רבינו שמשון על פרה יא

ובא ומצאה מכוסה פסולה:    בפ"ק דחולין (דף ט ב) קתני ובא ומצאה מכוסה טמאה שאני אומר אדם טמא נכנס לשם וכיסה וברייתא היא דמתני' לא קתני הכי וניחא ליה התם לאתויי ברייתא לפי שהטעם מפורש בה וטעמא דמתניתין נמי משום דתלינן באדם טמא והא דקתני התם טמא' ברישא ולא קתני פסולה כי מתני' דילמא סבר לה כמאן דאמר בזבחים בריש דם חטאת (דף צג ב) מי חטאת שנטמאו מטהרין ולא מיפסלי משום טומאה א"נ איידי דפריש לן טעמא משום חששא דאדם טמא נקט טומאה ועוד דאתא לאשמועינן שאף הצלוחית טמאה מה שאין כן בסיפא ועוד שיש חילוק בין מי חטאת שנטמאו למי חטאת שנפסלו כדתנן לעיל בסוף פ"ט (מ"ח):

אם יכולה חולדה לשתות:    אם אין יכולה לשתות כשירה ולא חיישינן לאדם טמא לפי שדרך בני אדם לכסות מפני השרצים אבל אין דרכם לגלות אבל שרצים דרכם לגלות ואין דרכם לכסות כדאיתא בפ"ק דחולין (דף י א) ודוקא מכוסה ומצאה מגולה חיישינן לחולדה אבל מגולה ומצאה מגולה שמצאה כמו שהניחה לא חיישינן אף על פי שחשו בספק מים מגולין שאני לן בין איסורא לסכנתא כדאיתא בפ"ק דחולין (שם):

או נחש לדברי ר"ג:    לעיל תנינא לה בפ"ט (מ"ג) דחולדה פוסלת מפני שהיא מלקת רבן גמליאל אומר אף הנחש מפני שהוא מקיא רבי אליעזר אומר אף העכבר והא דלא תנן הכא או עכבר לדברי רבי אליעזר כדקתני או נחש לדברי רבן גמליאל משום דרבי אליעזר שמותי הוא:

החטאת:    אפר חטאת או מים מקודשין ואפילו אליבא דמ"ד בפרק דם חטאת מי חטאת שניטמאו מטהרין נ"מ לטמאות את הטהור לחטאת שנגע בידיו כדלעיל בסוף פ"ט אי נמי אם נגע במים שאינן מקודשין דכולהו מודו בהנהו דאם נטמאו תו לא חזו וכן האפר אם נטמא עד שלא נתנו לתוך המים דלא מכשר אלא במי חטאת שנתקדשו כדאמר שהרי נדה מזין עליה והיא טהורה והא דאין החטאת ניצלת בצמיד פתיל דרשי' לה בספרי מדכתיב (במדבר יט, ט) במקום טהור שיהא מקומו טהור מכאן היה רבי אליעזר הקפר ברבי אומר קלל של חטאת שמוקף צמיד פתיל ונתון באהל המת טמא שנא' אל מקום טהור ואין זה מקום טהור

תניא בתוספתא (תוספתא פרה, יא) "אזור המוכשר וכלים הטהורים לחטאת ניצולין בצמיד פתיל." פי' המוכשר מתוקן להזות בו וכלים הטהורין להניח בהן מי חטאת או אפר חטאת:

כל הספק:    כגון ספקות ששנו חכמים במסכת טהרות פ"ד (מ"ז) דתנן אלו ספקות שטהרו חכמים:

וכל התלוי לתרומה:    כל שדינו בתרומה דתולין לא אוכלין ולא שורפין אם אירע בחטאת כיוצא בו שופכין המים המקודשים ההם או האפר:

ואם עשו על גביו טהרות:    כגון שהזה באותן המים ועשו טהרות תולין אותן לא אוכלין ולא שורפין:

הרפפות:    פי' בערוך מקום ביצת מים שיש בו רפש ודבריו תמוהים דהא בפ"ח (מ"י) תנן לעיל מי קרמיון ומי פיגה פסולין מפני שהן מי ביצים וצ"ל דענין אחר הוא כי ההיא דתניא בתוספתא דזבים (פ"ד) ר' יהודה אומר טטרגין ששני ראשיה נוגעין בארץ ואמציעתה רופפת הטהור והטמא יושבין עליה בגדי הטהור טהורין ופלוגתא היא התם:

הרעדות:    כדתנן במסכת זבים (תוספתא פ"ד) גבי זב שהקיש על התנור ונפל הימנו ככר זה הכלל כל שהוא מכח היסטה טמא מכח רעדה טהור ואשמועינן הכא דטהור לתרומה ולקדש אבל לא לחטאת:

תניא בתוספתא (תוספתא פרה, יא) "הרפפות טהורות לקדש לתרומה ולחטאת ר' אליעזר אומר הרפפות טמאות לחטאת וטהורות לקדש ולתרומה אמר ר' יהודה אף אני כך אמרתי אבל חבירי גזרו עלי שאהא מודה בהם בטהרה":

בין טהורה המים טמאין:    דטהרת תרומה טמאה היא אצל החטאת:

והאוכלה חייב מיתה:    דנטמא במי חטאת ותרומה בטומאת הגוף במיתה ואף על גב דדבילה נמי טמאה ובפרק כל הבשר (דף קיג ב) אמר שמואל משום ר' אלעזר פרט לזו שמחוללת ועומדת מתניתין דלא כוותיה ואף על גב דתרומת פירות דרבנן האי חייב מיתה לאו דוקא אלא סימנא בעלמא כמו שפירשנו בריש מסכת מעשרות (פ"א מ"א) אי נמי בתרומת בכורים דשבעת המינים דאורייתא:

ר' יוסי אומר בטהורה המים טהורין:    ובהדיא א"ר יוסי בתוספתא אין הטהור לתרומה מטמא את מי חטאת:

שהכניס ראשו ורובו:    מעלה בעלמא:

תניא בתוספתא (תוספתא פרה, יא) "דבלה של תרומה שנפלה לתוך מי חטאת נטלה ואכלה אף על פי שיש בה כביצה בין טמאה בין טהורה טהורין אם כן אין טהרה לחטאת שאני אומר נטמא המזה במים וחזר המזה וטימא את המים נטמא האזוב וחזר האזוב וטימא את המים אמר ר"מ בד"א בזמן שתחבה בכוש או בקיסם אבל נטלה בידו נטמא וטמא את מי חטאת ר' יוסי ור"ש אומרים אין הטהור לתרומה מטמא את מי חטאת." פי' בין טמאה בין טהורה טהורין. ברייתא זו כתובה בטעות דמאי אף על פי ומאי א"כ אלא הכי גרסינן אף על פי שיש בה כביצה בטמאה טמאין ובטהורה טהורין א"נ גרסינן אם אין בה כביצה בין טמאה בין טהורה טהורין. א"כ כלומר שא"ת בכל ענין המים טהורין. שניטמא הנוטלה וחזר וטימאם אין טהרה למי חטאת:

מד"ת:    דהיינו הנוגע באבות הטומאות דתנן בריש מס' כלים:

מטמא את הקדש ואת התרומה:    שהוא ראשון ועושה שני בחולין ובמעשר ושלישי בתרומה ורביעי בקדש:

לאחר ביאתו:    שטבל ולא העריב שמשו:

מטמא את הקדש ופוסל את התרומה:    שהוא שני ועושה שלישי בתרומה ורביעי בקדש:

וחכ"א פוסל בקדש:    והא דתנן במעילה בפ' חטאת העוף (דף ח א) נמלקה הוכשרה להפסל בטבול יום ואמרי' בגמ' להפסל אין ליטמויי לא מני רבנן היא והוה מצי לאתויי מתני' אלא מייתי התם בריי' שיש בה ג' מחלוקות דתניא אבא שאול אומר טבול יום תחלה לקדש רמ"א מטמא את הקדש ופוסל את התרומה וחכ"א כשם שהוא פוסל אוכלי' תרומה ומשקין תרומה כך הוא פוסל אוכלי' קדש ומשקין קדש ומפרש התם טעמייהו אמר רבא לאבא שאול מעלה עשו בקדשים שוינהו רבנן לטבול יום כראשון לר"מ כאוכל שני לרבנן כיון דטבל קלש טומאתו פסול משוי טמא לא משוי:

בין לאחר ביאתו חייב:    כדתניא בנזיר בפ"ג מינים (דף מה א) טמא יהיה לרבו' טבול יום:

כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים:    אי אפשר לומר כגון כלים הנגמרין בטהרה ואונן ומחוסר כפורים דהנהו לא פסלי תרומה כדתנן בפ' חומר בקדש (דף כא א) צריכין טבילה לקדש אבל לא לתרומה אלא הכא איירי בהנך דאייתי בפ"ק דשבת (דף יג ב) גבי שמונה עשר דבר אלו פוסלין את התרומה האוכל אוכל ראשון ואוכל שני והשותה משקים טמאין והבא ראשו ורובו במים שאובין וטהור שנפלו על ראשו ועל רובו שלשת לוגין מים שאובין והידי' והכלים שנטמאו במשקין דכל הני בעו ביאת מים מדרבנן ופסלי תרומה ומטמו קדש ולאחר ביאתו שרי בכולהו דלא בעי הערב שמש וכי תימא בא ראשו ורובו היינו טבול יום דאורייתא איכא לאוקומא כגון שלאחר שבא ראשו ורובו במים שאובין העריב שמשו ובפ"ק דשבת (דף יד א) מפרש בכל הני מאי טעמא גזור בהו רבנן:

ומותר בחולין ובמעשר:    והא דתנן בפרק אין דורשין (דף יח ב) נוטלין ידים לחולין ולמעשר משני התם בגמרא כאן לאכילה כאן לנגיעה ופריך רב אשי עד כאן לא פליגי רבנן עליה דר"מ אלא באכילה דמעשר אבל בנגיעה דמעשר ואכילה דחולין לא פליגי ומסיק אלא אידי ואידי באכילה כאן באכילה דנהמא כאן באכילה דפירי:

לאחר ביאתו מותר בכולם:    דלא בעי הערב שמש לא לקדש ולא לתרומה ומיתרצא בהכי ההיא דפרק שני דביצה (דף יז ב) גבי הא דתנן חל להיות אחר השבת שמטבילין את הכל מלפני השבת ותניא בגמרא כלי שנטמא [מערב י"ט] באב הטומאה אין מטבילין אותו בי"ט בולד הטומאה מטבילין אותו בי"ט ואי בעי הערב שמש היכי שרי לאטבולי הא לחולין לא בעי טבילה ולתרומה לא מהניא טבילה לבו ביום אבל השתא דלאחר טבילה הותר מיד ניחא וצריך טעם בדבר דמצינו טומאות דרבנן דבעי הערב שמש ויש מהן דלא בעי הערב שמש דאשכחן בפסחים בפ' האשה (דף צב א) כל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר ובעי הזאה שלישי ושביעי כל שכן הערב שמש וביומא בפרק הוציאו לו (דף מז א) גבי ר' ישמעאל בן קמחית שנתזה צנורא דאדון על בגדיו וצנורא דערבי ונכנסו אחיו ושמשו תחתיו וההיא (שם דף מב א) דכהן השורף את הפרה שהיו כהני' סומכין ידיהם עליו לעשות הכירא לצדוקין שהיו אומרים במעורבי שמש היתה נעשית ויש מהן לא בעי הערב שמש כי הך דהכא והא דתנן בפרק חומר בקדש (דף כ ב) כלים הנגמרין בטהרה צריכין טבילה לקדש ודייקי' בגמ' טבילה אין הערב שמש לא והאונן והמחוסר כפורים צריכין טבילה לקדש ואיכא למידק נמי הכי טבילה אין הערב שמש לא והא דאמרינן בפרק בכל מערבין (דף לב א) האשה שיש עליה לידה או זיבה מביאה מעות ונותנת בשופר וטובלת ואוכלת בקדשים לערב הא דנקט לערב לאו משום דבעיא הערב שמש אלא משום דלא סמכינן אחזקה דאין ב"ד של כהנים זזים משם עד שיכלו כל מעות שבשופר עד הערב דאף לאחר התמיד חטאת העוף קריבה שאין למזבח אלא דמה כדאמרינן בפרק תמיד נשחט (דף נט א) והא דאמרינן נמי התם בפ' תמיד נשחט גבי מחוסר כפורים בשאר ימות השנה שטובל ואוכל בקדשים לערב איידי דנקט גבי פסח לערב שאין נאכל אלא בלילה נקט נמי גבי קדשים לערב ובפ"ק דטהרות כולה מילתא מפורשת באר היטב:

בין מדברי תורה:    כגון נוגע בשרץ וכיוצא בו:

בין מדברי סופרים:    כגון הני דפרישית ואפילו לאחר ביאת מים נמי אם לא טבלו לשם חטאת כאילו לא טבלו דמי כדתנן בפ' אין דורשין (דף יח ב) טבל לקדש והוחזק לקדש אסור לחטאת אבל משטבל לחטאת אפילו טבול יום דאורייתא שפסול לתרומה ולקדש כשר לחטאת דטבול יום כשר בפרה:

מטמא את מי חטאת המקודשין במגע ובמשא:    אפילו לרבנן וכשאינם מקודשין ובאזוב המוכשר ובכלי ריקם פליגי:

אזוב זה כשר:    דהיינו אזוב סתם שאין לו שם לווי ולא שייך לאקשויי הכא כדאקשינן בפרק אלו טריפות (דף סג א) עורב זה עורב אטו קמן קאי דהתם יש עורב אוכמא ועורב העמקי ועורב הבא בראש יונים וכי קאמר זה עורב לא פירש דבריו אבל הכא דתני אזוב זה כשר פירש דבריו באזוב סתמא קתני דלית ליה שם לווי (הגה"ה [פי'] כי קאמר זה סתם לא פירש את דבריו דס"ד דעורב העמקי דומה ממש לסתם עורב וא"כ מה שייך למימר זה עורב אם לא שהיה בידו כיון דאידך דומה לו ושמו כשמו אבל הכא דאזוב סתמא לא דמי לאינך מכיון דאמר אזוב זה כשר פי' דבריו דאזוב סתמא הידוע לכל קאמר דלית ליה שם לווי וה"נ אשכחן התם דקתני את הנץ ולא פריך):

ושל תרומה:    שלקטו לאכילה דחייב בתרומה ודאי דפסול בתרומה טמאה כדתנן לקמן בפי"ב (מ"ו) דאזוב טמא הזאתו פסולה והוא הדין של חולין טמאין ואגב סיפא דמחלק בתרומה טהורה דלכתחלה לא יזה נקט רישא תרומה וטעמא דלא יזה בטהורה כדאמרינן בסוכה (דף לה ב) גבי אתרוג פליגי בה ר' אמי ור' אסי חד אמר מפני שמכשירה וחד אמר מפני שמפסידה:

ולא בתמרות:    כמין גרגרין קטנים יש בראש האזוב:

גמלו:    כמו גמרו מלשון (בראשית כא, ח) ביום הגמל את יצחק דמתרגמינן ביומא דאתחסיל ובתוספ' קתני גמרו:

תניא בתוספתא (תוספתא פרה, יא) "של אשרה ושל עיר הנדחת פסול ושל תרומה טהורה לא יזה ואם הזה כשר אין מזין לא בתמרות ולא ביונקות ואם הזה ביונקות ונכנס למקדש פטור בתמרות ונכנס למקדש חייב דברי ר' מאיר וחכ"א בתמרות ונכנס למקדש פטור ביונקות ונכנס למקדש חייב ואלו הן היונקות גבעולין שלא גמרו תמרות שלא הנצו כל עיקר דברי ר"מ וחכ"א תמרות גבעולין שלא גמרו יונקות שלא הנצו כל עיקר לא נחלקו אלא על הלשון": פי' של אשרה איכא לאוקומי באשרה דמשה ומשום דמיכתת שיעורא כדאמרינן בפרק לולב הגזול (דף לא ב) על הלשון. היכי קרי להו, ובין לר"מ ובין לרבנן הזה בגבעולין שלא גמרו ונכנס למקדש פטור הזה בלא הנצו כל עיקר ונכנס למקדש חייב:

מנגבו:    שלא יתערבו מים הפסולין בכשרים:

אף על פי שנגבו פסול:    משום דעלול לקבל טומאה:

תניא בתוספתא (תוספתא פרה, יא) "הנלקט לחטאת כנלקט לאוכלין דברי ר"מ ר' יהודה ור"ש אומרים כנלקט לעצים":

ובהן שלשה גבעולין:    שיהא בכל קלח שלשה גבעולין:

מפסקו:    מחלקו שיהו השלשה קלחים מפורדים זה מזה:

וקרדומיו:    כמו גרדומיו דאם נשתייר כל שהוא מן הגבעול כשר ומדקאמר גרדומיו כל שהוא שמע מינה דבתחילתו יש שיעור ושיעורא לא איתפרש והשתא שיריו וגרדומיו תרי מילי נינהו דשיריו שני גבעולין וגרדומי הגבעול כל שהוא ולא הוי כי ההיא דהתכלת (דף לט א) גבי ציצית דאמרי' שיריו וגרדומיו כל שהוא ואמרי' מאי שיריו ומאי גרדומיו ומסיק דחדא קתני שירי גרדומיו כל שהוא ובפ"ק דסוכה (דף יג א) מייתי הך משנה בקצור ומסקנא דהתם רבי יוסי מחמיר טפי מתנא קמא דלר' יוסי תחלתו שנים פסול ושיריו אחד פסול ואינו כשר עד שיהא תחלתו שלשה ושיריו שנים ולרבנן תחלתו שנים ושיריו אחד כשר ואינו פסול עד שיהא תחלתו כשיריו אחד ודקאמר תנא קמא מצות אזוב בשלשה קלחים למצוה בעלמא ולא לעכב:

תניא בתוספתא (תוספתא פרה, יב) "אזוב אימתי כשר להזות בו משישיר את ניצו הזה בו עד שישיר את ניצו רבי פוסל ור' אלעזר בר"ש מכשיר":