערבון לחבירו ואמר לו אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך והלה אומר אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך נתקיימו התנאים ד"ר יוסי. רבי יהודה אומר דיו שיקנה כנגד ערבונו. אר"ש ב"ג בד"א שאמר לו ערבוני יקנה. אבל אם מכר לו שדה באלף ונתן לו מהן ה' מאות זוז קנה ומחזיר לו את השאר לאחר כמה שנים אלמא אפי' בסתם נמי לא מצי הדר ביה. ומשני הא לא קשיא הא דעייל ונפיק אזוזי הא דלעיל מיירי בדעייל ונפיק אזוזי שתבע המוכר מעותיו מן הלוקח פעם אחת ודחהו ותבעו פעם שניה ודחהו בלך ושוב הלכך אנן סהדי דאדעתא דהכי לא מכר לו. דכיון דעייל ונפיק אזוזי מחמת דוחקו מכר ונתבטל המקח כנגד המעות שנתחייב לו עדיין. ומכאן ואילך אפילו לוקח יכול לחזור בו ונתבטל המקח לגמרי אפי' החזיק בקרקע או קנהו בקנין סודר או בשטר. דהא אי לא עייל ונפיק אזוזי קנה כל הקרקע באותן דמים שנתן כדאמר רשב"ג ובאידך ברייתא. אבל מכר לו שדה באלף זוז ונתן לו מהן חמש מאות זוז קנה ומחזיר לו את השאר לאחר כמה שנים. אלא האי דעייל ונפיק אזוזי מבטל המקח. הלכך באיזה ענין שקנה המקח נתבטל וכן אמרי' לקמן ההוא גברא דזבין חמרא לחבריה ופש בהדיה חד זוזא והדר עייל ונפיק עליה דמצי הדר ביה אע"ג דמשך החמור: בזמן שהמוכר חוזר בו יד לוקח על העליונה וכו'. אע"ג דעיכובא אתא מחמת לוקח שדחה את המוכר בפרעון המעות מ"מ כיון שנתבטל המקח בגרמת המוכר יד לוקח על העליונה. ובזמן שהלוקח חוזר בו והמוכר אומר תן לי מעותי ואני רוצה לקיים המקח אפ"ה לוקח מצי הדר ביה כדפרישית לפי שכבר נתבטל המקח ואין המקח קיים לחצאין. יד המוכר על העליון וכו'. והא דאמר גבי חמרא שהמקח בטל לגמרי. היינו לפי שהחמור אין ראוי ליחלק והמוכר אין רוצה להיות שותף עמו. אבל במידי דבר חלוקה אין המקח בטל אלא כנגד המעות שחייבנו. ואידך דרשב"ג בדלא עייל ונפיק אזוזי הלכך קנה הכל. והיכא דאמר ערבונו יקון לעולם קונה כנגד ערבונו ולוקח נוטל כחוש. ר"ח פי' הא דעייל ונפיק אזוזי לא קני היינו דגלי אדעתיה מוכר דלא מזבין אלא משום דצריך לדמי השתא בדוחקא. אבל אי מזבין לאישתלומי למחר וליומא אוחרא בלא נחיצותא מעידנא דאחזיק קנה וזוזי מקבל להו לבתר הכי דנעשה עליו כמלוה ואפי' עייל ונפיק אזוזי. והראב"ד ז"ל כתב אפי' קבע לו זמן הפרעון וכשהגיע זמן דחקו לפרוע מעותיו וזה דחהו גם זה נקרא עייל ונפיק אזוזי. ודייק לה מדקאמר רשב"ג מלמדין אותו שיזקוף עליו השאר במלוה אלמא אפי' שהרחיב לו זמן אם לא זקפן במלוה מיקרי עייל ונפיק אזוזי. ואני אומר הכל לפי ראות הדיינין כי לפעמים אדם דחוק למעות ומוכר קודם הגעת זמן הפרעון שלא יראהו דחוק למעות ויזדלזלו נכסיו ואין רוצה לקבל דמי המכירה עד שיצטרך לפרוע חובו פן יוציאם וכשיגיע הזמן אין עייל ונפיק אזוזי יותר מזה. הלכך בכל עת שיראו הדיינין שהוא דחוק למעות ועייל ונפיק אזוזי המקח בטל. כי הא דאמר רבא האי מאן דזבין ליה מידי לחבריה וקעייל ונפיק אזוזי לא קני. לא עייל ונפיק אזוזי קני:

סימן ח

אמר רבא האי מאן דאוזפיה לחבריה ארבעה מאה זוזי ופרעיה חד חד זוזא פרעון הוי אלא אית ליה תרעומת דא"ל אפסדתינהו מינאי. וקמ"ל שאין המלוה יכול לומר איני רוצה ליקח מעותי אלא בבת אחת והך מילתא שמעינן ליה מדקאמר לעיל ונתן לו מהן חמש מאות זוז קנה ומחזיר לו את השאר לאחר כמה שנים. אלמא פרעון הוי אע"ג דלא פרעיה בבת אחת. ההוא גברא דזבין חמרא לחבריה ופש גביה חד זוזא והוה עייל ונפיק עליה. יתיב רב אשי וקמעיין בה כה"ג מאי. א"ל רב מרדכי לרב אשי הכי אמר אבימי מהגרוניא משמיה דרבא לא קני. א"ל רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי והא אמרינן משמיה דרבא קני. א"ל תתרגם שמעתיך במוכר שדהו מפני רעתה. הלכך אפי' עייל ונפיק אכולהו זוזי קני. דאמרינן האי דעייל ונפיק אזוזי כי היכי דלא ליהדר ביה לוקח. אע"ג דאי לא עייל ונפיק אזוזי כ"ש דלא מצי לוקח למיהדר ביה מ"מ הוא ירא שמא תגלה לו רעתה וידחנו בדמים. גרסינן בקדושין בפ"ק דף כז. מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהם קנה כולן. בד"א שנתן לו דמי כולן. אבל לא נתן לו דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו. ומיירי אפי' לא עייל ונפיק אזוזי ואפי' הכי לא קנה אלא כנגד מעותיו. דאין חזקת שדה שבמדינה זו מועלת לקנות שדה שבמדינה אחרת אא"כ נותן לו דמי אותה שדה. פשיטא בעא לזבוני במאה ולא אשכח וזבין במאתן ועייל ונפיק אזוז לא קני. אלא בעא לזבוני במאה ואי טרח הוי מזבין במאה ולא טרח וזבין במאתן וקעייל ונפיק אזוזי מאי. כי מוכר שדהו מפני רעתה דמי או לא תיקו:

סימן ט

מתני' השוכר את החמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה בבקעה והוליכה בהר אפ' זו י' מילין וזו י' מילין ומתה חייב. אפי' אם אותה שהלך בה יותר קצרה חייב. דכיון דחייב מחמת שינוי מקום אין חילוק ואפי' הוליכה פחות נמי. שכר את החמור והבריקה או שנעשית אנגריא אומר לו הרי שלך לפניך. מתה או נשברה חייב להעמיד לו חמור אחר. השוכר את החמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה אם הוחלקה פטור ואם הוחמה חייב. בבקעה והוליכה בהר אם הוחלקה חייב ואם הוחמה פטור. ואם מחמת המעלה הוחמה חייב:

גמ' מ"ש רישא דלא פליג בין הוחלקה ובין הוחמה אלא קפסיק ותני חייב ומ"ש סיפא דקמפליג. אמרי דבי רבי ינאי רישא דמתה מחמת אויר וכגון שהיה האויר קשה ומשונה שבאותו היום והוא שינה תלינן אם היה מוליכה למקום שהשכירה לא היה האויר כ"כ קשה שם והא דנקט הר ובקעה לפי שרגיל אוירן להשתנות זה מזה והוה ליה כמפרש שמתה מחמת אויר. וה"ה נמי הר והר בקעה ובקעה אם היה האויר משונה וקשה שם בו ביום. ודוקא שהיה האויר משונה שם בו ביום דאם לא היה האויר משונה שם בו ביום לא הוה תלינן מספיקא לומר שאם היה מוליכה במקום שפסק לא היתה מתה כדי להוציא ממון. רבי יוסי בר' חנינא אומר שמתה מחמת אובצנא. שנתייגעה מחמת מלאכה אם שינה מהר לבקעה שמא בהר היה הרוח שולט בה ולא היתה מתיגעת כל כך. ואם שינה מבקעה להר שמא בהר היה לה טורח יותר. רבה אמר שהכישה נחש כגון שידוע שבמקום שהוליכה מצויין נחשים יותר מבמקום שהיה לו להוליכה. והא דנקט הר ובקעה לפי שאינן שוין לענין נחשים כדפרישית גבי אויר. ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן הא מני ר' מאיר היא דאמר כל המעביר על דעתו של בעל הבית נקרא גזלן. דתניא רשב"א אומר משום ר"מ הנותן דינר לעני ליקח לו חלוק לא יקח בו טלית טלית לא יקח בו חלוק מפני שמעביר על דעתו של בעה"ב. וליתא לדר"מ וכן נמי הא דתניא מגבת פורים לפורים ואין מדקדקין בדבר ואין העני רשאי ליקח מהן רצועה לסנדלו אא"כ התנה במעמד אנשי העיר דברי ר' יעקב שאמר משום ר' מאיר. ור"ג מיקל. וליתא לדרבי מאיר דתרוייהו בחד טעמא שייכו. וכר"ג סבירא לן דמיקל.

סימן י

השוכר את החמור והבריקה. מאי והבריקה. הכא תרגימו נהוריתא רבי אבא אמר אבזקת וראויה קצת למלאכה. מתה או נשברה שמפסיד כל שכרו חייב המשכיר למכור העור. והנבילה לכלבים ולהוסיף לו מעות ולהעמיד לו חמור או ישכור לו אחר בדמי הנבילה שהרי חמור זה שיעבד לו או יחזיר לו שכרו זה לשון רש"י. והוא מגומגם מדכתב שהרי חמור זה שיעבד לו אלמא משמע דאמר ליה חמור זה ומדכתב ולהוסיף לו מעותיו ולהעמיד לו חמור אחר אלמא איירי בחמור סתם. דאי בחמור זה אין חייב להוסיף משלו אלא בדמי הנבילה יקח או ישכור. והאי מתני' בחמור סתם מדקתני חייב להעמיד לו חמור אחר. אמר רב לא שנו שהמשכיר אומר לשוכר הרי שלך לפניך אלא באנגריא חוזרת. אבל באנגריא שאין חוזרת חייב להעמיד לו חמור. ושמואל אמר בין באנגירא חוזרת בין באנגריא שאין חוזרת אם בדרך הלוכה ניטלה אומר לו הרי שלך לפניך. ואם לאו חייב המשכיר להעמיד לו חמור אחר. והלכתא כשמואל דקי"ל הלכתא כוותיה דשמואל בדיני: תוספתא השוכר את הפועל ונאחז באנגריא לא יאמר לו הריני לפניך אלא נותן לו שכרו כמה שעשה. השוכר את החמור והבריקה או שנשטת אומר לו הרי שלך לפניך. במד"א ששכרה למשוי אבל שכרה לרכוב חייב להעמיד לו חמור: אמר רב פפא וכלי זכוכית כלרכוב דמי. איתמר השוכר את החמור לרכוב עליה ומתה בחצי הדרך. אמר רב אם יש בדמיה ליקח יקח לשכור לא ישכור. ושמואל אמר אף לשכור ישכור. במאי קמיפלגי רב סבר לא מכלינא קרנא. ושמואל סבר מכלינא קרנא. ואם אין בדמיה לא ליקח ולא לשכור נותן לו שכרו של חצי הדרך משום דאמר אילו בעית למיתי עד הכא לא אגרא בעית למיתב הלכך נותן לו שכרו של חצי הדרך ואין לו על המשכיר אלא תרעומת. ודוקא דא"ל חמור זה אני משכיר לך אבל א"ל חמור סתם חייב להעמיד לו חמור אחר. דבמשיכת החמור נשתעבדו נכסי המשכיר להעמיד חמור עד אותו מקום. והלכתא כשמואל דאמר מכלינא קרנא. דקי"ל הלכתא כשמואל בדיני. ואי קשיא לך הא דגרסינן בפ' המקבל דף קט: ההוא גברא דמשכן ליה פרדיסא לחבריה לעשר שנין קש לחמש שנין אביי אמר פירא הוי רבא אמר קרנא הוי וילקח בהו קרקע והוא אוכל פירות אלמא בין לאביי בין לרבא תרוייהו אית להו דלא מכלינא קרנא. התם הא אפשר לזבוניה ולזבוני ארעא מדמי ולמיכל מיניה פירי. אבל הכא לא אפשר דשמואל נמי לא אמר דמכלינא קרנא אלא היכא דאין בדמיה ליקח אבל היכא דיש בדמיה ליקח יקח ולא ישכור:

סימן יא

ת"ר השוכר את הספינה וטבעה לה בחצי הדרך משום רבי נתן אמרו אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן. היכי דמי אילימא בספינה זו ויין סתם אם נתן אמאי לא יטול נימא ליה הב לי ספינתא ואנא מייתינא חמרא. אלא בספינה סתם ויין זה אם לא נתן אמאי לא יתן נימא ליה הב לי חמרא ומייתינא ספינתא. אמר רב פפא אי אתה מוצא אלא בספינה זו ויין זה דכל חד מינייהו לא מצי לקיומה תנאיה. הלכך כל חד מינייהו דתפיס אגריה מצי למימר לחבריה לית לך גבאי ולא מידי. אי בעל הספינה מוחזק מצי אמר ליה לבעל היין לית לך גבאי ולא מידי אי משום יינך שלא הולכתי תניהו לי ואוליכנו. ואי בעל היין מוחזק מצי א"ל לבעל הספינה לית לך גבאי ולא מידי. כי מה שטרחת והולכת ייני עד כאן בזה לא הרווחתי כלום. הוליכני באותה ספינה שהתניתי ואתן לך שכרך. אבל בספינה סתם ויין סתם חולקין. דבעל הספינה מצי אמר לבעל היין הב יינא ואנא מייתינא ספינתא ובעל היין מצי אמר לבעל הספינה הב ספינה ואנא מייתינא חמרא. וכיון דהאי לא מייתי חמרא והאי לא מייתי ספינתא הוי מילי דידהו שקילי כי הדדי וחולקין דמים. ומיהו כל א' מהם שהביא את שלו וחבירו לא הביא יפסיד. וחולקין דקאמר הכא היינו היכא דשום אחד מהם לא קיים תנאו. ואין המוחזק יכול לומר לחבירו עד שתביא את שלך ישאר הדבר כי קודם שתביא את שלך אין לי לשלם. דמצי אידך למימר עד שלא תביא את שלך אין עלי להביא את שלי שאיני מאמינך שתביא את שלך ונמצאתי טורח ומפסיד מעותי בחנם. ושמעינן מיניה דבספינה זו ויין סתם אע"פ שנתן את השכירות מחזיר משום דמצי א"ל הב ספינתא ואנא מייתינא חמרא ואיהו לא יכול לאיתויי דהא טבעה לה. ואי מייתי אחריתי אמר לא שקילנא אלא ההיא דאוגרנא מינך. ולא דמי למתה חמור בדרך דנותן לו שכרו של חצי הדרך ולא מצי א"ל הא קאימנא וחמורך מתה. דהתם כבר נהנה שבא לכאן כדקאמר אילו בעית למיתי עד הכא לאו אגרא בעית למיתב. אבל הכא לא נהנה כלום שהרי יינו נטבע. וספינה סתם ויין זה אע"פ שלא נתן יתן. משום דמצי א"ל הב לי ההוא יינא ואנא מייתינא ספינה אחריתי דלא אוגרנא לך אלא ספינא בעלמא. וכיון דלא מצי יהיב ליה ההוא חמרא בעיניה יהיב ליה כוליה אגרא. ולא נהירא מה שפירש ויהיב ליה כוליה אגריה דהא לעיל משמע דכל אונסא שאירע לבעל הבית שלא היה לו לידע יותר מן הפועלים פסידא דפועלים גבי האי מאן דאגר אגירי לדוולא ופסק נהרא בפלגא דיומא דאמר אי נהרא לא עביד לאיסתכורי פסידא דפועלים ולא דבעל הבית אע"ג דקיימי פועלים מאחר דאניס בעה"ב הלכך לא יתן אלא שכר חצי הדרך: ת"ר השוכר את הספינה ופרקה בחצי הדרך נותן לו שכרו של חצי הדרך ואין לו עליו אלא תרעומות. ואוקימנא כגון דפרקה לטועניה בגוה שמכר הסחורה לאיש אחר והוא נותן לו שכר חצי הדרך מכאן ולהבא. ותרעומות משום שינוי דעתא שכבר הורגל עם הראשון. א"נ משום דבעי אשלא יתירא שמא ירצה זה הקונה להרחיק יותר ומנהג הספנין שצריכין לילך עם בעלי סחורה עד שימכרו סחורתן וצריך לקנות חבלים ביוקר. אבל היכא דפריק ליה לטועניה דבגוה כוליה אגרא בעי למיתב ליה. ואי אשכח לאגורי איניש אחרינא בדוכתיה מוגר ובעי למיתב ליה אגר רפסתא דספינה ואפי' הכי אית ליה נמי תרעומת עליה משום שינויא דעתא ומשום אשלא יתירא:

סימן יב

ת"ר השוכר את החמור שוכר מניח עליו כסותו ולגינו ומזונותיו של אותו הדרך. מכאן ואילך חמר מעכב עליו. וחמר מניח עליו שעורין ותבן ומזונותיו של אותו היום מכאן ואילך שוכר מעכב עליו. ומוקי לה בדשכיח למיזבן מאוונא לאוונא. שוכר לאו דרכיה למיטרח חמר דרכיה למיטרח ה״ר השוכר אה החמור לרכוב עליו איש לא הרכוב עליו אשה. אשה רוכב עליו איש ואשה בין גדלה בין קטנה ואפי׳ היא צ מעוברת ומניקה:

סימן יג

מתני׳ השוכר את הפרה לחרוש בהר וחרש בבקעה ונשבר הקנקן פטור. בבקעה וחרש בהר ונשבר הקנקן חייב. לדוש בקטנית ודש בתבואה פטור. בתבואה ודש בקטנית חייב. מפני שהקטנית מחלקת:

גמ׳ והיכא דלא שני מאן משלם. אבל היכא דשני לא מיבעיא ליה ממן משלם משום דתרוייהו פטירי דמיירי שהמשכיר שכר פועלים ללכת עם פרתו ולעשות מלאכת השוכר. וא"ל פועלים אילו חרשת בבקעה כאשר אמר המשכיר לא נשבר הקנקן. ושמירת הקנקן שלא ישבר בבקעה קבלנו עלינו ולא בהר. ומ״מ שכרם לא יפסידו מפני שעברו על דעת המשכיר וחרשו בהר. ואם אין לו לשוכר לשלם אל יעכב שכר הפועלים כי היו סבורים שלא יקפיד המשכיר דמאחר שמסרם ליד השוכר לעשות מלאכתו כל מה שיצוה השוכר עליהם לעשות. רב פפא אמר דנקיט פרשא משלם. רב שישא בריה דרב אידי אמר דנקיט מנא משלם. והלכתא דנקיט מנא משלם ואי ארעא דמחזקא גונדרי תריייהו משלמין. שכל אחד צריך לעיין במה שעושה חבירו והחייהו פשעי:

סימן יד

אמר רבי יוחנן המוכר פרה לחבירו וא"ל פרה זו נשכנית היא נגחנית היא רבצנית היא בעטנית היא היה בה מום אחר וסנפו בין המומין הרי זה מקח טעות. מים זה ומום אחר אין זה מקח טעות. פירוש פרה זו לא היתה נשכנית ולא רבצנית ולא בעטנית אבל היה בה מום אחר שאין ניכר ומנאו המוכר עם אלו המומין שאינם בה אע״ג שהזכירוהו ומנאו עם אלו המומין הרי זה מקח טעות. שהוא אומר לו כשראיתי שאינה לא רבצנית ולא נשכנית ולא בעטנית אמרתי כשם שאלו המומים אינם בה כך מום אחר אין בה ולהשביח דעתי אומר לו כך הלכך הרי זה מקח טעות ואין יכול לומר לו כבר הודעתיך. אבל הראה לי מום אחד שהוא ניכר ונראה לעין ואמר לו פרה זו יש בה מום זה ויש בה מום אחר ולא היה נראה לעין אין זה מקח טעות שהרי לא הטעהו ולא אמר לו אלא מומין שבה: תניא כוותיה דר' יוחנן המוכר שפחה לחבירו ואמר לו שפחה זו שוטה היא נכפית היא שעמומית היא היה בה מום אחר וסנפו בין המומין הרי זה מקח טעות. מום זה ומום אחר אין זה מקח טעות. א"ר אחא בריה דרבא לרב אשי היו בה כל המומין הללו מאי. א"ל רב מרדכי לרב אשי אפי' לא היו בה כל המומין הללו אין זה מקח טעות. ורש"י והתוספת פירשו שיטה אחרת:

סימן טו

מתני' השוכר את החמור להביא עליו חטין והביא עליו שעורין תבואה והביא תבן חייב. מפני שהנפח קשה כמשוי. להביא לתך חטין והביא לתך שעורין פטור. ואם הוסיף על משאו חייב וכמה יוסיף על משאו ויהא חייב. סומכוס אומר משום ר"מ סאה לגמל ושלשה קבין לחמור:

גמ' איתמר אביי אמר קשה כמשאוי תנן נפחא כי תקלא ואם הוסיף על משאו שלשה קבין חייב. ורבא אמר קשה למשאוי תנן תיקלא כתיקלא ונפחא הוי תוספת. כלומר אינו חייב עד שיעשה מן השעורין כמשקל החטין שכיון שהמשקל אחד הנפחא הוי תוספת. לאביי אם שכר החמור להביא לתך חטין והביא לתך ושלשת קבין שעורין חייב לפי שהנפח של שעורין חשיב כמשקל לרבא אין חייב עד שיהא שש עשרה סאין שעורין שהן במשקל לתך חטין והנפח תוספת. והא דתנן כמה יוסיף על משאו ויהיה חייב סומכוס אומר משום ר' מאיר סאה לגמל ושלשה קבין לחמור אוקמא רבא דלא שנו אלא חטין והביא חטין שעורין והביא שעורין ואם הוסיף שלשה קבין חייב. ת"ר קב לכתף. ועדריב לעריבה. כור לספינה ג' כורין לבורני גדולה. א"ר פפא ש"מ סתם ספינה תלתין כורין טענה. כדחזינן גבי חמור שהתוספת הוא חלק אחד משלשים. קב לכתף בר דעת הוא אם איתא דלא מצי ביה נשדייה. אמר אביי כשחבטו לאלתר רבא אמר אפי' תימא דלא חבטו לא צריכא אלא לאגרא יתירא רב אשי אמר קסבר מחמת חולשא הוא. והלכתא כוותיה ולאפוקי מרבא דלא בעי למיתב ליה אגרא יתירא וכ"ש דאין הלכה כאביי:

סימן טז

מתני' כל האומנין שומרי שכר הן וכולן שאמרו טול את שלך והבא מעות שומר חנם שמור לי ואשמור לך ש"ש. שמור לי ואמר לו הנח לפני ש"ח. ואע"פ שלא משכו השומר דש"ח וש"ש חייבין כשקבלו עליהן לשמור כדמוכח לקמן בפ' השואל.

סימן יז

גמ' תניא שוכר כיצד משלם. רבי מאיר אומר כש"ח. רבי יהודה אומר כש"ש. והלכה כר' יהודה: שמור לי ואשמור לך ש"ש. ואמאי שמירה בבעלים היא. אמר רב פפא דא"ל שמור לי היום ואשמור לך למחר. ת"ר שמור לי ואשמור לך השאילני ואשאילך שמור לי ואשאילך השאילני ואשמור לך כולן נעשו שומרי שכר זה לזה והא דתנן וכולן שאמרו טול את שלך ש"ח ה"ה נמי גמרתיו וטול את שלך איצטריכא ליה דלא תימא אפי' ש"ח לא הוי. מרי בר מר ורפרם בר פפא ורב חסדא כולהו סברי הכי. והא דא"ר חסדא לא שנו אלא שהחזירה בתוך ימי שאילתה וכו' מיפרשא לקמן דף צח: אמתני' דוכן בשעה שמחזירה. הנהו אהלויי דכל יומא הוה אפי להו חד מינייהו. ההוא יומא אמרו ליה לחד זיל אפי לן. אמר להו נטרו לי גלימאי. אדאתא פשעו בה ואיגנוב. אתו לקמיה דרב פפא וחבינהו. א"ל רבנן לרב פפא אמאי פשיעה בבעלים היא. איכסיף לסוף איגלאי מילתא דההוא שעתא שיכרא הוה שתי ולא התחיל עדיין במלאכתן כי לא היה שאול אלא לאפייה: הנהו בי תרי חד אריך וחד גוץ דהוו קאזלן באורחא. אריכא רכיב חמרא ומכסי סדינא גוצא מכסי בסרבלא ומסגי בכרעיה. מטא נהרא למיעבר אותביה גוצא לסרבלא אחמרא ושקיל סדינא שטפיה מיא לסדינא. אתו לקמיה דרבא חייביה. א"ל רבנן לרבא הא שאלה בבעלים היא. איכסיף. לסוף איגלאי מילתא דבלא דעתיה שקליה ובלא דעתא אנח ליה: ההוא גברא דאגר ליה חמרא לחבריה א"ל לא תיזיל באורחא דנהר פקוד דאיכא מיא זיל באורחא דנרש דליכא מיא. אזל באורחא דנהר פקוד ומית חמרא. אתא לקמיה דרבא א"ל אין באורחא דנהר פקוד אזלי ומיהו מיא לא הוו תמן. אמר רבא מה לי לשקר אי בעי אמר באורחא דנרש אזלי א"ל אביי מה לי לשקר במקום עדים לא אמרי' וכן הלכתא. שמור לי ואמר לו הנח לפני שומר חנם. א"ר הונא שמור לי וא"ל הנח לפניך אינו לא שומר חנם ולא שומר שכר. איבעיא להו הנח סתמא מאי. ולא איפשיטא ולקולא עבדינן:

סימן יח

מתני' הלוהו על המשכון שומר שכר. ר' יהודה אומר הלווהו מעות שומר חנם הלווהו פירות שומר שכר. אבא שאול אמר מותר להשכיר משכונו של עני להיות פוחת עליו והולך מפני שהוא כמשיב אבידה:

גמ' ומוקי מתניתין כר"ע דתניא המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון ישבע המלוה ויטול מעותיו דברי ר"א ורבי עקיבא אומר יכול הוא לומר כלום הלויתני אלא על המשכון אבד המשכון אבדו מעותיך. וקיימא לן כסתם משנה וכדרבי עקיבא דר"א שמותי הוא הלכך הלוהו על המשכון שומר שכר ל"ש הלוהו מעות ולא שנא הלוהו פירות ולא שנא משכנו בשעת הלואתו ולא שנא משכנו שלא בשעת הלואה בכולהו שומר שכר הוי. מאי טעמא מצוה קעביד. ובההיא הנאה דלא בעי למיתב ריפתא לעני משום דבמצוה קעסיק וקיימא לן העוסק במצוה פטור מן המצוה הוי עליה שומר שכר. ומהאי טעמא נמי קאמר רב יוסף דשומר אבידה שומר שכר וקיימא לן כוותיה. והא דאמר שמואל האי מאן דאוזפיה אלפא זוזי לחבריה ואנח ליה קתא דמגלא עליה אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי ליתא אלא אם נגנב המשכון או נאבד כיון דשומר שכר חייב בגניבה ואבידה איהו נמי מחייב. ומאי דפש ליה בתר דמי משכון שקיל ליה מיניה דלוה. ואם באונס אבד דשומר שכר פטור איהו נמי פטור ושקיל ליה לכוליה חוב דיליה מיניה דלוה עד גמירא. ולדברי ר"י שפסק הלכה כרבה דשומר אבידה שומר חנם הוי ומוקי פלוגתא דר' עקיבא ור' אלעזר בדשמואל הלכה כשמואל ומכל מקום מלוה על המשכון הוי שומר שכר משום דכנגד המשכון הוי כמפרש. כך פי' ר"י בשבועות. אבא שאול אומר מותר לאדם להשכיר משכונו של עני להיות פוחת עליו והולך. אמר רבי חנן בר אמי אמר שמואל הלכה כאבא שאול. ואף אבא שאול לא אמר אלא במרא ופסל וקרדום הואיל ונפיש אגרייהו וזוטר פחתייהו:

סימן יט

מתני' המעביר חבית ממקום למקום ושברה בין שומר חנם בין שומר שכר ישבע. א"ר אליעזר תמיהני אם יכולין זה וזה לישבע. וסתם משנה כרבי מאיר כדמוכח בברייתא דמייתי בגמרא:

גמ' ופריך מדרבי מאיר אדר"מ דהכא אית ליה דנתקל לאו פושע הוא והתניא נשברה כדו ולא סלקה נפלה גמלו ולא העמידה ר' מאיר מחייב בהזיקן וחכ"א פטור מדיני אדם וחייב בידי שמים וקי"ל דבנתקל פושע פליגי. ושני ליה ר' יוחנן אע"ג דסבר ר"מ נתקל פושע ומדינא מחייב האי דמיפטר הכא בשבועה תקנת חכמים היא. דאי מחייב אין לך אדם שמעביר חבית ממקום למקום לא בחנם ולא בשכר. היכי משתבע דכיון דפושע הוא ואפי' הכי פטרת ליה. אמר רבא באומר שבועה שלא בכוונה שברתיה. ודוקא לר"מ דסבירא ליה נתקל פושע הוא הוא דמשתבע הכי. אבל לרבנן דסברי נתקל לאו פושע הוא וקי"ל כוותייהו משביעינן ליה שבועה שלא בפשיעה נשברה בין ש"ח בין ש"ש וליתא לדר' יהודה דאמר נושא שכר משלם. דקי"ל סתם במתני' ומחלוקת בברייתא הלכתא כסתם דמתני' ועוד תקנת חכמים היא שאם אתה אומר כן אין לך אדם מעביר חבית ממקום למקום בשכר. אבל בחנם לא בעי תקנה כיון דקי"ל דנתקל לאו פושע הוא: ההוא גברא דהוה קמעבר חביתא דחמרא לחבריה בריסתקא דמחוזא. תבריה בזיזא דמחוזא. אתא לקמיה דרבא א"ל ריסתקא דמחוזא שכיחי בה אינשי אייתי ראיה דלא פשעת בה ואפטר. וכל זמן דלא מייתי ראייה לא מיפטר בשבועה א"ל רב יוסף בריה כמאן כאיסי דתניא איסי בן יהודה אומר אין רואה שבועת ה' תהיה בין שניהם אין רואה הא יש רואה יביא ראייה דפטור ואי לא מייתי עדים חייב ולא מיפטר בשבועה. דלא איצטריכא לאיסי לאשמועינן שאם עדים מעידים כדבריו דלא צריך לישבע. א"ל אין כאיסי וסבירא לן כוותיה. ומדאצרכיה רבא לאיתויי ראייה שלא פשע בה שמעינן מינה דהיכא דאיכא שבועה משבעינן ליה שלא פשע ולא משבעינן ליה דשלא בכוונה שברה. והך דאמר רבא שבועה שלא בכוונה טעמא דרבי מאיר קאמר כדפרישית וליה לא סבירא ליה. דהא רבא גופיה הוא קאמר הך קמייתא והוא דקאמר הך בתרייתא: ההוא גברא דא"ל. לחבריה זבין לי ארבע מאה דני דחמרא. לסוף א"ל זביני לך ארבע מאה דני דחמרא ותקיפו להו. אתא לקמיה דרבא א"ל ד' מאה דני דחמרא דתקיפו להו קלא אית להון זיל אייתי ראייה דכי זבנת להו חמרא הוו ואתפטר. א"ל רב יוסף בריה כמאן כאיסי. א"ל אין כאיסי וסבירא לן כוותיה. אתקין רב חייא בר יוסף בסיכרא דדרו באגרא משלם פלגא. אונס זוטרא הוה נפיש לחד וזוטר לתרי דמי לאונס ולא דמי לאונס. רבה בר רב הינא תברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא. שקיל לגלימייהו. אתא לקמיה דרב א"ל זיל הב להו גלימייהו. א"ל דינא הכי א"ל אין למען תלך בדרך טובים. יהיב להו גלימייהו. אמרו ליה אינשי עניי אנן וטרחינן כולי יומא ולית לן מידי למיכל. א"ל הב להו אגרייהו א"ל דינא הכי. אמר ליה אין אורחות צדיקים תשמור:

הדרן עלך האומנין