חידושי הרמב"ן על הש"ס/תענית/פרק א

על ש"ס: חידושי הרמב"ן | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף יא עמוד ב

עכשיו אני חוזר לפרש קצת דברים שצריכין לי ביאור מה שאמרו לעיל אין ת"צ בבבל אלא תשעה באב בלבד. וראיתי בפי' רש"י מפני שאין צריכין למטר כל כך אין גוזרין עליהם תענית בחומר זה.

והנה לפי' הזה בשאר ארצות שבח"ל שהן צריכין למטר כא"י יש ת"צ. ועוד קשה דא"כ דוקא לגשמים אבל לשאר צרות שמתריעין עליהם למה לא יהיו נוהגין תענית בחומרות הללו וחטו תשעה באב תענית גשמים הוא וא"ת שאין סדר זה אלא לגשמים אבל לשאר צרות אין גוזרין ת"צ בחומרות אלו זו שיבוש יותר מן הראשונה דהא קתני להו באידך פרקין לשאר צרות לחומרא כדתנן סדר תעניות האלו האמור ברביע' ראשונה אבל צמחין ששנו מתריעין עליהן מיד וכולה מתני' דש"מ כחומרא דקתני באחרונות מה אלו יתרות שבאלו מתריעין אותה בשאר צרות מיד כדקתני ואזיל בסדרא דמתניתין וברייתא קתני הכא. שאר מיני פורענות לחומרא ור' יהודה נשיאה בשאר צעדים גזר תלת עשרה דתעניתא והיינו כסדרן דמתני' מדקאמר שלש עשרה וברייתא נמי דקתני כשאמרו שלש וכשאמרו שבע לא אמרו אלא לגשמים, אבל לשאר מיני פורעניות מתענין והולכין עד שיענו ליתני נמי לקולא דשאר צרות כשאמרו אסורין במלאכה כו' וכשאמרו אוכלין ושותין מבעוד יום לא אמרו אלא לגשמים אבל לשאר מיני פורעניות מותרין.

ומצאתי בירוש' [ה"ה] א"ר יוחנן כל תענית שב"ד גוזרין להפסיק עוברות ומניקות מתענות א"ר שמואל בר רב יצחק נראין דברים כשגזרו כבר שלא להפסיק אבל אם גזרו כבר מיד להפסיק עוברות ומיניקות מתענות בהן ותני כן עוברות ומניקות מתענות כדרכן בתשעה באב ובת"צ ובג' תעניו' הראשונות יבג' השניות אבל בשבע האחרונות אינן מתענות אעפ"כ אין מנהגין בתפנוקין אלא אוכלות ושותות כדי קיום הוולד, לא כשגזרו כבר שלא להפסיק אתא רבי בר זבדא ר' יצחק בר שילה בשם רבי יוחנן ואפי' גזרו מיד להפסיק אין עוברות ומניקות מתענות בהן הנה זו הסוגיא כולה בפשיטות היא אומרת שב"ד גוזרין לפעמים במקצת התענית להפסיק בראשונות מבעוד יום ובגשמים ודאי לא עבדי אלא כדתנן בסדר תעניות אלא בשאר צרות משכחת לה דכל היכא דתנן מתריעין מיד מפסיקין בהן ונוהגין בחומר שבאחרונות של גשמים.

והראב"ד ז"ל כתב דהא דאמר שמואל אין ת"צ בבבל אלא תשעה באב בלבד יש מפרשים משום דבבבל טובעני נינהו ולאו מילתא היא אטו תשעה באב משום גשמים הוא על צרה אחרת היא והלא על כל צרה אחרת מתענין וא"כ מ"ש בבל מא"י אלא אין שום ת"צ בבבל שיאסרו במלאכה מפני שהם עניים ולא ברחיצה וסיכה מפני שאין האויר בריא וכן נעילת הסנדל כל אלו דברי הרב ז"ל.

והנה לפי דבריו נמי אין הענין נוהג אלא בבבל שיש להם העוני הזה והחולשה הזאת ועוד בתשמיש המטה לדבריו אסורין הם, ושמא יש לדחוק בדבריו ולומר שלא רצו להטריח על הצבור בשאר ארצות לפי שיש מקומות שהם עניים וחלושים ומקומות שיש בהם צנה יתירה וצריכין לנעילת מנעל וסנדל וכיון שבטלי קצת הדברים מהם בטל דין ת"צ והשוו כל המקומות בכך חוץ מא"י ומ"מ דברים חלושים הם ואין בהם טעם וריח.

אלא הטעם הנכון מפני ששנינו ב"ד גוזרין על הצבור ואין בח"ל ב"ד שהדיוטות הם ואין כח בגזרתם להשוות תענית שלהם לתענית של תורה שהוא יה"כ ותשעה באב שהוה גזרת נביאים.

וראיתי בירושלמי כתיב יצא חתן מחדרו זה נשיא וכלה מחופתה זה אב ב"ד ר' חלבו אמר לר' יודן נשיא פוק עמן בצערן עביד א"ר יוסי הדא אמורה אילין תענין דאנן עבדין לית אינון תענין למה דצית נשיא עמן וגם זה מן הטעם המבטל דין ת"צ בבבל וכל ת"ל לפי שאין שם נשיא ולא אב ב"ד שמתענין עמהם ולובשים חלוקן של ישראל והן שגוזרין התענית על הצבור והצבור מקבלים עליהם דעתם וגזרותיהם וכדאמרינן נמי לקמן דבי נשיאה גזר תעניתא ולא אודעי לר' יוחנן ולר"ש בן לקיש לצפרא אודיענהו א"ל ר"ל לר' יוחנן הא לא קבלינן א"ל אנן בתרייהו גרירנן הילכך כיון דקבלה נמי לא צריכא הו"ל ת"צ אבל בח"ל שאין נגררין אחר נשיא וכל א' וא' צריך קבלה בפ"ע כתענית יחיד הוא וזהו טעם נכון וברור ומה שאמרו אין ת"צ בבבל כלומר אין תענית בח"ל שכן חכמים מזכירין בתלמוד ח"ל בשם בבל כמ"ש אין דנין דיני קנסות בבבל מפני שאין סמיכה אלא בארץ והוא הלשון והטעם לת"צ כמו שפי' כנ"ל ומן הטעם הזה נלמוד שלא אמרו בקולא זו אלא שלא יאסרו במלאכה ובענינין הללו אבל לענין תפלות מתפללין כ"ד בח"ל ומתריעין ויש להם נעילה כמ"ש למעלה דלענין אפושי רחמי לא גרעי ומצאתי להר"מ במז"ל שהוא סבור שאין מפסיקין בתענית ואין נוהגין בחומרות אילו אלא על הגשמים אבל מודה שמתפללין בהם כ"ד ומתריעין ומתפללין בכל מקום, ואין זה נכון:

דף יג עמוד א

אמר רפרם אמר רב חסדא כל שהוא משום אבל. כגון ט' באב והוא הדין לאבל אסור בין בחמין בין בצונן. ואמר רב חסדא אבל אסור להושיט אצבעו בחמין. ומסקנא והלכתא אבל אסור בין בחמין בין בצונן. ופניו ידיו ורגליו בחמין אסור בצונן מותר ולסוך אפילו כל שהוא אסור. ואם להעביר את הזוהמא מותר. ואצ"ל במי שהיו חטטין בראשו דסך כדרכו ואינו חושש. וכן אם היה מלוכלך בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינה חושש. ומי שתכפוהו אבילות רוחץ כל גופו בצונן (שם ע"ב) דא"ר אבא הכהן משום ר"י הכהן מעש' ומתו בניו של ר' יוסי הגלילי ורחץ בצונן כל שבעה ואוקימנא כשתכפוהו אבליו. דתניא תכפוהו אביליו בזה אחר זה הכביד שערו מיקל בתער ומכבס כסותו במים. ואמר רב חסדא בתער אבל לא במספרים. במים אבל לא בנתר ולא בחול. גבי רחיצה נמי כיון דתכפוהו אבליו רוחץ בצונן אבל לא בחמין.

בפרק היה קורא (ברכות ט"ז ע"ב) רחץ ר"ג בלילה הראשונה שמתה אשתו. אמרו לו תלמידיו לא למדתנו רבינו שאבל אסור לרחוץ. אמר להם איני כשאר כל אדם איסטניס אני מ"ט אנינות דאורייתא ביום הוא דכתיב ואחריתה ביום מר ורבנן הוא דגזרו בלילה ובאיסטניס לא גזרו רבנן. כ' רבינו האיי ז"ל ואין מותר לאבל לרחוץ בלילה אף ע"פ שאומר אסטניס אני. חדא דלא קיי"ל כר"ג דאמר אנינות לילה דרבנן ואע"ג דכתיב שבעת ימים לילות בכלל. ועוד חיישינן מן הרמאין. ולא כל דאמר אסטניס אני שומעין לו. אבל ודאי אי מגליא מילתיה מעיקרא דאית ביה הא מלתא ושאם אינו רוחץ בא לידי סכנה רוחץ בלילה דדמיא לשעת הדחק ולרפואה. משום דאיסטני' ודאי כחולי גדול הוא ממדה זו ולא כל מי שנהג בנקיות בשרו איסטניס אלא מי שבא לידי סכנה אם אינו רוחץ ע"כ דברי הגאון. ואנו עתידין לכתוב בדין אנינות לפנינו.

אבל זו שאמר שלא כל האומר איסטניס אני שומעין לו והמתנהג בנקיות מתירין ברחיצה. יפה כיון. (שלא בא) [ולא שבא] בכך לידי סכנה ממש דוקא. דאם כן אפילו ביום ראשון נמי מותר. [אלא] לכל המצטער הרבה ובא לידי מיחוש בכך לפי מה שהורגל מתחלה. דהא מימר קאמרינן ואם להעביר את הזוהמא מותר.

לרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל: ואם צריך טבילה לטהרה מותר. דתניא [תענית י"ג ע"א] כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בתשעה באב בין ביה"כ ומסתברא דוקא טבילה בזמנה משום דקיימא לן טבילה בזמנה מצוה. אבל כגון נדה שלא בזמנה אסורה בימי אבילו' והכי איתוקמא בפרק יום הכפורים (יומא פ"ח ע"א) דגרסינן התם הזב והזבה והיולדת והמצורע ובועל נדה וטמא מת טבילתן בלילה. בעל קרי טובל והולך כל היום כולו. ר' יוסי אומר מן המנחה ולמעלה לא יטבול. ואוקימנא בדצלי והוינן בה אי דצלי מאי טעמייהו דרבנן ופרקינן קסברי רבנן טבילה בזמנה מצוה.

וראיתי בתוספות שהם מפרשים ז"ל דאפילו טבילה שלא בזמנה נמי מותרת לדברי הכל. אלא תנא קמא חיובי מחייב לבעל קרי לטבול כל היום. ורבי יוסי פטר ליה מן המנחה ולמעלה בדצלי. הא אם רצה טובל הוא בין בזמנה של טבילה בין שלא בזמנה. וכך הם גורסים ר' יוסי אומר מן המנחה ולמעלה אינו צריך לטבול. תדע דהא אידך ברייתא קמייתא תני התם כל חייבי טבילות טבילתן ביום נדה ויולדת טבילתן בלילה בעל קרי טובל והולך עד המנחה והא האי תנא קסבר טביל' בזמנה לאו מצוה. ולפיכך מן המנחה ולמעלה לא ואם כן חייבי טבילות ונדה ויולדת למה הן טובלין. אלא שמע מינה שכל חייבי טבילות מותרין לטבול אם רצו. ובעל קרי חייב לטבול עד המנחה ומן המנחה ולמעלה אם רצה טובל הוא.

ואין הדרך הזו מחוור לי שגרסת כל הספרים וכן בתוספתא מן המנחה לא יטבול ועוד אי בטבילה שלא בזמנה למה לי למתני כל חייבי טבילות טבילתן ביום נדה ויולדות טבילתן בלילה שלא בזמנן בין ביום ובין בלילה הן טובלין אלא רישא בטבילה בזמנה וסיפא קתני בעל קרי עד המנחה. אע"ג דהא שלא בזמנה דמסתמא לאו ברואה קרי ביום הכפורי' איירי. והא דקתני באידך ברייתא ר' יוסי אומר מן המנחה ולמעלה לא יטבול ולא (פליגי רבנן) [פליג] נמי ארישא בזב וזבה דלא יטבלו. כיון דסבירא להו טבילה בזמנה מצוה משום דאיכא זב שרא' קרי ונד' שפלט' שכבת זרע. וכך איתא בדוכתי' במס' ברכו' כך נראה לי. אי נמי חדא דאית ביה תרתי קמ"ל.

ובספר הישר פוסק דטבילה בזמנה לאו מצוה כדתנן דיה טבילה באחרונה וליתא להך מתניתין דקתני כל חייבי טבילות טובלין כדרכן אלא הלכתא כר' יוסי ולא כן פסקו הגאונים ז"ל.

ירושלמי בפרק היה קורא (ברכות ב,ז) תני מקום שנהגו לרחוץ אחר המטה מרחיצין ובדרום מרחיצין אמר ר' יוסי בר' בון מי שהוא מתיר את הרחיצה עושה אותה כאכילה ושתיה הדא דתימא ברחיצה של תענוג אבל ברחיצה שאינו של תענוג עלו לו חטטין מותר ונראה מכאן שהיו במקצת המקומות נוהגין הקרובים והמברין להרחיץ את האבלים קודם הבראה לפי שעשו אותה כאכילה ושתיה שצריכה להם הרבה מפני שהן צריכין להעביר מהן זוהמת המת והשיבת' המתחוללת עליהן והיו מתירין זו הרחיצה הראשונה ואחר כך היו נוהגין איסורן ברחיצה כל שבעה. וגמרא דילן בדרבן גמליאל לית ליה האי מנהגא ואי נמי אית ליה דלמא רחיצה שניה רחץ בליל' לפי שלא הית' דעתו מיושב' עליו בכל יום עד שירחץ בחמין בשעת שכיבה ויסוך בשמן ערב שלהן. הילכך אי איכא דוכתא דנהגי בהרחצה זו אין ממחין בידן. ואשה נמי בימי אבלה לא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט דכל הני באבילות כרחיצה דמי ואסור. דתניא (מ"ק כ' ע"ב) וכן היא שמת חמיה או חמותה אינה רשאה להיות כוחלת ולהיות פוקסת. והתם אמרי' (תענית י"ג ע"ב) אין הבוגר' רשאה לנוול עצמ' בימי אבל אביה ואוקימנא אכיחול ופיקוס דבוגרת מותרת ונערה ואשת איש אסורה. הא ברחיצה דחמין אפילו בוגרת אסורה משום דאיפשר בצונן וכן הלכה:

דף יד עמוד א

והא דאמרי' במה מתריעין ר"י אומר בשופרות. אינו נכון לפרש שחלקו על הלשון לבדו אם נקראת התרעה בפה וכ"ש שנאמר דלמאן דס"ד מעיקרא מאן דאמר בפה לח אמר בשופרות דלית ליה לרב יהודא בר שילא התרעה בשופרות דהא תני לקמן תקעו הכהנים תקעו בני אהרן כו'.

אבל העיקר הנכון לומר דרב יהודא סבר התרעה דקאמר מתניתין במה אלו יתרות על הראשונות בשופרות היא דבאחרונות מתריעין בהן בשופרות הא בענינו אפילו בראשונות ובשניות עושין כן אם ראו ב"ד לאפושי רחמי לפי צורך שעתן ורבי יהודה בריה דרב שילא סבר התרעה דקתני מתניתין בעננו הוא לומר שאין עננו זה אלא בשבע אחרונות והיא צעקה שאומר שליח צבור לאחר תפלה עננו אבינו עננו עננו בוראנו עננו וכולה ענינא בתעניות כמו שאומרים עכשיו בימים שבין ראש השנה ליום הכפורים.

ואמרי' קס"ד מאן דאמר עננו לא אמר בשופרות פי' דבעננו אלו יתרות על הראשונות אבל בשופרות אין אלו יתרות עליהן דבשניות נמי תוקעין בשופרות והתניא אין פוחתין משבע תעניות על הצבור ובהן שבע התרעות וסימן לדבר יריחו דהוו שבע בשופרות מדקתני שבהן שבע שבע התרעות אלמא ליכא התרעה בשופרות אלא (בג') האחרונות ומסקינן אלא בשופרות דכ"ע לא פליגי דקרי להו התרעה ובהם האחרונות יתרות על הראשונות כי פליגי בעננו דמר סבר עננו נמי קרי לה התרעה וליתא אלא באחרונות וכי קתני מתריעין בכולהו גווני התרעות קאמר ומר סבר נא מיקרי הכי ואפי' בראשונות נמי אית'.

וקשיא לן היכי אמרינן הכא בשופרות והא התרעה דתעניות בחצוצרות היא כדתנן ובתעניות בשל זכרים כפופים ופיו מצופה כסף ושתי חצוצרות משני צדדים שופר מקצר וחצוצרות מאריכות שמצות היום בחצוצרות ותניא התם בד"א במקדש אבל בגבולין מקום שיש שופר דהיינו בראש השנה ויובל אין חצוצרות מקום שיש חצוצרות דהיינו תעניות אין שופר וי"ל דהאי תנא במקדש קאי דאיכא שופרות בתעניות ומשום דבעא למיתנא סימן לדבר יריחו דאינון שבע תקיעות בכהנים ושבע ימים נקט הכי לסיומי למיליה כולה מילתא ביריחו כנ"ל.

עוד י"ל דלא קפיד תנא למיקרי שופרא לחצוצרת' דאשתני שמייהו לא אתא אלא לאפוקי התרעה בפה אבל בירוש' נראה שהם סבורין דתקיעה דתענית בשופרות ממש היא לפי שמצינו שם במס' ראש השנה קומי ר' יהושע בן לוי תוקעין בתעניתא בשופר ר' יוסי בעי דיתקעון קמוי בחצוצרתא ולא שמיע דתני חצוצרות במקדש אבל לא בגבולין ובמכלתין נמי אמור בירוש' למה תוקעין בקרנתא לומר חושבינהו כאלו גועים כבהמה לפניך.

ושוב מצאתי בתשובות הגאונים ז"ל שמנהגנו לתקוע בתעניות בשופרות ולפי זה יש לי לדחוק ולומר דחצוצרות ליתנהו בגבולין אלא בשעת מלחמה דכתיב כי תבואו מלחמה חצוצרות בכנופיא דכל ישראל כתיב הילכך במקדש בתעניות דהיא כנופיא דכל ישראל מצות היום בחצוצרות ובשופר נמי תוקעין משום דכתיב בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' אבו בגבולין בשעת מלחמה בחצוצרות בלבד תוקעין ומתפללין כסדר התעניות כדאמרינן בגמרא לפי שאין אומרין זכרונות ושופרות אלא בראש השנה וביובל ובשעת מלחמה אלמא בשעת מלחמה אומר זכרונות ושופרות ותוקעין בחצוצרות דקראי נינהו הא בשאר תעניות התרועה גמרינן בהו אבל בשופרות הוא דומיא דראש השנה. ובפ' משוח מלחמה גבי מלחמת מדין דריש וחצוצרות התרועה בידו אלו השופרות ולא ידעתי אם שלא דקדקו בלשונם או שאין חצוצרות אלא במלחמת אויבים הצרים עליהם בארץ כדכתיב בארצכם על הצר הצורר אתכם דלמה להם לפרש אלו השופרות אלא לכך.

וראיתי להראב"ד ז"ל דלאו על שופרות של ברכות קאמר דהנהו חצוצרות תני וכהנים הוו אבל בתקיעה שלאחר תפלה קאמר כשמרבין בתחנונים תוקעין בשופרות כדי להזכיר אינו של יצחק ובירושלמי למה תוקעין בקרנות לומר הנה אנו גועין לפניך כבהמה והיינו דקתני ברייתא שבע תעניות ובהם ז' התרעות ואם על תקיעות של ברכות קאמר טובא הוו אלו דבריו ז"ל. ולאו מילתא היא שכבר הוכחנו מן סוגית הירושלמי שבמסכת ראש השנה שאין להם בגבולי אלא שופר ואין להם חצוצרות כלל ועוד שהברייתא מפורשת היא ובהן שבע שבע התרעות כלומר שבע התרעות בכל תענית ותענית דשבע ברכות נינהו כדתנן על השביעית הוא אומר ועל כל ברכה תקיעה וכדקתני לה בהדיא באידך פרקין והשמיט הסופר מנוסח הרב ז"ל שבע אחד אבל בכל הנוסחאות שבע שבע התרעות כתוב בהן וסימן לדבר יריחו: