בבא מציעא עו ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
הכי השתא בשלמא אי איתמר איפכא אהתקבל לי גיטי ואשתך אמרה הבא לי גיטי והוא אומר הילך כמו שאמרה ואמר ר"נ אמר רבה בר אבוה אמר רב משיגיע גט לידו מגורשת אלמא דאדיבורא דידה קא סמיך אי נמי במשהגיע גט לידה מגורשת אלמא דאדיבורא דידיה קא סמיך אלא התם גמשום דעקר שליח לשליחותי' לגמרי דא"ל שליח לקבלה הוינא להולכה לא הוינא איבעית אימא האי תנא חזרו נמי הטעו קרי ליה דתניא דהשוכר את האומנין והטעו את בעל הבית או בעל הבית הטעה אותן אין להם זה על זה אלא תרעומת הבמה דברים אמורים שלא הלכו אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה פועלין ומצאו שדה כשהיא לחה נותן להן שכרן משלם אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקן עושה מלאכה ליושב ובטל ובד"א שלא התחילו במלאכה אבל התחילו במלאכה שמין להן מה שעשו כיצד קבלו קמה לקצור בשני סלעים קצרו חציה והניחו חציה בגד לארוג בשני סלעים ארגו חציו והניחו חציו שמין להן את מה שעשו היה יפה ששה דינרים נותן להן סלע או יגמרו מלאכתן ויטלו שני סלעים ואם סלע נותן להם סלע ר' דוסא אומר זשמין להן מה שעתיד להעשות היה יפה ששה דינרים נותן להם שקל או יגמרו מלאכתן ויטלו שני סלעים ואם סלע נותן להם סלע חבמה דברים אמורים בדבר שאין אבוד אבל בדבר האבוד שוכר עליהן או מטען כיצד מטען טאומר להן סלע קצצתי לכם באו וטלו שתים ועד כמה שוכר עליהן עד ארבעים וחמשים זוז יבמה דברים אמורים בזמן שאין שם פועלים לשכור אבל יש שם פועלים לשכור ואמר צא ושכור מאלו אין לו עליהן אלא תרעומת תני תנא קמיה דרב נותן להם שכרן משלם אמר ליה חביבי אמר אילו אנא הואי לא הוה יהיבנא להן כאלא כפועל בטל ואת אמרת נותן להם שכרן משלם והא עלה קתני לאינו דומה הבא טעון להבא ריקן עושה מלאכה ליושב ובטל לא סיימוה קמיה איכא דאמרי סיימוה קמיה והכי קאמר חביבי אמר אי הואי אנא לא הוה יהיבנא ליה כלל ואת אמרת כפועל בטל אלא קשיא הך לא קשיא מהא דסיירא לארעיה מדאורתא הא דלא סיירא לארעיה מאורתא כי הא דאמר רבא נהאי מאן דאגר אגירי לרפקא ואתא מטרא ומלייה מיא אי סיירא לארעיה מאורתא
רש"י
עריכההכי השתא בשלמא אי איתמר איפכא התקבל לי גיטי ואשתך אמרה הבא לי גיטי ואמר רב נחמן וכו' - כלומר ועלה שמעת לרב נחמן דאמר מגורשת היה לך ללמוד לפי דבריו שיאמר בהגעת הגט לידו או לידה דליהוי גירושין או אדיבורא דידיה סמיך או אדיבורא דידה סמיך כיצד אמר רב נחמן אם משיגיע גט לידו דשליח מגורשת יש ללמוד דאדיבורא דידה סמיך ולא לו האמין ונתרצה למסרו לו בתורת שליח לקבלה כדברי האשה והבעל עצמו גירש ואי הוה אמר רב נחמן עלה כשיגיע גט לידה מגורשת ולא בקבלת השליח יש ללמוד דאדיבורא דידיה סמיך ומהימנת לי דהכי אמרה קאמר ליה ועשאו שליח להולכה והשליח נתרצה להיעקר מתורת שליחות של אשה לקבלה ונעשה שליח לבעל לגרש והרי עשה שליחותו והגיעה לידה:
אלא התם - דשמעת ליה דאמר אינה מגורשת. אין לך ללמוד מדרב נחמן דאדיבורא דידיה סמיך ואין כאן שליחות כדאמרת דא"נ אמרינן דאדיבורא דידה סמיך דאף הבעל עשאו שליח להולכה כדברי האשה אין כאן שליחות שהרי השליח לא נתרצה דהא עקר ליה לשליחותיה לגמרי דאמר ליה שליח לקבלה איפשי להעשות שלא אטרח להגיע לידה אבל שליח להולכה לטרוח ולהגיע לידה אי אפשי להעשות הלכך אפילו נמלך והגיעו אצלה אין זה שליח שניתן לגירושין שכשקבלו לא קבלו על מנת כן ואי קשיא הא אמרינן גביה איפכא היכא דהיא אמרה התקבל והוא אמר לבעל אשתך אמרה הבא והוא אמר הילך כמה שאמרה דאי הוה אמר עלה משיגיע גט לידו מגורשת הוה שמעינן דאדיבורא דידה סמיך ומסרו לו על מנת קבלה ולא קשיא לן הא שליח עקר לשליחותיה ולא נתרצה הוא בשליחות קבלה איכא למימר דאי הוה אמר רב נחמן הכי הוה קמ"ל דהאי לאו עקירה הוא דהא מתרצה להיות שליח להולכה כל שכן דמתרצה בשליחות קבלה שהקבלה בכלל הולכה לענין הטורח:
ואי בעית אימא כו' - אשינויא דריש פירקא קאי:
הטעו קרי ליה - וזה את זה דקתני במתני' בפועלים ובעל הבית נמי קאמר ולא בדאטעו פועלים אהדדי:
דתניא - דגבי פועלים ובעל הבית נמי קרי להו הטעו:
אין להן זה על זה אלא תרעומת - דאמר להן תשכירו עצמכם לאחרים ואינהו נמי אמרו ליה כי הדרי בהו צא ושכור אחרים ומיהו תרעומת איכא שיהו צריכים לחזר זה אחר פועלים וזה אחר שוכרים ותביעת ממון ליכא דהא דברים בעלמא נינהו:
בד"א - דאין להם עליו ממון אם חוזר הוא:
בשלא הלכו - למקום המלאכה ובבקר אמר להן חוזרני בי:
אבל אם הלכו - אצל המלאכה כגון אם חמרים הן ששכרן להביא לו תבואה ממקום אחר והלכו ולא מצאו או אם פועלים הם ששכרם לעדור שדהו והלכו ומצאו שדה שהיא לחה במים ואינה ראויה לעידור:
נותן להם שכרם - של כל היום משלם כפי הראוי להם וכדמפרש ואזיל:
אבל אינו דומה הבא טעון להבא ריקם - ואומדים את החמרים כמה אדם רוצה לפחות משכרו של אותה הדרך לבא ריקם מלבא טעון:
עושה מלאכה ליושב ובטל - ואומדין את הפועלים כמה אדם רוצה ליטול שכרו פחות ולישב בטל מלעדור כל היום וליטול כך וכך:
בד"א שלא התחילו במלאכה - ארישא קאי ועד השתא פריש מידי דשכירות והשתא פריש מילי דקבלנות:
בד"א - דהיכא דחזרו בהן או הוא חזר אין להם אלא תרעומת בזמן שלא התחילו במלאכה:
אבל התחילו במלאכה - יש דין אחר ביניהם מהו הדין שמין להם מה שעשו לפי התנאי ויקבלו כפי חשבון שעשו:
ארגו חציה - ומגיע לשכרן סלע לפי תנאם:
היה יפה ו' דינרים - שאם היה בא לשכור שכיר לחציה אינו מוצא בפחות מששה דינרים ונמצא נפסד בעל הבית במה שעתיד להעשות אפילו הכי אין הולכין אחר העתיד להעשות אלא שמין להן את מה שעשו לפי חשבון תנאו ונותן להם סלע דלית ליה להאי תנא הא דתנן במתניתין כל החוזר בו ידו על התחתונה:
ואם סלע - ואם אין יפה אלא סלע דנמצאין פועלין לעשות חציה השני בסלע:
נותן להן - במה שעשו סלע ולקמן (דף עז.) פריך פשיטא:
שמין להן העתיד להעשות - רבי דוסא סבירא ליה כתנא דידן דאמר החוזר בו ידו על התחתונה ויעכב שכר מה שעשו כדי לשכור פועלים ולגמור כפי תנאי הראשון:
היה יפה - העתיד להעשות ו' דינרים:
נותן להן שקל - כדי שתהא נגמרת בשני סלעים:
ואם סלע נותן להם סלע - לקמן פריך פשיטא:
בד"א - דאין החוזר נפסד אלא לפי חשבון לר' דוסא ולרבנן מקבלין במה שעשו:
בדבר שאינו אבוד - ואף על גב דאין פועלים מצויין עכשיו כדמוקי ליה בסיפא שאינו מוצא לשכור ימתין עד שימצא הואיל ודבר שאינו אבוד הוא:
אבל בדבר שהוא אבוד - אם ימתין ואינו מוצא לשכור בכדי שכר פועלים אפי' לפי היוקר שנתייקרו:
שוכר - פועלים אחרים עליהן ביותר מכדי שכרן:
או מטען - לאלו:
במה דברים אמורים - דשוכר עליהן בשאינו מוצא לשכור:
תני תנא - בההיא דלעיל הלכו חמרים ולא מצאו כו':
חביבי אמר - דודי ר' חייא:
אי אנא הואי - אי אני השוכר לא הוה יהבינא כו':
והא עלה קתני - נמי דכפועל בטל הוא דשקלו:
לא סיימוה קמיה - לא סיימו סוף הברייתא לפניו:
לא הוה יהבינא כלל - דמזלייהו גרם ואינהו נמי הוה להו לאסוקי אדעתייהו שלא ימצאו שדה לחה:
הא דסיירא לארעא מאורתא - והוליך הפועלים לשם וראוה ולא הבינו שהיא לחה או שירדו גשמים בלילה לית להו כלל דהא חזו אינהו גופייהו ועל מנת כן נשתכרו לו והרי לא יכולין ולא היה להן לילך בבקר:
לא סיירוה מאורתא - עליו היה לתת לב לדבר ולהודיעם אם תמצאו שדה לחה לא אתן לכם כלום ויהיב להו כפועל בטל:
תוספות
עריכהאין להם זה על זה אלא תרעומת. קשה לר"י דהא קימא לן כר"מ דדאין דינא דגרמי בהגוזל קמא (בבא קמא דף ק.) אם כן אמאי לא יתן להם כפועל בטל כיון שעל ידו נתבטלו אותו היום ויש לומר דמיירי שכשחוזר בו עוד ימצאו להשתכר ומכל מקום יש עליו תרעומת שעתה לא ימצאו אלא על ידי טורח וכי מפליג בסמוך בין לא הלכו החמרים להלכו ומצאו שדה לחה הוה מצי לפלוגי אף בלא הלכו כלל בין יכולין עוד להשתכר בין חוזר בו אחר שלא מצאו עוד להשתכר אלא אורחא דמילתא נקט דבהלכו לא שכיח שימצאו עוד להשתכר ואם לא הלכו מסתמא כשבא לחזור חוזר מיד בעוד שימצא להשתכר:
עין משפט ונר מצוה
עריכהיב א ב מיי' פ"ו מהל' גירושין הלכה י"ב, סמג עשין כ, טור ושו"ע אה"ע סי' ק"מ סעיף ט':
יג ג מיי' פ"ו מהל' גירושין הלכה י"ב:
יד ד ה מיי' פ"ט מהל' שכירות הלכה ד', סמ"ג עשין פט, טור ושו"ע חו"מ סי' של"ג סעיף א':
טו ו ז מיי' פ"ט מהל' שכירות הלכה ד', טור ושו"ע חו"מ סי' של"ג סעיף ד':
טז ח ט מיי' פ"ט מהל' שכירות הלכה ד', ועיין בהשגות ובמגיד משנה, טור ושו"ע חו"מ סי' של"ג סעיף ה':
יז י מיי' פ"ט מהל' שכירות הלכה ד', טור ושו"ע חו"מ סי' של"ג סעיף ז':
יח כ ל מ נ מיי' פ"ט מהל' שכירות הלכה ד', טור ושו"ע חו"מ סי' של"ג סעיף א':
ראשונים נוספים
פרק ו'
הא דאמרי' נותן להם שכרם משלם. דהיינו כפועל בטל. נראה דוקא בשאין יכולין לשכור עצמן אבל אם יכולין לשכור עצמן אחר שחזרו מן השדה או ממקום התבואה אומר להם (התירו) [השכירו] עצמיכם דומיא דפועלים שחוזרים בדבר האבד שאם יש שם פועלין לשכור אין לו עליהן אלא תרעומות הכא נמי [אם] יכולין לשכור עצמן לא יהיב להו וכדאמרי' בשוכר את הספינה ופירקה בחצי הדרך דאי משכח לאוגורא נותן לו שכרו של חצי הדרך ואין לו עליו אלא תרעומת, וכן הא דאמרי' לקמן ושלים עיבידתא בפלגא דיומא וכו' ונותן להם שכרן משלם בשאינן מוציאין להשכיר אבל יכולין להשכיר עצמן נותן להם כפי מה שעשו.
ותניא בתוספתא [ז, ג] שכרו לחרוש וגמר את חרישו בחצי היום לא יאמר לו בא וחרוש בשדה אחרת שיאמר לו פרנס לי מלאכה מתוך שלך או תן לי שכרי במה שעשיתי וכן הוא שגמר חרישו בחצות היום לא יאמר לו הרני מנכש עמך בשדה פלונית וכו' ואם התנה עליה מתחלה ע"מ כן הרי זה [מותר] משמע דלא יהיב להו אלא מה שעשו כיון שיכולין להשכיר עצמן:
ואם בעל הבית חוזר בו ידו על התחתונה. ופרש"י שאם עשו חצי פעולה והוזלה מלאכת פועלים נותן להם כמו שפסק חוץ ממה שצריך להוציא בהשלמתה והתם זה נתחייב בכל שכרן שהרי נותן להם יותר ממה שעשו וכיון שכן למה אינו נותן שכרן משלם אלא מתני' בשמוציאין להשכיר עצמן בקבלנות אחרת ואינן מפסידין אלא בין יוקרא דשעת שכירות לזולא דהשתא והא קא יהיב להו וש"מ דהיכא דמתחייב בשכרן כשמוציאין להשכיר עצמן פטור ואם עשו מקצת במקום שיכולין להשכיר עצמן אינו נותן להם אלא כפי מה שעשו.
והא דקתני הלכו חמרין, י"מ דה"ה אם לא הלכו הם אלא ששלח בע"ה שלוחו ומצא שדה לחה כיון שעכבן עד שעה שאין הפועלים נשכרים נותן להם שכרם כפי מה שקבל עליו והר' יצחק אלברגלוני פי' כך ואלו דבריו בד"א שחזר בהם קודם שיספיקו לילך לשדה ואמר להם השכירו עצמכם אבל הלכו נותן שכרם משלם שהרי נתבטלו משכירות היום על ידו ואין זה מחוור דא"כ למה ליה לאפלוגי בין הלכו ללא הלכו ועוד קשה דאי משכחי לאוגורי ודינא הוא אמאי איכא עליה תרעומת כדמקשי' לקמן בגמרא גבי ספינה. ואני מודה לו בדין זה שאם היו יכולים להשכיר עצמן בתחלת היום או מאמש ועיכבן עד שעה שאינן מוציאין להשכיר ודאי נותן להם שכרן דהוה ליה לדידהו כדבר האבד ומיהו בריתא הלכו דוקא קתני שאע"פ שלא היו יכולין מתחלה להשכיר עצמן שאינן במקום שמשכירין בו פועלים או שהיו הפועלים נשכרין בתלתא ואמר להו ליתן להם עשרה כיון שהתחילו במלאכה נתחייב מעכשיו ליתן להם שכרן משלם כמו שקבל עליו שכשם ששאר הדברים נקנין בקנין כך שכירות פועלים נקנית בהתחלת מלאכה ובזה יפה כח פועל מכח בעל הבית שפועל חוזר בו בדבר שאינו אבד אפילו בחצי היום וטעמא דמילתא משום דלא מפסיד בע"ה מידי אי לא עביד השתא עביד למחר אבל פועל הא פסיד שכירות דיומיה וכבר נשתעבד לו בע"ה בהתחלת מלאכה, ומיהו אם מוצאין להשכיר עצמן משכירין ואם מוצאין לשכור בפחות שוכרין ומשלם הוא להן עד כדי שכרן שקבל עליו משלם לפי מה שכתבנו.
וברייתא כולה ה"פ: אין להם זה על זה אלא תרעומת דכיון שלא התחילו במלאכה לא נתחייבו זה לזה ולא הפסידו זה על זה כלום דפועלים לבעל הבית לא הפסידו דלאו דבר האבד הוא ובע"ה לפועלים לא גרם הפסד שהרי לא היו יכולין להשכיר את עצמן מאמש כדפרישית בד"א שלא הלכו חמרין כלומר בד"א שאין לפועלים על בע"ה אלא תרעומת כשלא התחילו במלאכה אבל הלכו חמרין (כלל) התחלת מלאכה היא ונתחייב בע"ה מעתה בשכירות היום והינו דאמרינן בכולה שמעתין פסידא דבע"ה ואמרי' נמי ונותן להם שכרם משלם באכלושי, וה"נ אקשי' לקמן בספינה אי לא משכח לאוגורא כוליה [אגרא] בעי למיתב ליה ומדמקשי' הכי ש"מ דאפילו לא היה מוצא מתחלה שכירות כלל חייב, ותו קתני בריתא בד"א שלא התחילו במלאכה פי' בד"א נמי שאין לבע"ה על פועלים אלא תרעומת בשלא עשו מקצת מלאכה אבל עשו מקצת מלאכה מחלוקת ר' דוסא וחכמים ולר' דוסא מפסידין הם ממון ולא קתני בחזרה דפועלים הלכו משום דאין פועלים חייבן לשלם מכיסם אבל מחשבון להם במה שעשו כנ"ל שיטה זו על נכון.
ורש"י כתב ברישא אין להם זה על זה אלא תרעומת איכא שיהו צריכין לחזר אחר שכרן ותביעת ממון ליכא דהא דברים בעלמא נינהו שפירש לפירושו השכיר עצמכם אם תמצאו שלא נתחייבתי לכם דדברים בעלמא נינהו דכיון שלא התחילו במלאכה לא נתחייב זה לזה הא אם התחילו במלאכה קנו.
והוי יודע שהפועלים שחזרו בהן בדבר האבד אע"פ שלא התחילו במלאכה שוכר עליהן או מטען והינו מתני' ואע"פ שכל זמן שלא באתה חבילה לידו אין כאן אלא דברים חייבין לשלם עד כדי שכרן ולא יותר דסמכא דעתייהו מעיקרא ואין כאן דרך לקנין ומי' אם לא שכר עליהן אלא הפסיד בהמתנתן אינן משלמין שהרי לא קבלו עליהן לשלם וכל זמן שלא נעשו שומרין אע"פ שפשעו פטורין, ואם באתה חבילה לידו שוכר עליהן מדמי החבילה אפי' עד ארבעים וחמשים זוז דקנה אותם להשתלם ממנה שכירותו ומיהו אם שכרן במנה אינו משתלם ממנה שאין זו שכירות וה"מ בדבר האבד חבל אם הוקרו פועלים אפילו התחילו במלאכה אינו שוכר עליהן אלא ממה שעשו בקבלנות וכר' דוסא אבל לשלם מכיסן לא נתחייבו כיון שאינו דבר האבד.
ומיהו אם נתנו לבע"ה כלי אומנתן ואע"פ שלא התחילו במלאכה שוכר עליהן בדמי שכירות של אותה שעה מדמי החבילה שמשעת שנתנו לבע"ה כלי אומנתן קנו זה מזה ושוב אינן יכולין לחזור בהן הילכך אפי' הוזילו גביה או שהוקרה מלאכה שוכר עליהן בשווין של פועלים שמשיכה קונה להם כמו שכתבנו בפרק הזהב (בבא מציעא מ"ח ע"א):
בשלמא אי איתמר איפכא אשתך אמרה.: פירוש דהתם משנה השליח דבורא להחמיר על עצמו ולא עקר לשליחותא אדרבה יש בכלל שליחות הולכה שליחות קבלה. אלא הכא טעמא משום דעקר שליח לשליחותיה דאמר שליח לקבלה הוינא שליח להולכה לא הוינא. פירש רש"י דבעל ודאי אדיבורא דידה קסמיך ודעתו לשליחות הולכה כמו שאמרה ומיהו זה ברצון השליח תלוי והשליח עקר לשליחותו ואינו רוצה להיות אלא שליח קבלה שאין בו טורח ואף על גב דחזינן דאמטייה ניהליה בתר הכי אמלוכי הוא דאמליך.
ובתוספות פירשו אלא הכא טעמא משום דעקר וכו'. כלומר לעולם אימא לך דבעלמא אדיבורא דמשלח סמיך והא דסמיך הכא אדיבורא דשליח משום דאמר בעל בנפשיה אם איתא דאיתתא לא אמרה אלא הבא לי והוא אומר התקבל לי עוקר הוא שליחותו שאינו רוצה להיות שלית הולכה ואם כן מה אעשנו שליח הולכה מוטב שאסמוך על דיבורו כי אולי אומר אמת וגם זה נכון. ובעיין לא איפשיטא והוה ליה חומרא לתובע וקולא לנתבע ולית להו אלא תלתא ואית פסידא לא נפקי מינייהו. הריטב"א.
ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: אמר ליה בעל הבית בארבע ואמר להו שליחא בתלתא ואמרו ליה כמה שאמר בעל הבית הא איבעיא אי אמילי דשליחא סמכי ואף על גב דעבדי מאי דשוה ארבעה לא שקלי אלא תלתא או דילמא הכי אמרי ליה כדקאמר בעל הבית מתגרינן ולא כדקאמרת את ולהכי טרחו שוה ארבעה כי היכי דלשקלו ארבעה ולא איפשיטא ולקולא לנתבע ולא שקלי אלא תלתא. ואי תפסו ארבעה מבעל הבית נראה לומר דלא מפקינן מינייהו. והיכא דאמר ליה בעל הבית בתלתא ואזל ואמר להו בתלתא ואמרו ליה כמה שאמר בעל הבית נראה לומר דאף על גב דטרחו שוה ארבעה כיון דרובא דאגירי דמתא מתגרי בתלתא לית להו אלא תלתא ואף על גב דשקלו טפי מפקינן מינייהו וצריך עיון. עד כאן.
ואי בעית אימא חזרו נמי הטעו קרי ליה: תמיה לי אם כן למה שנו חזרה דרישא בלשון הטעו ובבבא דסיפא שנו חזרה כדתנן השוכר את האומנין וחזרו בהם ידו על התחתונה. ואפשר כי מפני שחזרה דרישא היא נתלית בטעות שחשב בעל הבית שהשדה ראויה ליעדר ומצאה לחה או שהיתה לו תבואה להביא ולא מצא לפיכך שנו אותם בלשון טעות שהוא הגורם בחזרה. הרשב"א.
אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה ופועלים ומצאו שדה לחה נותן להם שכרם ודוקא הלכו הם בעצמם לפי שמכיון שהתחילו במלאכתם נתקיים ביניהם שכירות ונשתעבד להם בעל הבית שכשם שהקרקע נקנה בחזקה ומטלטלים במשיכה וכן שכירות קרקע או מטלטלים כך שכירות פועלים בהתחלת מלאכה והליכת פועלים למלאכתם היא היא התחלת מלאכתם. אבל כל שלא הלכו הם בעצמם אף על פי שהלך שליח ומצא שדה לחה אין זו התחלה ואין להם על בעל הבית אלא תרעומת. הרשב"א.
והרמב"ן כתב וזה לשונו: יש מפרשים דהוא הדין אם לא הלכו הם אלא ששלח בעל הבית שלוחו ומצא שדה לחה כיון שעכבן עד שעה שאין הפועלים נשכרים נותן להם שכרם כפי מה שקבל עליו. וה"ר יצחק אלברגלוני פירש כך ואלו דבריו במה דברים אמורים שחזר בהם קודם שיספיקו לילך לשדה ואמר להם השכירו עצמכם אבל הלכו נותן שכרם משלם שהרי נתבטלו משכירות היום על ידו. ואין זה מחוור דאם כן למה ליה לאפלוגי בין הלכו ללא הלכו. ועוד קשה דאי משכחי לאוגורי ודינא הוא אמאי איכא עליה תרעומת כדמקשינן לקמן בגמרא גבי ספינה ואני מודה לו בדין זה שאם היו יכולין להשכיר עצמן וכו' ככתוב בנמוקי יוסף.
ורש"י כתב ברישא אין להם זה על זה אלא תרעומת דאמר להם השכירו עצמכם לאחרים ומיהו תרעומת איכא שיהיו צריכין לחזר אחר שוכרין ותביעת ממון ליכא דהא דברים בעלמא נינהו. פירוש לפירושו השכירו עצמכם אם תמצאו שלא נתחייבתי לכם דכיון דדברים בעלמא נינהו שלא התחילו במלאכה לא נתחייבו זה לזה הא אם התחילו במלאכה קנו. עד כאן.
מדקתני חמרים דומיא דפועלים משמע דהך תבואה דקתני בחמרים מן הגורן לעיר או מן הכפר לעיר היא כגון שהיתה תבואתו בגורן או בכפר הסמוך לעיר ושכר את החמרים להביאה ואם לא הלכו חמרים ופועלים למקום המלאכה וגם הוא לא קרא אותם דומה דלא סמכא דעתייהו שהדדי ומשום הכי אין להם זה פל זה אלא תרעומת. אבל אם הלכו לגורן או לכפר הויא התחלה גבייהו ואי משכחי לאיתגורי בההוא אגרא דהוה יהיב להו הא ליכא פסידא גבייהה ולא יהיב להו מידי דחזינא כאלו מתגרי ליה כוליה יומא ואי בציר מאגרייהו מידי בההוא בטלה משלם להו לחמרים בשכר חזרה כפועל בטל ולפועלים שכר הליכתם ואי לא משכחי לאתגורי וכו' וכבר יצאנו בפירוש זה מדעת המפרשים שפירשו חמרים ולא מצאו תבואה כגון ששכר חמרים לקנות לו תבואה במקום הזול ולהביאם אליו וההליכה והחזרה הם שכירי יום שנתן להם שכר הדרך כבאים ריקם ולא כבאים טעונים.
ואם כפירוש הזה הנה בעל הבית הוא אבוס הוא וכמאן דסיירוה לארעא מאורתא דמי דלא מצו למימר ליה הב לן תבואה אחריתי ואמאי יהיב להו כפועל בטל כלל וכדאמר רבא לקמן האי מאן דאגר אגירי לרפקא ואתא מטרא בפלגא ליליא ומלא ארעא מייא פסידא דפועלים. אלא הכא בששכרן להביא לו תבואה שיש לו מן הגורן לעיר והלך ולא מצא דזו פשיעה היא אצל בעל הבית דהוה ליה כדלא סייריה לארעא מאורתא. הראב"ד והרשב"א.
וכתב הר"ש די וידש וזה לשונו: ולכאורה נראה דקשה לפירוש המפרשים לישנא דמתניתא דקרי להו חמרים בלחוד ולפירושם שלוחין נמי הן. ולפירוש הראב"ד קשה ולא מצאו תבואה דהתבואה היה לו לומר. אבל זה נקל לתרץ ונראה בעיני פירושו. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א: במה דברים אמורים שלא הלכו פועלים וכו'. ונקט התנא פועלים כחמרים לאשמועינן דהאי דינא איתיה בין בפועל בין בקבלן. ואיכא למידק היכי דמי אי בשמוצאין פועלים להשכיר לעצמן אמאי נותן להם כלום לימא להו השכירו עצמכם וכדאשכחן בסיפא דאמרי פועלים לבעל הבית שכור מאלו ואי בשאין מוצאין פועלים להשכיר עצמן אפילו לא הלכו נמי יתן להם שכרן דהא דבר האבד הוא.
ותירצו בתוספות דמיירי בשאין פועלים מוצאין להשכיר עצמן ותנא אורחא דמילתא נקט דמסתמא כל היכא שלא הלכו בעל הבית מיד הוא חוזר קודם שיעבור זמן שכירות הפועלים אבל כשהלכו וחזרו מסתמא כבר עבר זמן שכירותם ולא ימצאו מי שישכירם וכן פירש רבינו. והוא הדין אם הלכו ומצאו שדה כשהיא לחה ותזרו בבקר בעוד שבני אדם מבקשים פועלים לא היה נותן שכרן לפי שיאמר להם שעדיין יכולין להשתכר אצל אדם אחר. וגם לא הלכו לשדה והוא חזר בו אמרי שיעכבם עד שעה שאין בני אדם שוכרין עוד פועלים לפי שנמלך מלעשות מלאכתו היום נותן להם שכרן. משאנץ.
אבל הרמב"ן פירש דמשכחת לה אפילו כשהלכו דוקא כשאין מוצאין להשכיר את עצמן וכגון דאינהו נמי בלאו הכי לא היו מוצאין תחלה מי שישכיר ונמצא שלא הפסידו כלום מפני הבטחתו של בעל הבית ולפיכך פטור כשלא הלכו אבל הלכו כיון שהתחילו במלאכת שכירותם בהליכה בעלמא נתחייב להם בשכרם שכשם ששאר דברים נקנין בקנין כך שכירות פועלים נקנה בתחלת מלאכה. והא דפועל חוזר בו בחצי היום גזרת הכתוב הוא משום כי לי בני ישראל עבדים הילכך כיון שאין מוצאין עצמן לשכור חייב בעל הבית בשכרן. ואין מוסיפין על פירוש רבינו דסיפא לאו משום דהתחלת מלאכה עבדא קנין אלא משום דיכלי למימר ליה אף על גב דמעיקרא לא הוינא משכחין לאיתגורי הוה טרחינן ומשכחינן בעוד שהלכנו למלאכתיך. והפירוש הראשון יותר נכון.
ואם תאמר והא בעל הבית אנוס הוא במה שמצאו שדה לחה או שלא מצאו תבואה. ויש לומר כדפירש הראב"ד דמתניתא לאו בשכר חמרים לקנות לו תבואה מן השוק ולהביאה לו והלכו ולא מצאו דכל כהאי גוונא כיון דבעל הבית לא הוה ליה למידע טפי מפועלים פסידא דפועלים הוא והוה ליה דומיא דפסק נהרא ואתא מיטרא דאמרינן לקמן דהוי פסידא דפועלים והכא במאי עסקינן שהשכירן להביא תבואה שלו שהיה לו במקום פלוני דהשתא איהו הוה ליה למידע אם ישנה שם אם לאו ופשיעה דבעל הבית הוא בלחוד והוה ליה כי ההיא דאמרינן לקמן בפועלים דלאו בני מתא והיינו דקתני לה דומיא דההיא שמצאו שדה שהיא לחה דהויא פשיעה דבעל הבית כיון דלא סיירוה פועלים לארעא מאורתא. עד כאן.
במה דברים אמורים שלא התחילו במלאכה וכו': בתחלה פירש חזרה דבעל הבית בהתחלה עתה מפרש חזרה דפועלים אם חזרו בהם מה יהיה ענשן. ולתנא קמא יד פועל על העליונה ויד קבלן נמי על העליונה ונותן להם שכרם כפי מה שעשו. ולרבי דוסא ידן על התחתונה ונותן להם כדי שלא יפסיד כלום בחזרתן שאם תתיקר המלאכה אותו היוקר הם מפסידים כדמפרש ואזיל. והתחלה גבי פועלים לא שייכא דלתנא קמא דאמר נותנין להם מה שעשו הכא לא עשו ולא כלום ומה יתן להם ולרבי דוסא נמי דאמר שמין מה שעתיד להעשות ואם תתיקר המלאכה פוחתין להם אותו היוקר ממה שעשו הני מילי במה שעשו שאין מוציאין מיד בעל הבית אלא לפי היוקר כדי שלא יפסיד בחזרה כלום ומאי דתפיס תפיס אבל אם לא עשו כלום אף על פי שהלכו והויא התחלה אין מפסידין אלא טרחן בהליכה ובחזרה שהן גרמו לעצמן ולא הועילו לבעל הבית כלום אבל ביוקר המלאכה אין ממשכנין אותן לגבות מהן אותו היוקר. חוץ מדבר האבד שאפילו לא התחילו כלל ששוכר עליהן או מטען ודבר זה למדנו אותו ממשנתנו דתנן השוכר את האומנין והטעו זה את זה דהיינו חזרו אין להן זה על זה אלא תרעומת והא ודאי בשלא הלכו ועלה קתני שכר את החמר ואת הקדר להביא וכו' וכל דבר שהוא אבד שוכר עליהן או מטען שמע מינה אפילו לא הלכו בדבר האבד שוכר עליהן או מטען. הראב"ד.
וכתב הר"ש די וידש וזה לשונו: צריך עיון על מה שכתב הרב ודבר זה למדנו אותו ממשנתנו וכו'. עד דהיינו חזרו דבגמרא אמרינן חזרו זה בזה לא קתני אלא הטעו. עד כאן.
במה דברים אמורים בשלא התחילו במלאכה: פירוש במה דברים אמורים דכיון דליכא דבר האבד ליכא אלא תרעומת לדברי הכל כשלא התחילו במלאכה אבל התחילו במלאכה פלוגתא דרבנן ורבי דוסא דלרבי דוסא ידן על התחתונה מיהת ואף על גב דליכא דבר האבד דאלו איכא דבר האבד אפילו רבנן מודה כדקתני סיפא דברייתא בהדיא והא דנקט במה דברים אמורים משום רבי דוסא הוא דאיהו מפליג בין שהתחילו ללא התחילו דאלו לרבנן לא שני לן בינייהו ואפילו רבי דוסא נמי דוקא בשהתחילו בגופה של מלאכה עצמה ממש כדקתני בהדיא דהוה ליה מעין דבר האבד שאין אדם רוצה שתהא מלאכתו מותחלת אף על פי שהוא יכול להמתין ומיירי בשאין מוצא עכשיו פועלים להשלימה כדקתני סיפא בהדיא.
והא פרישנא במתניתין דבחזרת בעל הבית בפועלים אפילו רבנן מודו משום דהוה ליה דבר האבד. והא דקתני בגד לארוג בשני סלעים וארגו חציו מיירי בשלא משכו צמר אלא כדי חציו שאלו קבלו כל הצמר מיד נתחייבו במלאכה דאומן שמשך כלי שנתנו לו לעשות מיד זכה בשעבודו לשכרו ואין בעל הבית יכול לחזור בו ובההיא הנאה נמי נשתעבד אומן לעשותו ואינו יכול לחזור בו שהרי תקנו בשומרים משיכה מפי רבי. הריטב"א.
וכמה שוכר עליהם עד ארבעים וחמשים זוז: ואוקימנא לקמן בשבאת חבילה לידו דמשעה שמסר חבילתו לבעל הבית קנאה לשכור עליה עד כדי מה שדרך בני אדם להתייקר במלאכתה כדי שלא תאבד. אבל כשלא באה חבילה לידו אסיקנא לקמן שאינו שוכר עליהם אלא עד כדי שכרן ואני תמה מה שיעור ארבעים וחמשים שלא כל המלאכות שוות ולא כל המקומות שוין ויש מלאכה שהפסידה מרובה ואדם מתייקר בה הרבה כדי שלא תאבד ויש מלאכה ששכרה יותר מחמשים זוז ואם כן פעמים שהחבילה לגרע שבלא חבילה שוכר עליהם עד כדי שכרן שהוא כפל מה שהתנה להן בשכרן.
ועוד אני תמה מהו עד ארבעים וחמשים אם חמשים ארבעים צריכא למימר ובכל מקום מקשים כן וכאן לא הקשו. עוד אני תמה אם בא חבילה לידו מאי שנא מלאכת האבד אפילו בדבר שאינו אבד שהרי קנה החבילה במשיכה וכדאמרינן בפרק הזהב גבי נתנה לספר דמשמע דמכי משך תספורת קנה תספורת ואם חזר בו ספר תספורת קנויה לו להשתלם ממנה וכל שכן לדעת רבינו תם ז"ל שאמר דאין פועל יכול לחזור בו מכי משך בעל הבית כלי אומנותו ולומר שאפילו אין כלי אומנות שוין פלג שכירתו נשתעבד לו למלאכה זו ושוכר עליו וכמו שכתבתי שם וסבור הייתי לומר דאפילו בדבר שאינו אבד כל שבאת חבילה לידו משתלם ממנה עד כדי שכירות של אותה שעה ואפילו נתייקרה בין שכירות לחזרה או אפילו אוזילו פועלים גביה מעיקרא ואמור פועלים שוכר עליהם ומשתלם מדמי החבילה. ובלבד שלא יתייקר בה אלא יטרח וישכור כדרך שנשכרים רוב הפועלים לפי שאינו צריך למהר ולשכור שהרי אין מלאכתו נאבדת מה שאין כן בדבר האבד שאי אפשר לו להמתין עד שיטרח וישכור אלא שוכר מיד ואף על פי שמחמת ניחוצו צריך להתייקר וכן נראה גם מדברי הרמב"ן ז"ל.
אלא שעדיין קשה לי דבברייתא זו משמע דבדבר שאינו אבד כלל כלל לא דהא ברייתא דעד ארבעים וחמשים זוז כשבאת חבילה לידו מתוקמא כדאיתא לקמן וקתני דבדבר שאינו אבד לרבנן קצר חציה והניח חציה ומה שעתיד ליעשות יפה ששה דינרים נותן להם סלע שהוא שכר חציה ולרבי דוסא נמי אין משלמים מכיסם כלום אלא שמעכב בידו ממה שעשו כמה ששוה מה שעתיד לעשות כדי שלא יפסיד בחזרתה אבל מכיסם כלל כלל לא ואפילו לרבי דוסא אלמא אינו משתלם מן החבילה כלום. ויש לומר דברייתא זו פיסקי פיסקי קתני והכי קאמר בדבר שאינו אבד קצר חציה והניח חציה פלוגתא דרבי דוסא ורבנן אבל בדבר האבד שוכר עליהם או מטען ואפילו לא באה החבילה לידו ופעמים ששוכרין עליו אפילו עד ארבעים וחמשים זוז והיינו כשבאה חבילה לידו. הרשב"א.
וזה לשון הרמב"ן ז"ל: ואם באת חבילה לידו שוכר עליהם מדמי החבילה אפילו עד ארבעים וחמשים זוז דקנה אותה להשתלם ממנה שכירותו. ומיהו אם שכרן במנה אינו משתלם ממנה שאין זו שכירות אבל עד ארבעים וחמשים דרך בעלי בתים לשכור כן בדבר האבד. עד כאן לשונו. והר"ן ז"ל כתב אבל ביותר מארבעים וחמשים לא שאין זו שכירות. עד כאן.
והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: אבל דבר האבד שוכר עליהן או מטען. פירוש והא דברי הכל היא ואפילו כשלא התחילו במלאכה. ועד כמה שוכר עליהם עד ארבעים וחמשים. אוקימנא לקמן כשבאת חבילה של פועלים לידו וארבעים וחמשים לאו דוקא אלא עד כדי חבילה בין רב למעט. והיינו דלא פרכינן כדפריך בעלמא חמשים אמרת חייבים ארבעים מיבעיא משום דכל היכא דמניינא לאו דוקא ליכא למיפרך הכי כדאיתא בפרק מפנין. ושלא כדברי מי שפירש דדוקא נקט ארבעים וחמשים שעד כאן דרך בעלי בתים להשכיר פועלים והא כהלכתא בלא טעמא היא וליתא. עד כאן.
וזה לשון שיטה: מקום שאין שם אדם שוכר עליהן או מטען: נראה לי והוא שהיה שם אדם לכתחלה ואף על גב דלא הוי אלא כעין גרמא ואין מחייבין אותן לשלם הפסד ומכל מקום יכול לעשות על ידי הטענה או לשכור עליהן ובלבד כנגד מה שעשו ולא לפרוע מבתיהם כלל ורבותא דהא דשוכר עליהן בכמה שימצא הן רב הן מעט. אבל כשאינו דבר האבד כי ההיא דבסמוך אינו משכיר עליהם ובכל מה שימצא אפילו למאן דאמר ידן על התחתונה אלא שישומו כפי הנהוג והיינו טעמא דכיון דלאו דבר האבד הוא אם לא ימצא עכשיו ימצא למחר.
ולרש"י בדבר האבד משלם פועל מביתו וכן משמע מההיא ברייתא דלקמן דקאמר עד כמה משכיר עליהם עד ארבעים וחמשים זוז ומשמע דלאו דוקא דהכי קאמר יותר ויותר ובלשון גוזמא ודכוותה נקטיה ולא כאומר דוקא אפילו והוא הדין יותר אלא שדבר בהוה ובלבד כשחבילתו בידו וכדלקמן ואם כן למה לי שוכר עליהן או מטען נימא חייבין לשלם כל מה שיפסיד בעל הבית באותו דבר האבד דהוו כעין מזיקין. ויש לפרש על פי דרכו דאין הכי נמי אלא שבא להודיענו שאם היה יכול להטעותן או לשכור עליהם ולא עשה דאפשר דפטירי מהפסד הנאבד כיון דאיהו גרם לנפשיה. וצריך לי תלמוד. עד כאן.
נותן להם שכרן משלם אבל אינו דומה וכו': פירוש כגון שאין מוצאין עכשיו להשכיר עצמן אבל אם יכולים להשכיר עצמן אמר שחזרו מן השדה אומר להם השכירו עצמכם דומיא דפועלים שחוזרים בדבר האבד שאם יש שם פועלים לשכור אין לו עליהם אלא תרעומת הכא נמי אף על פי שהתחילו במלאכה כל שיכולים לשכור עצמן לא יהיב להו. וראיה לדבר מדאמרינן לקמן בפירקין גבי השוכר את הספינה ופרקה בחצי הדרך וכו' ככתוב בנמוקי יוסף.
ומתניתין נמי דייקא דקתני אם בעל הבית חוזר בו ידו על התחתונה ופירש רש"י שאם קבל הפועל לעשות מלאכתו במנה ועשה חציה וראוי ליטול חמשים וחזר בו בעל הבית מפני שהוזלה מלאכה ידו על התחתונה ויטול פועל כל מה שפסק לו בעל הבית חוץ ממה שצריך בעל הבית להוציא בהשלמתה ובודאי דבמתניתין בעל הבית נתחייב בכל שכרם שהרי נותן להם יותר ממה שעשו וכיון שכן למה אינו נותן לו משלם. אלא על כרחך טעמא דמילתא לפי שמוצא הפועל מלאכה אחרת שהוא יכול להשתכר בה אלא שמחמת שהוזלה מלאכה לא ירויח בה כל כך ולפיכך נוטל מבעל הבית כמה שפחת משכרו מחמת הזול ודיה והילכך הא דאמרינן לקמן בהאי דשלים עבידתא בפלגא דיומא דאי לית ליה מלאכה דכוותה נותן להם שכרם משלם כגון שאינו מוצא להשתכר הוא. הר"ן.
אומרין לו צא ושכור מאלו: ומדנקט האי לישנא משמע שעליהם להראות ולברר דאיכא פועלים לשכור ואי איכא טענה וכפירה בזה בין בעל הבית לפועלים על הפועלים להביא ראיה. הריטב"א ז"ל.
ולא קשיא הא דסיירוה פועלים לארעא מאורתא וכו': ואם תאמר וכיון דלא פליגא דחביבי מתניתא מאי קא מתמה רב אההוא תנא. ויש לומר דקשיא ליה משום דפסיק ותני לה ולא מפליג בין סיירוה לארעא להיכא דלא סיירוה והוה ליה למיתני בהא במה דברים אמורים כדקתני בכולהו אידך דלעיל. הריטב"א.
במה דברים אמורים בשאין שם פועלים לשכור וכו': במה דברים אמורים דקאמר רבי דוסא שאם בא פועל לחזור דליהוי עלייהו פסידא בשאין שם פועלים לשכור אבל אם יש שם פועלים לשכור מצו אמרו לבעל הבית צא ושכור מאלו ואין לו עליהם אלא תרעומת דשינוי דעתם שהייתי רגיל עמכם והיתה דעתי נוחה מכם ועתה אשכור אחרים ואיני יודע אם תהיה דעתי נוחה מהם. רבינו יהונתן.
במה דברים אמורים שאין שם פועלים לשכור אבל יש שם וכו': נראה לי דהא קמשמע לן דאפילו הוקרו פועלים או הם נשכרו עמו בתחלה בזול שאין לו עליהם חיוב כלום על מה שהוסיף לאלו אם לא יהיה כנגד מה שעשו אם התחילו ובדבר שאינו אבד וכדלעיל אבל לשלם מביתם אפילו בדבר האבד כיון שמוצא פועלים בהדיא והם הם שהוזלו נגדו או שנתייקרו ואחר כך אין להם לשלם דהויא לה כמי שאינו אבד כיון שמוצא פועלים אבל כשאינו מוצא פועלים בהדיא ואפילו כפי היוקר אלא שצריך להשכיר בעלי בתים או כדומה להם ביותר מן הראוי והוא אינו יכול להמתין עד שימצא פועלים כראוי ואף כפי היוקר מפני שהוא דבר האבד אז יש להם לשלם אפילו מביתם והיינו דאמרינן דבמלאכה שאינו דבר האבד ויכול להמתין אין לו עליהם לשלם מביתם אלא ימתין ואף אם יוקרו אחר כך אין בכך כלום כיון שיכול להמתין עד שימצא פועלים כפי הראוי ואף אם יהיה כפי היוקר כן נראה לי. שיטה. עד כאן.
כללא דנקטינן מהאי שמעתא: השוכר את הפועלים וחזר בו בעל הבית אם ברצונו חזר בו ולא התחילו במלאכה אין להם על בעל הבית אלא תרעומת והיינו רישא דמתניתין דקתני והטעו זה את זה אין להם וכו'. וקתני בברייתא בשלא הלכו.
והני מילי בשלא היו יכולים פועלים להשכיר את עצמן אמש כששכרן אבל אם היו יכולים להשכיר את עצמן ועכשיו אינן מוצאין בסך שפסק להם זה ושהיו יכולים להשכיר עצמן בו משלם להם ונותן להם כפועל בטל דדבר האבד הוא להם שכירות יום זה ובכל דבר האבד אפילו לא התחילו כמי שהתחילו והיינו סיפא דמתניתין דקתני וכל דבר האבד מקום שאין שם אדם שוכר עליהן או מטען.
ובמה דברים אמורים בשאינם מוצאים עכשיו להשתכר באותו סך אבל אם יש שם שוכרין אומר להם צאו והשכירו עצמיכם לאלו ואם פחתו להם ממה שפסק להם זה משלם להם אותו פחת וכדקתני בברייתא דלקמן השוכר את הספינה ופרקה בחצי הדרך נותן לו שכר חצי הדרך ואין לו עליו אלא תרעומת ואיקימנא דמשכח לאוגורה ומאי תרעומת משום שינוי דעתא. ואם התחילו במלאכה ואפילו התחלת הליכה בין כך ובין כך משלם להם על הדרך שאמרנו כשאין שם מי שישכירו עצמן לו עכשיו באותו סך וכדקתני בברייתא אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה פועלים ומצאו שדה לחה נותן להם שכרם משלמן אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקן.
ואם חזר בו בעל הבית מתוך האונס בין כך ובין כך אינו נותן להם כלום ואפילו התחילו במלאכה וכדאמר רבא בסמוך האי מאן דאגר אגירי לדוולא ופסק נהרא בפלגא דיומא אי לא הוה רגיל דפסיק פסידא דפועלים וברייתא נמי דקתני הלכו ומצאו שדה לחה הא אוקימנא בדלא סיירה לארעא מאורתא הא סיירה פסידא דפועליט.
ובשחזרו פועלים בבעל הבית אם דבר שאינו אבד הוא ולא באה חבילם לידו אין לו עליהם אלא תרעומת ואפילו אין שם פועלים לשכור דיד פועל על העליונה בשכירות וחוזר אפילו בחצי היום דאמר רב פועל יכול לחזור בו ואפילו בחצי היום ואם דבר האבד הוא שוכר עליהן או מטען ועד כמה שוכר עליהן עד כדי שכרן דהיינו כפלים בשכרן שפסק להם.
ומסתברא לי דוקא בשהיה מוצא פועלים אחרים לשכור בשעה ששכר את אלו שהרי הפסידוהו אבל אם לא היה מוצא לשכור אחרים אין לו עליהם אלא תרעומת דמאי הפסידוהו. ואם באה חבילה לידו אם דבר האבד הוא שוכר עליהם ואפילו עד ארבעים וחמשים זוז ואפילו לא נתייקרה המלאכה ואם ימתין ויטרח מוצא בפחות מתייקר ושוכר ואינו ממתין כדי שלא תפסד מלאכתו עליו ואם דבר שאינו אבד הוא שוכר עליהם כדי שכר של עכשיו ואפילו נתייקרה המלאכה או שהוזילו אלו אצלו מעיקרא אבל לשכור ביוקר ביותר ממה שאין פועלים מתייקרים באותו יום לא אלא ממתין ושוכר שאין מלאכתו אבודה אצלו.
ובמה דברים אמורים בשכירות אבל בקבלנות כגון ששכר פועלים לקצור לו קמה בשני סלעים או בגד לארוג בשני סלעים קצרו חציה והניחו חציה ולא באה חבילה לידו ושוה מה שעשו ששה דינרים אינו נותן להם אלא שקל ששמין מה שעתיד לעשות כדי שלא יפסיד בעל הבית בחזרתן דקיימא לן כרבי דוסא וכדפסק רב לקמן. ודוקא שפוחת להם משכר מה שעשו אבל לשלם מכיסם כלום בדבר שאינו אבד כלל כלל לא. ודוקא בשלא נאנסו אבל נאנסו כגון שאמרו לו שמת לו מת או שאחזתו חמה בין בשכירות א בקבלנות נותן להם שכרן וקבלנותם ואפילו באה חבילה לידו וכדתניא לקמן השוכר את הפועל ולחצי היום שמע שמת לו מת או שאחזתו חמה אם שכיר הוא נותן לו שכרו ואם פועל הוא נותן לו קבלנותו. הרשב"א.
אמר רבא האי מאן דאגר אגירי לדוולא אתא מטרא פסידא דפועלים אתא נהרא פסידא דבעל הבית: קשיא מאי שנא נהר מאי שנא מטר שהרי אין הנהר מתרבה אלא מן הגשמים וכדאמרינן מטרא במערבא סהדא רבה פרת. ועוד מאי שנא דכדפסיק נהרא שני ליה בין פועלים דבני מתא לפועלים דלאו בני מתא והכא לא שני ליה בין בני מתא למדינתא אחריתי ובין שכיני אותה שדה לשאינם שכנים.
ונראה דנהרא לא עלה על שדהו ולא השקה אותה דאלו כן הרי הוא כמטר ולא איצטריך כלל אלא בשעלה ונתקרב אל השדה ובמעט שיפתחו ראשי תלמים יכנסו המים וישקו את השדה. וכן נראה מדברי הראב"ד שכן כתב וזה לשונו: הכא לא מפלגינן בין בני מתא לבני מתא אחריתא משום דפועלים עדיין לא פסקו עבידתייהו דמנהרא משקו ליה בהמשכה אלא שהוקלה עליהם המלאכה וכמאן דשלים עבידתייהו בפלגא יומא דמי דיהיב להו עבידתא דניחא מינה ואי לא יהיב להו כפועל בטל עד כאן.
עוד כתב הרב לא גרסינן הכא בפלגא דליליא דהתם אפילו תרעומת ליכא דליכא התחלה ואפילו הלכו אינו כלום ומה להם לילך והוא אינו צריך לדוולא עד כאן. למדנו מדבריו שאף על פי שלא נגמרה מלאכה שהרי עדיין צריך לפתוח פתחים בראשי תלמים כל שהוקלה כל כך עד שאינו צריך אלא מלאכה מועטת הרי זה כאילו אינו צריך להם כלל ואפילו הלכו עד שלא חזר בהם אינו נותן להם כלום. הרשב"א.
הא דאמר רבא דקשיא מינה לא מפקיד להו: האי דינא ליתיה אלא היכא דאגר אגירי בפירוש להאי עבידתא וכו'. ככתוב בנמוקי יוסף. והכי תניא בתוספתא רשאי בעל הבית לשנותו למלאכה קלה אבל לא למלאכה חמורה הא כיצד שכרו לנכש בשדהו וגמר את שדהו אומר לו מדעתו בא ועדור תחת שני גפנים פירוש ולא בעל כרחו. שכרו לעדור וגמר את שדהו אומר לו בעל כרחו בא ונכש שני גפנים אלמא דדוקא שכרו לנכש אבל שכרו סתם נותן לו כל מלאכה שירצה ואין זה לי ראייה. הרמב"ן.
כתב הרמ"ך וזה לשונו: דקשיא מינה לא עבדי ליה. ונותן להם שכרן על פלגא דיומא משלם ועל פלגא אחרינא כפועל בטל ואף על גב דאמר להו מטפינא לכו אגרא ושלימו יומא בהאי עבידתא דקשיא מקמייתא ידן על העליונה אי בעו עבדי ואי לא בעו לא כייפינן להו כן נראה. וצריך עיון.
ואי אכלשי נינהו הני אגירי ולא עבדי חלשי נותן להם שכרם משלם. וצריך עיון אי מצי כייף לאכלושי למעבד בעבידתא דקשה מקמייתא היכא דליטפי להו אגרא פורתא כיון דאינהו רגילי בעבידתא דקשיא טפי. ע"כ.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה