רבינו אשר על הש"ס/פסקי הרא"ש/שבת/פרק א

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רב ניסים גאון | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א

יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ. כיצד העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים. פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית או שנטל מתוכה והוציא העני חייב ובעל הבית פטור. פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני או שנטל מתוכה והכניס בעה"ב חייב והעני פטור. פשט העני את ידו לפנים ונטל בעל הבית מתוכה או שנתן לתוכה והוציא שניהם פטורין. פשט בעה"ב את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה או שנתן לתוכה והכניס שניהן פטורין.

הני תרי בבי בתרייתא דקתני בהן שניהן פטורין -- פטור אבל אסור קאמר, דהוי שנים שעשאו זה עוקר וזה מניח ואסור מדרבנן. ותרי בבי קמייתא דקתני בהן בעה"ב פטור והעני פטור מפרש בגמרא דף ג. דפטור ומותר לגמרי משום דלאו מידי קעביד.

וקשה והיכי קאמר דפטור ומותר לגמרי והא קעבר משום לפני עור לא תתן מכשול וכמו מושיט כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח. ואין לומר דהכא מיירי בכה"ג דאפילו אם לא היה נותנו בידו היה יכול ליטלו דהשתא ליכא משום לפני עור לא תתן מכשול כדמוכח פ"ק דע"ז דף ו: דמוקי להא דנותן כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח דקיימי בתרי עברי דנהרא ולא היה יכול ליטלו אם לא שהושיט לו, דמ"מ איסורא דרבנן איכא, דאפילו קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו כ"ש גדול שלא יסייע לו. וכי תימא דהכא מיירי בנכרי דלא שייך ביה לפני עור והא דקתני העני חייב לסימנא בעלמא אם היה ישראל היה חייב -- מ"מ איסור דרבנן איכא דתניא בשילהי פרקין (דף יט.) נותנין מזונות לפני הנכרי בחצר נטלו ויצא אין נזקקין לו ומשמע דוקא כשהנכרי בחצר אבל אם היה עומד בחוץ ופשט ידו לפנים אסור דנראה כנותן לו על מנת להוציא.

וי"ל דהכא מיירי כשהחפץ של הנכרי וכה"ג ליכא איסור אפילו נראה כנותן לו על מנת להוציא כיון שאין החפץ של בעל הבית. ובאשכנז ראיתי מורין לאיסור אף בחפץ של עו"ג, וכן מסתבר כיון שאסור הוא משום מראית העין כי הרואה סבור שנותן לו על מנת להוציא, אין לחלק, כי הרואה אינו מכיר של מי החפץ.

וכל זה הדקדוק אינו נראה לי, דלעולם בישראל מיירי ואע"ג דאיכא איסורא דלפני עור לא תתן מכשול לא איירינן הכא אלא באיסורי שבת וקרי ליה פטור ומותר כיון דליכא איסורא משום שבת:

סימן ב

בעא מיניה רב מרבי הטעינו חבירו אוכלין ומשקין והוציאן לחוץ מהו עקירת גופו כעקירת חפץ ממקומו דמי או לא. א"ל חייב ואינו דומה לידו. פירוש דאמר במתניתין פשט העני את ידו לפנים ונתן בעל הבית לתוכה והוציא העני פטור ולא אמר עקירת היד כעקירת חפץ דמי מ"ט ידו לא נייחא על גבי קרקע הלכך לא חשיב עקירתו כעקירת חפץ. ולא דמי להטעינו חבירו על כתיפו או על ידו ועקר רגליו ויצא דחייב, דהתם גופו נייח על גבי קרקע וחשיב עקירת גופו כעקירת חפץ, אף החפץ שנתון בידו, כיון שעקר גופו. אבל אם לא עקר גופו ועמד במקומו והושיט ידו לחוץ פטור דלא חשיב עקירת היד כעקירת חפץ:

פשט העני את ידו לפנים וכו'. והא בעינן עקירה והנחה מעל גבי מקום ארבעה וליכא. אמר רבא ידו של אדם חשובה לו כד' על ד'. וכן כי אתא רבין אמר רבי יוחנן ידו של אדם חשובה לו כד' על ד':

סימן ג

תניא היתה ידו מליאה פירות והוציאה לחוץ תני חדא אסור להחזירה ותניא אידך מותר להחזירה. הא והא בשוגג ולא קשיא כאן לאותה חצר כאן לחצר אחרת. כדבעא מיניה רבא מרב נחמן היתה ידו מליאה פירות והוציאה לחוץ מהו שיחזירנה לאותה חצר אמר ליה מותר. לחצר אחרת מהו אמר ליה אסור. ומ"ש לכי תיכול עלה כורא דמלחא. התם לא איתעבדא מחשבתו הכא איתעבדא מחשבתו.

ורב אלפס ז"ל סתם דבריו ולא פירש הא דאסור במזיד אי מיירי מבעוד יום או משחשיכה. ונראה שסמך על זה שכתב אמר רב ביבי בר אביי הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה וכיון דהתירו רדיית הפת שהיא שבות ונגזרה במנין קודם שיבא לידי איסור סקילה כ"ש החזרת ידו דאפילו שבות ליכא דהתירו קודם שיבא לידי איסור סקילה וממילא שמעינן דדוקא מבע"י קנסינן ליה על שלא החזירה קודם חשיכה:

סימן ד

אמר רבא מים על גבי מים היינו הנחתן. אגוז על גבי מים לאו היינו הנחתו. בעי רבא אגוז בכלי וכלי צף על פני המים מהו בתר אגוז אזלינן והא נח או דלמא בתר כלי אזלינן והא לא נח תיקו. שמן שצף על גבי יין מחלוקת רבי יוחנן בן נורי ורבנן דתנן שמן שצף על גבי יין ונגע טבול יום בשמן לא פסל אלא שמן בלבד. רבי יוחנן בן נורי אומר שניהם חיבור זה לזה. והלכה כרבנן:

סימן ה

א"ר אבין א"ר אילעאי אמר ר' יוחנן עמד במקומו וקבל חייב. נעקר ממקומו וקבל פטור. בעי רבי יוחנן זרק ונעקר הוא ממקומו וקבל מהו? שני כחות באדם אחד כשני בני אדם דמי ופטור או כאדם אחד דמי וחייב. תיקו:

סימן ו

א"ר אבין אמר ר' אילעאי אמר רבי יוחנן היה טעון אוכלין ומשקין ונכנס ויוצא כל היום כולו אינו חייב עד שיעמוד. אמר אביי והוא שעמד לפוש. ממאי מדאמר מר תוך ד' אמות עמד לפוש פטור, לכתף חייב. חוץ לד' אמות עמד לפוש חייב, לכתף פטור. אמר רב ספרא אמר רבי יוחנן המפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהן והוציאן פטור שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך:

סימן ז

ת"ר המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב ובן עזאי פוטר דסבר מהלך כעומד דמי. אמר רבי יוחנן מודה בן עזאי בזורק. תניא נמי הכי אחד המוציא ואחד המכניס אחד המושיט ואחד הזורק חייב. בן עזאי אומר המכניס והמוציא פטור המושיט והזורק חייב.

משמע שרב אלפס פוסק כבן עזאי ותמיה לי אמאי פסיק כיחידאה ואי משום דרבי יוחנן קאמר ומודה בן עזאי בזורק -- אין זו הוכחה שכן דרך האמוראין לפרש דברי התנאים אע"פ שאין הלכה כמותן. ונראה דהלכה כרבנן וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' י"ד מהלכות שבת (פי"ד מהל' שבת הט"ו) המוציא מרשות הרבים לרשות היחיד ועבר על מקום פטור ביניהם בהליכתו חייב שמהלך אינו כעומד. וכן כתב ה"ר יונה ז"ל דלא נהירא האי פיסקא דהא רבי יוחנן גופיה דמפרש טעמא דבן עזאי שמעינן ליה דסבר מהלך לאו כעומד דמי דא"ר אבין אמר ר' אילעאי אמר רבי יוחנן היה טעון אוכלין ומשקין ונכנס ויוצא כל היום כולו אינו חיב עד שיעמוד ואמר רב ספרא אמר רבי יוחנן המפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהן והוציאן פטור שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך. ואי סבר דמהלך כעומד דמי כשנמלך עליהן להוציאן מיחייב כי היכי דאם עמד ובפ' אלו נערות דף לא. נמי גרסינן הכא במאי עסקינן כגון שנטלו על מנת להצניעו ונמלך עליו והוציאו וכי האי גוונא מי מחייב והאמר רב ספרא אמר רבי יוחנן המפנה חפציו כו' עד דמסיק אלא הא מני בן עזאי אלמא הא דרב ספרא אמר רבי יוחנן אתיא דלא כבן עזאי:

סימן ח

תנו רבנן ארבע רשויות לשבת -- רשות היחיד ורשות הרבים כרמלית ומקום פטור. איזהו רשות היחיד? חריץ שהוא עמוק עשרה טפחים ורחב ארבע, וכן גדר שהוא גבוה עשרה טפחים ורחב ארבע. זו היא רשות היחיד גמורה. ואיזהו רשות הרבים? סרטיא ופלטיא גדולה ומבואות המפולשין. זו היא רשות הרבים גמורה. אין מוציאין מרשות הרבים זו לרשות היחיד זו ואם הוציא והכניס -- בשוגג חייב חטאת במזיד ענוש כרת ונסקל.

אבל ים ובקעה ואיסטוונית וכרמלית אינן לא כרשות היחיד ולא כרשות הרבים. ואין נושאין ונותנין בתוכן. ואם נשא ונתן פטור. ואין מוציאין מתוכן לרשות הרבים ולא מרשות הרבים לתוכן. ואין מכניסין מתוכן לרשות היחיד ולא מרשות היחיד לתוכן. ואם הוציא והכניס פטור.

חצירות של רבים ומבואות שאינן מפולשין -- עירבו מותרין, לא עירבו אסורין.

אדם עומד על האיסקופה -- נוטל מבעל הבית ונותן לו, מן העני ונותן לו, ובלבד שלא יטול מבעל הבית ויתן לעני, מן העני ויתן לבעל הבית. ואם נטל ונתן -- שלשתן פטורין:

סימן ט

אמר מר אבל ים ובקעה ואיסטוונית וכרמלית אטו כולהו לאו כרמלית נינהו. כי אתא רב דימי א"ר יוחנן לא נצרכה אלא לקרן זוית הסמוכה לרשות הרבים ואף על גב דזימנין דדחקי בני ר"ה ועיילי להתם כיון דלא ניחא תשמישתיה - ככרמלית דמיא.

כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן בין העמודים נידון ככרמלית מ"ט כיון דלא מיסתגי להו בהדיא - ככרמלית דמיא. אמר ר' זירא אמר רב יהודה איצטבא שלפני העמודים נידון ככרמלית. מ"ד בין העמודים כל שכן איצטבא ומ"ד איצטבא אבל בין העמודים לא זימנין דדרסי ליה רבים. והלכה כרבי יוחנן:

סימן י

אמר רבא בר שילא אמר רב חסדא זקף לבינה בר"ה וזרק וטח; בפניה -- חייב, על גבה -- פטור. אביי ורבא דאמרי תרוייהו והוא דגבוה שלשה דלא דרסי לה רבים אבל היזמי והיגי אע"ג דלא גביהי שלשה. וחייא בר רב אמר אפי' היזמי והיגי אבל צואה לא. ורב אשי אמר אפי' צואה.

כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן אין כרמלית פחותה מד'. אמר רב ששת ותופסת עד י'. דעד י' הוא דהוי כרמלית ולא למעלה מי' ואקילו בה רבנן מקולי רה"י ומקולי ר"ה; מקולי רה"י דאי איכא מקום ד' על ד' הוא דהויא כרמלית ואי לא לא הויא כרמלית. ומקולי ר"ה דעד י' הוא דהויא כרמלית למעלה מי' לא הויא כרמלית:

סימן יא

אמר רב גידל אמר רב חייא בר יוסף אמר רב בית שאין בתוכו י' וקרויו משלימו לעשרה; על גגו מותר לטלטל בכולו, בתוכו אין מטלטלין בו אלא בד' אמות. אמר אביי אם חקק בו ד' על ד' מותר לטלטל בכולו. ואפילו אם יש בו בין שפת חקק ולכותל שלשה טפחים ולא דמי להא דאמרינן בפ"ק דסוכה דף ד. סוכה שאינה גבוה י' וחקק בה כדי להשלימה לי' אם יש משפת חקק ולכותל שלשה טפחים פסולה דגבי סוכה בעינן מחיצות סמוכות לסכך דאמר התם שאם הרחיק הסכך מן הדפנות ג' טפחים פסולה אבל גבי שבת רק שהרשות משתמר ע"י המחיצות אפילו רחוקים ממנו הרבה קרוי רה"י הלכך ע"י מחיצות החיצונות שגבוהות עשרה נקרא רה"י אבל לא ע"י הפנימית שאין שפת החקק מצטרף עמהן כיון שרחוקים ממנו ג' טפחים:

סימן יב

מ"ט הוי חורי רה"י וחורי רה"י כרה"י דמו דאיתמר חורי רה"י כרה"י דמו חורי ר"ה אביי אמר כר"ה דמו ורבא אמר לאו כר"ה דמו. והלכתא כרבא וכיון דלאו כר"ה דמי אי אית בהו ד' על ד' טפחים וגביהי י' הוו להו רה"י ואי אית בהו ד' על ד' ולא גביהי י' הוו כרמלית ואי ליית בהו ד' על ד' אע"ג דגביהי י' הוו מקום פטור:

סימן יג

אמר רב חסדא נעץ קנה ברה"י וזרק ונח על גביו אפילו גבוה מאה אמה חייב שרה"י עולה עד לרקיע:

סימן יד

אמר אביי זרק כוורת לר"ה גבוהה עשרה ורחבה ו' פטור אינה רחבה ששה חייב -- דכיון דגבוה י' ורחבה ו' הויא לה רה"י במקום שהיא נחה דהנחת חפץ ועשיית מחיצה באין כאחד והויא ליה זורק מרה"י לרה"י דרך ר"ה ולא ילפינן זורק ממושיט לרבנן דרבי עקיבא.

והא דבעינן רחבה ששה משום דכוורת עגולה היא וצריך לרבע בה ארבע על ארבע וכל אמתא בריבוע אמתא ותרי חומשי באלכסונא. ובחמשה ותלתא חומשים סגי ולאפרושי מאיסורא נקט ששה אבל חיוב חטאת ליכא כשהיא רחבה ה' וג' חומשים.

והדפנות מצטרפות עם חלל הכוורת לרוחב ד' כי היכי דמצטרפות השוליים לגובה י'.

רבא אמר אפילו אינה רחבה ששה פטור אי אפשר לקרומית של קנה שלא יעלה למעלה מי' טפחים ולא נחה כלל בר"ה כיון דמקצתה למעלה מעשרה שהוא מקום פטור. כפאה על פיה גבוהה שבעה ומשהו חייב שבעה ומחצה פטור. לפי שכשהגיע פחות משלשה סמוך לארץ אמרינן לבוד וכמונחת על קרקע דמי נמצא מה שהיא גבוהה יותר משבעה ומשהו הוה למעלה מעשרה במקום פטור אבל שבעה ומשהו חייב ואפילו רחבה ששה ולא אמרינן כשהגיע פחות משלשה סמוך לארץ אמרינן לבוד ונעשית רה"י והוי זורק מרה"י לרה"י לפי שאין השוליים מצטרפין דבעינן מחיצות הרואות אויר הכלי גבוהות עשרה מלבד השוליים אף על גב דכשהיא גבוהה עשרה עם השוליים היו מצטרפין להיות רה"י על גבה כדאמרינן לעיל (דף ז:) בית שאין בתוכה עשרה וקרויו משלימו לעשרה וכיון דעל גבה רה"י יהיה פטור הזורק מ"מ כיון שאינה גבוה עשרה אלא מחמת לבוד אנו באין לעשותה רה"י אין האויר פחות משלשה מצטרף עם המחיצות להיות מחיצה עשרה אלא א"כ יהיה אויר המחיצות גבוהות עשרה מלבד השוליים תדע דברישא בהשוליים למטה לא אמרינן לבוד.

רב אשי אמר שבעה ומחצה נמי חייב מ"ט מחיצות לתוכן עשויות ולא אמרינן בהו לבוד ואין חילוק בין כפאה על פיה ובין עומדת על שוליה:

סימן טו

אמר עולא עמוד גבוה תשעה בר"ה ורבים מכתפין עליו וזרק ונח על גביו חייב מאי טעמא פחות משלשה מידרס דרסי לה רבים משלשה ועד תשעה לא מידרס דרסי ולא כתופי מכתפי עלויה תשעה ודאי מכתפי עלויה והוי ר"ה עד עשרה טפחים דחזי לכתוף אבל יותר מעשרה לא דנשתנה לרשות אחרת, אם רחב ארבע הוי רה"י, ואי לא הוי מקום פטור.

א"ל אביי לרב יוסף גומא מאי אמר ליה וכן בגומא. רבא אמר גומא לא מ"ט הילוך על ידי הדחק שמיה הילוך תשמיש על ידי הדחק לא שמיה תשמיש כדתנן אם היה רקק מים ורשות הרבים מהלכת בו הזורק לתוכו ד"א חייב וכמה רקק מים פחות מעשרה טפחים. אבל תשמיש ע"י הדחק לא שמיה תשמיש מדקתני בבא יתירה ורקק מים שרשות הרבים מהלכת בו הזורק לתוכו חייב והילוך הילוך תרי זימני למה לי אלא למידק דוקא הילוך על ידי הדחק שמיה הילוך אבל תשמיש ע"י הדחק לא שמיה תשמיש הלכך האי גומא פחות משלשה הויא ר"ה משלשה ועד י' רחבה ארבעה הויא כרמלית ואי לא הויא מקום פטור:

סימן טז

אמר רב יהודה האי זירזא דקני רמא וזקפה רמא וזקפה לא מחייב עד דעקר ליה. פי' חבילה של קנים גדולה ואין יכול להגביהה וכשהוא רוצה לטלטלה ממקום למקום מגביה הקצה האחד ומשליכו לפניו וחוזר ועושה כן עד שיגיענה למקום שהוא רוצה אם העבירה בענין זה ארבע אמות ברשות הרבים או הוציאה מרה"י לר"ה פטור לפי דכשעקר ראשו האחד והוליכו או הוציאו עדיין ראש השני מונח במקומו וכשחזר והגביה הראש האחר והוליכו או הוציאו לא נעשית המלאכה בבת אחת ודמי להא דאמרינן לקמן בפרק המצניע דף צא: קופה שהיא מליאה פירות ונתנה על האיסקופה החיצונה, אע"פ שרוב פירות מבחוץ, פטור עד שיוציא כל הקופה. ומוכח התם דאפילו חזר והוציאו פטור לפי שלא עשה מלאכתו בבת אחת.

אבל אם תפש את החבילה ומשכה עד שהוציא כולה לרשות הרבים או חוץ לד' אמות חייב לפי שעשה כל מלאכתו בבת אחת ולא הונחה בינתים עד שגמר מלאכתו ומשיכתה ממקומה הויא עקירה, דלא בעינן שיגביה החפץ אלא בכל ענין שמזיז החפץ ממקומו בין בהגבהה בין במשיכה מיקרי עקירה ובלבד שיהא מושך והולך בלא הפסק בינתים בתוך ד' אמות ובהוצאה בעוד מקצת החפץ בפנים ומקצתו בחוץ והכי אמרינן לקמן בפר' המצניע דף צא: גבי גונב כיס בשבת היה מגרר ויוצא פטור משום גניבה וחייב משום שבת. הלכך המגלגל דבר עגול כגון חבית, אם גללו חוץ לארבע אמות או מרשות היחיד לר"ה חייב דדמי למגרר ויוצא ואפילו בדחיפה אחת דוחפו והיה הולך ומגלגל עד חוץ לד' אמות או לר"ה חייב. אבל דבר מרובע כמו תיבה היינו כמו רמא וזקפה:

סימן יז

אדם עומד על האיסקופה, נוטל מבעה"ב ונותן לו, מעני ונותן לו. האי איסקופה מאי היא ואסיקנא באיסקופה מקום פטור כשעומדת בר"ה ואינה עומדת בין המזוזות ואינה מקורה וגבוהה שלשה ולית בה ארבע על ארבע וכי הא דכי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן כל מקום שאין בו ד' על ד' מותר לבני ר"ה ולבני רה"י לכתף עליו ובלבד שלא יחליפו:

אחרים אומרים איסקופה משמשת שתי רשויות בזמן שהפתח פתוח כלפנים פתח נעול כלחוץ ומוקי לה רב יהודה אמר רב באיסקופת מבוי וחציו מקורה וחציו אינו מקורה וקרויו כלפי פנים פתח פתוח כלפנים דסבר מותר להשתמש תחת הקורה ואף ע"פ שמבוי זה אינו צריך לקורה שהרי יש בפתחו דלת מכל מקום כיון דקורה זו ראויה להתיר המבוי אם לא היה לו דלת גם עתה נמי מותרת כי מצטרף הוא עם המבוי כשהפתח פתוח. אבל אם היה היתרו בלחי אסור להשתמש כנגד הלחי דקסבר לחי משום מחיצה וצידו הפנימי היא מחיצה המתרת וקורה משום היכר ואיכא היכירא בצד החיצון.

ודוקא איסקופת מבוי אבל איסקופת בית או חצר אפילו פתח פתוח הוי כלחוץ אף תחת הקורה לפי שאין קורה מתרת בבית וחצר. פתח נעול כלחוץ דבטלה לה קורה. ודוקא קרויו כלפי פנים אבל קרויו כלפי חוץ אפילו פתח נעול כלפנים אף על פי שאין הקירוי רחב ד' כיון שיש ד' משפת הקורה עד הדלת מקום חשוב הוא ושם מבוי עליו ומצטרף עם המבוי ומתירתו הקורה ואפילו פתח נעול.

רב אשי אמר לעולם באיסקופת בית עסקינן וכגון שקירה בשני קרויות שאין בזו ד' ואין בזו ד' ואין בין זו לזו ג' ודלת באמצע פתח פתוח כלפנים פתח נעול כלחוץ. ואם היתה איסקופה גבוהה עשרה ורחבה ד' הרי זו רשות לעצמה מסייע ליה לרבי יצחק בר אבדימי דאמר רבי יצחק בר אבדימי אומר היה רבי מאיר כל מקום שאתה מוצא שתי רשויות והן רשות אחת כגון עמוד ברשות היחיד גבוה י' ורחב ארבעה אסור לכתף עליו גזירה משום תל ברשות הרבים. רב אלפס ז"ל לא הביאה משום דאין הלכה כאחרים אף על גב דקיימא לן כרבי מאיר בגזירותיו אפילו היכא דרבים פליגי עליה כי ההיא דכתובות פרק אף על פי דף נז. דקאמר אסור לאדם שישהא את אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה ואע"ג דרבנן פליגי עליה ואמרי משהה אדם את אשתו ב' וג' שנים בלא כתובה. מ"מ בהא לית הלכתא כוותיה דבפרק כל גגות (דף צא.) פסיק הלכתא כר"ש דפליג עליה דקאמר אחד גגות ואחד חצירות ואחד קרפיפות רשות אחת הן ומטלטלין מזה לזה:

סימן יח

מתני' לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל ולא יכנס לא למרחץ ולא לבורסקי ולא לאכול ולא לדון ואם התחילו אין מפסיקין מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפלה.

הא דקתני אם התחילו אין מפסיקין מיירי דוקא כשיש שהות ביום שיתפלל אחר שיגמור מלאכתו כדמוכח בגמרא דקאמר במנחה לא שכיחא שכרות פי' לא ישתכר ויוכל להתפלל אחר שיגמור סעודתו הלכך אינו מחויב להפסיק ואם לא היה מחויב להפסיק אפילו תעבור המנחה א"כ מאי נפקא מינה במה דלא שכיחא שכרות אפילו אי שכיחא שכרות נמי דהא אין מחוייב להפסיק אפילו אם אין שהות ביום אלא ודאי כשיש שהות ביום איירי וכיון דלא שכיחא שכרות יגמור סעודתו ואח"כ יתפלל. והכי נמי אמר בהדיא במס' סוכה דף לח. גבי מי שהיה בא בדרך ואין בידו לולב נוטלו על שולחנו ופריך מהא דקתני מתניתין ואם התחילו אין מפסיקין ומשני הא דאיכא שהות ביום הא דליכא שהות ביום ואיירי נמי במתניתין אפילו התחילו באיסור וכן מוכח בגמרא דקאמר גבי תפלת ערבית כיון דשרא ליה המייניה לא מטרחינן ליה ומייתי עלה מתפלת המנחה הא דתנן ואם התחילו אין מפסיקין אלמא איירי אפילו התחיל באיסור דומיא דערבית דאיירי כשכבר הגיע זמן תפלה ועוד מדלא משני התם גבי סוכה שאני התם גבי לולב דהתחיל באיסור מכלל דמתני' נמי בהתחיל באיסור:

גמ' מאי סמוך למנחה אילימא סמוך למנחה גדולה אמאי לא הא איכא שהות טובא. אלא סמוך למנחה קטנה ואם התחילו אין מפסיקין לימא תיהוי תיובתיה דריב"ל דאריב"ל כיון שהגיע זמן תפלת המנחה אסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפלת המנחה. לעולם סמוך למנחה גדולה ובתספורת בן אלעשה ולא למרחץ לכולא מילתא דמרחץ ולא לבורסקי לבורסקי גדולה ולא לאכול בסעודה גדולה ולא לדון בתחלת דין. רב אחא בריה דרב יעקב אמר לעולם בתספורת דידן ולכתחלה אמאי לא גזירה שמא ישבר הזוג. ולא למרחץ להזיע בעלמא ולכתחלה אמאי לא שמא יתעלפה. ולא לבורסקי אפילו לעיוני בעלמא ולכתחלה אמאי לא דלמא חזי פסידא בזביניה ומטריד. ולא לאכול בסעודה קטנה ולכתחלה אמאי לא גזירה דלמא אתי לאימשוכי. ולא לדון בגמר דין ולכתחלה אמאי לא דלמא חזו טעמי וסתרי דינא.

פסק ר"ת דהלכתא כלישנא קמא בסעודה גדולה או בתחלת דין אין מתחילין דהכי משמע לקמן דקבעי מאימתי התחלת דין אלמא דבתחלת דין איירי. ולאו ראיה היא דמצינן למימר דמפרש התחלת דין משום דהתחילו אין מפסיקין כמו שמפרש התחלת מרחץ ובורסקי. מיהו נראה דהלכתא כלישנא קמא משום דסתמא דהש"ס קאמר לה דהיינו רב אשי דהוא בתראה שסידר הש"ס והלכתא כוותיה לגבי רב אחא בר יעקב ועוד דהלכתא כדברי המיקל בדברי סופרים. הלכך מותר להתחיל בסעודה קטנה סמוך למנחה גדולה ואם התחילו בסעודה גדולה אין מפסיקין אפילו משיגיע זמן מנחה קטנה דלא קי"ל כריב"ל דאמר כיון שהגיע זמן המנחה אסור לו לאדם שיטעום כלום עד שיתפלל דבפרק תפלת השחר דף כח. פסיק דלא כריב"ל וא"ת כיון דלא פסקינן כריב"ל אם כן נוקמה למתניתין במנחה קטנה אבל בגדולה יהא מותר להתחיל אפילו בסעודה גדולה. דלא מוקמי מתני' במנחה גדולה ובסעודה גדולה אלא משום דלא תקשי לריב"ל ואנן לא ס"ל כוותיה ויש לומר דנהי דלא קי"ל כוותיה בהא דאסור לטעום כלום קודם שיתפלל אלא מותר לאכול פירות בהא מיהא קי"ל כוותיה שאם התחיל לאכול סמוך למנחה קטנה שמפסיק מדלא משני לא קי"ל כריב"ל וסעודה גדולה היא סעודת נישואין ומילה וישוע הבן וסעודה קטנה היא סעודת כל אדם

זו היא שיטת ר"ת ור"י שמתיר להתחיל בסעודה קטנה סמוך למנחה גדולה ואם התחיל בסעודה גדולה אין מפסיקין אפילו הגיע זמן מנחה קטנה. ובלבד שיש לו שהות להתפלל אחר שיגמור סעודתו. ואם התחיל לאכול סמוך למנחה קטנה יפסיק כשיגיע זמן תפלת המנחה.

ורב אלפס פסק כלישנא בתרא דאפי' סעודה קטנה אסורה סמוך למנחה גדולה וכן נראה להר"ר יונה דשינויא קמא שינויא דחיקא הוא דהא דקתני במתניתין לא ישב אדם לפני הספר בסתם דחיק ומוקי בתספורת בן אלעשה ולא לאכול סתם מוקי בסעודה גדולה. ושינויא קמא לאו רב אשי הוא דקאמר ליה אלא כשנשאו ונתנו בדבר בני הישיבה ועמדו בקושיא והוצרכו לתרץ בדוחק שלא יצאו חלוקים מבהמ"ד עד שמצא רב אחא בר יעקב שינויא רויחא ועוד דקאמר בגמרא אמתניתין דבמנחה לא שכיחא שכרות ואי איירי מתניתין בסעודת כל אדם ניחא אבל בסעודה גדולה שכיחא ושכיחא.

מאימתי התחלת תספורת אמר רבי אבין משיניח מעפורת של ספרים על ברכיו. מאימתי התחלת מרחץ אמר רבי אבין משיערה מעפורתו ממנו. מאימתי התחלת בורסקי אמר רבי אבין משיקשור בין כתפיו. מאימתי התחלת אכילה רב אמר משיטול ידיו רבי חנינא אומר משיתיר חגורו ולא פליגי הא לן והא להו:

סימן יט

אמר זעירי הני חברין בבלאי למ"ד תפלת ערבית רשות מכי שרא המייניה לא מטרחינן ליה. מכאן נראה שצריך לאזור חלציו כשמתפלל ובמחזור ויטרי כתוב שא"צ דהא שצריך לאזור חלציו היינו משום שלא יהא לבו רואה את הערוה ואנן אית לן אבנט ומכנסים ולהם לא היה מכנסים כי אם כיס א' למדת האבר ומיהו מצוה לאזור משום שנאמר הכון לקראת אלהיך ישראל. ולמ"ד חובה מטרחינן ליה והא תפלת המנחה חובה היא ותנן אם התחילו אין מפסיקין ואמר רבי חנינא משיתיר חגורו התם לא שכיחא שכרות הכא שכיחא שכרות. אי נמי במנחה כיון דקביע ליה זימנא מירתת ולא אתי למיפשע ערבית כיון דכולי ליליא זמן תפלה לא מירתת ואתי למיפשע והאידנא נהוג עלמא בתפלת ערבית מנהג חובה ואע"פ דשרא ליה המייניה מטרחינן ליה. רבה בר רב הונא רמי פוזמקי ומצלי אמר הכון לקראת אלהיך ישראל. רבא שדי גלימיה ופכר ידיה ומצלי אמר כעבדא קמי מריה. אמר רב אשי חזינא לרב כהנא כי איכא ריתחא בעלמא פכר ידיה ומצלי אמר כעבדא קמי מריה. וכי איכא שלמא מציין נפשיה ומצלי אמר הכון לקראת אלהיך ישראל. רבא חזייה לרב המנונא דהוה קא מאריך בצלותיה אמר מניחין חיי העולם הבא ועוסקין בחיי עולם הזה. ואיהו סבר זמן תפלה לחוד זמן תורה לחוד. רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דר' זירא והוה גריס מטא זמן צלויי וקמסרהב קרי עליה רבי זירא מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה ודוקא מי שתורתו אומנותו כדבעינן למימר לקמן סימן כו:

סימן כ

מאימתי התחלת דין. רבי יונה ור' ירמיה חד אמר משיתעטפו הדיינין וחד אמר משיפתחו בעלי דינין ולא פליגי הא דעסקי ואתו בדינא והא דלא עסקי ואתו בדינא ר' אמי ור' אסי הוו יתבי וגרסי ביני עמודי כל שעתא ושעתא הוו טפחי אעיברא דדשא ואמרי מאן דאית ליה דינא ליעול וליתי. רב חסדא ורבה בר רב הונא הוו יתבי כולי יומא בדינא והוה חליש ליבייהו תנא להו רב חייא מדיפתי ויעמוד העם על משה מן הבקר עד הערב וכי תעלה על דעתך שמשה רבינו יושב ודן כל היום כולו תורתו אימתי נעשית אלא לומר לך כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת מעלה עליו הכתוב כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית כתיב הכא מן הבקר עד הערב וכתיב התם ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. עד מתי יושבין בדין אמר רב יוסף עד זמן סעודה והיא שעה ששית שהיא מאכל תלמידי חכמים:

סימן כא

אמר רב אדא בר אהבה מתפלל אדם תפלתו בבית המרחץ. ודוקא מרחץ חדש שלא רחצו בו בני אדם עדיין אבל במרחץ שכבר רחצו בו בני אדם אסור להתפלל כדתניא הנכנס לבית המרחץ מקום שבני אדם עומדים לבושים יש שם ק"ש ותפלה ואין צ"ל שאילת שלום ומניח תפילין ואצ"ל שאינו חולץ. מקום שבני אדם עומדים ערומים ולבושים יש שם שאילת שלום ואין שם ק"ש ותפלה ואינו חולץ תפילין ואינו מניח לכתחלה. מקום שבני אדם עומדים ערומים אין שם שאילת שלום ואין צ"ל קריאת שמע ותפלה וחולץ תפילין ואין צ"ל שאין מניח מסייע ליה לרב המנונא דאמר אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בבית המרחץ שנאמר ויקרא לו ה' שלום אמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב שרי ליה לאינש למימר הימנותא בבית המרחץ ואף על גב דכתיב האל הנאמן מתרגמינן אלהא מהימנא אבל שם גופיה לא איקרי נאמן:

סימן כב

אמר רב חמא בר חנינא הנותן מתנה לחבירו אין צריך להודיעו והני מילי במתנה דעבידא לאיגלויי דכתיב ומשה לא ידע כי קרן עור פניו אבל מתנה דלא עבידא לאיגלויי מלתא צריך להודיעו שנאמר לדעת כי אני ה' מקדשכם א"ל הקב"ה למשה משה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיעם. מכאן אמר רשב"ג הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו. והיאך מודע לה דשייף ליה מאותו המין. ואף על גב דשבת מלתא דעבידא לאיגלויי מתן שכרה לא עבידא לאיגלויי. והני מילי לעשיר אבל לעני מתן בסתר יכפה אף:

סימן כג

ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב לעולם אל ישנה אדם את בנו בין הבנים שבשביל משקל שני סלעים מילת שהוסיף לו יעקב ליוסף משאר בניו נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב כל עיר שגגותיה גבוהין מבית הכנסת לסוף חרבה שנאמר לרומם את בית אלהינו ולהעמיד את חרבותיו ולא אמרן אלא בבתים אבל בקשקושי ואברורי לית לן בה פי' בירניות ומגדלין לפי שאין משתמשין על גגותיהן. י"א בבתים שלנו נמי לית לן בה לפי שהן משופעין ואין משתמשין על הגגות מיהו היכא דרוב הגג גבוה מבהכ"נ אסור כיון שמשתמשין בעלייה שתחת הגג. וי"א שאם הגביה אותו כופין להשפילו ומביאין ראיה מהא דאמר רב אשי אנא עבדי לה למתא מחסיא דלא חרבה דמשמע שכפאן להשפיל הבתים דאי ס"ד שנתן להם עצה שלא להגביה הבתים מאי רבותא משמיענו גם הם ידעו כן ור"ח פירש שצוה להגביה בית הכנסת:

סימן כד

ואמר רבה בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב יפה תענית לחלום כאש לנעורת ואמר רב חסדא ובו ביום ואמר רב יוסף ואפילו בשבת רב אושעיא בריה דרב אידי איקלע לבי רב אשי עבדו ליה עגלתא תילתא א"ל ליטעום מר מידי א"ל בתעניתא יתיבנא א"ל ליזוף מר תעניתו וליפרע ולא סבר לה מר להא דאמר רב יהודה אמר רב לוה אדם תעניתו ופורע אמר להו בתענית חלום יתיבנא דאמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב יפה תענית לחלום כאש לנעורת ואמר רב חסדא ובו ביום ואמר רב יוסף ואפילו בשבת ודוקא תענית חלום הוא דשרי בשבת אבל תענית בעלמא לא וכן הא דגר' פרק אין עומדין דף לא: כל היושב בתענית בשבת קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה מפרשין ליה רבנן בתענית חלום בלבד אבל תענית אחר אסור להתענות בשבת. גר' בתענית ירושלמי (פ"ג הלכה יג) ר' אחא חמא ור' אבהו בשם רבי יוסי בר חנינא אסור להתענות בשבת עד שש שעות אמר רבי יוסי בר בון מתניתין היא קודם חצות לא ישלימו עד כאן צפרא הוא לאחר חצות ישלימו כבר עבר רוב היום בקדושה.

סימן כה

בירושלמי בנדרים פרק קונם משמע דהא דאמר לוה אדם תעניתו ופורע דוקא ביום סתם אבל ביום זה לא דגרסינן התם נדר להתענות ושכח ואכל איבד תעניתו רב אמר בשם רבנן והוא שאמר יום סתם אבל אמר יום זה מתענה ומשלים משמע ביום סתם אבד תעניתו מפני שיכול להתענות יום אחר תחתיו דלוה ופורע אבל יום זה דאין לוה ופורע משלים אף על גב דאכל כזית והתם מייתי לעיל ההיא דלוה אדם תעניתו ופורע ואע"ג דיום סתם נמי צריך לקבלו בתפלת המנחה ולומר הריני בתענית למחר אפ"ה לא חשיב כיום זה כיון דמעיקרא לא נדר להתענות יום זה. וקצת קשה מגמרא דילן בפ"ק דתענית דף יב: דמייתי להא דלוה אדם תעניתו ופורע וקאמרינן עלה כי אמריתא קמיה דשמואל אמר וכי נדר הוא דלא סגי דלא משלם צערא הוא דקביל עליה אי מצי מצער ואי לא מצי לא מצער. והשתא אי מיירי ביום זה ניחא דכי לא מצי אינו זקוק לשלם אלא אי איירי ביום סתם אמאי לא ישלם אי לא מצי האידנא עביד זימנא אחריתי כשיתחזק ויוכל להתענות וי"ל דהתם מיירי באדם שקשה לו להתענות כדאמר שמואל גופיה לעיל מההיא שמעתא היושב בתענית חוטא הוא והא דנקרא קדוש גבי נזיר ההוא במצי מצער נפשיה ומשום דנקרא חוטא כי לא מצי מצער נפשיה קאמר שמואל דאינו חייב לפרוע:

סימן כו

ומפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה והא נקט ליה רישא אין מפסיקין אמר רבי יוחנן סיפא אתאן לדברי תורה דתניא חברים שהיו עסוקין בתורה מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה אמר רבי יוחנן לא שנו אלא כגון ר"ש בן יוחאי וחביריו שתורתן אומנותן אבל אנו מפסיקין בין לק"ש בין לתפלה:

סימן כז

מתני' לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה שמא ישכח ויצא ולא הלבלר בקולמוסו ולא יפלה את כליו ולא יקרא לאור הנר באמת אמרו החזן רואה מהיכן התינוקות קורין אבל הוא לא יקרא. כיוצא בו לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה:

גמ' תנא דבי רבי ישמעאל יוצא אדם בתפילין ע"ש עם חשיכה. מ"ט כיון דאמר רבה בר רב הונא חייב אדם למשמש בתפילין כל שעה ק"ו מציץ מה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה והיה על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו הימנו תפילין שיש בהן אזכרות הרבה עאכ"ו הלכך מידכר דכירי להו. תניא חנניה אומר חייב אדם למשמש בבגדו ע"ש עם חשיכה אמר רב יוסף הלכתא רבתי לשבתא:

סימן כח

לא יפלה את כליו פירוש לאור הנר שמא יטה אמר רב יהודה אפילו להבחין בין בגדיו לבגדי אשתו. אמר רב נחמן לא אמרן אלא דבני מחוזא שהיו מפונקין ובגדיהם רחבים כשל נשים אבל בני חקלייתא מידע ידעי. ודבני מחוזא נמי לא אמרן אלא דזקנות שאינן רחבות כל כך אבל דילדות מידע ידעי ת"ר אין פולין בר"ה מפני הכבוד כיוצא בו אמר רב יהודה אין עושין אפיקטוזין בר"ה מפני הכבוד:

סימן כט

ת"ר המפלה את כליו מולל וזורק ובלבד שלא יהרוג אבא שאול אומר נוטל וזורק ובלבד שלא ימלול. ונ"ל דהני תנאי לא פליגי אב"ה שמתירין דאי הוו פליגי לא היה רי"ף מביא דבריהם ודברי ב"ה. אלא מודו דמותר להרוג כינה בשבת אבל פרעוש אסור כדאמר לקמן בפרק ח' שרצים דף קז: אהא דאמר ההורג כינה בשבת כאילו הורג גמל דרבנן לא פליגי עליה דרבי אליעזר אלא בכינה דאינה פרה ורבה אבל בפרעוש דפרה ורבה מודו רבנן דחייב הלכך הלוקח כינה מעל בשרו בשבת או מעל חלוקו מותר להרגה כב"ה אבל במפלה את כליו להסיר מהם פרעושים וכנים פליגי הני תנאי ת"ק סבר דגזור הריגה דכנים אטו הריגה דפרעושים ואבא שאול מחמיר לגזור אפילו במלילה דכנים אטו פרעושים ובספרי הרמב"ם ז"ל כתב המפלה כליו בשבת מולל את הכנים וזורקן ומותר להרוג כנים בשבת והיינו כמו שפירשתי וה"ר יוסף מאורליינ"ש היה אומר דכינה הוא השחור הקופץ ופרעוש הוא הלבן והביא ראיה ממכת מצרים דכתיב והך את עפר הארץ והיה לכנים ודרך השחור לצאת מן העפר. ואינו נראה לר"ת דאמרי' במדרש אף כי אנוש רמה אלו כנים שבראש ובן אדם תולעה לאחר מיתה ודרך הלבן להיות גדל בראש ולא השחור ועוד דאמרינן במסכת נדה בשילהי פ"ב דף כ: ההוא בתראה דם כנים הוה שלח לה סריקותא מקטלא כלמי וכלמי הוא תרגום של כנים ואין דרך להרוג את השחור במסרק ועוד דאמרינן בברכות דף נא: בעובדא דילתא ממהדורי מילי ומסמרטוטי כלמי פירוש מסמרטוטי בגדים ישנים יוצאין הכנים וזהו הלבנים שיוצאים מבגדים ישנים וכן עמא דבר כדברי ר"ת ז"ל. אמר רב הונא הלכה מולל וזורק וזהו כבודו אפילו בחול. רבה מקטע להו רב ששת מקטע להו וקאי אדרב הונא דאמר זהו כבודו אפילו בחול. ורש"י פירש בשם רבותיו דבשבת מיירי על זה נהגו להקל להרוג כינה אפילו במפלה כליו דלפי פירוש רש"י דמקטע להו בשבת ע"כ במפלה כליו איירי דפשיטא דמותר להרוג כינה בשבת כב"ה דמתירין מיהו תימה היאך פליגי אהני תנאי דתרוייהו אסרי הריגת כינה במפלה כליו ואפשר דאיירי במפלה ראשו דהתם לא גזרינן כנים אטו פרעושים שאין פרעושים מצוין בראש:

סימן ל

תניא ר"ש בן אלעזר אומר משום רשב"ג אין משדכין את התינוקות ליארס ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות ואין מנחמין את האבלין ואין מבקרין את החולים בשבת דברי ב"ש וב"ה מתירין: ת"ר הנכנס לבקר את החולה אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא ר' אומר יכולה שבת בזכותה שתרחם. רבי יהודה אומר המקום ירחם עליך ועל חולי ישראל. רבי יוסי אומר המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל. שבנא איש ירושלים בכניסתו אומר שלום וביציאתו אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא ורחמיו מרובין ושבתו בשלום כמאן אזלא הא דתניא מי שיש לו חולה בתוך ביתו צריך שיערבנו בתוך חולי ישראל כמאן כרבי יוסי. אמר רבי חנינא בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת פי' שמא יבא לזעוק בשבת אמר רבה בר בר חנה כי הוה אזלינן בתריה דרבי אליעזר לשיולי בתפיחה זימנין אמר המקום יפקדך לשלום וזימנין אמר רחמנא ידכרינך לשלמא אף על גב דאמר רב יהודה לא ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי שאני חולה דשכינה עמו דאמר רב יהודה א"ר מנין שהקב"ה זן את החולה שנאמר ה' יסעדנו על ערש דוי: ת"ר הנכנס לבקר את החולה לא ישב על גבי מטה ולא על גבי כסא ולא על גבי ספסל ולא על גבי שרפרף ולא על מקום גבוה ולא למעלה מראשותיו של חולה אלא מתעטף ויושב לפניו מפני שהשכינה למעלה מראשותיו של חולה שנאמר ה' יסעדנו על ערש דוי:

סימן לא

ולא יקרא לאור הנר. אמר רבה ואפילו גבוה שתי קומות אפילו גבוה שתי מרדעות ואפילו עשרה בתים זה על גב זה. חד הוא דלא ליקרי אבל שנים קוראין והני מילי בענין אחד אבל בשני ענינים אפילו שנים לא אמר רב הונא ובמדורה אפילו עשרה בני אדם קורין כאחד אסור. אמר רבא אדם חשוב שאין דרכו להטות הנר בחול מותר. תני חדא שמש בודק קערות וכוסות לאור הנר ותניא אידך לא יבדוק. לא קשיא הא בשמש קבוע והא בשמש שאינו קבוע ואי בעית אימא הא והא בשמש שאינו קבוע ולא קשיא הא בדמשחא והא בדנפטא. איבעיא להו שמש קבוע בדמשחא מאי רב הונא אמר הלכה ואין מורין כן רב ירמיה בר אבא אמר הלכה ומורין כן. שמעינן השתא דבין שמש קבוע ובין שמש שאינו קבוע בודק קערות וכוסות לאור הנר ודוקא בדנפטא דמאיס ונפיש נהוריה ולא צריך לאצלויי אבל בדמשחא ושמש שאינו קבוע ודאי אסור שמש קבוע וודאי פליגי והלכתא בודק ואין מורין כן זו היא שיטת רב אלפס ז"ל דסבר שמש שאינו קבוע מדקדק טפי יפה אולי ימצא חן וישכרוהו ורש"י גורס להיפך דשמש קבוע אימת רבו עליו ומדקדק. באמת אמרו החזן רואה היכן התינוקות קורין אבל הוא לא יקרא אמר רבה בר שמואל אבל מסדר הוא ראשי פרשיות אבל כולה פרשה לא והתינוקות של בית רבן אפילו כולה פרשה מסדרין מפני שאימת רבן עליהן ולא אתו לאצלויי בלא רשות רבן: כיוצא בו לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה:

סימן לב

איבעיא להו נדה מהו שתישן אצל בעלה הוא בבגדו והיא בבגדה ת"ש ואת אשת רעהו לא טמא ואל אשה נדה לא קרב מקיש אשה נדה לאשת רעהו מה אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור אף אשתו נדה הוא בבגדו והיא בבגדה אסור תניא דבי אליהו מעשה בתלמיד אחד שקרא הרבה ושנה הרבה ושמש ת"ח הרבה ומת בחצי ימיו והיתה אשתו נועלת תפיליו ומחזרתן בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ואומרת כתיב בתורה כי הוא חייך ואורך ימיך בעלי שקרא הרבה ושנה הרבה שם ע"ב ושמש ת"ח הרבה מפני מה מת בחצי ימיו ולא היה אדם שהשיבה דבר פעם אחת נתארחתי אצלה אמרתי לה בתי בימי נדותיך מהו אצליך אמרה לי חס ושלום ואפילו באצבע קטנה לא נגע בי בימי ליבוניך מהו אצליך אמרה לי אכל עמי ושתה עמי וישן עמי בקירוב בשר ולא עלתה על דעתו לדבר אחר אמרתי לה ברוך המקום שהרגו שלא נשא פנים לתורה שהרי אמרה תורה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב כי אתא רב דימי אמר מטה אחת הואי במערבא אמרי רב יצחק בר יוסף אמר סינר מפסיק בינו ובינה. ואם יכול לקבל חפץ מידה כתבתי בפרק אף על פי בסימן כד ומה שרגילין עכשיו לאכול עם אשתו נדה בשלחן אחד לפי שבימיהם היו רגילים לאכול כל אחד לבדו על שלחן קטן וכשאשתו עמו על אתוו קטן נראה דרך חבה ודמי להצעת מטה ומזיגת כוס והרחצת פניו ידיו ורגליו אבל האידנא שכל בני הבית אוכלין על שלחן אחד אינו דרך חבה ויש שעושין היכר ביניהם והוי כמו שנים שתוכלין יחד זה בשר וזה גבינה:

סימן לג

מתני' ואלו מההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גוריון כשעלו לבקדו ונמנו ורבו בית שמאי על בית הלל וי"ח דברים גזרו בו ביום:

סימן לד

מתני' בית שמאי אומרים אין שורין דיו וסממנים וכרשינין אלא כדי שישורו מבעוד יום ובית הלל מתירין בית שמאי אומרים אין נותנין אונין לתוך התנור אלא כדי שיהבילו מבעוד יום ולא הצמר לתוך היורה אלא כדי שיקלוט את העין ובית הלל מתירין בש"א אין פורסין מצודות חיות ועופות ודגים אלא כדי שיצודו מבעוד יום ובית הלל מתירין בית שמאי אומרים אין מוכרין לנכרי ולא טוענין עמו ולא מגביהין עליו אלא בכדי שיגיע למקום קרוב וב"ה מתירין:

גמ' ת"ר פותקין מים לגנה ערב שבת עם חשיכה ומתמלאת והולכת כל השבת כולה ומניח את המוגמר תחת הכלים ומתגמרין והולכין כל השבת כולה ומניחין קלור על גבי העין ואיספלנית על גבי המכה ומתרפאת והולכת כל השבת כולה. ומיירי בקילור שהוא עב דומיא דאספלנית הלכך דוקא מערב שבת אבל בשבת אסור להניחו על העין משום גזירת שחיקת סממנים או גזירה שמא ימרח. אבל קלור צלול אף בשבת מותר להניחו על גב העין כדאמר פרק שמונה שרצים דף קח: שורין קלורין מערב שבת ומניחן על גבי העין בשבת דכיון דהוא צלול אינו אלא כרוחץ עיניו וליכא למיגזר משום שחיקת סממנין. ואין נותנין חטין לתוך ריחים של מים אלא כדי שיטחנו מבעוד יום. מאי טעמא אמר רבה מפני שמשמיעות את הקול אמר ליה רב יוסף ולימא מר משום שביתת כלים דתניא ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו לרבות שביתת כלים. אלא אמר רב ביוסף משום שביתת כלים והשתא דאמרת לב"ה אית להו שביתת כלים מוגמר מ"ט שרו וכו' והשתא דאמר רב אושעיא אמר רב אסי מאן תנא שביתת כלים דאורייתא ב"ש הוא דאי ב"ה אף על גב דקעביד מעשה שרו וכו' פסק ר"ח דהלכתא כרבה דאמר מפני שמשמיעות את הקול וכן משמע לכאורה דקי"ל רבה ורב יוסף הלכה כרבה. ור"ת אומר הלכה כרב יוסף משום דקאי רב אושעיא כוותיה מדקאמר השתא דאמר רב אושעיא אמר רב אסי מאן תנא שביתת כלים דאורייתא ב"ש היא ואם אית ליה לרב אושעיא טעמא דהשמעת קול למה הוצרך להעמיד הברייתא כב"ש יעמידנה כב"ה ומשום השמעת קול אלא ודאי לית לי' טעמא דהשמעת קול ולכך הוצרך להעמידה כב"ש ואם כן מותר לתת חטין בריחים מבעוד יום ויטחנו בשבת כב"ה דלית להו שביתת כלים ואינה ראיה דהא דקאמר והשתא דאמרת לב"ה אית להו שביתת כלים וכו' והשתא דאמר רב אושעיא מאן תנא שביתת כלים כו' סוגיא דהש"ס קאמר ואינו לא דברי רב יוסף ולא דברי רב אושעיא אלא מעיקרא סליק אדעתייהו של בני הישיבה הא דמפרש רב יוסף טעמא דברייתא משום שביתת כלים היינו אליבא דב"ה עד ששמעו דברי רב אושעיא ראמר דב"ה לית להו שביתת כלים אז אמרו דודאי אוקימתא דרב יוסף כבית שמאי ולעולם רב אושעיא אפשר דמוקי ברייתא כב"ה ומשום השמעת קול וכדאוקמה רבה וא"ת כיון דאוקימתא דרב יוסף כב"ש אמאי אמר רב יוסף לרבה ולימא מר משום שביתת כלים דודאי ניחא לרבה לפרש טעמא משום השמעת קול ותיתי כב"ה וי"ל דאית ליה לרב יוסף דניחא טפי לאוקמה כב"ש ומשום שביתת כלים דאשכחן בברייתא מלאוקמא כב"ה מטעמא גריע דהשמעת הקול ומלתא חדתא דלא אשכחן בשום דוכתא וגם נראה דרבה לא סבירא ליה כבני הישיבה דמפרשין טעמא דמתניתין דאסרי ב"ש משום שביתת כלים דא"כ אמאי אמר רב יוסף ולימא מר משום שביתת כלים אמתניתין כדתניא הוה ליה למימר כדמודית לי דב"ש אית להו שביתת כלים אלא ודאי רבה סבר דטעמא דמתניתין לב"ש כדמפרש הש"ס לקמן דף יט. הני דאי עביד להו בשבת מיחייב חטאת גזרו ב"ש ערב שבת עם חשיכה ואי תיקשי לן מאי צריכנא מהאי טעמא דלקמן תיפוק ליה דאסור דאורייתא לב"ש משום שביתת כלים דחזינא בהך ברייתא וי"ל דס"ל להש"ס דלא אסרו ב"ש אלא מילי דעביד מעשה כגון ריחים אבל אונין לתוך תנור וצמר לתוך יורה דלא עביד מעשה לא אסרו ב"ש אלא משום גזירה ומהך סוגיא דלקמן נמי ראיה דהלכה כרבה הלכך אסור לתת חטין לתוך רחים אלא כדי שיטחנו מבעוד יום משום השמעת קול ולית להו לב"ה שביתת כלים ואפילו בדעביד הכלי מעשה ומותר לתת גחלים בכלי ברזל העשוי לכך והולכין ודולקים בשבת. גיגית נר וקדירה ושפוד לב"ש אפקורי מפקר להו ואע"ג דהפקר דוקא בפני ג' היינו מדרבנן כדי שיתפרסם הדבר אבל מדאורייתא אפילו בינו לבין עצמו הפקר ויש שמקילין להשכיר ולהשאיל בהמתן לנכרי ומפקירין אותן ולאו שפיר עבדי דהני דוקא דלא סגי ליה בלאו הכי ועוד שאין ההפקר ידוע ומפורסם ושכירת הבהמה ידוע ומיהו גיגית נר וקדירה ושפוד אין צריך להפקיר דקיימא לן כב"ה דלית להו שביתת כלים:

סימן לה

ת"ר לא תמלא אשה קדירה עססיות ותורמסין ותניח לתוך התנור ע"ש עם חשיכה ואם נתנתן למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו מ"ט גזירה שמא יחתה בגחלים כיוצא בו לא ימלא נחתום חבית של מים ויניח לתוך התנור ע"ש עם חשיכה ואם עשה כן למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו גזירה שמא יחתה כי עססיות ותורמסין צריכים בשול רב ולא יספיק להם להתבשל עד מוצאי שבת אם לא יחתה בהם וחבית של מים שמא תתקרר סמוך לחשיכה במוצאי שבת ויחתה בגחלים כדי שיאפה לאלתר משתחשך אי אמרת הכי מוגמר וגפרית מ"ט לא גזרינן התם לא מחתי דאי מחתי סליק בהו קוטרא ואונין של פשתן נמי לא גזרינן כיון דקשי להו זיקא לא מגלי להו צמר ליורה נמי לא גזרינן ביורה עקורה וטוחה דליכא למיחש לא לאחתויי ולא למיגס בה אבל עקורה ולא טוחה חיישינן דילמא מגיס בה ופרש"י וה"ל מבשל אע"פ שעקורה מן האור בעודה רותחת המגיס בה הוא מבשל וכ"ש שאסור להכניס כף בקדרה בעודה על הכירה:

סימן לו

והשתא דאמר מר גזירה שמא יחתהבגחלים האי קדרה חייתא שפיר דמי ובשיל שפיר דמי בשיל ולא בשיל אסור והוא דלא בשיל כמאכל בן דרוסאי דאמר לקמן דף כ. כל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר להשהותו על גבי כירה אע"פ שאינה גרופה ואינה קטומה ואי שדא ביה גרמא חייא שפיר דמי מ"ט דאסח ליה לדעתיה דאמר השתא ודאי לא בשיל ולא אתי לאחתויי והשתא דאמר מר כל מידי דקשי ליה זיקא לא מגלי ליה האי בשרא דגדיא ושריק שפיר דמי דברחא ולא שריק אסור אפילו בחייא משום דבצלי מיירי ויכול לצלות למאכל הלילה וחיישינן שמא יחתה דגדיא ולא שריק דברחא ושריק רב אשי שרי ורב ירמיה מדפתי אסיר. כתב בעל ה"ג דבצלי איירי וכן משמע מדמייתי עלה אין צולין בשר בצל וביצה וכן בשלהי פרקין מייתי הא דגדיא גבי משלשלין את הפסח אבל בקדירה לא קשי ליה זיקא וחיישינן דלמא מגלי ליה. איכא דאמרי דגדיא בין שריק בין לא שריק שפיר דמי דברחא ושריק נמי ש"ד דברחא ולא שריק רב אשי שרי ורב ירמיה מדפתי אסר וקפסקי רבוותא כי האי לישנא בתרא ואיכא מאן דפסיק כרב ירמיה מדפתי ואנן נמי כרב ירמיה מדפתי ס"ל דחזינן סוגיא דשמעתא כוותיה דאמר רבינא האי קרא חייא כיון דקשי ליה זיקא כגדיא דמי ושרי מכלל דאי כברחא אסור ושמעינן מיניה דברחא אסור אי לא שריק אבל אי שריק שרי ודגדיא בין שריק בין לא שריק שפיר דמי ודווקא דמינתח אבל אי לא מינתח לא קשי ליה זיקא ואסור: תנו רבנן ב"ש אומרים לא ימכור אדם חפצו לנכרי ולא ישאילנו ולא ילוונו ולא יתן לו במתנה אלא כדי שיגיע למקום קרוב וב"ה אומרים כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה ר"ע אומר כדי שיצא מפתח ביתו א"ר יוסי בר יהודה הן הן דברי ר"ע הן הן דברי ב"ה לא בא ר"ע אלא לפרש דברי ב"ה:

סימן לז

ת"ר נותנין מזונות לכלב בחצר ואם נטל ויצא אין נזקקין לו כיוצא בו נותנין מזונות לפני הנכרי בחצר ואם נטלו ויצא אין נזקקין לו. ת"ר לא ישכיר אדם כליו לנכרי בע"ש וברביעי ובחמישי מותר רב אלפס ז"ל לא הביאה בהלכותיו נראה דס"ל טעמא משום שביתת כלים ואנן קי"ל כב"ה וקשה דאי טעמא משום שביתת כלים אפילו בד' ובה' נמי אסור וי"מ דשביתת כלים כי האי שאין מלאכת ישראל נעשה בהם אינו אסור אלא מדרבנן הלכך לא אחמור בד' ובה' ולא נהירא דאי כב"ש אתיא הוה ליה להש"ס למימר הא מני ב"ש היא ומדקבעה בגמרא בסתם משמע דאליבא דהלכתא היא ועוד מדקתני סיפא כיוצא בו אין משלחין איגרות ביד נכרי בע"ש ואי ב"ש צריכא למימר דהשתא מכירה ונתינה אסרי ב"ש שליחות מבעיא ופר"י דאסור דמתחזי כנוטל שכר שבת ומיירי בשכיר שבת או בשכיר חודש אבל בשכיר יום אפי' בד' ובה' אסור מידי דהוה אשכירות פועל לשמור פרה ותינוק בפרק הזהב דף נח ואפ"ה אסרי בע"ש מפני מראית העין אע"ג דלישראל מותר בהבלעה דשבת או חדש לנכרי אסור והר"י ז"ל פי' דאי איירי בכלים שאין עושין בהן מלאכה לא מיסתבר למיסר בנכרי טפי מבישראל דמה שייך מראית העין בנכרי טפי מבישראל ופי' דמיירי בכלים דעושין בהן מלאכה כגון רחים ומחרישה ושאר כלי אומנות משום דמיחזי מלאכה שעושין בהן הנכרי בשבת כשלוחו של ישראל ואע"ג דשרו ב"ה עורות לעבדן עם חשיכה דנכרי לנפשיה קעביד כיון דקצץ לו דמים שאני התם שאין ריוח לישראל במה שהנכרי עושה בשבת אבל בשכירות כלים ידוע הוא ואפילו בהבלעה אם ישכירם לו חוץ משבתות לא יתן לו כל שכירותיו הלכך כיון שיש ריוח לישראל במה שהכלים נשכרים אצל הנכרי מיחזי מלאכה שנכרי עושה בהן בשבת כשלוחו של ישראל. כיוצא בו אין משלחין איגרות ביד נכרי בערב שבת ובד' ובה' מותר דהיינו נמי משום דמיחזי כשלוחו של ישראל דדוקא בע"ש מיחזי כאומר לו שילך למחר בשליחותו ואמירה לנכרי שבות ואפילו אם אמר לו מע"ש עשה זה בשבת אבל מופלג לפני השבת לא מיחזי כאומר לו עשה מלאכתי בשבת וכן עורות לעבדן וכלים לכובס בד' ובה' מותר אע"פ שלא קצץ. אמרו עליו על יוסף הכהן ואמרי ליה יוסף החסיד שלא נמצא כתב ידו ביד נכרי מעולם:

סימן לח

ת"ר אין משלחין איגרות ביד נכרי ע"ש אלא א"כ קצץ לו דמים ב"ש אומרים כדי שיגיע לביתו וב"ה אומרים כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה והלא קצץ אמר רב אשי ה"ק אם לא קצץ ב"ש אומרים כדי שיגיע לביתו וב"ה אומרים כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה והא אמרת רישא אין משלחין לא קשיא הא דקביע דוור במתא והא דלא קביע דוור במתא. שמעינן השתא דהיכא דקצץ לו דמים משלחין בין מגיע בין לא מגיע והיכא דלא קצץ לו דמים אי קביע דוור במתא משלחין בכדי שיגיע לבית הסמוך לחומה ואי לא קביע דוור במתא אין משלחין כלל אלא א"כ קצץ פירוש בי דוור איש ידוע שכל כתב אליו יובל והוא משכיר ומשלח כל אגרת למי שנשתלחה לו:

סימן לט

ת"ר אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת במה דברים אמורים לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מותר ופוסק עמו על מנת לשבות ואינו שובת דברי רבי רשב"ג אומר אינו צריך ומצור לצידון אפילו בע"ש מותר. יש מי שאומר הא דאין מפליגין בספינה פחות מג' ימים בזמן שהספינה גוששת ואין במים י' טפחים ומשום גזרות תחומים נגעו בה אבל למעלה מי' טפחים לא גזרו משום הכי נהגו העם להפליג בים הגדול והאי טעמא פריכא דאי מהאי טעמא הוא דאין מפליגין הו"ל למתני אין מפליגין בספינה קטנה אמאי תני ספינה סתם דמשמע בין גדולה בין קטנה. ועוד מאי שנא שלשה ימים אפי' טפי נמי ועוד לדבר מצוה אמאי שרי והא העמידו דבריהם במקום עשה כדתנן פסחים צא. אונן טובל ואוכל פסחו לערב אבל לא לקדשים ואמרינן עלה שם צב. גבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת גבי תרומה וקדשים העמידו דבריהם במקום עשה אלא היינו טעמא דאין מפליגין פחות מג' ימים קודם לשבת משום בטול עונג שבת דכל שלשה ימים הוה ליה שנוי ווסת מנענוע הספינה כדכתיב יחוגו וינועו כשיכור ולא יכלי למיעבד עונג שבת והיינו טעמא דלדבר מצוה שרי משום דפטור ממצות עונג דאמר מר סוכה כה. העוסק במצות פטור מן המצוה ותנן שם שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה ולהכי נמי שם מד. אסור להלך בערבי שבתות יותר משלשה פרסאות דאינון שנים עשר מיל משום דמבטל ליה למצות עונג כדמפרש בהדיא והיינו טעמא נמי דאין צרין על עיירות של נכרים פחות מג' ימים קודם לשבת משום טירחא דלא מיתהני ליה אכילה ושתיה משום טירחא ופחדא דליבא עד בתר תלתא יומין דפרח פחדייהו ומקיימי ליה לעונג שבת ומשמיה דרשב"ם אמרו דהא מני ב"ש היא דאסר קודם השבת מלאכה הנעשית מאליה בשבת כגון הלוך הספינה חוץ לתחום בשבת וכיון דקיימא לן כב"ה מותר להפליג בע"ש אבל בשבת אסור ומסתייע להך סברא מהא דתניא בתוספתא אין מפליגין בספינה שלשה ימים קודם השבת ב"ש אוסרים אף בד' וב"ה מתירין וקא בעי למימר דב"ה מתירין אפילו בע"ש דאי אמרת ב"ה מתירין בד' קאמר היינו ת"ק ולא נהירא דר' ורשב"ג דאיירי בהך ברייתא לא מסתברא דסברי כב"ש דאע"ג דאסהיד על בית אבא שהיו נותנין כלי לבן שלהן לכובס ג' ימים קודם לשבת מחמירין על עצמן היו ולא להורות לאחרים כך ועוד כיון דתחומין דרבנן לא הוה להו לב"ש למיסר דהא לא אסרי ב"ש להתחיל קודם השבת מלאכה האסורה מדרבנן שנעשית מאליה כדתנן ושוין שטוענין בקורות בית הבד ובעיגולי הגת והא דקתני בתוספתא בירושלמי ב"ה מתירין ארביעי קאי ולא קשה היינו ת"ק דה"ק דבר זה מחלוקת ב"ש וב"ה וא"נ מפרשין דב"ה מתירין בע"ש קאמר לא שבקינן ברייתא דגמרא דידן דקא אסרי בה תנאי בתראי ומסתמא לא פליגי אב"ה אלא קאמרי דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה: גרסינן בפרק לולב וערבה דף מד: אמר איבו משמיה דר' אליעזר בר' צדוק אל יהלך אדם בע"ש יותר מג' פרסאות. אמר רב כהנא לא אמרן אלא לביתיה אבל לאושפיזא אמאי דנקיט סמיך איכא דאמרי אמר רב כהנא לא נצרכה דאפילו לביתיה. אמר רב כהנא בדידי הוה עובדא ואפילו כסא דהרסנא לא אשכחי: ת"ר אין צרין על עיירות של נכרים פחות משלשה ימים קודם לשבת ואם התחילו אין מפסיקין ואפילו בשבת. וגרסינן בעירובין דף מה. אמר רב יהודה אמר רב נכרי שיצאו לצור על עיירות של ישראל אין יוצאין עליהן בכלי זיין ואין מחללין עליהן את השבת. ובעיר הסמוכה לספר אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת:

סימן מ

מתני' בית שמאי אומרים אין נותנין עורות לעבדן ולא כלים לכובס נכרי אלא כדי שיעשו מבעוד יום ובית הלל מתירין עם השמש אמר רבי שמעון בן גמליאל נוהגין היו בית אבא שהיו נותנין כלי לבן שלהן לכובס נכרי שלשה ימים קודם השבת ושוין אלו ואלו שטוענים בקורות בית הבד ועיגולי הגת. פיסקא דקבולת לנכרי כתבתי בשלהי פרק קמא דמס' ע"ז סי' כג:

גמ' מאן תנא דכל מידי דאתי ממילא שפיר דמי אמר רבי יוסי בר חנינא רבי ישמעאל היא דתנן השום והבוסר והמלילות שריסקן מבעוד יום רבי ישמעאל אומר יגמור משתחשך ר"ע אומר לא יגמור ואיתמר עלה אמר רבה בר בר חנא אמר רבי יוחנן במחוסרין דיכה כ"ע לא פליגי דאסיר כי פליגי במחוסרין שחיקה הורה ר"י בר חנינא כר' ישמעאל ואע"ג דאמר בגמרא דרבי אלעזר לא מוקי מתני' כרבי ישמעאל משום הא דאמר ר"י במחוסרין דיכה כ"ע לא פליגי דאסיר אלמא מתני' חשיב כמחוסרין דיכה צ"ל דר"י בר חנינא אית ליה דמתני' לא חשיב כמחוסרין דיכה: שמן של בדדין ומחצלות של בדדין רב אסר ושמואל שרי פירוש שמן שיוצא מתחת קורות בית הבד בשבת ומחצלות של בדדין הם המחצלות המוקצות לבית הבד. הני כרכי דזוגי רב אסר ושמואל שרי פירוש מחצלות כרוכות ומונחות לסחורה ונקשרות שתים שתים ונקראים זוגי והלכתא כשמואל דקאי כר"ש דלית ליה מוקצה. אמר רב נחמן עז לחלבה ורחל לגיזתה ותרנגולת לביצתה ותמרי דעיסקא ותורי דרידיא פלוגתא דרבי יהודה ור"ש דר' יהודה אית ליה מוקצה ור"ש לית ליה מוקצה וקי"ל כר"ש לענין שבת דהא איפסיק כוותיה בהדיא בסוף מי שהחשיך והכא נמי אמר ההוא תלמידא דאורי בחרתא דארגיז כר"ששמתיה רב המנונא והא כר"ש ס"ל אתריה דרב הוה ולא הוה ליה למעבד ושמעינן מינה דהלכתא כר"ש:

סימן מא

מתני' אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום ואין נותנין פת לתנור עם חשיכה ולא חררה על גבי גחלים אלא כדי שיקרמו פניה מבעוד יום ר"א אומר כדי שיקרום התחתון שלה:

גמ' וכמה כדי שיצולו א"ר זירא אמר ר' אילעאי אמר רב כדי שיצולו כמאכל בן דרוסאי איתמר נמי א"ר אסי אמר ר"י כל שהוא כמאכל בן דרוסאי אין בו משום בישולי נכרים:

סימן מב

מתני' משלשלין את הפסח לתוך התנור עם חשיכה ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד ובגבולין כדי שתצית את האור ברובו רבי יהודה אומר בפחמין כל שהוא:

גמ' מאי טעמא דבני חבורה זריזין הן ולא אתי לחתויי. ומאחיזין את האור דכהנים זריזין הן. ובגבולין כדי שתצית את האור ברובו. מאי רובו אמר רב רוב כל אחד ואחד ושמואל אמר כדי שלא יאמרו הבא עצים ונניח תחתיהן תני ר' חייא לסיועי לשמואל כדי שתהא שלהבת עולה מאליה ולא תהא עולה על ידי דבר אחר. עץ יחידי רב אמר בעינן רוב עוביו ואמרי לה רוב היקפו אמר רב פפא הלכך בעינן רוב עוביו ורוב הקיפו אמר רב הונא קנים אין צריכין רוב. אגדן צריכין רוב גרעינין צריכין רוב. נתנן בחותלות אין צריכין רוב. מתקיף לה רב חסדא איפכא מסתברא אתמר נמי אמר רב כהנא א"ר קנים שאגדן אין צריכין רוב ורש"י גורס גי' אחרת ומחלק בין קנים לגרעינין. תנא רב יוסף ארבע מדורות אין צריכין רוב של גפת ושל גפרית ושל רבב ושל גבבא במערבא תניא אף של קש ושל גבבא:

הדרן עלך יציאות השבת