מהרש"א על הש"ס/בבא מציעא/פרק ו

עו.

בפרש"י בד"ה דעתייהו אעילויא כו' לא לפחות מקצבתן של זה אמרו אלא להוסיף וכך אמרו מהימנת כו' עכ"ל. פי' להוסיף על שאר פועלין דמיירי הכא דשאר פועלין מיתגרי בג' דאל"כ מאי אריא בשכרכם עלי דאפילו אמר שכרכם על בע"ה נמי נותן להם ד' דהיינו מה שהנהו וה"ק מהימנת לן מה שאמר בע"ה ד' להוסיף על שאר פועלים דלא מיתגרי אלא בג' והיינו דעתייהו לעילויא על שאר פועלין ודו"ק:

תוס' בד"ה ואזל איהו כו' היינו מהימנת כו' א"נ משום דאי אמר בע"ה טפי כו' בתר הכי אי אמרי' מהימנת כו' אי משום דדעתיה אעילויא עכ"ל. מדבריהם נראה דדעתייהו אעילויא דקאמר תלמודא ואת מהימנת לן ב' סברות הן ולא כפרש"י שכתבנו והכא פשיטא ליה דסמכי' אדיבורא דפועל דבין לפום סברא דדעתייהו אעילויא ובין לפום סברא דמהימנת לן אית לן למימר הכי והא דנקט תלמודא במלתא הך סברא דדעתייהו אעילויא צ"ל דה"ק פשיטא לן דסמכיה אדיבוריה דפועל אפי' אי אמרי דדעתיה אעילויא אבל בהך אבעיא דבתר הכי אי אמרת דדעתיה אעילויא לא סמכי אדבורא דפועל אלא דוקא אי אמרינן מהימנת לן דסמכי אדיבורא דידיה ודו"ק:

בד"ה דעתיה אעילויא כו' דאי א"ל שכרכם על בע"ה מאי נ"מ אי דעתיה כו' אלא מה שהתנה כו' עכ"ל. ולא ניחא להו לפרש בשכרכם על בע"ה דנ"מ לענין תרעומות וכפרש"י דהא במאי דקא מבעיא ליה בתר הכי לאו לענין תרעומות קמבעיא אלא לענין תשלומין מיהו איכא לפרושי בשכרכם על בע"ה ולענין תשלומין ובשויא עבידתייהו ד' דלא אמרי' אדעתא דתלתא קעבדי כמו שאמר בע"ה ואוזלי דקא מוזלי גביה אלא דדעתייהו אעילויא וכן פסק הרי"ף ועי' בזה באורך ברא"ש ודו"ק:

בד"ה השוכר את האומנין כו' ולא רצה לפרש דידו על התחתונה כשהוקרו כו' כמו ששוה עכשיו שאין זה סברא כו' עכ"ל. וה"ה נמי דמהאי טעמא גופיה ברישא בידם על התחתונה אין לפרש כשהוזלו פועלים ויתן להם חצי סלע כמו ששוה עכשיו דאין זה סברא כי למה לא יתן להם כמו שהתנה עמהם כיון שאין מפסיד בחזרתן ואדרבה הוא מרויח שימצא מי שיקצור לו חצי קמה בחצי סלע מיהו הא לא קשיא להו לפרש בידם על התחתונה בהוזלו שאינו נותן להם אלא סלע והוא מרויח חצי סלע בחצי קמה וכן בידו על התחתונה בהוקרו שנותן להם סלע ומפסיד חצי סלע שהוא צריך ליתן סלע וחצי בחצי קמה דבהא ת"ק דר' דוסא נמי מודה ולא שייך בזה לומר ידו על התחתונה כיון שנוטל הפועל על המלאכה שעשה סלע כמו שהתנה עמו ודו"ק:

בד"ה דאי ס"ד דאדיבורא כו' ולפי זה היינו אגריעותא דידה כו' ופשיט דכ"ש דאעילויא כו' ואם כן סותר כו' עכ"ל. ק"ק דמהך פשיטותא גופיה ה"מ לדחות פירוש זה דקאמר א"נ משהגיע גט לידה מגורשת אלמא דאדיבורא דידיה קסמיך דאכתי אבעיין לא אפשיטא דאימא התם לא הוה טעמא משום דמהימנת לן אלא משום דדעתיה אעילויא וולכך סמיך אדיבורא דידיה דאינה מגורשת עד שתגיע גט לידה ולא סמיך אדיבורא דידה דהוה לגריעותא דבעל דמגורשת במהרה אבל באבעיין דלעיל לא סמיך אדיבורא דידיה דהוה לגריעותא אלא אדיבורא דבע"ה קסמיך דהוה לעילויא ודו"ק:

עו:

בפרש"י בד"ה בד"א שלא התחילו כו' ועד השתא פריש מילי דשכירות והשתא פריש מילי דקבלנות עכ"ל. דהא דקתני הכא קבלו קמה לקצור כו' משמע בקבלנות ור' דוסא נמי לא פליג אלא בקבלנות אבל בשכיר יום מודה כדאוקמא ברייתא דלקמן מיהו הא דקתני ברישא השוכר את האומנין והטעו כו' איכא לפרושי נמי בקבלנות אלא כיון דקתני בסיפא דברייתא בד"א בזמן שאין שם פועלים אבל יש כו' אין לו עליהן אלא תרעומת דאיירי בקבלנות ע"כ רישא לא איצטריך אלא משום שכיר יום וזה סותר מה שכתבו התוס' בר"פ דפועלין לא משמע אלא שכיר יום והכא בסיפא דקתני לישנא דפיעלים ולא איצטריך ליה אלא משום קבלנות ויש ליישב ודו"ק:

עז.

בד"ה מהו דתימא כיון דיד פועל על העליונה עכ"ל. לכאורה נראה מתוך שמעתין דרבנן פליגי ארבי דוסא וסברי דידו דבע"ה נמי על העליונה ואם הוזלו פועלין ואין שוה החצי אלא שקל וחזר בו בע"ה אפ"ה לא יתן להם אלא סלע ומקרי ידו על העליונה כלומר שאינה על התחתונה כדאמר ר' דוסא שנותן להם סלע וחצי ובחצי סלע יגמור קצירו וכה"ג פירשו התוס' ידו על העליונה דגבי פועלים אבל ק"ק לפי זה המ"ל הכא לרבנן נמי כדקאמר לקמן לר' דוסא לא צריכא דזל עבידתא ואומר בע"ה ואזול פועלים ופייסוהו מ"ד כיון דיד בע"ה על העליונה מצי א"ל אדעתיה דבצריתו לי כו' ואם נאמר דרבנן לא פליגי אר' דוסא אלא בפועל דיכול לחזור דכתיב קרא עבדי אבל בבע"ה מודו דאינו יכול לחזור ואם הוא חוזר ידו על התחתונה ניחא דנקט הכא בכה"ג ולא נקט כדלקמן ודו"ק:

בד"ה מ"ד הואיל כו' טעמיה משום דתפיס בע"ה כו' עכ"ל. מפי' מהרש"ל דכל זה בכלל הסד"א אבל לפי האמת טעמא דר' דוסא משום דכל החוזר ואפי' בב"ה דתפיס נמי דינא הכי ומש"ה כתב רש"י טעמיה כו' עכ"ל וק"ק לפי זה דלפי הס"ד אתיא מתני' דלא כמאן ועוד דהל"ל בפשיטות קמ"ל דלאו טעמיה משום דתפיס ובע"ה נמי אינו יכול לחזור ויש ליישב דאע"ג דשמעי' ליה ממתני' דלא נימא הכי אשמעינן לן נמי בברייתא ודלא קאמר קמ"ל דלא נימא הכי היינו משום דאם כן לא הוה איצטריך למיתני שוב סלע נותן להם סלע כדמסיק דאיצטריך ליה נמי למיתני משום דלא נימא יד פועל דוקא על התחתונה ואי הוה שמעינן ליה מרישא דלא נימא הכי לא הוה איצטריך למיתני הסיפא כלל ומש"ה קאמר קמ"ל בענין אחר ודו"ק:

עז:

תוס' בד"ה רב פליג עליה כו' א"נ כיון דתני לה תנא גבי הלכתא כו' ונהי דבההיא דכל החוזר כו' עכ"ל. יש מי שמגיה הכא בתוס' בלשון במקום גבי והוא ע"פ הי"מ שכתבו התוס' בפ' הגוזל ובפ"ק דע"ז מחקו מלת גבי בגמ' לפי אותו הפי' אבל הנראה לקיים כל נוסחות שלנו בתוס' הכא ור"ל דההיא דכל החוזר בו רבי סתם לה בהלכתא פסיקתא דליכא שום תנא במתני' דפליג עליה וא"כ ההיא דכל המשנה אע"ג דאיכא בה פלוגתא בפרק הגוזל הכי הלכתא כיון דקתני לה גבי ההיא דכל החוזר בו דהוה הלכתא פסיקתא ואע"ג דבההיא דכל החוזר בו אין הלכה דרב פליג עליה דרבי דסתם כר' דוסא וס"ל כרבנן דברייתא מ"מ בההיא דכל המשנה ליכא אמורא דפליג עליה דרבי דסבר הכי ודו"ק:

בד"ה לא יהא אלא ב"ח כו' א"נ כי היכי דלא תיקשי הלא לב"ח כו' וכי משני מזיבורית שבה א"ש כו' עכ"ל. ק"ק למאי דאוקמא רב אחא אפי' תימא מעידית דנכסיו כו' כמו כן מסתמא מזיבורית דנכסיו ותקשי ליה הלא לב"ח לא מסלקי בארעא אלא בזוזי כי אית ליה ויש מקשים עוד לשנויא דרב אחא דמדמה לה נמי לניזק אמאי קאמר רצה תן לי מעותי או תן לי קרקע מעידית דנכסיו דהא בניזק לא הוה דינא הכי אלא דיכול ליתן לו כסף אלא דאם נותן לו קרקע נותן לו מעידית דנכסיו ובדברי בעל המאור יתיישב כל זה שהוא פירש דרב נחמן דמפרש מעידית שבה ורב אחא דאמר מעידית דנכסיו לא פליגי אלא רב נחמן מפרש לה אתן לי קרקע כנגד מעותי דהיכא דשקיל מגופא דזבינא שקל מעידית שבה ורב אחא מפרש לה אתן לי מעותי דאי לית ליה מעות מגבי ליה מעידית דנכסיו והלכתא כתרוייהו ואם הלוקח חוזר בו והמוכר מחזיר לו מעות מגבי ליה מזבורית דנכסי היכא דלית ליה מעות כו' ואי מגבי ליה מגופא דזבינא יהיב ליה מזיבורית שבה עכ"ל ותו לא מידי ודו"ק:

עח.

בד"ה הוחמה בהר כו' ובלאו הכי צריך לפרש הפשט התם כך דקאמר אין אומרים אילו היה שם היה מציל אלא כו' עכ"ל. דע"כ ה"פ דאין אומרים דאפי' בבא ארי ליחייב דאילו היה שם שמא היה מציל ע"י שהיה מוליכו למרעה אחר כו' או שהיה הארי ירא או היה מקיים כו' כדלעיל אלא אומדין אם בודאי היה יכול להציל על ידי רועים ומקלות כדאוקמיה רבה התם באתו גנבי ושאר מזיקין קלין חייב דה"ל תחילתו וסופו בפשיעה ואם לאו דהיינו באתא ארי ואין יכול לקדם ברועים ומקלות דסופו אונס פטור וק"ל:

בד"ה ריב"ח אמר כו' דרבה לטעמיה דאית ליה תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב כו' עכ"ל. וה"נ יש לתלות האונס בפשיעה ששינה להוליכה מהר לבקעה ומבקעה להר דשמא אם היה מוליכה במקום שהתנה לא היה שם נחש וק"ל:

בא"ד והא דנקט בסיפא הוחלקה כו' חייב ה"ה מתה כדרכה כו' אלא משום דבפטור כו' וא"ת והא שמעינן ליה מרישא כו' עכ"ל. מעיקרא לא קשיא להו אלא מסברא הא דנקט הוחלקה בו' כיון דמתה כדרכה חייב מכל שכן הוחלקה בהר והוחמה בבקעה דחייב ואהא תירצו משום דבפטור כו' ושוב קשיא להו דאכתי כיון דמתה כדרכה דקתני ברישא ליכא לחיובי אלא משום דתחלתו בפשיעה לענין דהוחלקה בהר כו' א"כ ליכא למטעי למפטר נמי חימום בבקעה וי"ל כו' וק"ק דהוו להו להקשות כן לעיל לרבה דמוקמיה לרישא בהכישה נחש כיון דקתני ברישא דחייב משום דתחלתו בפשיעה לענין הוחלקה בהר כו' כ"ש כשמתה ע"י הוחלקה דהר וחימום דבקעה דחייב מיהו בתירוצם ניחא נמי הכי דאי לא אשמעינן הסיפא לא הוה ידעינן אמאי חשיב ליה ברישא תחלתו בפשיעה לחייב אפי' בהכישה נחש ודו"ק:

עח:

בא"ד דלא חשיב הכא פשיעה במה ששינה דיכול כו' שלא תחליק בהר כו' עכ"ל. ומיהו חייב בהוחלקה בהר ובחימום בבקעה דהוי כעין גניבה ואבידה דחייב בה שוכר [א] ותחלתו בכעין גניבה ואבידה וסופו באונס פטור לכ"ע כמ"ש התוס' ס"פ הפועלים ודו"ק:

גמ' רבי אליעזר אומר כו' כתב מהרש"ל ברייתא זו לקמן בפ' המקבל והיא בנוסחא אחרת ולא הוזכר בה כלל ר"א ובנוסח כו' ובנוסח שלנו א"א ליישב בלתי הגה"ה וט"ס עכ"ל. תמיה אני עליו דהא בנוסח בעלי התוס' הוזכר הכא ר"א דת"ק לא איירי אלא בגבאי דלא ישנה ור"א איירי בעני כו' כמ"ש התוספות גם בתוספתא דמגילה פ"א איתא הברייתא כמו שהובאה בשמעתין והוזכר שם ר"א אלא בפרק המקבל הביאה התלמוד בקיצור לפי הצורך שם וסמך אדהכא גם הרי"ף הביא אותה בקיצור מטעם זה כדרכו ולית כאן הגה"ה וט"ס ומה שמסיים בה דברי רבי יעקב כו' ר"ל דמה שאמרו ת"ק ור"א כולי דברי ר"י משמיה דר"מ ורשב"ג פליג עלייהו ומיקל בכולהו ודו"ק:

עט.

בפרש"י בד"ה הדרא ארעא כו' ושמא יפגע יובל בתוך שני המשכונא וקא כליא קרנא דלוה עכ"ל. כך הגיה מהרש"ל וכ"נ לכאורה דהכי פרכינן לרב דאית ליה למיחש לעיל משום דכליא קרנא דמשכיר ה"נ הכא ה"ל למיחש דכליא קרנא דלוה באם ילקח בו קרקע שתצא ביובל אלא דהל"ל שיהיה האילן ללוה כמו לעיל דהוה הנבילה למשכיר אבל לשון רש"י ושמא יפגע יובל בתוך ימי כו' הוא קשה לפי זה ומהרש"ל כתב ליישב כלומר לאפוקי שאם כלה היובל אחר שני המשכנתא לא הוי כילוי קרנא ללוה כו' עכ"ל ליכא לאקשויי דאם נחוש לשמא יפגע יובל בתוך ימי המשכונא א"כ מאי נ"מ ללוה דלא ליצלח לציבי למלוה די"ל כמ"ש התוספות דזימנין דשלמי ימי משכנתא מקמי דלימטיה כו' ואכיל תרתי או תלת שנין קמי יובל מיהו מפירושו נראה דהכא ניחוש נמי לכליא קרנא דמלוה דהמשכנתא הוה כמו מכורה לגביה בתוך שני המשכונא ויש לקיים נוסחת פרש"י שלפנינו והשתא שפיר פריך בפשיטות כיון דאית לן למיחש לשמא יפגע יובל תוך ימי משכונא וכליא קרנא נמי דמלוה ודלוה אית לן למימר דלא ילקח בהן קרקע אלא שיהיה האילן למלוה שהוא מוחזק בו ודו"ק:

תוס' בד"ה אילימא ביין כו' ה"ל לאקשויי אמאי לא יתן כלל עכ"ל. דמדפריך בסמוך בספינה סתם ויין זה מלא יתן משמע דהכא בספינה זו ויין סתם לא קשיא ליה מלא יתן ודו"ק:

בד"ה אלא בספינה כו' וה"נ ע"כ פריך שיתן כו' מדניחא ליה הא דקתני אם נתן לא יטול כו' עכ"ל. ק"ק אמאי לא קשיא להו בפשיטות ארישא דמשמע אם נתן כל שכרו לא יטול כלל ולמה לא יטול שכר חצי הדרך שלא הלך כיון שאירע לו אונס דהוי פסידא דפועלים ודו"ק:

עט:

בד"ה אי אתה מוצא כו' אבל ספינה סתם ויין סתם כו' מספקא ליה לריב"ם אם חולקין שכר חצי הדרך שהלך בו' עכ"ל. ספיקו לפי פירושו דשכר חצי הדרך שלא הלך פשיטא שלא יתן כיון שהוא אונס ודו"ק:

בד"ה השתא מניקה כו' דאין מתיישב שפיר לפי גירסא זו הא דקאמר ש"מ ביניתא אגב כו' עכ"ל. דלפי פרש"י ודאי דזה אין צריך ראיה שהמעוברת כבידה מן הריקנית וכריסו גדול בדג משקלו יותר משהוציאו את מעיו וק"ל:

פ.

בפרש"י בד"ה השוכר את כו' ונעריו הולכים עם בהמתו כו' עכ"ל. עיין בפירוש דבריו בנ"י:

בד"ה היו בה כל המומין הללו ואינו מקפיד אלא על הא' כו' עכ"ל. דע"כ אי בכה"ג הוי מקח טעות הברייתא נמי איירי בה בהיו בה כל המומין וא"כ ע"כ הא דקתני בה והיה מום א' וסנפו כו' היינו דאין מקפיד רק על האחד וכצ"ל בתוספתא שהביאו התוס' דאם א"ל אותו המום כו' היינו המום שהוא מקפיד ודו"ק:

תוס' בד"ה היכא דלא שני כו' כי הייתי סבור שלא יחרוש כו' עכ"ל. ר"ל אף כי דעתו שיעשו כמו שירצה בעל הבית מ"מ התנו עמו לחרוש בבקעה כי היית סבור שלא יחרוש אלא בבקעה וק"ל:

בד"ה שפחה זו כו' וכן משמע לישנא דמאי אמרת כו' עכ"ל. ר"ל דקאמר מעיקרא או גנב או קוביוסטוס הגיעו ולפ"ה הא בליסטים מזויין כו' נמי הגיעו ולישנא דמאי אמרת משמע דלא הגיעו ודו"ק:

בד"ה היו בה כל המומין כו' ומדהא ליתא הא נמי ליתא כו' עכ"ל. ולא ניחא להו למימר בפשיטות דמסתמא כל הני ליתנהו והייתי סבור שזה שאני מקפיד אין בה דאין לנו לתלות בדעתו במה שהוא מקפיד בזה כיון שהזכיר לו כולם דאע."ג דמסתמא כל הני ליתנהו אימא דמום אחר אין בה וע"כ הוצרכו להוסיף בזה דמדהא ליתא הא נמי ליתא והייתי סבור דכולהו ליתנהו בה וא"כ לא יהא בה מום זה שאני מקפיד ודו"ק:

בא"ד בתוס' דכתובות כו' דהכי תניא עד ל' יום יעמיד כו' א"ל אותו המום ומום אחר כו' עכ"ל. כצ"ל ור"ל דלפי התוספתא אין לנו צריכין לומר ולדחוק הא דקתני מום זה ומום אחר דה"ה בהזכיר לו כל המומין כו' אלא דלרבותא נקט הכי מום זה ומום אחר בהזכיר לו שניהם ואחד מהם אין בו אפי' הכי אין זה מקח טעות והכי מוכח מדקתני התם שהזכיר לו ג' מומין שוטה שעמומי' ונכפי' ועלה קאמר אם א"ל אותו המום ומום אחר כו' דע"כ ה"פ אם הזכיר לו באלו מומין אותו מום שהוא מקפיד בו ועוד מום אחר עמו שאין כו' ואפ"ה אין זה מקח טעות אלא דוקא שסנפה בין הרבה מומין שאין בה ודו"ק:

פ:

בד"ה דקא תפיס ליה כו' וא"ת שוכר נמי בההיא הנאה כו' אשכרו שנתן ליהוי ש"ש כו' עכ"ל. ק"ק דהא אין שכירות משתלמת אלא לבסוף כדמסיק בפרק איזהו נשך ויש ליישב ודו"ק:

פא.

גמרא שמור לי ואשאילך השאילני ואשמור לך כולן נעשו ש"ש כו' שמור לי ואשאילך כו'. ואותו של השמירה נגנב נעשה ש"ש עליו בשביל השאילה ואי לאו השאילה לא היה אלא ש"ח ובהשאילני ואשמור לך ואם נאנס אותו של השאילה אי לאו השמירה היה חייב וע"י השמירה לא נעשה אלא ש"ש ובטור ח"מ סי' ש"ה כתב בשם הרמ"ה דשייך בהו שמירה בבעלים ע"ש:

פא:

תוס' בד"ה אבד כו' ועוד דאי מתניתין מיירי בשטר לא הוה פליג ר"י כו' אר"א ורבי עקיבא כו' עכ"ל. אבל למאי דמוקי מתני' במשכנו שלא בשעת הלואתו לא קשה לפ"ה דר"י לא פליג אר"א ור"ע אלא דפליג את"ק דאמר לכ"ע במשכנו שלא בשעת הלואתו דהוי ש"ש וקאמר איהו דר"א ור"ע פליגי נמי בהא וסבר ר"י שפיר כר"א אבל אי מתני' איירי בשטר ע"כ דר"י פליג אר"א ור"ע דבהדיא קתני בברייתא דלכ"ע אבד המשכון אבדו מעותיו מיהו התוספות לא חשו לזה דלפירושם למאי דמוקי מתניתין במשכנו שלא בשעת הלואתו ע"כ דר"י פליג אר"א ור"ע דבהדיא קתני בסיפא דברייתא דלכ"ע אבד המשכן אבדו מעותיו ודו"ק:

בא"ד ושלא בשעת הלואה הוי ש"ש אע"ג דאיכא שטרא כו' עכ"ל. לפי דרכו איכא למימר לרבותא נקט שטר בסיפא גבי שלא בשעת הלואה דאפי' בשטר הוי ש"ש מיהו ה"מ למימר נמי איפכא בסיפא בשעת הלואה בשטר לד"ה אבד המשכון לא אבדו מעותיו ודו"ק:

פב.

בד"ה נימא בדלא כו' דאין סברא שיחלוק ר"י על ר"א ור"ע כו' עכ"ל. יש לדקדק כאן בדבריהם דהא לא פליג ר"י אר"א ואר"ע אלא את"ק דקאמר דלא נחלקו בשוי אלא דאף בשוי נחלקו וסבר ליה ר"י שפיר כר"א דה"נ צ"ל למאי דמוקי מתני' בשמשכנו שלא בשעת הלואתו כמ"ש לעיל ועוד ק"ל בעיקר קושייתן דכי היכי דפרכינן מכח סברא אי בדשוי מ"ט דר"א ה"נ איכא למפרך אי מתני' איירי בדשוי מ"ט דר"י ואפשר דזאת היא ג"כ כוונתם דאין סברא שיחלוק ר"י על ר"א כו' בשוי מה"ט דפרכינן אי בשוי מ"ט דר"א הכא נמי איכא למפרך אי בשוי מ"ט דר"י ודו"ק:

בא"ד ומיהו יש לומר דבדשוי הוי לכ"ע ש"ש כו' מטעמיה דשמואל דחשיב כאלו פירש כו' וכי לא שוי כו' עכ"ל. אך קשה לי דזהו דוחק גדול דלמקשה פשיטא ליה מה"ט אי בדשוי מ"ט דר"א ולדברי המדחה דקאמר דפליגי בשוי ובדרבי יצחק ליתא הך סברא כלל לכ"ע וע"ק אמאי לא מוקי פלוגתייהו דר"א ור"ע בדשוי ובהך סברא דחשיב כאלו פירש דע"כ המקשה והמדחה פליגי בהך סברא ואפשר שזהו שכתבו בסוף דבריהם מ"מ דוחק הוא ודו"ק:

בא"ד לא מצו פליגי אלא בדשוי כו' עכ"ל. פירוש לאפוקי בדלא שוי דהיינו ביתר מדמי המשכון אבל בדלא שוי כנגד המשכון ודאי דפליגי וק"ל:

בד"ה לא דכ"ע לית להו דשמואל כו' ואי איירי בדפריש שלא יפסיד לא היה חולק ר"ע כו' עכ"ל. דבריהם תמוהים דהא ע"כ לפום מה דאיירי פלוגתייהו בדפריש סבר ר"א דלא יפסיד אף מה שכנגד המשכון דאל"כ אמאי ישבע לר"א כמ"ש התוספות לעיל וא"כ שפיר חולק ר' עקיבא וסובר דכנגד המשכון מיהת יפסיד דה"נ לר' יצחק ולרב יוסף לא מפסיד לר' עקיבא אלא מה שכנגד המשכון והשתא סבר רבי עקיבא ממש כמתניתין דסלע הלויתיך כו' דמוקמינן לה נמי בדפריש והתוס' בפ' שבועות הדיינין [א] כתבו בזה דרך אחר דבשלמא לפי גירסת הקונט' דשמואל איירי בלא פירש א"ל דכ"ע אית להו דשמואל דכיון דאפי' לא פירש מפסיד כל החוב א"כ בדפירש נמי נהי שלא יפסיד כל החוב מ"מ כנגד המשכון יפסיד ואמאי לר"א כו' ע"ש אבל דברי התוס' דהכא צ"ע ודו"ק:

בא"ד וקשה דלפי גירסא זו אמאי לא קאמר הכא כ"ע אית להו דשמואל כו' עכ"ל. וה"ה דה"מ להקשות לפי גירסא זו אמאי לא מוקי מתניתין דהכא אפילו כר"א ומודה בדפירש כשמואל ועיין בתוס' שם ודו"ק:

פב:

בד"ה אימור דאמר ר"י כו' ולפי זה הא דאמר קדשה כו' דוקא במשכון שמשכנו שלא בשעת הלואתו כו' עכ"ל. ר"ל דודאי שם גבי קדושין אמרי' שם דמקודשת מדר' יצחק מיהו איכא לפרושי בה דמשכנו בשעת הלואתו נמי מקודשת ומשום דכיון דבשלא בשעת הלואתו קנה ליה לגמרי מדרבי יצחק בשעת הלואתו נמי דלא קני אלים שעבודיה ליחשב שלו לקדש בו אשה וכה"ג כתבו לעיל לענין חמץ של נכרי ולענין שמטה וכ"כ התוס' בהדיא בפ"ק דקדושין אבל השתא דקאמרינן דבשלא בשעת הלואה נמי לא הוה ש"ש אלא משום דקני ליה לקדש בו אשה א"כ ע"כ בשעת הלואה לא קני ליה לקדש בו אשה דא"כ מה"ט נמי ליהוי ש"ש ואנן קאמרי' בשמעתין אימור דאמר ר"י בשלא בשעת הלואה אבל בשעת כו' והא ודאי לא תקשי לך דליהוי ש"ש משום דאלים שעבודיה דלא דמי לחמץ דאלים שעבודיה מחשיב ליה להחמיר עליו כאלו שלו וכן לענין שמיטה ליחשיב ולא של אחיך בידך אבל משום שעבוד דידיה לא מחשיב ליה להיות כש"ש אי לית ליה הנאה מיניה ודו"ק:

בא"ד וי"ל דכיון דעכשיו שנוטל כו' לפי שיכול לעשות בו קדושין כו' עכ"ל. ר"ל אע"ג דבמעותיו נמי היה יכול לקדש בו אשה מ"מ השתא נמי שאין מעותיו בידו כיון דאית ביה נמי הך הנאה לקדש בו אשה הוי ש"ש משא"כ הנאת תפיסת חובו דלא מיחשב הנאה כיון דאין מרויח במה שהלוה לו ממה שלא היה מלוה לו מעיקרא וכמ"ש התוס' לעיל ודו"ק:

בד"ה וסבר ר"מ כו' וי"ל דנתקל הוי לר"י כעין גניבה כו' ולא מחייב אדם המזיק אלא בדבר שהוא כעין אבידה כו' עכ"ל. וה"ה דלעיל לר"מ נמי הוה מצי לתרץ הכי אלא דלר"מ לא צריכי להכי לפלוגי בהכי ולמימר דנתקל הוי דוקא כעין גניבה ודו"ק:

פג.

בפרש"י בד"ה אין גמרא כר"מ כו' בעלמא כר"י ס"ל דנתקל לאו פושע הוא ולאו אנוס כו' עכ"ל. ולית ליה לר"א תקנת חכמים ויש לדקדק כיון דלית ליה תקנת חכמים א"כ מנא ליה לתלמודא למימר לר"א הכי אימא בפשיטות דר"א ס"ל כר"מ דנתקל פושע הוא ולית ליה תקנת חכמים ולהכי תמה שפיר אם יכולין זה וזה לישבע וי"ל דאי הוה ס"ל דנתקל פושע הוא ה"ל למיתני בהך דנשברה כדו דר"א ור"מ מחייבי מיהו קשה דאכתי אימא דר"א ס"ל דנתקל הוי כעין אבידה ואפילו ש"ח יהא חייב משום אדם המזיק ולגבי בור פטור אפי' כעין אבידה כמו רוח שאינה מצויה ואפשר לומר דלית לן לאוקמא דר"א ס"ל הכי כיון דלא אשכחן שום תנא דאית ליה האי סברא דנתקל הוי כעין אבידה ודו"ק:

בד"ה שקולאי כו' שלא במקום מדרון ובפשיעה כו' עכ"ל. יש לדקדק דע"כ ליתא לתקנת חכמים וא"כ א"נ במקום מדרון כיון דש"ש הוי כי לא פשע נמי בעי שלומי וי"ל לפי סברת הרי"ף והרא"ש שהוכיחו מתוך הסוגיא דלית לן תקנת חכמים בפושע אבל בשומר שכר במקום מדרון שלא פשע אית לן תקנת חכמים ותו לא מידי ובהכי נמי ניחא לפרש"י דמעיקרא דקאמר רב הב להו גלימייהו ודאי מדינא קא"ל דהוה ס"ל תקנת חכמים הוה אף בפושע וקא"ל רבה בב"ח דינא הכי דאנן לא קי"ל הכי אלא לית לן דתקנת חכמים בפושע והודה לו רב ובא לו מדרך אחרת משום למען תלך בדרך טובים ול"ג א"ל אין כמ"ש הרי"ף ומיהו הרי"ף כתב בזה דרך אחרת דרב הוה ס"ל דאם יש ראיה יפטר בלא ראיה בשבועה והקשה ליה רבה בב"ח דינא הכי דהא אנן קי"ל כאיסי והודה רב ובא כו' ע"ש: