רבינו אשר על הש"ס/פסקי הרא"ש/תענית/פרק א

פרקים:    א | ב | ג | ד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רבינו גרשום | רמב"ן | הריטב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש | גבורות ארי | בן יהוידע

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א

מאימתי מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים. ר' אליעזר אומר מיום טוב הראשון של חג. רבי יהושע אומר מיום טוב האחרון של חג אמר ר' יהושע הואיל ואין הגשמים סימן ברכה בחג למה הוא מזכיר אמר ר' אליעזר אף הוא אינו אומר אלא משיב הרוח ומוריד הגשם בעונתו אמר ליה רבי יהושע א"כ לעולם יהא מזכיר:

גמ' תנא בטל וברוחות לא החמירו חכמים להזכיר ואם בא להזכיר מזכיר מאי טעמא א"ר חנינא לפי שאין נעצרין א"ר חנינא (העובר לפני התיבה) בימות החמה ואומר משיב הרוח אין מחזירין אותו מוריד הגשם מחזירין אותו ויחזור לראש הברכה. ואם סיים הברכה יחזור לראש התפלה דשלש ראשונות אחת הן. בימות הגשמים לא אמר משיב הרוח אין מחזירין אותו לא אמר מוריד הגשם מחזירין אותו. כתב רבינו אבי"ה ז"ל דאין צריך לחזור לראש הברכה אלא חוזר ואומר משיב הרוח מוריד הגשם מכלכל. ולא דמי לאומר מוריד הגשם דחוזר לראש הברכה דהתם אם היה חוזר למכלכל חיים לא היה מבטל מה שהזכיר שלא כדין אלא חוזר לראש הברכה ואינו מזכיר ולי נראה דהא דקאמר לא אמר מוריד הגשם מחזירין אותו היינו אם סיים כל הברכה ואז חוזר לראש התפלה אבל אם נזכר קודם שסיים הברכה אומר במקום שנזכר שלא קבעו חכמים מקום להזכרה בתוך הברכה אלא אמרו מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים אלא שנהגו העולם לאומרה לפני מכלכל חיים לפי שהגשמים כלכלה ופרנסה. אבל אם לא אמרה לפני מכלכל חיים בכל הברכה מקומה () כתב רבינו אבי"ה ז"ל שאם סיים ברכת מחיה המתים ולא הזכיר ועדיין לא התחיל אתה קדוש אין צריך לחזור אלא יאמר משיב הרוח ומוריד הגשם ומתחיל אתה קדוש. וכן בשאלה אם נזכר קודם שהתחיל תקע בשופר אומר ותן טל ומטר ואומר תקע בשופר כדאמרינן פ' שלשה שאכלו (דף מט:) טעה ולא הזכיר של ר"ח אומר ברוך שנתן ראשי חדשים לעמו ישראל וכן בשבת וכן בי"ט. לא שנו אלא שלא פתח בהטוב והמטיב אבל פתח בהטוב והמטיב חוזר לראש. ירושלמי (פ"א ה"א) המתפלל ואינו יודע מה הזכיר א"ר יוחנן כל שלשים יום חזקה מה שהוא למוד מזכיר וכן הדין נמי אחר שהפסיק ודאי הזכיר וחוזר. ההיא דירושלמי היה עומד בגשם והזכיר בטל וכו'. ודין טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים ולא שאלה בברכת השנים להיכן הוא חוזר כתבתי בברכות בפ' תפלת השחר (סי' יד):

סימן ב

מתני' אין שואלין את הגשמים אלא סמוך לגשמים ר' יהודה אומר העובר לפני התיבה בי"ט האחרון של חג האחרון מזכיר הראשון אינו מזכיר בי"ט ראשון של פסח הראשון מזכיר והאחרון אינו מזכיר. בירושלמי (פ"א ה"א) פריך ויזכיר מבערב דכיון דעברו ימי החג ואין הגשמים סימן קללה ראוי היה שיתחיל מיד בערב. ומשני לית כל עמא תמן. כלומר אין כל העם מצויין בערב בבית הכנסת נמצא זה מזכיר וזה אינו מזכיר ויהיו אגודות אגודות. ותו פריך ויזכיר בשחרית אף הוא סבר שהזכיר בערב והוי הוא מדכר מיגו דחמו לון דלא מידכר בקמייתא ומדברי בבתרייתא אף הוא יודע שלא להזכיר מבערב. פירוש שאם היו מזכירין בבוקר יהיה סבור שגם מבערב הזכירו לשנה הבאה יזכירו מבערב. ועוד מפרש טעם אחר בירושלמי (שם) רבי חגי בשם רבי פדת אמר אסור ליחיד להזכיר עד שיזכיר שליח צבור. נראה לי דהאי טעמא קאי אפירכא תניינא דפריך ויזכיר בשחרית וקאמר שאין ליחיד להזכיר עד שיזכיר שליח צבור. פירוש שיאמר קודם תפלת מוסף בקול רם משיב הרוח ומוריד הגשם. והאי אי אפשר בבוקר לפי שאין יכול להפסיק בין גאולה לתפלה.ותו גרסי' בירושלמי הדא דתימא אסור ליחיד להזכיר עד שיזכיר שליח צבור בגשם קמא לצלותא כמו שהזכיר שליח צבור פירוש הבא לבית הכנסת ועמדו העם להתפלל מוסף ולא שמע שאמר ש"צ משיב הרוח ומוריד הגשם מזכיר אף על פי שלא שמע מפי שליח צבור. וכן כתב רבינו אבי"ה ז"ל דאסור ליחיד להקדים תפלתו לתפלת צבור אף אם היה חולה או אנוס לפי שאסור להזכיר עד שיזכיר שליח צבור בין בלחש בין בקול רם אבל אם בא להתפלל והצבור התחילו להתפלל יכול להתפלל ולהזכיר אע"פ שלא שמע מפי שליח צבור ובסדר רב עמרם ז"ל כתוב שאחר שהזכיר שליח צבור במוסף מתחילין העם להזכיר בתפלת המנחה. ודייק מלישנא דמתני' העובר לפני התיבה וכו' האחרון מזכיר משמע דדוקא העובר לפני התיבה דהיינו שליח צבור מדלא תני במוסף מזכירין ואפשר שגם מן הירושלמי דקדקה דקאמר אסור ליחיד להזכיר עד שיזכיר שליח צבור בגשם ולא נהוג עלמא כך. וגם ר' אליעזר ור' יהושע לא הזכירו בדבריהם חילוק בין שליח צבור לשאר העם ור' יהודה לא נחלק עליהם אלא בזמן הזכרה ולא בא לחדש דבר אחר. והאי דנקט העובר לפני התיבה שתלה בשליח צבור היינו טעמא כדאיתמר בירושלמי שהוא מזכיר תחילה. עוד מפרש בירושלמי (פ"א ה"ב) טעם אחר רבי אבין בשם ר' יוחנן טעמא דר' יהודה כדי שיצאו המועדות בטל מפני שהטל סימן יפה לעולם והאי טעמא קאי אהזכרה ולא אהפסקה. כי בי"ט הכל באין לבית הכנסת בערב כי אין עושין מלאכה בחול המועד. ולכך אין מספיק טעם הראשון. ולכך מפרש כדי שיזכיר טל במועדות בערבית ובשחרית. א"ר ר' יוסי בר חנינא הלכה כר' יהודה ואנן דאית לן תרי יומי היכי עבדינן. אמר רב מתחיל במוספין ופוסק במנחה ערבית ושחרית וחוזר ומתפלל במוספין. רבא אמר כיון שהתחיל שוב אינו פוסק. ואף רב הדר ביה דאמר רב חננאל אמר רב מונה אדם עשרים ואחד כדרך שמונה מראש השנה עד יוה"כ וכיון שהתחיל שוב אינו פוסק. והלכתא כיון שהתחיל שוב אינו פוסק:

מתני' עד ואימתי שואלין את הגשמים ר' יהודה אומר עד שיעבור הפסח ור' יוסי אומר עד שיצא ניסן שנאמר ויורד לכם גשם מורה ומלקוש בראשון:

סימן ג

גמ' אמר רבי אבהו מאימתי מברכין על הגשמים משיצא חתן לקראת כלה שהטיפות שירדו על הארץ עולות לקראת הטיפות היורדות עוד. מאי מברך אמר רב הונא מודים אנחנו לך על כל טיפה וטיפה שהורדת לנו ר' יוחנן המסיים בה ואילו פינו מלא שירה כים עד ויקדשו את שמך אלהינו ברוך רוב ההודאות רוב ההודאות ולא כל ההודאות. אמר רבא (אלא) אימא אל ההודאות. אמר רב פפא הלכך נימרינהו לתרווייהו ברוך רוב ההודאות אל ההודאות. ועוד יש ברכה אחרת על הגשמים פעמים מברכין הטוב והמטיב ופעמים מברכין שהחיינו וכולן מפורשין בפ' בתרא דברכות (סי' ט"ו):

סימן ד

מתני' בשלשה במרחשון שואלין את הגשמים. ר' גמליאל אומר בז' בו חמשה עשר יום אחר החג כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת: גמ' אמר ר"א הלכה כרבן גמליאל. תניא חנניא אומר ובגולה ששים יום בתקופה. איבעיא להו יום ששים כלפני ששים או כלאחר ששים ואסיקנא אמר רב פפא הלכתא יום ששים כלאחר ששים. כתב רבינו אבי העזרי ז"ל דבירושלמי איתא דהנך ששים יום מנינן להו מעת לעת אחר נפילת התקופה. פעמים מתחילין ביום פעמים מתחילין בלילה. ולא נהגו כן. ותמה אני למה אנו נוהגין כבני גולה בהא. נהי דהש"ס שלנו בבלי מ"מ דבר התלוי בארץ אם בבל היתה מצולת מים ולא היו צריכות למים כל הארצות צריכין למים במרחשון למה נאחר השאלה עד ששים לתקופה. והדבר ידוע אם לא היה מטר יורד עד ששים לתקופה היה הזרע אבד ולמה לא נעשה כמשנתנו. ובפרובינצא ראיתי שהיו שואלין את הגשמים במרחשון וישר מאד בעיני:

סימן ה

מתני' הגיע י"ז במרחשון ולא ירדו גשמים התחילו היחידים מתענין. אוכלין ושותין משחשיכה ומותרין במלאכה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה:

גמ' מאן יחידים אמר רב הונא רבנן. ואמר רב הונא יחידים מתענין ג' תעניות שני וחמישי ושני. תניא נמי הכי היחידים מתענין שלשה תעניות שני וחמישי ושני. ומפסיקין בראשי חדשים ובימים טובים הכתובים במגילת תענית והאידנא דבטלה מגילת תענית אין מפסיקין אלא בחנוכה ובפורים ודוקא היחידים אבל צבור לא כדתנן (לקמן דף טו:) אין גוזרין תענית על הצבור בראשי חדשים בחנוכה ובפורים ואם התחילו אין מפסיקין. ת"ר לא יאמר אדם תלמיד אני ואיני ראוי לכך אלא כל התלמידים ראוין לכך. ואיזהו יחיד ואיזהו תלמיד. יחיד כל שראוי למנותו פרנס על הצבור. תלמיד כל ששואלין אותו דבר הלכה בהש"ס ואומרו ואפי' במסכת כלה. תנו רבנן לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה והתלמידים אין עושין את עצמן יחידים דברי ר' מאיר ור' יוסי אומר עושה וזכור לטוב שאינו שבח לו אלא צער הוא לו. תניא אידך לא כל הרוצה לעשות את עצמו יחיד עושה ותלמידים עושין עצמן יחידים דברי ר' שמעון בן אלעזר. רבן שמעון בן גמליאל אומר דבר של שבח אינו עושה ושל צער עושה:

סימן ו

ת"ר הרי שהיה מתענה על החולה ונתרפא באו על הצער ועברה הרי זה מתענה ומשלים. הקשה הראב"ד ז"ל מאי שנא מתענית גשמים (לקמן דף יט.) שמפסיקין ביום אם ירדו להם גשמים קודם חצות. ותירץ דשאני תענית גשמים דכיון שירדו להם גשמים כל צורכן שוב אין להן צורך בזה הפעם אבל צרה אחרת כל שעה צריך רחמים שלא תחזור. ואינו טעם מספיק דבגשמים נמי אפילו לא ירד להן כל צרכן אוכלין ושותין ושמחים ואומרים הלל לפי שנתקבלה תפלתם ובוטחים בבורא שירדו להם כל הצורך. וזה שייך לומר אף בשאר צרות אלא נ"ל לחלק בין צבור ליחיד דצבור צריכין להלל ולהודות מתוך שמחה ובכרס מלאה אבל יחיד משלים תעניתו וכן משמע מתוך הרמב"ם ז"ל (פ"א מהל' תענית הל' טז) שכתב גבי צבור שהיו מתענים וירדו גשמים קודם חצות שמפסיקין. וכן אם מתענין על צרה ועברה ועל ד"א ובטל. אם קודם חצות לא ישלימו לאחר חצות ישלימו. אלמא לא מפליג בצבור בין גשמים ובין צרות א"כ צריך לחלק בין צבור ובין יחיד הרי זה משלים כל התעניות שקיבל עליו. ונראה דה"ה נמי אם מת החולה דכיון שקבל עליו תעניות סתם ולא התנה דעתו היה אקבלה זו מתוך שקיבל עליו תעניות הללו תהיה מקובל תפלתו שיתפלל על החולה ועל הצרה. והאי דנקט ונתרפא משום דבדבר זה יש חילוק בין צבור ליחיד:

סימן ז

ההולך ממקום שמתענין למקום שאין מתענין הרי זה מתענה ומשלים כל התעניות שקיבלו עליהן במקומו. דנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם כיון דדעתו לחזור. וממקום שאין מתענין למקום שמתענין מתענה עמהם. שכח ואכל ושתה לא יתראה בפניהן ולא ינהוג עידונין בעצמו:

סימן ח

אמר רב יהודה אמר רב כל המרעיב עצמו בשני רעבון ניצולה ממיתה משונה. שנאמר (איוב ה) ברעב פדך ממות פדך מרעב מיבעי ליה. אלא מתוך שהרעיב עצמו בשני רעבון ניצול ממיתה משונה. אמר ר"ל אסור לאדם שישמש מטתו בשני רעבון. שנאמר (בראשית מא) וליוסף יולד שני בנים בטרם תבא שנת הרעב. תנא חשוכי בנים משמשין מטותיהן בשני רעבון: ת"ר בזמן שהצבור שרוין בצער יחיד הפורש מהם שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם מניחין ידיהם על ראשו ואומרים פלוני זה שפירש מן הצבור אל יראה בנחמת צבור תניא אידך בזמן שהצבור שרויין בצער אל יאמר אלך ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי. ואם עושה כן עליו הכתוב אומר (ישעיה כב) והנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן וגו' מה כתיב בתריה ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון זה מדה בינונית מדת רשעים מה אומר (שם נו) אתיו אקחה יין ונסבאה שכר וגו' מה כתיב בתריה הצדיק אבד ואין איש שם על לב וגו'. וכל המצער עצמו עם הצבור זוכה ורואה בנחמת צבור. שכן מצינו במשה רבינו עליו השלום שציער עצמו עם הצבור שנאמר (שמות יז) וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה וכי לא היה לו למשה כר או כסת לישב עליו אלא כך אמר משה הואיל וישראל שרויין בצער אף אני אהיה בצער שמא יאמר אדם מי מעיד בי אבני ביתו וקורות ביתו של אדם מעידין עליו שנאמר (חבקוק ב) כי אבן מקיר תזעק וכפים מעץ יעננה:

סימן ט

אמר ר' אבא אין תענית צבור בבבל אלא ט' באב בלבד. פירש ר' אבי"ה לפי שאין שם נשיא דגרסינן בירושלמי בפ' שני דמכילתין (פ"ב ה"א) ר' חלבו אמר לרבי יודן נשייא פוק עמן וצערך עבר אמר ר' יוסי הדא דתימא אלו תעניות דאינן עבדין ליתנא תעניתא דלית נשיאה עמנא והלכתא כשמואל דרבנן דבי רב אשי סברי כשמואל לקמן בשמעתין (דף יב:) וכתב רבינו אבי"ה דיחיד שקיבל עליו תענית סתם לא חיישינן שמא תענית צבור קיבל עליו כיון דאין תענית צבור בבבל. והביא ראיה שכן הצבור כשמקבלין עליהן תענית שני וחמישי ושני ומברכין למי שמתענה אומרין תענית סתם ואינם אומרים תענית יחיד:

סימן י

אמר זעירי אמר רב הונא יחיד שקיבל עליו תענית אפי' אכל ושתה כל הלילה למחר מתפלל תפלת תענית לן בתעניתו למחר אין מתפלל תפלת תענית. כך הגירסא בספרים שלנו והכין פירושא. אפילו אכל ושתה כל הלילה למחר בכרס מלאה מתפלל תפלת תענית. לאו דוקא למחר אלא אפילו בלילה נמי כדאמר בפרק במה מדליקין (דף כד.) גבי תעניות ומעמדות שמתפלל ערבית שחרית ומנחה עננו. וגם הביא רש"י תוספתא אחרת יש אוכל ושותה כל הלילה ומתפלל תפלת תענית ויש שרוי בתעניתו כל הלילה ואינו מתפלל תפלת תענית כאן בכניסתו כאן ביציאתו והאי דנקט למחר אגב סיפא. אי נמי רבותא היא טפי למחר אע"פ דאכל ושתה כל הלילה ובטנו מלאה. לן בתעניתו שנמלך ולא אכל בלילה והתענה כל היום למחרת אינו מתפלל כיון שלא קיבל עליו להתענות כל אותו היום:

סימן יא

ר"ח ז"ל גורס יחיד שקיבל עליו תענית שני ימים זה אחר זה קיבל עליו במנחה להתענות שני ימים זה אחר זה ולא רצופין אלא שיאכל בלילה בינתים אפי' אכל ושתה כל הלילה בינתים למחר מתפלל תפלת תענית דמקרי שפיר קבלה מי שקיבל שני תעניות ביחד אע"פ שאכל ושתה בינתים וה"ה אם קיבל עליו כמה תעניות ביחד רצופין זה אחר זה דסגי בקבלה אחת ואיכא לספוקי אם קבל עליו בשעת המנחה תענית שני וחמישי אי סגי בקבלה אחת כיון שאינם רצופין:

סימן יב

אמר רב יוסף מאי קא סבר רב הונא אי סבר אין מתענין לשעות כגון שקיבל עליו בזמן המנחה להתענות עד חצי היום ושוב נמלך והתענה עד הערב לא שמיה תענית ואינו מתפלל עננו וכן אם קיבל עליו תענית יום אחד לא יצא ידי חובתו בתענית זה א"כ אין זה קבלת תענית ומותר לאכול ומילתא דרב הונא הויא בתענית שעות שלא קיבל עליו אלא יום א' ושוב נמלך והתענה גם יום שני הלכך אין מתפלל עננו ביום שני אבל יום ראשון ודאי תענית הוי שהרי התענה יום שקיבל עליו או דילמא לעולם קא סבר מתענין לשעות ואם קיבל עליו תענית יום א' יוצא ידי חובתו וגם אסור לאכול אלא דלא מיקרי תענית לענין עננו. ורש"י פי' במס' ע"ז (דף לד:) מתענין לשעות כגון שקיבל עליו תענית משש שעות ולמעלה אך לא טעם חצי היום הראשון אלא שלא נתכוין לשם תענית וצ"ל שקיבל עליו מאתמול מזמן המנחה. והרמב"ן ז"ל כתב דאפי' לא קיבל עליו מזמן המנחה כיון שקיבל עליו תענית קודם שעות התענית ותימה מאי שנא מתענית יום שצריך לקבל עליו בזמן המנחה ואם קיבל עליו בלילה לא הוי תענית. וי"ל דהתם הוא מחויב תענית יום שלם הלכך צריך קבלה קודם שיתחיל התענית. ולפי זה מי שלא היה בדעתו להתענות ובלילה נמלך וקיבל עליו תענית הוי תענית דלא גרע מקיבל עליו תענית משש שעות ולמעלה ואי אפשר לומר כן מדקאמר ליה אביי לעולם מתענין לשעות וכו' ושאני הכא דלא קבליה עילויה ואמאי והא קבליה עליה בליליא והוא לא מחויב תענית יום שלם הלכך צ"ל דכל תענית צריך קבלה בתפלת המנחה אמר אביי לעולם קסבר מתענין לשעות והמתענה לשעות מתפלל תפלת תענית ושאני הכא דלא קבליה עילויה. אמר רב חסדא הא דאמרת מתענין לשעות והוא שלא טעם כלום כל אותו היום א"ל אביי הא תעניתא מעלייתא הוא. לא צריכא דקא מימלך אימלוכי לפירוש קמא כשהגיע חצי היום נמלך והשלים תעניתו עד הערב ולאידך פירושא קבל עליו להתענות משש שעות ולמעלה ונמלך ולא אכל שש שעות הראשונות. רב חסדא לטעמיה דאמר רב חסדא כל תענית שלא שקעה עליו החמה לא שמיה תענית. הלכך לא מיקרי תענית שעות אם לא שיהיה שרוי כל היום בתענית בלא טעימה כלום. ועיקר הך מילתא דרב חסדא במקבל עליו תענית סתם שצריך להתענות עד שקיעת החמה דהיינו צאת הכוכבים. ואע"ג דאמרינן בפסחים פ' מי שהיה טמא (דף צד. ) דמשקיעת החמה עד צאת הככבים ה' מילין פר"ת היינו מתחילת שקיעת החמה כשהחמה מתחלת ליכנס בעביו של רקיע אבל שקיעת החמה היינו סוף שקיעה והוא זמן צאת הכוכבים. ופריך מאנשי משמר שהיו מתענין ולא משלימין וכן מבני סנאה בן בנימן אלמא שם תענית עילויה. ומשני לצעורי נפשיה הוא דעבדי ולא היה שם תענית עליו. ותו פריך מר' יוחנן דאמר אהא בתענית עד שאבוא בביתי דאיכא תרתי חדא שלא קיבל עליו מבערב ועוד שלא השלים תעניתו עד הערב וסלקא שמעתתא דלא מיקרי תענית אם לא שקיבל עליו מבערב וגם שיתענה עד הערב. והרמב"ם ז"ל (פ"א מה' תענית הל' י"ג) כתב אם אכל ושתה ואחר כך התחיל להתענות שאר היום הרי זו תענית שעות ובירושלמי משמע כדבריו דגר' בירושלמי דנדרים פרק קונם יין (הל' א') מילתיה דר' יוחנן אמרה מתענה לשעות. דא"ר יוחנן הריני בתענית עד דניחסל פירקין. ממילתיה דרבי יונה הוה מתענין לשעות. דרבי יונה הוה בצור ושמע דדמיך בריה דר' יוסי אע"ג דאכל גבני ושתא מיא אסקי' צום ההוא יומא. מילתיה דרב אמר מתענין לשעות. דאמר רב לוה אדם תעניתו ופורע פי' דגם יום זה שהתחיל להתענות מיקרי תעניתו ואין צריך לפרוע שהרי יום שלם קבל עליו. ורבי אבי העזרי נדחק מאד להשוות יחד הירושלמי והבבלי. ופירש על שיטת הרמב"ם ז"ל ולא נראה בעיני אך נראה שהירושלמי חולק על הבבלי א"נ נוכל לומר דלא פליג דהא דקאמר ר' יוחנן ור' יונה דמתענין לשעות לאו לענין תפלת תענית קאמר אלא לענין זה שצריך לקיים נדרו. דלא תימא דלא מיקרי נדר כיון שלא קיבל עליו להתענות יום שלם קמ"ל דמיקרי שפיר נדר וצריך לקיים דברו אבל לענין עננו לא מיקרי תענית אם לא שהתענה היום שלם. והא דקאמר רב סבר מתענין לשעות מדקאמר לוה אדם תעניתו ופורע ה"ק אע"פ שקיבל עליו תענית יכול ללות עליו תעניתו ומיקרי שפיר תענית מה שהתענה מקצת היום לענין זה דלא מיקרי מבטל נדרו במה שאכל היום:

סימן יג

אמר שמואל כל תענית שלא קבלו עליו מבעוד יום לא שמיה תענית. בתוס' עבודה זרה (דף לד. ) כתב ה"ר יהודה בשם ר"ת ז"ל אם בדעתו להתענות מאתמול ולא קבל עליו במנחה אך בלבו היה להתענות מאתמול אלא שלא הוציאו מפיו מיקרי שפיר תענית דהוי בכלל נדיב לב כדאמר בפ' ג' דשבועות (דף כו:) דאם גמר בלבו אע"פ שלא הוציאו בשפתיו מועיל. ואף ע"ג דקאמר התם דלענין שבועה לא מהני גמר עד שמוציא בשפתיו דכתיב לבטא בשפתים מסתברא דכל עניני נדר ילפינן מהדדי דהא גבי צדקה דרשינן מוצא שפתיך ותשמור ומועיל גמר בלבו וה"ה גבי תענית והא דבעיא קבלה בתפלת המנחה לכתחלה הוא דבעיא הכי ולישנא דהגמרא לא משמע הכי מדקאמר כל תענית שלא קבלו עליו מבעוד יום לא שמיה תענית משמע שאין שם תענית עליו כלל להתפלל ענינו ולצאת ידי נדרו ונ"ל דראיית ר"ת לא היתה אלא למי שהרהר קבלת תענית בלבו בתפלת מנחה ולא הוציאו. מדהביא ראיה מנדיב לב ומצדקה דמחשבת הלב הוי כאילו הוציאו בפיו אבל לא עדיף הרהור שיוצא כל היום יותר מהוצאת פיו ואם הרהר בשעת תפלה לענין זה ראייתו טובה ונכוחה וקרינא ביה שפיר קבלה עליו. אימתי מקבלה אמר רב במנחה כשיגיע זמן המנחה יאמר הריני בתענית יחיד למחר ושמואל אמר בתפלת המנחה פר"ח יאמר בתפלת המנחה מחר אהיה בתענית יהי רצון שתהא תפלתי ביום תעניתי מקובלת ובשאלתות דרב אחאי פרשת ויחל מפ' שיתפלל עננו בתפלת המנחה ולא משמע הכי דרב לא קאמר שיתפלל עננו בתפלתו וכן לשמואל בתפלת המנחה. ועוד דבפ' במה מדליקין (דף כד. ) לא קאמר דמתפלל עננו אלא ערבית שחרית ומנחה. והלכתא כשמואל משום דא"ר יוסף כוותיה דשמואל מסתברא והראב"ד ז"ל כתב הרב פוסק כשמואל משום דקאמר רב יוסף כוותיה מסתברא ולא מחוור דלא פסיק הלכתא אלא מסתברא אמר ודקדק מן הברייתא מאי לאו ייסרו עצמו בצלו. וכיון דתניא בהדיא דלא כרב יוסף מדחי סברא דיליה. וקיימא שמעתתא בין רב ושמואל בקיימא לן הלכתא כרב באיסורי כן נראה לי וכן עמא דבר ולכ"ע הסכמת ציבור להתענות א"צ קבלה לא במנחה ולא בתפלה אלא שליח צבור מכריז והתענית מקובל ומתפללין תפלת תענית ואיתא להא מילתא (בירושל') לקמן דף כד דר' יהודה נשיאה גזר תעניתא א"ל ריש לקיש לר' יוחנן והא לא קבילנא א"ל אדבי ריש גלותא סמכינן ע"כ דברי הראב"ד ז"ל:

סימן יד

תנו רבנן עד אימתי אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר דברי ר' ר' %לפנינו הג' ר' אליעזר בר שמעון אלעזר אומר עד קרות הגבר וקיימא לן כרבי אמר רבא לא שנו אלא שלא גמר אבל גמר אסור לאכול. איתיביה אביי ישן ועמד הרי זה אוכל. התם שלא סילק. איכא דאמרי אמר רבא לא שנו אלא שלא ישן אבל ישן אינו אוכל. פירש הראב"ד ז"ל שלא ישן אבל ישן אפי' בתוך הסעודה אסור דהוה ליה כמי שגמר סעודתו וסילק משום דאסח דעתיה למיכליה וטעון ברכה למפרע וברכה לכתחלה. והיינו דגרסינן בפסחים (דף קכ:) אביי הוה קאי קמי דרבה בסעודתא הוה קמנמנם אמר ליה אביי מינם קא ניים מר אמר ליה נמנומי קמנמנמא. דתנן אם נתנמנמו יאכלו ולהפסיק סעודה אמר ליה דגבי פסח הוי כשתי חבורות. איתיביה ישן ועמד הרי זה אוכל ושותה התם במתנמנם. וקיימא לן כלישנא בתרא לחומרא אפי' ישן בתוך סעודתו קודם שסילק אסור וכל שכן גמר ובירך ע"כ דברי הראב"ד ז"ל וחומרא גדולה היא זו ולישנא דברייתא לא משמע הכי כפירושו דקתני עד מתי אוכל ושותה משמע בסתם אדם שאוכל בתחילת הלילה ושואל אם רוצה לאכול פעם אחרת עד מתי יכול לאכול עד שיעלה עמוד השחר. ועלה קאמר רבא לא שנו אלא שלא ישן אחר אכילה הראשונה. ואע"ג דללישנא קמא דרבא צריך לפרש דבאכילה אחת קאמר דאם סילק אסור לאכול ללישנא בתרא לא משמע לפרש הכי. וגם ישן ועמד משמע על מטתו דאי ישן על שולחנו מאי ועמד שייך ביה. ועוד תימה למה פסק בשל סופרים הלכה כאיכא דאמרי לחומרא ושמא לא חשיב ליה דברי סופרים דקיום נדרו הוי דאורייתא. וגם מה שכתב דשינה הוי הפסק להצריך ברכה למפרע וברכה לכתחלה לא סבירא לי דשינת עראי דאדם ישן בתוך סעודתו לא הויא היסח הדעת. ולא דמי להא דתניא בתוספתא דברכות פ"ד בעל הבית שהיה מיסב ואוכל קראו חבירו לדבר עמו אין צריך ברכה למפרע וכו' הפליג צריך ברכה למפרע וכשהוא חוזר צריך ברכה לכתחלה. דהתם פליג בדברי העוסקים ואיכא היסח הדעת אבל בשינת עראי שאדם ישן לאונסו ליכא היסח הדעת. ועוד דקיימא לן כרב חסדא בפ' ערבי פסחים (דף קא:) דדברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם דלקיבעא קמא הדר ואין צריך ברכה למפרע ולכתחלה ואפי' עקר רגלו לצאת לקראת חתן ולקראת כלה כל שכן שינת אונס שנשאר בקביעותו אין צריך ברכה למפרע ולכתחלה. וההיא דערבי פסחים לאו בהפסק סעודה איירי אלא כמו שפי' רשב"ם חזייה לרבה דקא מנמנם אחר שהתחיל לאכול מצה של מצוה שהיא במקום אכילת פסח ואמר ליה מינם קא ניים מר לא תאכל יותר ממצה של מצוה שהיא במקום אכילת הפסח. כדתנן ישנו לא יאכלו וכן נהגו כל העולם דשינה בתוך הסעודה לא הוי הפסק. הלכך ליתא פירושא דידיה. וה"ר אלפס ז"ל כתב האי מלתא לא איפסיקא בההלכתא בהדיאאלא מיהו מדחזינן לגמרא דקא טרחא לפרושי מתנמנם שמעינן הלכה כלישנא בתרא. ועוד דאיסורא דרבנן היא ולקולא עבדינן ובין סילק ובין לא סילק אם לא ישן אוכל והולך עד שיעלה עמוד השחר והיינו דלא כפי' הראב"ד ז"ל דהא קרי ללישנא בתרא קולא. ועוד שהרי פסק דסילק מותר לאכול וכ"ש ישן לאונסו בתוך סעודתו דמותר לאכול. ור"ח ז"ל הביא הירושלמי (פ"א ה"ד) ישן ועמד אסור לא שנו אלא שלא התנה אבל התנה מותר. ולענין תענית שפוסק בו מבעוד יום חזינן לגאון דקאמר הכי אע"פ שפוסק חוזר ואוכל ואנן מסתברא לן למימר דה"מ דלא קבליה עליה לתעניתא אבל היכא דקבליה עליה לתעניתא איתסר ליה למיכל ולמשתה דהא בהדיא אמרינן (עירובין דף מ:) לענין זמן על הכוס ביום הכפורים היכי נעביד מברך עליה ושתי ליה כיון דאמר זמן קבליה עליה ואיתסר עליה למישתי. ולענין מישתי מיא היכא דאית ליה למיכל אית ליה למישתי והיכא דלית ליה למיכל לית ליה למישתי מיא. והכי נמי כתב גאון. אבל אי לא קבליה לתעניתא עליה אפילו גמר סעודתיה והפסיק לא הוי קבלה וחוזר ואוכל ושותה. כדאיתא באיכה רבתי ר' יהודה בן בתירה אזל לנציבין בערבא דצומא רבה אמר ריש כנישתא לזמוניה א"ל כבר אכלתי ופסקתי לי א"ל אשגח עילואי דלא לימא אינשי ההוא ר' לא אשגח עילויה אזל עמיה. ומסיק התם דאכל מכל עיגול חד פתית ומכל תבשיל חד פת ומכל חבית חד כוס. וכן משמע בפ' בכל מערבין (שם ) דקאמר כיון דאמר זמן קבליה עילויה משמע דוקא הזכרת זמן הוא דהוי קבלת תענית אבל קודם לכן לא ואפי' הפסיק סעודתו:

סימן טו

גרסיגן בפרק היה קורא בתורה (דף יד.) בעא מיניה אשיאן תנא דבי רבי אמי מר' אמי השרוי בתענית מהו שיטעום אכילה ושתייה קבליה עליה ולא אכיל או דלמא הנאה קבל עליה והא קא מתהני. אמר ליה טועם ואין בכך כלום. תניא נמי הכי מטעמת אינה צריכה ברכה והשרוי בתענית טועם ואין בכך כלום. כתב ה"ר יהודה הברצלוני לבד מיום הכפורת וט' באב. עד כמה ר' אמי ור' אסי טעימי עד רביעתא ומפרשי רבוותא דצריך לאזדהורי ביה כי היכי דלא לבלע כלום. הרב אלפסי לא הביא מימרא דרב כהנא אמר יחיד שקבל עליו תענית אסור בנעילת הסנדל חיישינן שמא תענית צבור קביל עליה ונראה דס"ל כמ"ש לעיל בשם אבי"ה ז"ל (סי' ט') דהאידנא דליכא למיחש משום דקיימא לן דאין תענית צבור בבבל:

סימן טז

אמר רב יהודה אמר רב לוה אדם תעניתו ופורע. פי' רבינו חננאל ז"ל היכא דאיכא צערא אונס לוה תעניתא ופורע. ושמעינן האי סברא משמואל דאמר צערא קבל עליה אי מצי מצער נפשיה מכלל דרב במצטער קאמר. וראיתי רבותי שהיו מזקיקין להתיר נדר תעניתו בג' דכיון שאמר הריני בתענית למחר הויא ליה כמו נדר. ויראה כיון דצריך לפרוע לא נתבטל הנדר אלא מאומד הדעת אמרינן שהיה בדעתו להתענות יום אחד ולא לקבוע יום זה לחובה. וגם מירושלמי דנדרים יש ראיה דקאמר מילתיה דרב אמרה מתענין לשעות דאמר רב לוה אדם תעניתו ופורע. ולגמרא דידן דכל תענית שלא שקעה עליו החמה אינו תענית אי אפשר לפרושי אלא דמיקרי תענית מה שהתענה מקצת היום לענין זה דאין צריך לשאול על נדרו דמיקרי תענית מה שהתענה מקצת היום. בירושלמי דנדרים פרק קונם יין שאני טועם (ירושלמי נדרים ח, א) משמע דוקא ביום סתם אבל ביום זה לא. דגרסינן התם נדר להתענות ושכח ואכל כזית אבד תעניתו. ר' בא אמר בשם רבנן דתמן והוא שאמר יום סתם אבל יום זה המתענה ומשלים. משמע ביום סתם הוא דאיבד תעניתו. ולפי שיכול להתענות יום אחר תחתיו דלוה ופורע. אבל יום זה אינו לוה ופורע. לפיכך משלים אע"פ שאכל כזית. והתם מייתי לה לעיל ההיא דלוה אדם תעניתו ופורע. וסוגיא דשמעתין לא משמע הכי מדקאמר שמואל וכי נדר הוא דלא סגי דלא משלם צערא הוא דקבל עילויה אי מצי מצער נפשיה וכו'. ואי איירי ביום זה ניחא דכי לא מצי אין זקוק לשלם דאי ביום סתם למה לא ישלם אי לא מצי השתא לעבד זימנא אחריתי. כשיהיה בריא וחזק ויוכל לעשותו. ואם תאמר ריב"ל אמאי לא קאמר יום זה קבלתי עלי ויש לומר שהאמת אמר להן. ונ"ל דאפי' למה שהביא ראיה מן הירושלמי דיש חילוק בין יום זה ליום סתם דהכי פירושו יום זה היינו דיום זה קבוע לו להתענות תמיד. כגון שמת בו אביו וכיוצא בו. ויום סתם היינו שקבל עליו להתענות יום אחד ובמנחה קבל עליו להתענות אותו תענית למחר ובשביל קבלתו לא מיקרי יום זה. וע"כ צריך לפרש כך דהיאך תמצא שקבל עליו יום סתם והלא צריך לומר הריני בתענית למחר כי אמריתה לקמיה דשמואל אמר לי פשיטא לא יהא אלא נדר מי לא משלים (עד) למחר וליומא אחרינא. הרב אלפס ז"ל לא הביא לישנא קמא משום דאף ללישנא קמא הלכתא כרב באיסורי. הראב"ד ז"ל פירש לא יהא אלא נדר אילו אמר סלע זו לצדקה עד שלא בא ליד גבאי מי לא מצי יזיף ופרע והאי נמי כל כמה דלא עביד תעניתא כמאן דלא בא ליד גבאי דמי שהרי בידו הוא. וקבלת תענית אינו אלא לצדקה כאילו מתנדב מחלבו ודמו לגבוה ותמורתם יתן לעניים ואומדן דעת הוא דאדעתא דהכי קביל הלכך לוה ופורע. ומה שכתב ותמורתם יתן לעניים לא ידעתי למה כיון דצריך לפרוע תעניתו. ואפשר שר"ל שבו תלוי הדבר אם ירצה יתן תמורתם לעניים ולא יתענה ואם ירצה יפרע תעניתו. ולא מיסתבר לי דהא אמר (בברכות לב.) גדולה תענית מן הצדקה שזה בגופו וזה בממונו נמצא שאין התשלום שוה. רב יהושע בריה דרב אידי איקלע לבי רב אשי עבד. ליה עיגלא תילתא אמרו ליה לטעום מר מידי אמר להו בתעניתא יתיבנא. וליזיף מר וליפרע ולא סבר מר להא דאמר רב יהודה אמר רב לוה אדם תעניתו ופורע. אמר להו בתענית חלום יתיבנא דאמר רבה בר מחסיא אמר רב יפה תענית לחלום כאש לנעורת ואמר רב חסדא ובו ביום ואמר רב יוסף אפילו בשבת. גרסינן בפרק אין עומדין (דף לא:) אמר רבי אלעזר משום ר' יוסי בן זימרא כל היושב בתענית בשבת קורעין גזר דינו של שבעים שנה ר"נ אמר וחוזרין ונפרעין ממנו משום ביטול עונג שבת מאי תקנתיה ליתיב תעניתא לתעניתא:

סימן יז

אדבריה רב יהודה לרב יצחק ודרש יחיד שקבל עליו תענית מתפלל תפלת תענית. היכן אומרה בין גואל לרופא. מתקיף לה רב יוסף וכי יחיד קובע ברכה לעצמו. אלא אמר רב יצחק בשומע תפלה. וכן אמר רב ששת בשומע תפלה והלכה בשומע תפלה. לא שנא יחיד המתענה ולא שנא יחיד המתפלל בצבור ובתענית צבור ויש שהיו רוצים לומר דיחיד שהיה מתפלל בתענית צבור אומר בין גואל לרופא דלאו קביעותא דיחיד לעצמו היא דצבור קבעי לה ואע"ג דקא מצלו ביחידים צבור נינהו. ואין נראה לראבי"ה ז"ל דא"כ הא דפריך מברייתא דאין בין יחידים לצבור וכו' ודחיק לשנויי לא לעולם שליח צבור וצ"ל דבשלש ראשונות ליכא כ"ד לישני ליה כפשטא דברייתא אין בין יחיד דעלמא דהיינו תענית יחיד לצבור יחידים בתענית צבור אלא שהיחיד מתפלל י"ח ויחידים בתענית צבור מתפללין י"ט. אלא ודאי כל יחיד אינו קובע ברכה לעצמו אלא אומר בשומע תפלה ערבית שחרית ומנחה כדאיתא בפרק במה מדליקין (דף כד:) ימים שאין בהן קרבן מוסף כגון שני וחמישי של תעניות ומעמדות ערבית שחרית ומנחה מתפלל שמנה עשרה ואומר מעין המאורע בשומע תפלה והאי ערבית היינו בכניסתו כמו שהביא רש"י ברייתא התם ואף על פי שאוכל ושותה כל הלילה מתפלל. והכי איתא בירושלמי (פ"ב ה"ב) ר' יונה בשם רב ואפי' יחיד שגזר על עצמו תענית צריך להזכיר מעין המאורע והיכן אומרה רבי זירא בשם רב הונא אמר כלילי שבת ויומו דהיינו ערבית שחרית ומנחה. ורש"י כתב בפרק במה מדליקין (דף כד:) בשם הגאונים שאין אנו רגילים לאומרה ערבית ושחרית שמא יארע לו אונס או בולמוס ויטעום כלום ונמצא שקרן בתפלתו. ומה שרגילין ששליח צבור אומרה היינו לפי שאי אפשר שלא יתענו מן הקהל קצת. ועל מה שחששו הגאונים ז"ל שמא יאחזנו בולמוס תימה אם כן היאך אדם לוה תעניתו ופורע והלא נמצא שקרן בתפלתו ועוד לעיל (יב:) דאמר ליה רב אשי לרב יהושע בריה דרב אידי לוזיף מר תעניתו וליפרע ולימא ליה כבר התפללתי תפלת תענית. אלא ודאי כיון דבשעה שהתפלל היה בדעתו להתענות לא מיקרי שקרן בתפלתו אם אכל אח"כ. ואם טעה ולא אמר עננו בשומע תפלה אין מחזירין אותו אבל אי מידכר מקמי דליעקר לרגליה לימא עננו בלא ברכה ויהיו.רצון:

סימן יח

מתני' הגיע ראש חדש כסליו ולא ירדו גשמים ב"ד גוזרין שלש תעניות על הצבור. אוכלין ושותין משחשכה ומותרין במלאכה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה. עברו אלו ולא נענו בית דין גוזרין שלש תעניות אחרות על הצבור אוכלין ושותין מבעוד יום ואסורין במלאכה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה ונועלין את המרחצאות:

גמ' היכי עבדינן אמר אביי מצפרא ועד פלגא דיומא מעיינין במילי דמתא בית דין והזקנים בודקין על מעשה אנשי העיר ומפרישין אותם מעבירות שבידם ומטילין שלום ביניהם ואז נשמעת תפלתם כדכתיב (ישעיה א) גם כי תרבו תפלה אינני שומע למה ידיכם דמים מלאו. ומה תקנתא רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם ואז לכו ונוכחה. ומפלגא דיומא לפניא ריבעא דיומא קרינן ומפטירין וריבעא דיומא מצלינן ובעינן רחמי דכתיב (עזרא ט) ואלי יאספו כל חרד בדברי אלהי ישראל על מעל הגולה ובמנחת הערב קמתי מתעניתי וגו' ויקראו בתורת אלהים רביעית היום ורביעית היום מתודים וגו':

סימן יט

תנא עוברות ומניקות אין מתענות לא בראשונות ולא באחרונות אלא באמצעיות. תנו רבנן כשאמרו אסיר ברחיצה לא אמרו אלא כל גופו אבל פניו ידיו ורגליו מותר. וכשאמרו אסיר במלאכה לא אמרו אלא ביום אבל בלילה מותר. וכשאמרו אסור בנעילת סנדל לא אמרו אלא בעיר אבל בדרך מותר. הא כיצד יצא לדרך נועל נכנס לעיר חולץ. ירושלמי (ירושלמי מועד קטן ג, ה) אבל ומנודה שהיו מהלכין בדרך מותרין בנעילת הסנדל וכשיבואו לעיר חולצין. וכן בתשעה באב וכן בתענית צבור. אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא כל שהוא משום אבל כגון תשעה באב ואבל אסור בין בחמין בין בצונן. וכל שהוא משום תענוג כגון תענית צבור בחמין אסור בצונן מותר. והלכתא אבל אסור בין בחמין בין בצונן ופניו ידיו ורגליו בחמין אסור בצונן מותר. ולסוך אפי' כל שהוא אסור ואם להעביר את הזוהמא מותר. ובפרק מקום שנהגו (דף נד:) קאמר רבי אלעזר דאסור להושיט אצבעו במים בתשעה באב כמו ביום הכפורים. אע"ג דמשמע הכא דאבל ותשעה באב שוין לענין פסק הלכה החמירו בתשעה באב יותר מבאבל:

מתני' עברו אלו ולא נענין ב"ד גוזרין עוד שבעה תעניות על הצבור. ומה אלו יתירות על הראשונות שבאלו מתריעין ונועלין את החנויות ובשני מטין עם חשיכה. ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת:

גמ' אמרו ליה רבנן לרב ששת קאתו רבנן לבי תעניתא כי מסייעי מסאני איקפד. אמר דילמא מיכל נמי קאכלי. אביי ורבא מסיימי אפנתא. אמימר ומר זוטרא מיחלפא דימינא לשמאלא. רבנן דבי רב אשי סיימי כי אורחייהו. סבירו להא דשמואל דאמר שמואל אין תענית צבור בבבל אלא תשעה באב ויוה"כ וכן הלכתא. ר' יהודה נשיאה גזר תליסר תעניתא ולא איעני סבר למגזר טפי אמר ליה רבי אמי הרי אמרו אין מטריחין על הצבור יותר מדאי. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן לא שנו אלא לגשמים אבל לשאר מיני פורעניות מתענין והולכין עד שיענו:

סימן כ

שלחו ליה בני נינוה לרבי כגון אנן דצריכין למטר אפילו בתקופת תמוז כיחידים דמינן ובשומע תפלה או כרבים דמינן ובברכת השנים. שלח להו כיחידים דמיתו ובשומע תפלה. וכן הלכתא ונראה דכ"ש דכיחידים דמו לענין עננו ואין קובעין ברכה לעצמן. וכתב רבינו אבי"ה ששמע מאביו רבינו יואל הלוי ז"ל ומרבינו אליעזר בר שמעון שהיו תמוהין על מה שסמכו הראשונים שמתענין בשביל גזרה או כדי שלא תבא עליהם צרה שמתפלל שליח צבור עננו בין גואל לרופא וכן למה קורין פרשת ויחל דבתום פתא קתני דאין קורין בתורה בתענית יחיד ותענית שני וחמישו ושני שלאחר הפסח ואחר החג נהגו בהן כל תפוצות ישראל ולא הוי כתענית יחיד. והראב"ד ז"ל כתב דנראה לו דהנך תעניות דמתענין באייר ובמרחשון כיון דאיכא דעביד להו ואיכא דלא עביד להו ולא חובה נינהו ולאו על מילתא ידיעה עבדי להו. ואע"ג דמכרזי עלייהו בבי כנישתא כיחידים דמו ואפי' שליח צבור לא יאמר עננו אלא בשומע תפלה. ופרשת ויחל נמי לא איבעיא להו למיקרי ובארץ אשכנז עשאום קבע והכל מתענין וסמכו להו מעשה דאיוב דכי הקיפו בניו לשבעת הימים הקריבו עולות מספר בניו אולי חטאו וברכו השם בלבם. וכן בשמחה ומשתה של ימי המועד אולי חטאו נראה לי דנהי דכיחידים דמו לענין שאלה היינו טעמא דמפ' בירושלמי (פ' אין עומדין) שאין לשנות ממטבע ברכה דסדר י"ח ברכות תיקון נביאים הן ואיך לשנות בהם אבל קהל מקבלים עליהם תענית ודאי רבים מיקרו ויכולין לקבוע ברכה: ובשני מטין עם חשיכה. תנא מטין לעת ערב ובחמישי פותחין כל היום כולן מפני כבוד השבת יש לו שני פתחים פותח אחד ונועל אחד אם יש לו איצטבא בפניה פותח כדרכו ואינו חושש:

סימן כא

מתני' עברו אלו ולא נענו ממעטין במשא ובמתן בבנין ובנטיעה באירוסין ובנשואין ובשאילות שלום בין אדם לחבירו כבני אדם הנזופים לפני המקום. היחידים חוזרין ומתענין עד שיצא ניסן. יצא ניסן הגשמים סימן קללה שנאמר (שמואל א יב) הלא קציר חטים היום אקרא וגו':

גמ' תנא בנין בנין של שמחה נטיעה נטיעה של שמחה. איזהו בנין של שמחה זה הבונה בית חתנות לבנו. נטיעה של שמחה זה הנוטע אבורנקי של מלכים. ירושלמי (פ"א ה"ח) הדא דתימא בבנין של שמחה אבל אם היה כותלו גוהה סותרו ובונהו פי' כותלו של בית חתנות: ובשאילת שלום. תנו רבנן חבירים אין ביניהם שאילת שלום ועם הארץ ששאל מחזירין אותו בשפה רפה ובכובד ראש והם מתעטפין ויושבין כאבלים וכמנודים עד שירחמו עליהם מן השמים. א"ר אלעזר אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן נענה כיהושע שנאמר (יהושע ז) ויאמר ה' אל יהושע קום לך למה זה אתה נופל ובירושלמי (פ"ב ה"ו) ובלבד יחיד על הצבור אלא אם כן בטוח הוא בחסידותו שיענה כיהושע בן נון שמא לא יענה ויתחלל שם שמים ויאמרו אין תוכו כברו. יצא ניסן הגשמים סימן קללה. ירושלמי (פ"א ה"ח) א"ר אסי בר אבין הדא דתימרא בשלא ירדו להם גשמים מכבר. אבל ירדו להם גשמים מכבר סימן ברכה הם:

הדרן עלך מאימתי פרק שני