ר"ן על הרי"ף/תענית/פרק א


דף א עמוד אעריכה


מאימתי מזכירין גבורות גשמים. בהזכרה בעלמא כגון משיב הרוח ומוריד הגשם ואין זה לשון שאלה כלל ובגמרא מפרש דמשום שיורדין בגבורה דהכי רמז בקראי קרי להו גבורות גשמים:

 ר' אליעזר אומר מיו"ט הראשון של חג. מפרש בגמ' דמלולב קא גמר לה שבא לרצות על המים ומתחילין לנוטלו מיו"ט הראשון של חג הלכך בתפלת יוצר נמי של יו"ט ראשון מזכירין גבורות גשמים ומיהו מאורתא לא מתחילינן כשם שאין מתחילין ליטול את הלולב בלילה:

 אמר רבי יהושע הואיל ואין הגשמים סימן ברכה בחג. כשיושבין ישראל בסוכה ויורדין גשמים סימן רע הוא כדאמרינן בפ' הישן (דף כח א) משל לעבד שמזג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו כלומר אי אפשי בשמושך:

 אמר לו אף אני לא אמרתי לשאול. שיהו שואלין גשם אלא לספר בשבחו של הקב"ה שהוא משיב הרוח ומוריד הגשם בעתו בשעה שהוא צריך לעולם ומשום דרצוי המים בחג שארבעה מינים שבלולב אינן באין אלא לרצות על המים מתחיל להזכיר מים בחג ביום ראשון:

 א"כ לעולם יהא מזכיר. לדידך דאמר' דמשיב הרוח ומוריד הגשם בעונתו משמע כל הימים יכול להזכיר ואין מחזירין אותו ובגמרא [דף ב ב] מפרש דאין ה"נ לר' אליעזר שאם בא להזכיר כל השנה כולה מזכיר דבעונתו משמע מיהו מיו"ט הראשון של חג עד סוף ימות הגשמים רמי חיובא עליה ולא קי"ל לא כר"א ולא כרבי יהושע אלא כר"י כדאיתא לקמן:    גמ' תנא בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר ואם בא להזכיר מזכיר. פירשו בו דתרתי קאמר לא חייבו חכמים להזכירם בזמנם טל בימות החמה ורוח בימות הגשמים ואף אם בא להזכירם שלא בזמנם מזכיר ואין בכך כלום שכיון שאין נעצרים אין הזכרתם מעלה ולא מוריד בשום זמן ולא משמע לי הכי דא"כ על מה נהגו עכשיו להזכיר רוח בימות הגשמים ולשאול טל בין בימות החמה בין בימות הגשמים מאחר שאין סמך להזכרתן כלל ולא משמע משום דאמרי' לא חייבו הוא דנהגין בהו לפיכך נראה לי דהכי קאמר טל ורוחות כיון שאין נעצרין לגמרי אע"פ שפוחתין ומוסיפין ואיכא נמי טל ברכה דמעצר כדאיתא בגמרא לא חייבו חכמים להזכיר דאין החיוב אלא במה שהוא נעצר לגמרי ואעפ"כ אם בא להזכיר כדי שיתוספו בזמן הראוי להם מזכיר וזכור לטוב וגרסינן נמי בגמרא תנא בעבים וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר ואם בא להזכיר מזכיר ומפרש בגמרא דעבים נמי מהנו לארעא ואיכא מינייהו דלא מיעצרו והיינו חרפי ופרש"י ז"ל דחרפי עבים שלפני המטר והראב"ד פירש דחרפי [היינו עבים] דבזמן זרעים חרפי:    וצריך לתת טעם למנהגנו שהרי בטל וברוחות ובעבים שנינו בשוה לא חייבו חכמים להזכיר ואם בא להזכיר מזכיר ואנו משנין כל אחד מחברו שאנו מזכירין הרוח בימות הגשמים בלבד ולא שואלים אותו כלל ושואלין את הטל בין בימות החמה בין בימות הגשמים ואין מזכירין אותו בימות הגשמים ועבים אין שואלין ולא מזכירין לא בימות החמה ולא בימות הגשמים ונ"ל דהיינו טעמא משום דאע"ג דאמרי' בטל וברוחות אם בא להזכיר מזכיר אין דינן שוה שהטל מתבקש בין בימות החמה בין בימות הגשמים כדאמרינן בגמרא [דף ד א] שאמר הקב"ה לישראל אני אהיה לך דבר המתבקש לעולם שנאמר (הושע יד) אהיה כטל לישראל ורוח אינו כן שאינו מתבקש אלא בימות הגשמים כדי לנגב לחות הארץ שהוא מרובה אבל בימות החמה לא וראיה לדבר מדאמרי' בסמוך בימות החמה אמר משיב הרוח אין מחזירין אותו אלמא אינו מתבקש בימות החמה דאם איתא דמתבקש פשיטא דאין מחזירין אותו דאדרבה כשהזכירו זכור לטוב ולפיכך נהגו לומר טל בתפלה בין בימות החמה בין בימות הגשמים ולא נהגו לומר רוח אלא בהזכרה בימות הגשמים וזה שנהגו בימות הגשמים לומר טל בשאלה ולא בהזכרה ורוח בהזכרה ולא בשאלה כדי לעשות היכר ולידע שמצות הזמן במטר לא בטל ורוח ואלו הוזכרו שניהם בהזכרה ובשאלה לא היה נודע איזה מהן עיקר ולפיכך טל ורוחות שאין הזכרתן חיוב לא הנהיגו להזכירן אלא בימות הגשמים או בהזכרה או בשאלה ולא בשתיהן ומן הטעם שכתבתי ולפי שהטל מתבקש לעולם משא"כ ברוח יחדו מקומו בשאלה שהוא מקום יותר עיקרי ורוח שאינו מתבקש כ"כ הנהיגו לאמרו בהזכרה ומה שלא הנהיגו להזכיר בעבים כלל אפשר שהוא מפני שאין תועלתן ניכר לבריות ואם יאמרו מעלה עננים ומוריד הגשם יראה להם שהוא לשון יתר ושלא לצורך ואפשר ג"כ דתנא דברייתא קמייתא לא מודה לבתרייתא בעבים שאם בא להזכיר מזכיר דאפשר דס"ל בהו דאינו מזכיר כלל מפני שאין ברצוי רבויין תועלת אבל ליכא למימר דברייתא בתרייתא נמי פליגא אקמייתא בטל שהרי טל דבר המתבקש לעולם הוא ולפיכך הנהיגו להזכיר בתפלה טל ורוחות על הדרך שכתבתי ולא הנהיגו להזכיר עבים:    אמר רבי חנינא בימות החמה אמר משיב הרוח אין מחזירין אותו. כיון שאינו נעצר:

 מוריד הגשם מחזירין אותו. דהא מעצר ואינו יפה בימות החמה ופשטא דמילתא משמע דאמר מוריד הגשם ולא אמר מוריד הטל דסתם אמר מוריד הגשם בימות החמה הוא משום דנקיט סירכיה דימות הגשמים דמזכירין גשם בלא טל אבל כשהזכיר טל וגשם אפשר שאין מחזירין אותו. ובסמוך נשא ונתן בזה:

 בימות הגשמים לא אמר משיב הרוח אין מחזירין אותו. לפי שאינו נעצר:

 לא אמר מוריד הגשם מחזירין אותו בפשטיה משמע שהזכיר טל ולא גשם אבל בירושלמי אינו כן ויתבאר בסמוך:

 ולא עוד אלא אפי' אמר מעביר הרוח. שלא יבא:

 ומפריח הטל. שלא ירד אין מחזירין אותו לפי שאין נעצרין וכ"ש שאם לא הזכיר טל בימות החמה אין מחזירין אותו והוא שלא הזכיר תחתיו גשם:    ירושלמי רבי זעירא בשם רבי חנינא היה עומד בגשם והזכיר של טל אין מחזירין אותו בטל והזכיר של גשם מחזירין אותו והא דתניא בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר ואם בא להזכיר מזכיר. פי' אסיפא פריך דקס"ד דמקשה דמשום הכי קאמר היה עומד בטל והזכיר של גשם מחזירין אותו לפי שלא הזכיר של טל ומשום הכי פריך עלה מדתניא בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר וכו' ופריק לא דמי ההוא דמצלי ומיקל כלומר מקלל שהגשמים סימן קללה הן בימות החמה לההוא דלא מצלי ולא מיקל כלומר דלא מצלי שאינו מזכיר טל ואינו מקלל ג"כ בהזכרת גשם א"נ אפשר שיהא פי' מיקל מקלקל ולפי זה קרוב הדבר שכל שהזכיר גשם אע"פ שהזכיר טל ג"כ מחזירין אותו מפני שקלל אבל הרמב"ן ז"ל אומר שאין פי' הירושלמי ברור בכך שאלו היה המתרץ בא לתרץ ולומר דלאו משום דלא אידכר טל מחזירין אותו אלא משום דאדכר גשם ואפי' כשהזכיר טל וגשם קאמר דמחזירין אותו לא היה נופל על זה לשון לא דמי אלא כך היה ראוי לומר טעמיה דר' חנינא משום דמיקל ולפיכך אמר שאלולי שהרב אלפסי ז"ל פסק בהלכותיו זה הירושלמי היה נראה שדעת המתרץ נוטה לדעת המקשה דמש"ה מחזירין אותו לפי שלא הזכיר טל שאלו הזכיר טל ומטר בימות החמה אין מחזירין אותו אבל מפני שהזכיר מטר ולא טל מחזירין אותו ואע"פ שלא חייבו חכמים להזכיר בטל דלא דמי ההוא דמצלי ומיקל כלומר שנזדקקו לשאול ומיקל ומזלזל בטל שהוא שואל גשם שאינו צריך לו וטל אינו שואל לההוא [דלא] מצלי ולא מיקל כלומר שאינו שואל כלל לא טל ולא מטר שאין זה מזלזל ומיקל בטל ובמטר אלא שאינו מזכירו ולא ס"ל לבני מערבא שאם אמר מפריח הטל שאין מחזירין אותו אלא כיון שהוא מזלזל ומיקל בו מחזירין אותו ולשון מיקל נמי לשון קולא משמע ולא לשון קללה ועוד שהגשמים בימות החמה אינן סימן קללה אלא בשלא ירדו גשמים קודם לכן הא בשירדו סימן ברכה הם דגרסינן בירושלמי עלה דמתני' דתנן יצא ניסן וירדו גשמים סימן קללה הם א"ר יוסי בר' אבין הדא דאיתמר בשלא ירדו גשמים מכבר אבל ירדו


דף א עמוד בעריכה

גשמים [מכבר] סימן ברכה הם וכתבו הרב אלפסי ז"ל בסוף פירקין הלכך משמע דכי אמר לההוא דמצלי ומיקל היינו משום שהיקל בטל שלא הזכירו והזכיר גשם ולפי זה ליתיה להאי ירושלמי שאין לך מזלזל בטל יותר ממי שאומר בו מפריח הטל ואפ"ה אמרינן בגמרא דילן דאין מחזירין אותו והוא ז"ל נדחק לפרש ולומר כדי לקיים הירושלמי שיותר הוא מזלזל בטל מי שאינו מזכירו ומזכיר גשם ממי שאומר מפריח הטל וגם הוא ז"ל כתב שאין זה נכון ולפיכך נ"ל דמיקל לשון קללה הוא והאי דקאמר לא דמי דמצלי ומיקל ולא אמר דטעמיה דר' חנינא משום דמיקל היינו משום דמתרץ גופי' ס"ל דמשום שלא הזכיר טל והזכיר גשם הוא דמחזירין אותו אבל הזכיר שניהם אין מחזירין אותו שאין הגשמי' בימות החמה קללה גמורה מן הטעם שכתבתי אדרבה ברוב השנים סימן ברכה הם ומיהו כשהניח להזכיר טל שהוא דבר המתבקש לעולם והזכיר גשם שהוא לפעמים סימן קללה אחר שיצא ניסן והכתוב מזכירו לקללה הלא קציר חטים וגו' מחזירין אותו ונמצאת אומר לפי זה דכי אמרינן דבימות החמה אמר מוריד הגשם מחזירין אותו היינו דוקא בשלא הזכיר טל אלא [סירכא] דימות הגשמים נקט כפשטא דמילתא אבל הזכיר טל וגשם אין מחזירין אותו:    היה עומד בגשם והזכיר של טל אין מחזירין אותו והתניא אם לא שאל בברכת השנים וכו'. פירוש השתא מיהדר למיפרך ארישא דאמר דהיה עומד בגשם והזכיר של טל דאין מחזירין אותו ואמאי והא לא הזכיר גשם ותניא דכל שלא אמר גבורות גשמים מחזירין אותו ומשני דההוא דוקא בדלא אדכר לא טל ולא מטר אבל זה כיון שהזכיר טל אע"פ דלא אמר גשם אין מחזירין אותו ויש לתמוה על הרב אלפסי ז"ל למה כתב זה הירושלמי בהלכותיו דכי אמרי' בגמ' לא אמר מוריד הגשם מחזירין אותו מסתמא משמע דנקיט סירכיה דימות החמה ואדכר טל ולא מטר ואפ"ה אמר דמחזירין אותו ועוד דאם איתא להך סברא דירושלמי אדאשמועינן רבי חנינא בגמ' דילן לא אמר משיב הרוח אין מחזירין אותו לישמעינן רבותא טפי דלא אמר מוריד הגשם אין מחזירין אותו כיון דאמר ומוריד הטל ועוד דכיון דהא דירושלמי והא דגמ' דילן משמיה דר' חנינא אמרוה אם איתא דס"ל לתלמודא דידן הכי הוה ליה לתלמודא לאיתויי הכא דאלו מאי דאמרי' בגמרא דילן לא אמר מוריד הגשם מחזירין אותו לא קמ"ל מידי דברייתא שלימה היא ולפיכך כתב הראב"ד ז"ל אילו הסכים התלמוד שלנו עם הירושלמי לא היה מניחו זה מי שסדר הברייתא שלנו ועכשיו שכתבו ה"ר הגאון רבי יצחק ז"ל אין בידינו לדחותו ומיהו כתב הרמב"ן ז"ל דהבו דלא לוסיף עלה דבהזכרה הוא דאיתמר ואין דנין כן בשאלה לפי שיש שבח והודאה [בזכירת טל] במה שאינו נעצר כמו שיש במה שהוא נעצר לפיכך הזכרת [טל] רצוי גבורת גשמים עומדת במקומה אבל היאך יתכן לומר בשאלה שתהא שאלת מה שאינו צריך לשאול עולה לו במקום מה שצריך לשאול הא ודאי ליתא:    תו גרסי' התם התפלל ואינו יודע מה הזכיר א"ר יוחנן כל שלשים יום מה שהוא למוד הזכיר מכאן ואילך מה שהוא צריך הזכיר.  פירוש כגון שהוא עומד בטל והתפלל ואינו יודע אם הזכיר גשם אם לא שאם הזכיר גשם מחזירין אותו ואמר רבי יוחנן כל שלשים יום מה שהוא למוד הזכיר ומסתמא הזכיר גשם ולא טל כמו שהוא למוד להזכיר בימות הגשמים ומ"ה מחזירין אותו לפי שהוא מצלי ומיקל כמו שכתבתי למעלה אבל אי אפשר לפרשו להא דר' יוחנן במי שהוא עומד בגשם שאפי' הזכיר מה שהוא למוד בימות החמה כלומר טל ולא גשם אין מחזירין אותו אלא היכא דלא אדכר לא טל ולא מטר וכדאי' בירושל' ואיכא למידק בימות החמה נמי למה מחזירין אותו כל שלשים יום אם הזכיר גשם והלא אינו סימן קללה אא"כ יצא ניסן וכו' ולא עוד אלא שרבי יוסי אמר בשאלת גשמים עד שיצא ניסן ונהי נמי דלית הלכתא כוותיה מ"מ אם עבר והזכיר אינו סימן קללה ולמה מחזירין אותו ואע"פ שהוסיף ואמר מה שלא נתקן הרי מעביר הרוח ומפריח הטל שלא נתקן וכי אמר אין מחזירין אותו י"ל שכיון שרוב הזמן שפוסק מלהזכיר גשם הוא סימן קללה לא פלוג רבנן ואמרי שמשעה שפוסק מלהזכיר גשם אם הזכיר מחזירין אותו:    בבלי בפרק תפלת השחר (דף כט א) אמר רבי תנחום אמר רבי אסי טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים מחזירין אותו. פירוש שאינו יכול לאומרה בשומע תפלה כשאלה שאין מקום למטבע ג' ראשונו' באמצעיות לפי שראשונות אינן אלא שבח והודאה וקבעו גבורות גשמים בתחיית המתים מתוך ששקולה כתחיית המתים אבל אמצעיות שאלה ובקשה הן ולפיכך מה שנתקן במטבע שלהן יש לו מקום בשומע תפלה ולפיכך כתב הרב אלפסי ז"ל דמינה שמעינן דאם טעה ולא אמר גבורות גשמים בתחיית המתים חוזר לראש אבל בתוספות סמכו על מה שאמרו בירושלמי דכוותה אם לא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים אומרה בשומע תפלה [מ"ה אם שאלה שהיא מדוחק אומרה בשומע תפלה] הזכרה שהיא מריוח לא כ"ש ובודאי דלפום גמרא דילן לא משמע הכי דאם איתא ליערבינהו ולימא טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים ושאלה בברכת השנים אין מחזירין אותו מפני שאומר בשומע תפלה אלא ודאי טעה ולא הזכיר גבורות גשמים חוזר ואינו יכול לאומר' בשומע תפילה והא דאוקימנא הא דתניא טעה ולא הזכיר גבורות גשמים ושאלה בברכת השנים מחזירין אותו בדאידכר בתר שומע תפלה הך אוקימתא לצדדין היא דבגבורות גשמים אע"ג דאדכר מקמי שומע תפלה מחזירין אותו אבל בשאלה אין מחזירין אותו אלא כי אדכר בתר שומע תפלה ודאמרינן דכד אדכר בתר שומע תפלה מחזירין אותו כתב רבינו האי גאון ז"ל דמחזירין לשומע תפלה ואין צריך שיחזור לברכת השנים אבל הראב"ד ז"ל כתב שמחזירין אותו לברכת השנים וכמו שאמרו לענין הבדלה בפרק אין עומדין (דף לג א) טעה בזו ובזו חוזר לראש ואין אומרים שיהא לו די בשיחזור ויבדיל על הכוס וכן כתב הר"ם במז"ל בפרק י' מהלכות תפלה. אבל בירושלמי מפורש כדברי הגאון ז"ל ששאלו על זה להיכן הוא חוזר ואסקוה כההוא דאמר ר"ש בר בא בשם ר' יוחנן דאמר בראש חדש אם עקר רגליו חוזר לכתחלה ואם לאו חוזר לעבודה וה"נ אם עקר רגליו חוזר לכתחלה ואם לאו חוזר לשומע תפלה ולא דאמי למאי דאמרי' בהבדלה בטעה בזו ובזו דחוזר לראש דשאני הכא דתפלה חדא מילתא היא הילכך זה שטעה בב' מקומות כל זמן שלא סיים תפלתו חוזר למקום הסמוך לו שטעה בו ועוד דכיון דלא הזכיר שאלה בברכת השנים כבר נתחייב לאומרה בשומע תפלה וכיון דלא אמרה בשומע תפלה הרי הוא כמי שטועה בשומע תפלה:    מתני' אין שואלין את הגשמים אלא סמוך לגשמים. האי סמוך לגשמים איכא למימר דהיינו יו"ט אחרון של חג והכי מסתבר כמו שכתבתי [בחידושי] ואיכא למימר דהיינו ז' במרחשוון כדפסקינן לקמן [דף י א] כר"ג דאמר בז' בו ועל אותה משנה אפרש זמן התחלת שאלה בס"ד:

 ר' יהודה אומר העובר לפני התיבה ביו"ט האחרון של חג וכו'. הא דנקיט העובר לפני התיבה ולא תנא דביו"ט האחרון של חג במוסף מזכירין ולא בשחרית וביו"ט הראשון של פסח בשחרית ולא במוסף היינו טעמא לפי שאמרי' בירושלמי בריש מכילתין אסור ליחיד להזכיר עד שיזכיר ש"צ ומיהו דוקא בגשם אבל בטל אם רצה להזכיר יחיד יזכיר כדאיתא התם ואיידי דנקיט רבי יהודה מילתיה בש"צ ביו"ט האחרון של חג נקט נמי הכי ביו"ט הראשון של פסח אע"פ שאין הפסקת גשם והזכרת טל תלויה בש"צ אי נמי דאפי' בטל אין מזכירין בצבור עד שיכריז ש"צ וכן נראה בירושלמי שאכתוב בסמוך:    ירושלמי מאי טעמא דר"י כדי שיצאו המועדות בטל מפני שהטל סימן יפה לעולם. ואמרו שם עוד ויזכיר מבערב לית


דף ב עמוד אעריכה

כל עמא תמן כלומר ונמצא זה מזכיר טל וזה גשם לפי שיש שאינו בקי בשעת ההזכרה עד שישמע מפי ש"צ והקשו עוד ויזכיר בשחרית אף הוא סבור שמא הזכיר מבערב והואי האי דמדכר מגו דחמי לן דלא מדכרינן בקמייתא ומדכרינן בבתריי' אף הוא יודע שלא הזכירו מבערב פירוש אף הוא סבור שהזכירו מבערב ולשנה אחרת יזכיר מבערב ונמצאו האחרים מזכירין גשם והוא מזכיר טל ומשנה מטבע תפלתו ממטבע תפלת צבור וכי מקשינן ויזכיר מבערב ויזכיר משחרית אי"ט של פסח בלחוד הוא דמקשי' דאלו ליו"ט האחרון של חג בטעמא בכדי שיצאו כל המועדות בטל סגי לן שכשם שבשביל כך אסרו שאלת גשמים עד יו"ט האחרון של חג דאפשר דר"י לא חייש בגשמים בחג סימן קללה אף מפני טעם זה בעצמו אחרוה עד מוספין אבל ביו"ט א' של פסח דכיון שמפני שיצאו כל המועדות בטל הפסיקו בו ההזכרה אע"פ שהוא זמן הגשמים עדיין אם כן יזכיר מבערב ומשני לית כל עמא תמן וכו' כדאיתא התם:    גמ' א"ר אסי א"ר יוחנן הלכה כר' יהודה ואנן דאית לן תרי יומי היכי עבדינן אמר רב מתחיל במוספין. במוספין של שמיני ספק שביעי מתחיל להזכיר מטר דשמא יו"ט אחרון הוא:

 ופוסק במנחה. דשמא שביעי הוא ופוסק נמי בערבית ושחרית של ט' ספק ח' כדינו אם הוא ח' ותמהני אמאי סבירא ליה דפוסק במנחה ולא נתן לכל אחד מהם דין שמיני גמור כמו שאנו נוהגין בהם בכל דיני יו"ט ונ"ל דהיינו טעמא דבשלמא התם לחומרא אבל הכא קולא שייכא ביה דכי מדכריה גשם ביום ראשון שמא שביעי הוא והוה ליה עומד בטל ומזכיר של גשם דמחזירין אותו וכי היכי דר' יוסי הוה מבדיל מיומא טבא לחבריה שהיה רוצה להטיל בשני אף חומרו של חול כאן ג"כ היה רב רוצה לחוש בו לחומרא של חול במה שאפשר ושמואל פליג עליה בגמרא ואמר לאחר שעשיתו קודש תעשהו חול כלומר דלא אפשר למיחש להך חומרא דהא איכא זילותא דיו"ט ומסקינן דכיון שהתחיל שוב אינו פוסק דאי פסקינן מחזי כי חוכא וזילותא:    אמר רבי אבהו מאימתי מברכין על הגשמים משיצא חתן לקראת כלה שירבו המים על הארץ ויעלו אבעבועות מן המטר וילכו זה לקראת זה ואחרים פירשו משיצאו המים הנגרי' ארצה לקראת [הגשם] היורד ואע"פ שלא ירדו עדיין כדי רביעה מברכין עליהן:    מאי מברך אמר רב יהודה מודים אנחנו לך וכו'. אוקימנא לה בפרק הרואה [דף נט ב] בדלית ליה ארעא דהיכא דאית ליה ארעא לא מברך הך ברכה אלא שהחיינו והיכא דאית ליה שותפא בארעא מברך הטוב והמטיב כדתניא קצרו של דבר על שלו מברך שהחיינו ועל של חבירו מברך הטוב והמטיב:    אמר רב פפא הלכך אמרינן לתרוייהו. פי' הרב אלפסי ז"ל לימרינהו לתרוייהו ברוך רוב ההודאות ואל ההודאות והשיב עליו הר"ז ז"ל שאין טעם לחתום בשתים אלו ואחר שחותמין באל ההודאות מה צורך לומר רוב ההודאות לכך פירשו לימרינהו לתרוייהו להא דרב יהודה ודר' יוחנן שצריך לומר מודים אנחנו לך ואלו פינו והרמב"ן ז"ל קיים לדברי ה"ר אלפסי ז"ל בספר המלחמות וכתב דהאי פירושא בתרא לית ביה מששא דהא ר' יוחנן מוסיף הוא כדאמרי' ור' יוחנן מסיים בה וכיון שכן לא שייך למימר בהא הלכך לימרינהו לתרוייהו דהא כולה כר' יוחנן עבדינן ואי הוה צריך למיפסק ביה מידי הוה ליה למימר דהלכה כר' יוחנן אבל עיקר הפי' כדברי הרב אלפסי ז"ל דר' יוחנן מסיים רוב ההודאות ומשמע ליה לשון רבוי כדכתיב [משלי יד] ברוב עם הדרת מלך [שמות טו] וברוב גאונך [ויקרא כה] לפי רוב השנים [אסתר ו ב] ורוב בניו ואקשי' והא משמע נמי רוב ההודאות ולא כולן כדכתיב [שם י] ורצוי לרוב אחיו ולפום הכי תריץ רב' אימא אל ההודאות ואתא רב פפא ואמר [הלכך נימרינהו לתרוייהו רוב ההודאות] ואל ההודאות דכיון דאמר אל ההודאות הרי פי' שאין רוב זה אלא לשון סגיאות ורבוי ומפני שכל טפה וטפה צריכה שבח והודאה צריך להזכיר בחתימה לשון רבוי מעין פתיחה ובמקצת הנוסחאות כתוב ברוך רוב ההודאות והוא [נכון אבל] לשון הספרים כולם שאמרו ברוך רוב ההודאות ולדברי הכל צריך תיקון לומר כן ברוך אל רוב ההודאות או מלך רוב ההודאות ואל ההודאות ושמא עשו רוב זה תואר כמו רב וכן [ישעיה מ] מרוב אונים ואמיץ כח הוא תואר על משקל [קהלת ח] ועוז פניו ישונא [משלי י] מעוז לתום דרך ה' וכן רבים עכ"ל:    מתני' בג' במרחשון שואלין את הגשמים. ר' מאיר היא דאמר בגמ' דזמן רביעה ראשונה בג' במרחשון:

 ט"ו ימים אחר החג כדי שיגיע האחרון שבישראל לנהר פרת. אע"ג דא"י ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה וקי"ל דעשרה פרסי סוגיא דחד יומא כדאיתא בפסחים (דף צד א) ונמצא שאפילו היתה ירושלים עומדת באמצעיתא בבציר מעשרין יומין לא סגי וכ"ש דבעי טפי שהרי ירושלים קרובה ליריחו וירדן יריחו תחומה של ארץ ישראל אפ"ה כיון שהגשמים צריכין לעולם לא רצו לאחר שאלתן יותר מכן שהוא זמן רביעה בינונית לר"מ והם אפשר להם למהר דרכם וללכת יומם ולילה:    גמ' א"ר אלעזר הלכה כר"ג. דאמר בז':

 ובגולה. בבל שהוא טובעני שאינו צריך מטר כל כך:

 עד ששים בתקופה. של תשרי וקי"ל בפ"ק דסנהדרין (דף יג א) יום תקופה מתחיל:    ואיכא למידק הכא היכי פסק ר' אלעזר הלכה כר"ג דהא ר"ג לא אמר הכי אלא מפני תקנתן של עולי רגלים והאידנא בתר חורבן ליכא למיחש לתקנתייהו וכי תימא בזמן שבית המקדש הוא דפסק הכי וכי איצטריך למקבע הלכתא למשיחא איכא למימר דבגמ' אמרינן [דף ד ב] דהיכא דאית ליה פירות בדברא אין שואלין עד ז' במרחשון ומשום הכי פסקינן הלכה כר"ג לומר שכיון שהוקבע זמן זה לבני ארץ ישראל אף כל מי שיראין מן ירידת הגשמים משום פירי דדברא וכיוצא בו מאחרין השאלה עד שבעה במרחשון וכבר כתבתי בחדושי שנראה מדקדוק סוגיית הגמרא דבאתרא דלית להו פירי בדברא ואינו מקום טובעני אלא צורך גשמים כגון ארץ ישראל שואלין תכף אחר החג ונמצא אומר שכל המקומות שוין להזכרה מיו"ט האחרון של חג אבל בשאלה נחלקו לג' דינין כפי חלוק המקומות שבארץ ישראל ובכל המקומות הצריכין למטר כיוצא בה ואין להן פירי בדברא שואלין ומזכירין ביו"ט האחרון של חג והיכא דאית להו פירי בדברא מאחרין השאלה עד ז' במרחשון ובבל שהיא טובעני הרבה עד ס' בתקופה וזהו הדרך היותר מתחוור בעיני וכבר נהגו ג"כ בקצת מקומות לשאול בז' במרחשון אבל מה אעשה והרב אלפסי ז"ל לא הזכיר בהלכותיו פירי דדברא כלל וכתב הא דאמר ר' אלעזר הלכה כר"ג וכתב ג"כ בגולה עד ס' בתקופה נראין שאין לו אלא שני זמנים הללו ושבארץ ישראל מאחרים לשאול אפי' בזמן הזה עד שבעה במרחשון.  ואף הר"ם במז"ל כתב בפ"ב מהלכות תפלה בז' ימים ממרחשון שואלין את הגשמים בברכת השנים כ"ז שמזכיר משיב הרוח ומוריד הגשם בד"א בא"י אבל בשנער וסוריא ומצרים ומקומות הסמוכות לאלו והדומים לאלו שואלין את הגשמים ביום ס' אחר תקופת תשרי וכבר פירשתי סוגיית הגמרא בחדושי ע"פ דרכם ומדבריהם צריך לומר דכי אפסיקא הלכתא כר"ג היינו אפילו לאחר חורבן לפי שהיו מתאספים בכל הסביבות ברגל לירושלים כמו שעושין גם היום ומפני עולים הללו ראוי שנאחר השאלה שהיא היתה עיקר התקנה אבל לא סגי כל כך שנאחר את ההזכרה ולפי זה אין לנו דין שלישי של פירי דדברא כלל ועמדנו על שני דינין בלבד דבא"י בזמן הזה נקיטינן בהזכרה כר' יהודה ובשאלה כר"ג ובגולה כר' יהודה בהזכרה ובשאלה עד ששים בתקופה ומה שתלוי מזה בדקדוק סוגיית הגמרא מפורש בחדושי:    מתני' הגיע י"ז במרחשון ולא ירדו גשמים התחילו היחידים מתענין. ומפרש בגמרא מאן יחידים רבנן וסתמא דהך מתני' כר"מ דאמר לעיל בגמרא [דף ו א] דזמנה של רביעה בכירה בג' במרחשון בינוניות בז' בו אפילה בי"ז בו שהרי אין היחידים מתענין עד שיעבור זמנה של רביעה שלישית כדאמרינן בגמרא שלישית להתענות אבל ר' יוסי פליג עליו ואמר בי"ז ובכ"ג ובר"ח כסליו ולר' יוסי אין היחידים מתענין עד ר"ח כסליו ואמרי' לעיל בגמרא [שם] אמר רב חסדא הלכה כר' יוסי אמימר מתני לה להא שמעתא דרב חסדא אהא דבשלשה במרחשון שואלין את הגשמים ר"ג אומר בז' בו ואמר רב חסדא הלכה כר"ג ולפי זה צריך עיון אי קי"ל כסתם מתני' מדאמר רב חסדא הלכה כר' יוסי אע"ג דבתר הכי אמרי' דאמימר מתני לה וכו' אפ"ה כיון דלישנא קמא לישנא דגמ' ובתרא לישנא דאמימר משמע דאלישנא קמא סמכינן שכענין זה כתב הרב אלפסי ז"ל בפ' ערבי פסחים [סי' תשצה]


דף ב עמוד בעריכה

ולפי זה אין היחידים מתחילין להתענות בארץ ישראל עד ר"ח כסליו אלא מיהו איכא נסחי דגרסינן עלה דהא מתני' דתנן בג' במרחשון שואלין את הגשמים ר"ג אומר בז' בו אמר רב חסדא הלכה כר"ג ולפי זה חזר לשונו דאמימר להיות לישנא דגמרא והלכך קי"ל כסתם מתני' אבל כפי נוסחאות שגורסות א"ר אלעזר הלכה כר"ג וזו היא גירסתו של הרב אלפסי ז"ל קרוב הדבר דקי"ל כר' יוסי ואין מתחילין היחידים להתענות בארץ ישראל עד ר"ח כסליו אבל הרב אלפסי והר"ם במז"ל סמכו על סתם מתני'. ומיהו כל זה אין לו ענין אלא בא"י אבל בגולה כיון שמאחרין את השאלה עד ששים בתקופה נראה לי שאם לא ירדו גשמים עד ששים בתקופה ממתינין אח"כ כדי שיעור שלש רביעיות באומד הדעת ואם לא ירדו התחילו היחידים מתענין וגוזרין שאר תעניות משם ואילך על הסדר השנוי במשנתינו ולא נתבארו אצלי יפה דברי הר"ם במז"ל שכתב בזה בפרק שלישי מהלכות תענית:    גמ' ואמר רב הונא יחידים מתענין ג' תעניות שני וחמישי ושני. פירוש לפי שאין גוזרין תענית על הצבור לכתחלה בחמישי שלא להפקיע שערים כדתנן לקמן באידך פירקין [דף טו ב] ויתבאר שם בס"ד וקמשמע לן רב הונא דלאו דוקא על הצבור אלא הוא הדין נמי ליחידים שאין מתחילין להתענות בחמישי. ודוקא היחידים אבל צבור לא דתנן אין גוזרין תענית על הצבור וכו' ואם התחילו אין מפסיקין טעמא דמילתא דתענית יחיד לא אלים לבטל י"ט הכתובים במגלת תענית כדתניא לקמן בגמרא [דף יב א] יחיד שקבל עליו תענית ב' וה' של כל השנה וארע' בו יו"ט הכתובים במגלת תענית אם נדרו קודם לגזרתנו כלומר שנדר קודם שנתקנה מגלת תענית יבטל נדרו את גזרתנו ואם גזרתנו קודמת לנדרו תבטל גזרתנו את נדרו. ואיכא למידק אמאי תבטל גזרתנו את נדרו והא בשבתות ויו"ט שהן מן התורה תנן בנדרים בפרק פותחין (דף סו א) שפותחין לו לאדם בשבתות וי"ט כלומר שאומרים לו אילו היית יודע שאסור להצטער בשבתות וימים טובים כלום היית נודר אם אמר לאו מתירין אותו אלמא צריכין להתרת חכם וכן בדין שהרי הנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות תרצו בזה דכי אמרינן ידחה נדרו משום גזרתנו היינו לומר שילך אצל חכם ופותח לו בכך כדרך שפותחין בשבתות וי"ט עוד אמרינן דאע"ג דנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות וי"ט ושבתות צריכין היתר חכם אפי' הכי בי"ט אלו של דבריהם עשו בהם חזוק יותר משל תורה ושני תירוצין אלו נדחין מדאשכחן בירושלמי נדר להתענות ונמצאו שבתות וי"ט לוקה ואינו צריך היתר חכם נדר להתענות ונמצאו י"ט של מגלת תעניות ר' חזקיה ור' יודן תרוייהו אמרי ר' ירמיה בשם ר' חייא בר אבא חד אמר מתענה ואינו משלים וחד אמר לוקה ואינו צריך התרת חכם הרי דאמרו כאן שאינו צריך התרת חכם אלמא כי קא אמרי' ידחה נדרו לא בהתרת חכם קאמרי' ובשבתות נמי אמרי' הכי אלמא דלאו מפני שדברי חכמים צריכין חזוק קאמרינן:    אלא עיקרן של דברים דהאי נדר דאמרי' הכא דידחה לא נדר ממש הוא אלא קבלה דתענית בעלמא וקבלה דתענית לא חמירא כנדר גמור למיעקר יו"ט ואפילו דמגילת תענית לפי שאינה אלא קבלה לדבר מצוה ולא נדר גמור כדאמרי' בגמרא [דף יב ב] גבי לוה אדם תעניתו ופורע וכי נדר הוא ואמרי' נמי לא יהא אלא נדר ואעפ"כ כשנדרו קודם לגזרתנו כיון שבשעה שיצאה קבלה מפיו היתה לדבר מצוה שוב אין כח בגזרתנו לבטלה זהו דין תענית יחיד אבל תענית צבור הרי הוא כנדר גמור לפי שיש כח בב"ד לגזור תענית ביו"ט של דבריהם ומשום הכי אמרינן דאם התחילו אין מפסיקין:

 כל ששואלין אותו דבר הלכה וכו'. במסכת כלה פי' שיודע מקומה ולא פירושה ומשום זה אינו ראוי למנותו פרנס על הצבור אבל אילו היה יודע פירושה יחיד הוא כדאמרי' בפרק אלו קשרים (דף קיד א) איזהו יחיד שראוי למנותו פרנס על הצבור כל ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומרה ואפי' במסכת כלה והאי אפי' במסכת כלה יש שפירשו בו שהיא קלה והאי אפילו לקולא אתמר אבל אחרים פירשו שאין רגילות ללומדה והאי אפי' לחומרא אתמר:    והתלמידים עושין עצמן יחידים. התלמידים אע"פ שאינן יחידים עושין עצמן יחידים: ר' יוסי אומר  אע"פ שאינו תלמיד עושה עצמו יחיד מפני שצער הוא לו:    הרי שהיה מתענה על הצרה ועברה או על החולה ונתרפא הרי זה מתענה ומשלים. מסתברא שלא יומו בלבד הוא משלים אלא כל הימים שקבל עליו להתענות וא"ת ואפילו יומו אמאי והא תנן לקמן בפרק סדר תעניות האלו (דף יט א) היו מתענים וירדו להם גשמים קודם חצות לא ישלימו תירץ הראב"ד שלא אמרו שם כן אלא בתענית של גשמים שאין צרה עוברת לגמרי אלא צרת הגשמים בלבד אבל בשאר צרות מפני שאינן כן אמרינן דמתענה ומשלים אבל מדברי הר"ם במז"ל בפרק א' מהלכות תענית נראה שעל היחיד אמרו שהוא מתענה ומשלים בכל הצרות כולן והיינו דקא מייתי לה הכא גבי תענית של יחידים וההיא דאמרינן התם לא ישלימו בתענית צבור דוקא הוא שאין מטריחים על הצבור אלא כפי הצורך בלבד והיינו דתני לה התם בלשון רבים לא ישלימו:    ההולך ממקום שמתענים למקום שאין מתענין הרי זה מתענה ומשלים. כל התעניות שקבלו בני עירו שחייב לעשות כחומרי מקום שיצא משם:

 אל יתראה בפניהם. מפני שמתקנאין בו:

 ניצול ממיתה משונה. שאינו מת לא בחרב ולא ברעב אלא על מטתו:

 אסור לאדם שישמש מטתו בשני רעבון. ואע"ג דאמרינן בפרק יש נוחלין (דף קכ א) גבי יוכבד שהורתה בדרך ולידתה בין החומות ואכתי היה רעב דכתיב כי זה שנתים וגו' ועוד חמש שנים היינו טעמא משום דאיסור תשמיש בשני רעבון אינו אלא משום שישראל שרויין בצער ויורדי מצרים יודעין היו בעצמן שהן שבעים ויוסף נמי יודעין היו בו שהוא שרוי בריוח אבל יוסף היה סבור שהן שרויין בצער ולפיכך לא שמש:

 חשוכי בנים. חסירי בנים שלא קיימו פריה ורביה: שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם אחד מימינו ואחד משמאלו שנאמר כי מלאכיו יצוה לך:

 זו מד' בינונית. שיראין מן המיתה שנאמר כי מחר נמות. אבל ברשעים הוא אומר והיה כזה יום מחר גדול יתר מאד:

 והצדיק אבד. מפני רעות של אלו נאסף הצדיק שאין הקדוש ברוך הוא רוצה שיבקש עליהם רחמים:


דף ג עמוד אעריכה

יחיד שקבל עליו תענית שני ימים זה אחר זה וכו'. זו היא גירסתו של הרב אלפסי ז"ל כמו שכתובה בהלכותיו וכן פירושה יחיד שקבל עליו תענית שני ימים רצופים בתפלת המנחה של ערב יום ראשון למחר מתפלל תפלת תענית אע"פ שלא קבל תענית יום זה האחרון בתפלת המנחה של ראשון אע"ג דמסקינן לקמן שצריך לקבל התענית בתפלת המנחה משום דכיון דקבל עליו מתחלה ב' ימים רצופים תרווייהו כחד יומא אריכא דמו ובתרא לאו תענית שעות הוא אע"פ שאכל ושתה כל הלילה:

 לן בתעניתו וכו'. כלומר קבל עליו בתפלת המנחה יום אחד בלבד ולן בתעניתו למחר אינו מתפלל תפלת תענית אע"פ שלא הפסיק ביניהם ולא אמרי' תענית אריכתא הוא והא קבלה ורישא קמ"ל דקבלה משוי להו חד אע"פ שהפסיק באכילה ושתייה כל הלילה וסיפא קמ"ל דלינה ועינוי לא משויא להו חד יומא אע"פ שלא נפסקו וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפרק א' מהלכות תענית ולפי גירסא זו האי דנקט למחר מתפלל תפלת תענית ולא נקט ערבית מתפלל תפלת תענית כלומר ערבית שלמחרת יום ראשון ולן בתעניתו אין מתפלל ערבית שלאחר יום ראשון לרבותא דרישא נקט הכי דאע"פ שאכל ושתה כל הלילה למחר מתפלל תפלת תענית ואילו ערבית קודם שיאכל היה מתפלל ואין תפלת תענית באה עליו על השבע. אבל גי' רש"י ז"ל יחיד שקבל עליו תענית אע"פ שאכל ושתה כל הלילה למחר מתפלל תפלת תענית לן בתעניתו למחר אין מתפלל תפלת תענית והכי פי' יחיד שקבל עליו תענית מבעוד יום דאמר הריני בתענית למחר אע"פ שאכל ושתה כל הלילה והוא משכים בכרס מלאה מתפלל תפלת תענית בשחרית וכ"ש במנחה לן בתעניתו כגון שהתענה יום א' ונמשך בתעניתו כל הלילה שלאחריו למחר אינו מתפלל תפלת תענית אע"פ שהוא מתענה לפי שאין תעניתו אלא תענית שעות שלא קבלה קודם לכן דאע"ג דקי"ל דמתענין לשעות ומתפללין בהן תפלת תענית היינו דוקא כשקבל עליו להתענות אותן שעות כמו שאכתוב בסמוך בס"ד ודקדקו מכאן לפי גירסא זו דמדנקטא למחר ולא מנקטא בלילה עצמו דלימא הכי יחיד שקבל עליו תענית אע"פ שעתיד לאכול ולשתות כל הלילה מתפלל ערבית תפלת תענית ולאחר שהתענה כשמתפלל ערבית אינו מתפלל תפלת תענית אע"פ שהוא מעונה עדיין ש"מ שאין מתפללין תפלת תענית בערבית של ליל כניסת התענית וזו היא גירסת וסברת הר"ז הלוי ז"ל אבל הרב אלפסי דעתו אינו כן כמו שכתוב בהלכותיו בסמוך ואאריך שם בס"ד והא (דהכא) לא מוכח אף לפי גירסא זאת דאיכא למימר דלן בתעניתו הוי רבותא טפי דלא מבעיא ערבית של יציאתו אע"פ שהוא מעונה אין מתפלל בו תפלת תענית דהיאך יאמר ביום צום התענית הזה והרי לא התענה בו זמן ניכר ודעתו לאכול מיד אלא אפי' לן בתענית שהתענה כל הלילה אעפ"כ למחר אינו מתפלל תפלת תענית ומשום סיפא נקטא לרישא דלמחר זה צריך לומר לפי גירסתו של רש"י ז"ל ולפי גירסתו של הרב אלפסי ז"ל אתי שפיר טפי כמו שכתבתי:    גרסי' בגמרא [דף יא ב] הלכתא מתענין לשעות ומוכח התם נמי דמתפללין בו תפלת תענית. כלומר דכל שקבל עליו להתענות אותן שעות קבלה גמורה דתענית מיקרי ואינו רשאי לחזור בו ולאכול ומתפלל תפלת תענית והא דאמרינן דלן בתעניתו אינו מתפלל תענית בערבית היינו משום שלא קבל עליו להתענות באותן שעות של לילה כלל ואמרינן עלה אמר רב חסדא הא דאמרת מתענין לשעות והוא שלא טעם כלום כל אותו היום א"ל אביי האי תעניתא מעלייתא היא לא צריכא דאימליך אימלוכי. ואמר רב חסדא כל תענית שלא שקעה עליו חמה לא שמיה תענית ומשמע דרב חסדא בהני תרי מימרי אתא לאשמועינן דלא מיקרי תענית שעות אלא כשהתענה כל היום ובקמייתא אשמעינן דאם אכל מתחילת היום ואח"כ קבל עליו תענית שעות אינו כלום ומשום הכי פרכינן עלה דא"כ תענית מעלייתא היא ופרקינן לא צריכא דאימליך אימלוכי כלומר שלא קבלה עליו מתחלת היום אלא שנמלך להתענות בחצי היום ובברייתא דכל תענית שלא שקעה עליו חמה לא שמיה תענית אשמעינן דאפי' קבל עליו להתענות שעות ראשונות של יום אינו כלום כל שהוא אוכל קודם ששקעה עליו חמה ונמצא שאין תענית


דף ג עמוד בעריכה

שעות כל שאוכל כלום באותו חצי היום אלא במתענה ואימליך אמלוכי אבל הר"ם במז"ל כתב בפרק א' מהלכות תענית מתענה אדם לשעות והוא שלא יאכל שאר היום כלום כיצד הרי שהיה טרוד בחפציו ולא אכל עד חצות ונמלך להתענות אותן שעות שנשארו מן היום הרי זה מתענה אותן שעות ומתפלל בהן ענינו שהרי קבל עליו התענית קודם התענית וכן אם אכל ושתה ואח"כ התחיל להתענות שאר שעות היום הרי זה תענית שעות וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל ממימרו' אלו של רב חסדא על הדרך שכתבנו אבל הרב אלפסי ז"ל נראה שסובר כדברי הר"מ במז"ל שלא הביא בהלכות הא דרב חסדא דאמר והוא שלא אכל כלום כל אותו היום אלא הך בתרייתא דרב חסדא דאמר כל תענית שלא שקעה עליו חמה לא שמיה תענית והוא תימה אחר שלא מצינו מי שנחלק עליו ואפשר שהיה גורס כגירסת רבינו חננאל ז"ל שכתב בה רב חסדא לטעמיה דאמר כל תענית שלא שקעה עליו חמה לא שמיה תענית ולפי זה כי אמר רב חסדא והוא דלא אכל כלום כל אותו היום לא בא למעט מי שאכל בתחלת היום אלא האוכל בסוף היום בלבד אלא שאם כן יש לתמוה היכי פרכי' עליה האי תעניתא מעלייתא היא אלא שאפשר שאף בכלל דברי רב חסדא הוא כשאמר והוא שלא טעם כלום כל אותו היום שאף כשלא אכל בבקר ג"כ היינו תענית שעות ומשום הכי פרכינן האי תעניתא מעלייתא אבל אין הכי נמי שמי שאכל בתחלת היום ואח"כ נמלך להתענות שאר היום דתענית שעות מיקרי ואף בירושלמי נמי משמע הכי שאמר שם במסכת נדרים מילתיה דר' יוסי אמרה מתענין לשעות דר' יוסי הוה בצור ושמע דדמך רבי ואע"ג דאכל גונבא ושתה מוי אסקיה ההוא יומא בתעניתא אלא שאין לסמוך על הירושלמי בזה לפי שנראה שם שדעתם הוא ג"כ דלא בעינן שקעה עליו חמה אלא מקבל אדם להתענות שלש שעות ראשונות ואוכל אח"כ שאמרו שם מילתיה דר' יוחנן אמרה מתענין לשעות דא"ר יוחנן אהא בתעניתא עד שאשלים פרקי עד שאשלים פרשתא ובגמרא דילן לא סבירא לן הכי דהא דחינן עלה דהא דא"ר יוחנן אהא בתענית עד שאבא לביתי דלשמוטי נפשיה מבי נשיאה הוא דעבד כדאיתא בגמרא ומ"מ תמהני על הרב אלפסי ז"ל שלא הזכיר תענית שעות בפסקיו ולא ידעתי אם הוא דוחה אותה מדשמואל דאמר בתר הכי כל תענית שלא קבלה מבעוד יום לא שמיה תענית ואמרי' עלה למאי דמיא למפוחא דמלי זיקא אלמא הכי מסיק ליה תלמודא ואין זה מוכרח כמו שאכתוב בסמוך בס"ד:    אמר שמואל כל תענית שלא קבלה מבעוד יום לא שמיה תענית. מסתברא דלאו לאיפלוגי אתענית שעות אתא אלא לומר דכל תענית שאין בו קבלה לא שמיה תענית דתענית שעות נמי קבלה בעי ושמואל לא איירי בתענית שעות אלא בתענית של יום שלם ולדידיה הוא דאמרינן דכל תענית שלא קבלה מבעוד יום עליו לא שמיה תענית וה"ה לתענית שעות דבעינן ביה קבלה מקמי שעות דידיה וכיון שאפשר לפרשה כך אינו בדין לדחות מפני המסקנא דמסיק תלמודא דמתענין לשעות ומתפללין תפלת תענית:    אימת מקבל לה רב אמר במנחה ושמואל אמר בתפלת המנחה. פירוש רב דאמר במנחה היינו לומר דלא בעינן קבלה בתפלת המנחה דווקא אלא כל שהקדים הקבלה בתענית דיו ואפי' קבלו עליו שני ימים קודם התענית סגי ושמואל פליג ואמר דדוקא בתפלת המנחה משום דבעי' שתהא הקבלה סמוכה לתענית והיינו דאמר עלה אמר רב יוסף כוותיה דשמואל מסתברא דכתיב במגלת תענית להן כל אינש דייתי עלוהי מן קדמת דנא ייסר מאי לאו ייסר עצמו בצלו כלומר דקא סלקא דעתיה דהכי קאמר שכל מי שקבל עליו תענית קודם שגזרו ימים טובים הללו הכתובים במגלת תענית ייסר כלומר שיאסור עצמו בו ויקבלנו בתפלת המנחה ויתענה כמו שקבל עליו אלמא בעי' קבלה סמוכה לתענית דאי לאו מאי ייסר והלא כבר נאסר ועומד ודחינן לא יאסר ובעו עלה בגמרא למאן דאמר יאסר מאי הוא כלומר דבשלמא למאן דאמר ייסר קמ"ל דבעינן קבלה סמוכה לתענית אבל מאן דאמר יאסר מאי היא כלומר מאי אתא לאשמועי' דודאי נאסר ועומד משעת קבלתו ומסקינן דאתא לאשמועינן שיבטל נדרו את גזירתינו כלומר שהוא עומד באסורו דאסר עליו בתחלה לפי דאין כח בגזירתינו הבאה לאחר מכאן להפקיעו כדתניא יחיד שקבל עליו תענית שני וחמישי ושני של כל השנה כולה וארעו בהו יו"ט הכתובים במגלת תענית אם נדרו קודם לגזרתינו תבטל נדרו את גזרתינו ואם גזרתינו קודמת לנדרו תבטל גזרתינו את נדרו וכבר פירשתיה למעלה:    עד מתי אוכל ושותה. בכל תענית שאוכל ושותה משתחשך עד מתי אוכל ושותה בלילה כשמתענה למחר:

 עד קרות הגבר. אפי' פעם ראשונה קאמר:

 שלא גמר סעודתו. אבל גמר אינו אוכל:

 ישן ועמד. אע"פ שבירך ועמד משלחנו חוזר ואוכל ואין בכך כלום:

 התם שלא סלק. את הטבלא דכל זמן שלא סלק לאו עקירה היא ולא אסח דעתיה מאכילה ושתיה כסעודה אריכתא דמיא:

 איכא דאמרי אמר רבא לא שנו אלא [שלא] ישן. משמע דלישנא קמא הכל תלוי בגמר ולא גמר שכל שלא גמר ואע"פ שישן אוכל וכל שגמר אע"פ שלא ישן אינו אוכל וללישנא בתרא נמי הכל תלוי בישן ולא ישן שאם לא ישן אע"פ שגמר וסלק אוכל וכל שישן אע"פ שלא גמר דינו כגמר וסלק והיינו דכי פרכינן מישן ועמד הרי זה אוכל אצטריכין לאוקמא במתנמנם ואם איתא דכי אמרינן דישן אסור היינו דוקא בשגמר לוקמה בשלא גמר אלא משמע כדכתיבנא אבל ה"ר אלפסי ז"ל כתב דקי"ל כלישנא בתרא דאיסורא דרבנן הוא ולקולא עבדינן ואם כפי מה שפירשנו הרי בכל אחד מהלשונות יש בו להקל ולהחמיר אבל נראה דדעתו ז"ל כלישנא בתרא דקאמר לא שנו אלא שלא ישן אע"פ שגמר אבל ישן וגמר אסור וכי פרכי' מדתניא ישן ועמד הרי זה אוכל בדין הוא דהוה מצי לאוקמה בשלא גמר אלא דההיא פשיטא לן משום דבהא מילתא בתר דעתיה אזלינן עד דאמרינן בירושלמי שאם התנה אפילו גמר וישן הרי זה אוכל וכיון דבתר דעתיה אזלינן פשיטא דישן בתוך סעודתו לא הוה הפסק ומשום הכי צריכינן לאוקמי במתנמנם:    ולענין תענית שפסק בה מבעוד יום חזינן לגאון דקאמר הכי אע"פ שפוסק חוזר ואוכל עד שיבא השמש האי דינא בערב יוה"כ נמי איתיה וכן מוכיח המעשה הנזכר במדרש איכה רבי יהודה בן בתירא אזל לנציבין בערב צומא רבא אתא ריש כנישתא לזמוניה ביה א"ל כבר אכלי ופסקי א"ל אשגח עלי דלא לימרו אינשי ההוא רבי לא אשגח עילויה אזל עמיה ואייתי קמיה תמניא כסוון דחמר חמר מן חמר ותמניא עגולין דריפתא ריפתא מן ריפתא ותמניא תבשילין תבשיל מן תבשיל שתה מכל כסי וכסי חד כסא דחמר אכל מן כל עגיל ועגיל חד פתית אכל מן כל תבשיל ותבשיל חד פת א"ל לא כן אמרת אכלית ופסקית א"ל ולמה שמה נפשה דהיא נפישא אלמא אע"ג דפסק בערב יום הכיפורים חוזר ואוכל:    וכתב הרב אלפסי ז"ל ואנן מסתברא לן דה"מ היכא דלא קבליה עלויה לתעניתא אבל היכא דקבליה עלויה לתעניתא איתסר ליה למיכל ולמשתי דהא בהדיא אמרי' לענין זמן על הכוס ביוה"כ היכי ליעבד וכו' השוה הרב אלפסי ז"ל בזה תענית צבור ותשעה באב ליו"כ שהוא סובר שקבלה אוסר בכולם והרמב"ן ז"ל חולק וכלשון הזה כתב בספר המלחמות ואני לא באתי לידי המדה הזאת בתענית צבור שאין לו בה הפסקה מבעוד יום אלא שלא יאכל משתחשך כתעניות הראשונות וסוגיין בפרק מקום שנהגו (דף נד ב) הכי משמע ובתשעה באב נמי אמרו ובין השמשות שלו אסור הא תוספת עינוי והפסקה עם השמש אין לנו אלא ביו"כ [שכן] ביו"ט מוסיפין מחול על הקדש לפיכך יו"כ שיש בו תוספת יש בו קבלה והפסק שאר תעניות אין לנו:  


דף ד עמוד אעריכה

גרסינן בפרק היה קורא וכו' השרוי בתענית מהו שיטעום. את התבשיל אם צריך מלח ותבלין:

 מטעמת. תבשיל:    ירושלמי בנדרים נדר להתענות ושכח ואכל כבר אבד תעניתו. כתב הרא"ה ז"ל והוא שאכל ככותבת שכן שיעור אכילה לתענית ומיום הכיפורים ילפינן לה:

 לוה אדם תעניתו ופורע כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי וכי נדר הוא צער קביל עילויה אי מצי מצער נפשיה ואי לא מצי לא מצער נפשיה. הכי איתא בגמ' בלישנא קמא ולישנא בתרא כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי פשיטא לא יהא אלא נדר וכמו שכתב ה"ר אלפסי ז"ל בהלכותיו וביאור הענין שאין קבלת תענית נדר גמור דאי הכי פשיטא דלא מצי לוה דהאומר קונם עלי בשר ביום פלוני פשיטא דאינו רשאי לשנותו ובתענית היינו טעמא דאמרי' לוה לפי שאין הוא נדר גמור אלא כקבלה לדבר מצוה ומש"ה הוה סבירא ליה לשמואל ללישנא קמא שאין במשמעות קבלתו אלא אי מצי מצער נפשי' אבל כל היכא דלא מצי אינו זקוק לפרוע וללישנא בתרא אמרי' לא יהא אלא נדר ולאו נדר של קונם אמרי' שהרי ודאי אינו רשאי ללוותו אלא כנדר שנדר לעניים קאמרי' כצדקה דאמרינן עלה בפ"ק דערכין [דף ו א]  דעד שלא באתה ליד גבאי מותר לשנותה כלומר ללותה ולפורעה:    ויש אומרים דכי אמרי' לוה אדם תעניתו ופורע ה"מ כשקבל עליו סכום תעניות ולא פירש ימים ידועים ואח"כ בירר להתענות יום ידוע בעד אחד מאותן הימים דכיון דאותו יום אינו מעיקר נדרו וכשהוא לווהו עדיין נשאר נדרו קיים דכי האי גוונא לוה ופורע אבל אם אמר בתחלת נדרו יום זה אינו לוה ופורע וסמכי לה מהירושלמי שהביא הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו כאן נדר להתענות ושכח ואכל אבד תעניתו רב בשם רבנן אמר והוא דאמר יום סתם אבל אם אמר יום זה מתענה ומשלים ומשמע להו דהיינו טעמא דביום סתם אבד תעניתו מפני שיכול להתענות יום אחר תחתיו דלוה ופורע אבל ביום זה דלא שייך למימר לוה ופורע משלים והתם נמי בפ' קונם מייתי לעיל מינה הך דלוה אדם תעניתו ופורע ולפי זה הא דאמרי ליה לרב יהושע בריה דרב אידי לוזיף מר וליפרע ולא היו חוששין שמא יום זה אמר דרך מוסר היה שהיו מחזירין שיאכל אצלם והיו כאומרים לו שמא לא יום זה נדרת ותלוה ותפרע.  ואחרים אמרו דאפילו ביום זה לוה ופורע דהא אמרי' הכא לא יהא אלא נדר ומנדר דצדקה הוא דאתיא עלה וכדכתיבנא והתם בפ"ק דערכין מסקינן דאפילו באומר סלע זו לצדקה כל שלא באתה ליד גבאי לוה ופורע וכן דעת הראב"ד ז"ל והרשב"א ז"ל והך ירושלמי דכתיבנא לא מוכח מידי דהיינו טעמא דביום סתם אבד תעניתו לפי שעדיין הוא מחוייב להתענות יום אחר אבל ביום זה כל ששכח ואכל אינו מחוייב שיפרענו והרי נדרו בטל מעתה ומש"ה מתענה ומשלים ואם תאמר וכיון שכבר התפלל תפלת תענית היאך ילונו ונמצא שקרן בתפלתו וי"ל שכיון שבשעת תפלתו היה בדעתו להתענות לא חיישינן להכי וסמך לדבר ממה שאמרו [דף יט א]  בירדו להם גשמים קודם חצות לא ישלימו ואע"פ שכבר התפללו תפילת תענית:    אדבריה רב יהודה לרב יצחק ודרש וכו' בין גואל לרופא. ברכה בפני עצמה:    ירושלמי רבי יונה בשם רב וכו'. רבי זעירא בשם רב הונא אומרה כלילי שבת וכיומו. פירוש בערבית ושחרית ומנחה וגרסינן בבמה מדליקין ימים שאין בהן קרבן מוסף וכו'.  כמו שכתוב בהלכות אבל הר"ז הלוי חולק ואומר שאין מתפללין תפלת תענית בערבית של ליל כניסת התענית ודחה ראיות הללו הכתובות בהלכות ואמר דהתם בירושלמי ס"ל כרב כהנא דאמר בפרקין בגמרא יחיד שקבל עליו תענית אסור בנעילת הסנדל חיישינן שמא תענית צבור קבל עליו ומשמע נמי דאוכל ושותה מבעוד יום ומשום הכי קאמר דאומרה כלילי שבת ויומו דכשם שזה קדש כולו לילה ויום כך זה והוא הדין לתשעה באב אבל לדידן דקי"ל דאין תענית צבור בבבל אלא ט' באב בלבד כל שעה שמותר לו לאכול אין לו להתפלל תפלת תענית וההיא דגרסינן בפרק במה מדליקין (דף כד א)  ימים שאין בהם קרבן מוסף כגון שני וחמישי של תעניות ומעמדות ערבית שחרית ומנחה מתפלל י"ח ברכות ואומר מעין המאורע בשומע תפלה תרגומא באותן תעניות שמפסיק בהן מבעוד יום ואמטול הנהו נקט ערבית אבל שחרית ומנחה קתני אכולהו תעניות ומעמדות אלו דבריו ז"ל והרמב"ן ז"ל כתב שאי אפשר לדחותה כן שמה שאמר דהתם בירושלמי סבירא להו כמ"ד חיישינן שמא תענית צבור קבל עליו ליתא שלא אמרו חיישינן שמא תענית צבור קבל עליו אלא להתענות נפשו בכל ענוי שהצבור מתענה מיהו דווקא בו ביום אבל לא שיוסיף זמן על שאר היחידים המתענים אלא אוכל ושותה כל הלילה והיינו דאמרינן אסור בנעילת הסנדל ואילו לא היה אוכל ושותה כל הלילה הוה ליה למימר שכל חומר תענית צבור קבל עליו מדלא אמרינן הכי ש"מ שאינו נוהג בתענית צבור אלא בנעילת הסנדל וברחיצה ובסיכה ובתשמיש המטה אבל לא להוסיף יותר משאר תעניות והאי דלא קאמר רחיצה וסיכה ותשמיש המטה חד מה' ענויין נקט ורבותא אשמועינן בנעילת הסנדל ואין צ"ל באינך שהם משום תענוג שאסור לו לנהוג עדונין בעצמו וכן מה שראה בהא דגרסינן בפ' במה מדליקין ערבית ושחרית ומנחה מתפלל י"ח ואומר מעין המאורע בשומע תפלה דמשום אותן תעניות שמפסיק בהן מבעוד יום נקט ערבית לא מחוור דאם כן היכי אמרינן עלה ואין בהם קדושה על הכוס ואין בהם הזכרה בברכת המזון מאי בהמ"ז אילימא דיממא וכי צריכא למימר אכתי לאו ביממא דתעניתא עייל אלא פשיטא דליללא ובראשונות שהוא אוכל בלילה וקמ"ל אע"פ שאומר מעין המאורע בתפלה אין בהם קדושה על הכוס ולא הזכרה בברכת המזון ובתוספתא נמי יש ראיה לדברי הרב אלפסי ז"ל דתניא התם פעמים שאין אדם שרוי בתענית ומתפלל תפלת תענית ופעמים שאדם שרוי בתענית ואינו מתפלל תפלת תענית כיצד כאן בכניסה וכאן ביציאה ושמא תאמר והיאך יתפלל בערבית תפלת תענית והרי הוא אינו מעונה עדיין ועתיד לאכול ולשתות כל הלילה איכא למימר דהיינו מפני הקבלה שקבל התענית על עצמו מבערב שיום של תורה לכל דבר מבערב עד ערב וכן בכל תענית שגוזרין ב"ד בגזרה חמורה כט' באב ותעניות אחרונות מבערב מבעוד יום מפסיקין בהן אלא שבתענית יחיד הקילו עליו שדיו שיהא נמנע מאכילה בשעה שבני אדם אוכלין דהיינו בי"ב שעות של יום מ"מ התענית מתחיל מתחלת הלילה שאם לא היה כן לא היה נאסר לאכול ולשתות כל הלילה אע"פ שגמר וסלק וישן אלא היה אוכל והולך עד שיעלה עמוד השחר כשם שאוכל כל היום בתעניות שמפסיק בהן מבעו"י אלא ודאי התענית מתחיל מתחילת הלילה ומש"ה אמרי' שצריך לקבל אפי' תענית יחיד מבעוד יום ואם אינו מתחיל עד למחר למה הוא מקבלו עליו עד הלילה והא אדרבה כל שהקבלה סמוכה יותר לתענית מעליא טפי כדשקלו וטרי רב ושמואל אי מקבלו במנחה או בתפלת המנחה אלא ודאי משמע שהתענית מבערב הוא מתחיל ולפיכך מתפלל


דף ד עמוד בעריכה

ערבית תפלת תענית. ומיהו רש"י ז"ל כתב בפרק במה מדליקין [דף כד א] שאפילו בשחרית אין לו להזכיר עננו מפני שאינו אם יכול לסיים התענית ונמצא שקרן בתפלתו אך אם בטוח שיתענה כגון דורות הראשונים מזכיר:    מתני' הגיע ר"ח כסליו. נ"ל דאע"ג דמתני' דהגיע י"ז במרחשון ר' מאיר היא וכמ"ש לעיל היינו טעמא דר"ח כסליו לפי שהוא זמן רביעה שלישית אפי' ר"י דאמר שמאחר הרביעה הלכך לר' מאיר אפי' במיעוט השנים אינה מתאחרת יותר ולפיכך ראוי שיהיו ב"ד גוזרין תענית:    גמ' מעיינינן במילי דמתא. מפשפשין במעשיהן ובעסקי בני העיר אם יש גזל וחמס בכפיהן ומפייסין אותו:

 ורביעית היום מתוודים ומשתחוים. והיינו רביעית בתרא דיומא דכתיב קרא אחרינא ואלי יאספו כל חרד בדברי אלהי ישראל על מעל הגולה ואני יושב משומם עד מנחת הערב וכתיב ולמנחת הערב קמתי מתעניתי ובקרעי בגדי ומעילי ואכרע על ברכי ואפרשה כפי אל ה' אלהי ישראל אלמא פלגא קמא מעיינין במילי דמתא כדכתיב ואלי יאספו כל חרד כלומר לי היו מתאספין ובאין טובים שבהם להגיד לפני כל מעל הגולה וחטאתם להפרישם ובמנחת הערב דהיינו מחצות ולמעלה שהצל נוטה כדאמרי' ביומא [דף כח ב] צלותיה דאברהם מכי משחרן כותלי קמתי מתעניתי ולא שהיה מתענה עד המנחה ואח"כ אוכל אלא כלומר מצער ענויי ובקרעי כלומ' ועם שאני קורע בגדי ומעילי הייתי מתפלל כדי שאתרצה:    ומדאמרינן הכא דבעו רחמי בריבעא בתרא דיומא משמע דכ"ד ברכות של תענית המוזכרות באידך פירקין אינן בתפלת שחרית דא"כ תהא עיקר התפלה בבקר והכא משמע שעיקר התפלה היא בערב ולא עוד אלא שמכאן סמך ר"ח ז"ל לומר שא"א כ"ד ברכות אלא בערב בתפלת נעילה ואין זו ראיה דהכא לאו בתענית שמתפללין בו כ"ד ברכות בלחוד קיימי' אלא אף בתעניות ראשונות אמרו כן שהיו מרבים ברחמים בערב כפי כחם ועוד שאפילו בתעניות שמתפללין בהן כ"ד הוו מפשי טפי ברחמי ברמשא מבצפרא שהיו שם שתי תפלות מנחה ונעילה ואפשר ג"כ שהיו מאריכין עוד בבקשת רחמים אבל מ"מ אינו נראה שיהו מתפללין כ"ד ברכות בשחר ולא בערב כיון ששעת הערב יותר מיוחדת לבקשת רחמים.  והר"ז הלוי ז"ל אמר שלאותן כ"ד ברכות היו מיחדים תפלה בפני עצמה כעין מוסף וסמך לו על מה שאמרו בירושלמי בפ"ק דברכות ר' יוסי ורבי אחא נפקין לתעניתא אתא צבורא מקריין שמע בתר תלת שעין ובעא ר' יוסי ממחי בידן אמר ליה רבי אחא ולא כבר קראו אותה בעונתה כלום הם קוראין אותה אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה אמר ליה מפני הדיוטות שלא יהו אומרים בעונתה הם קוראין אותה ולפיכך חשב הרב ז"ל שבשחר השלימו את התפלה כולה ואחר כך התפללו בתפלה אחרת כעין מוסף ואין זו ראיה לפי שמתוך כ"ד ברכות לא היו מתפללין עד שיהיו כל הצבור מתאספין והיו היחידים צריכין לקרוא ק"ש ולהתפלל בשחר ואח"כ כשהיה בא ש"צ להתפלל כ"ד ברכות היו חוזרין וקורין אותה כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה אבל משמע ודאי שאינה תפלה אחרת שלא מצינו יום שנתחייב ביומא ד' תפלות אלא יוה"כ בלבד כדפרכינן בריש פרק בג' פרקים [דף כו ב] תעניות ומעמדות מי אית בהו מוסף ומפרקינן חסורי מחסרא והכי קתני בג' פרקים בשנה כהנים נושאין כפיהם כל זמן שמתפללין ויש מהן ד' פעמים ביום שחרית מוסף מנחה ונעילה ואלו הן ג' פרקים תעניות ומעמדות ויוה"כ. ומדאמרינן דריבעא דיומא קרינן ומפטירין משמע שלא היו קורים בבקר בפרשת תענית אלא מחצי היום ואילך ואף הגאון הרב פלטווי כתב בתעניות של שני וחמישי בצפרא קרי בפרשתא דשבתא ובמנחה בפרשת תענית ולפיכך יש לתמוה על מה שאנו נוהגין לקרות ויחל בבקר ובערב בשני וחמישי ג"כ ואכתוב עוד בזה בסוף פרק שני בע"ה:    תנא עוברות ומניקות אין מתענות לא בראשונות ולא באחרונות אלא באמצעיות. פי' ג' ראשונות שגוזרין על הצבור משום דקילי דאוכלין ושותין בהן משחשיכה אין מחמירין בהן על עוברות ומניקות: ולא באחרונות נמי משום דנפישי דהוו להו שבע:

 אבל מתענות באמצעיות. אבל הר"ם במז"ל כתב בפ"ג מהלכות תענית שמתענות באחרונות בלבד וזה תלוי בפי' מה שהוזכר מזה בגמרא ורש"י ז"ל מפרש כדברי הרב אלפסי ז"ל:    תנו רבנן כשאמרו אסור ברחיצה. אתענית צבור קאי כשאמרו אסור ברחיצה כלומר בחמין לא אמרו אלא כל גופו אבל פניו ידיו ורגליו מותר ומיהו בצונן אפי' כל גופו מותר כדאיתא לקמן וסיימינן בה בגמרא וכן אתה מוצא באבל ומנודה:    ירושלמי תני אבל ומנודה שהיו מהלכין בדרך מותרין בנעילת הסנדל וכשיבואו לעיר חולצין וכן בט"ב וכן בתענית צבור. משמע לי שלא הביא הרב אלפסי ז"ל זה הירושלמי אלא ללמד ממנו על ט"ב אבל לא לאסור מנודה בנעילת הסנדל בעיר דהא מיבעיא לן בפרק אלו מגלחין (דף טו ב) מנודה מהו בנעילת הסנדל ולא איפשיטא [ואף הרי"ף ז"ל כ"כ בבעיין בנעילת הסנדל למנודה ולא איפשיטא] וכיון דלא איפשיטא משמע דלקולא נקטי' דבדרבנן היא והא דמסיימינן בגמ' וכן אתה מוצא במנודה ואבל דחינן התם אשארא אלא ללמד על ט"ב הביאו:    אמר רפרם אמר רב חסדא כל שהוא משום אבל. צער אבלות החורבן כגון ט"ב ואבל אסור בין בחמין בין בצונן. ומיהו לא שוו אהדדי דבט"ב אמרי' בפרק מקום שנהגו (דף נד ב) דאסור להושיט אפילו אצבעו קטנה במים כדרך שאסור ביוה"כ ואילו באבל מסקינן בסמוך דפניו ידיו ורגליו בצונן מותר:

 וכל שהוא משום תענוג כגון תענית צבור בחמין אסור בצונן מותר. פירוש ואפי' כל גופו:

 ונמצאו שלשה דינין חלוקין בט"ב ואבל ותענית צבור דבט"ב אסור להושיט אפי' אצבעו קטנה במים אפילו בצונן כדאיתא פרק מקום שנהגו ואבל בחמין אסור לגמרי כל גופו ובצונן מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו ובתענית צבור מותר לרחוץ אפי' כל גופו בצונן ובחמין כל גופו אסור אבל פניו ידיו ורגליו לא והברייתא דתניא לעיל כשאמרו אסור ברחיצה לא אמרו אלא כל גופו אבל פניו ידיו ורגליו מותר בחמין קאמר והכי מוכח בגמרא:    מתני' עברו אלו וכו' מטין עם חשיכה. פותחין את החנויות מעט בהטייה:

 ובחמישי מותרין. מפרש בגמרא דבחמישי פותחין כל היום מפני כבוד השבת:    גרסי' בגמ' [דף יד א] עלה דהא מתני' במה מתריעין רב יהודה אמר בשופרות כלומר עושין התרעה בשופרות כדי שיכניעו לבם לקול השופר ויהיו כולם נרתעים מעונותיהם ולשון התרעה כמו תרועה וסתם תרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה כדאמרי' בר"ה (דף לג ב) והיינו שהיו מוסיפין ברכות בתעניות והיו תוקעין בסוף כל אחת ואחת כדאיתא בפרקין דלקמן ורב שמואל בר שילא אמר בענינו שהיו צועקין בקול רם ענינו אבינו ענינו וכולא אלפא ביתא של ענינו כמו שאומרים בסוף הסליחות בעשרת ימי תשובה ואמרינן בגמרא דקס"ד דמאן דאמר בענינו לא אמר בשופרות ואיפריך האי לישנא ומסקנא דבשופרות כולי עלמא לא פליגי דהויא התרעה כי פליגי בענינו מר סבר ענינו קרי ליה התרעה ומ"ס לא קרי לי' התרעה ויש לדקדק בזה על סוגיא זו והארכתי בזה בחדושי אבל אכתוב בכאן מה שצריך להלכה דמהא משמע שתקיעות שעל סדר ברכות בתעניות בשופר היו לא בחצוצרות וכן כתב הר"ז הלוי ז"ל שראה בתשובת הגאונים שנהגו לתקוע בתעניות בשופר והכי נמי מוכח בירושלמי


דף ה עמוד אעריכה

דאמרינן התם קומי ר' יהושע תוקעין בתעניתא כלומר בשופר ר' יוסי בעא ויתקעון קומי בחצוצרותא כלומר אף בחצוצרתא ולא שמיע דתני חצוצרות במקדש ואין חצוצרות בגבולין ואיכא למידק מדתניא בפרק ראוהו ב"ד (דף כו ב) בתעניות שופר מקצר וחצוצרות מאריכות שמצות היום בחצוצרות ואמרי' עלה בגמרא בד"א במקדש אבל בגבולין מקום שיש שופר אין חצוצרות ומקום שיש חצוצרות אין שופר ומשמע מקום שיש חצוצרות דהיינו תעניות כדתנן התם שמצות היום בחצוצרות וכן פרש"י ז"ל אלא כיון שסוגיתינו והירושלמי מוכיח דבתענית אין תוקעין אלא בשופר והגאונים כתבו כך וכך נהגו בכל מקום בתענית בשופר יש לנו לומר דכי אמרי' התם בפרק ראוהו ב"ד דמצות היום בחצוצרות בתעניות שבמקדש שהם במעמד כל ישראל בלבד אמרו והא דתניא התם אבל בגבולין בכל מקום שיש חצוצרות אין שופר היינו בשעת מלחמה שתוקעין בחצוצרות דכתיב ותקעתם בחצוצרות אבל בתעניות בשופרות תוקעין ומתריעין אבל לא בחצוצרות והיינו טעמא משום דכיון דאמר רחמנא דבשעת מלחמה מתריעין ילפינן מינה נמי בכל צרה וצרה שלא תבא על הצבור דמתריעין ומיהו כיון דחצוצרות בכנופיא דכולהו ישראל הוא דאשכחן כדכתיב והיו לך למקרא העדה ולמסע את המחנות ותעניות דגבולין לאו כנופיא דכל ישראל נינהו תוקעין ומתריעין בשופר כמו בר"ה ולא בחצוצרות:    קא אתו רבנן לבי תעניתא כי מסיימי מסאני. אף בתעניות אמצעיות ואחרונות דסברי לה כשמואל דאמר אין תענית צבור בבבל הלכך לא מתס' בנעילת הסנדל:

 איקפיד רב ששת אמר דילמא מיכל נמי אכלי. ופרשי מדרכי צבור דלית ליה דשמואל:

 אפנתא. ארקוקש בלע"ז:

 מחלפי דימינא לשמאלא. ביומא דתעניתא משום שינוי בעלמא:

 דסברי ליה כשמואל דאמר אין תענית צבור בבבל אלא ט"ב בלבד. פירשו בו שאין חומר תענית צבור של נעילת הסנדל ורחיצה וסיכה נוהגת בבבל אלא בט"ב בלבד ופרש"י ז"ל דטעמא לפי שאין צריכין לגשמים שהיא טבעני ולפי זה לא אמרה שמואל אלא בתענית של גשמים אבל בשאר צרות בבל וארץ ישראל שוין ואי הכי קשיא היכי פסיק ואמר אלא ט"ב בלבד וכי תימא שאין מתענין בחומרות הללו אלא על הגשמים אבל לא על שאר צרות ליתא דהא אמרי' בפרק סדר תעניות האלו [דף יט א] דעל דבר ועל מפולת אותה העיר מתענה ומתרע' וכיון שמתרע' משמע שהיא נוהגת בכל חומרי תענית צבור שאותן תענית שמתריעין חמורין מכולן כמו ששנינו ומה אילו יתרות על הראשונות שבאלו מתריעין ונועלין את החנוית ועובדא דר' יהודה נשיאה דגזר תליסר תעניתא בשאר צרות הוה וכיון שגזר י"ג שהוא סדר תענית של גשמים משמע שהיה נוהג אותן בחומרות שלהן ומעתה לא היה לנו לומר אלא ט' באב בלבד והראב"ד ז"ל פירש דהיינו דאין תענית ציבור בבבל מפני שהארץ קרה שאין להחמיר עליהם לאסרם בנעילת הסנדל ולא לחייבם להפסיק מבעוד יום ולא לאוסרם במלאכה מפני שהן עניים ולא ברחיצה וסיכה מפני שאינם בריאים כל כך וצריך להם או שכיון שהותרו במלאכה ובנעילת הסנדל הותרו בכולן ואלו הדברים חלושים לפיכך נראה עיקרן של דברים כמו שפירש הרמב"ן ז"ל דאין שם תענית ציבור בבבל אלא כל התעניות שמתענין בבבל אינן אלא כתענית יחיד לפיכך אינו אסור בחומר תענית צבור והטעם מפני שהדיינין שלהם הדיוטות הם ולא סמוכין ולא היה להם נשיא שתהא גזירתו קיימת על כל ישראל לפיכך כשהצבור מקבלין תענית צריכין לקבל כולן על עצמן כיחידים שכל אחד מקבל על עצמו ומשום הכי אינו חייב לנהוג בו אלא כתענית יחיד אבל בארץ ישראל שהיה להם נשיא לא היו צריכין לקבל תענית על עצמן לפי שגזירתו קיימת על כולן וכולן בתריה גרירי כדאמרינן לקמן בפ' סדר תענית האלו [דף כד ב] דבי נשיאה גזר תענית' ולא אודעינהו עילויה לר' יוחנן ולריש לקיש לצפרא אודעינהו אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן והא לא קבלינן אמר ליה אנן בתרייהו גרירינן אלמא כל תענית שגזר הנשיא אין צריכין היחידים לקבלו ולפיכך הוא תענית צבור אבל בבבל אינו כן אלא תענית יחידים וזהו שאמרו בירושלמי רבי חלבו א"ל לר' יהודה הנשיא פוק עמן וצערך עביד א"ר יוסא הדה אמר אלין תעניתא דאנן עבדינן לית אינן תעניתא מאי טעמא דלית נשיאה עמן וזהו שאמרו אין תענית צבור בבבל אלא תשעה באב בלבד ולא בבל בלבד אמרו אלא כל חוצה לארץ כבבל כמו שאמרו [ב"ק טו: ע"ש] אין דנין דיני קנסו' בבבל וכי תימא אכתי אמאי והרי נשיא שבארץ ישראל הוה בידו לגזור על כל ישראל ובבל בכלל כמו שאמרו בפ' מקום שנהגו (ד' נא א) כיון דאנן כפי' להו עבדינן כוותייהו יש לומר אין ה"נ וכי אמרי' אין תענית צבור בבבל היינו על התענית הנגזר בבבל כגון תעניתו של רב ששת או אפשר שאינו בדין שיגזרו בני ארץ ישראל תענית על בני בבל על כל צרה שלא תבא על הציבור שאפי' במכה מהלכת הוה ליה כמהפרכיא להפרכיא שאין גוזרין תענית כדמוכח פ' סדר תעניות האלו [דף יט ב] כמו שהוא כתוב שם בס"ד וכ"ת א"כ שתענית של בבל אינו אלא תענית של יחידים אינו בדין שיתפללו בו תפלת נעילה וכ"ד ברכות שהרי אמרו בתוספתא מה בין תענית צבור לתענית יחיד שתענית צבור מתפללין כ"ד ברכות מה שאין כן בתענית יחיד וכי תימא הכי נמי והא איבעיא לן בפרק הקורא את המגילה עומד ויושב [דף כב א] עלה דההיא ביום שיש בו קרבן מוסף קורין ארבע תענית צבור בכמה משום דיש בו מוסף תפלה ואתי למפשטה מרב דאקלע לבבל וקם קרא בספרא וכו' כדאיתא התם ואי לא היה [מוסף תפלה] בבבל פשיטא דאין קורין בו בתענית צבור אלא שלשה דהא ליכא (אלא) מוסף תפלה אלא ודאי משמע שאף בבבל היו מתפללין תפלת נעילה ואין לך לומר שהיה תענית שגזרו עליהם בני ארץ ישראל שכבר כתבנו שאינו בדין מפני שהוא מהפרכיא להפרכיא ואי מדאמרי' בפרק סדר תעניות האלו [דף כא ב] גבירה לוקה שפחה לא כ"ש היינו לומר שבני בבל ראויים לגזור תענית על עצמן אבל לא שיגזרו אותו עליהן בני ארץ ישראל כדאמרינן עלה דההיא דגבירה לוקה וכו' דשמואל גזר תעניתא ולא אמרו שהיו גוזרים אותו בני ארץ ישראל ובירושלמי נמי מוכח שבחוצה לארץ מתפללין כ"ד ברכות שאמרו שם בהאי עובדא דאמרינן בגמרא דילן דשלחו ליה בני נינוה לרבי כגון אנן דצריכינן למיטרא אפי' בתקופת תמוז כיחידים דמינן ובשומע תפילה וכו' ואמרו שם עלה דההיא שש"צ אומרן באותן שש שהוא מוסיף אלמא מתפללין היו כ"ד ברכות ובודאי דההוא עובדא בחוצה לארץ הוה דבארץ ישראל לא היו צריכין לגשמי' בתקופת תמוז שהרי אמרו שאם יצא ניסן ולא ירדו גשמים שאינן אלא סימן קללה ומשמע נמי דבבבל מתריעין שהרי אמרו בפרק סדר תענית האלו כו' [דף כב ב] ובגולה מתריעים על רוב גשמים וכיון שלמדנו על תפלת נעילה ועל כ"ד ברכות ועל התרעה שבחוצה לארץ והכא אמרינן שאין שם תענית צבור בבבל אלא תענית יחידים י"ל דכי אמרינן הכי ה"מ לענין ה' ענויים שאין כח בתענית יחידים להשוות תעניות שלהם לתענית יה"כ שהוא על כל ישראל ומש"ה לא מיתסר בענויין הללו אלא תענית דומיא דידיה דהיינו תענית צבור שהוא מקובל על כל ישראל אבל לענין נעילה וכ"ד ברכות והתרעה לא אמרו שכיון שכל הצבור מצטרפין להתענות ראויין הם לכך:

 רבי יהודה נשיאה גזר תליסר תעניתא ולא איעני סבר למגזר טפי. מוכח בגמרא דבשאר פורעניות הוה אע"פ שאין נראה כן ממה שכתבו סתם הרב אלפסי ז"ל וכתב אחריה לא שנו אלא לגשמים אבל בגמרא נראה כמו שכתבתי והוא סבר למגזר טפי משום דסבירא ליה כמאן דאמר דלשאר פורעניות מתענין והולכין עד שיענו ומדגזר תליסר תעניתא משמע דעל סדר תעניות גשמים גזר אותן שלשה ואח"כ שלשה ואח"כ ז' ויש לתמוה למה דהא בפרק סדר תעניות האלו משמע דבשאר צרות מיד הן מתענין בג' ראשונות וא"כ למה גזר ג' וז' והלא תחלתן חמורין כסופן והיה לו לגזור ב' וה' עד שיענו אבל מכאן נראה שאין גוזרין תענית אלא בענין זה של תענית גשמים וגזירה ראשונה ושנייה של שלש שלש שלש ואם לא נענו מחמירין עוד לגזור גזרה גדולה של ז' תעניות:    שלחו ליה בני נינוה לרבי וכו' אמר להו כיחידים דמיתו ובשומע תפלה. ואע"ג דאמרינן בפ"ק דע"ז (דף ח א) שאם היה צריך לפרנסה אומרה בברכת השנים שאני מטר שהוא מזיק לרוב העולם בתקופת תמוז כדכתיב הלא קציר חטים היום אקרא וגו':

 בנין


דף ה עמוד בעריכה

של שמחה. משום דבדבר שמחה ממעטין אבל לא בבנין הצריך:

 אבורנקי של מלכים. כך היו נוהגין כשנולד בן למלך היו נוטעין אילן ויום שממנין אותו מלך היו עושין לו כסא מאותו עץ פירוש אחר אילן גדול המיסך על הארץ לטייל המלך תחתיו ומדאמר בירושלמי הדא דתימא בנין של שמחה אבל אם היה כותלו גוהה סותרו ובונהו משמע לי דכי אמרינן אי זהו בנין של שמחה זהו הבונה בית חתנות לבנו דלאו דוקא אלא הוא הדין לכל בנין שאינו צריך דאינו נעשה אלא לנוי ולהרוחה בעלמא וכתב רבינו האי גאון מדקא משוינן בנין נטיעות ארוסין ונשואין למשא ומתן מה משא ומתן רשות אסור והוא של שמחה אף בנין ונטיעת ארוסין ונשואין רשות אסור בשל שמחה אבל מי שאין לו בית חתנות כלל ואין לו אישה ובנים הא ודאי של מצוה היא ואף על פי שהוא שמחה מותר:

 אמר רבי אלעזר אמר רב אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו. פירוש בצבור ומתפלל בשבילן כיהושע:

 סליקו להו מאימתי מזכירין