חידושי הרשב"א על הש"ס/כתובות/פרק יג
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
ר"ן |
מאירי |
הרשב"א |
הריטב"א |
תוספות רי"ד |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
וקיימא לן דפוסקין מזונות לאשת איש כרב, וכשפוסקין לה מזונות אין משביעין אותה כחנן דאמר תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה, ואף באלמנה נמי אין משביעין אותה. ותדע לך דהא מקשינן ליה לשמואל ממתניתין ומוקי לה בששמעו בו שמת, וכיון שכן לדידיה אלמנה אין צריכה שבועה בתחלה כחנן דאמר תשבע בסוף, ונהי דלא קיימא לן כשמואל ומתניתין אפילו בלא שמעו בו שמת, מכל מקום שמעינן מינה דשמואל סבר דאלמנה אינה צריכה שבועה, ובהא ליכא מאן דפליג עלה. והכי נמי מוכח בגיטין פרק השולח (לה, א) וכדכתיב שם בס"ד רבנו נ"ר (חי' וידל קרשקש)ֿ.
טעמא דמיאנה הא לא מיאנה יהבינן לה: ואי קשיא לך ומאי קושיא, דילמא הכי קאמר ממאנת אין לה מזונות בשלותה ואכלה אף על פי שבא הבעל והודה שלא הניח לה מזונות, הא לא מיאנה יהבינן לה היכא שהודה הבעל שלא הניח לה מזונות. ואיכא למימר דאין הכי נמי דהוה יכול לשנויי ליה הכי, אלא דעדיפא מינה שני ליה דאפילו למאי דקא סלקא דעתך דהיכא שלא בא עסקינן, אפילו הכי היכא שלא מיאנה יהבינן לה, משום דהכא ליכא למיחש לצררי ולא למעשה ידיה. הרב מורי ר"ש נ"ר (וידל קרשקש).
[מתני': מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו חנן אומר איבד מעותיו: דוקא במפרש דמחמת מזונות שחייב לה בעלה הוא נותן לה, דבכי האי גונא אמר חנן דפטור, אבל פרנס סתם חוזר וגובה, לפי שכל המפרנס סתם אינו מפרנס בתורת מתנה אלא בתורת הלוואה, ונמצא שהיא חייבת לו וגובה ממנה והיא גובה מבעלה, והביא ראיה מיורד לתוך שדהו של חבירו ונטעה שלא ברשות דחייב בעל השדה לשלם (ב"מ קא, א) ולאו כל הימנו שיאמר במתנה נתת לי. ועוד מדגרסינן בירושלמי בפרק איזהו נשך (ה"א) חד בר נש אישאול לחבריה דינרים אשרותיה גן ביתיה, אמר ליה הב לי דינרי, אמר ליה הב לי אגר ביתי, אתא עובדא קומי ר' בא ומריקו ליה. והכא ודאי בשהעמידו בתוך ביתו סתם מיירי ולא שהעמידו בפירוש בשכר, שאם כן לא הוה אמר ליה אידך הב לי דינרי דהוה פרע ליה מה שהתנה עמו לתת לו בשכירותו אלמא המשרה חבירו בתוך ביתו סתם לא למתנה איכוון אלא לשכירות וכיון שכן המפרנס אשת חבירו סתם חוזר וגובה ממנו (שו"ת הריב"ש החדשות סי' יט)ֿ.
מתני': הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל וכו': [הקשו הראשונים למה אין כופין לאב לתת מה שפסק דהא דברים הנקנין באמירה מדרב גידל] והרשב"א כתב דמתניתין איירי כשאין בית דין יורדין לנכסיו, כגון שהלך למדינת הים ואין כאן נכסים שלו, אבל יש לו נכסים בית דין יורדין לנכסיו ונותנין לזה לפי שהם דברים הנקנים באמירה (שטמ"ק).
כופין אותו למאן כו', אדרבה איפכא כו': כלומר, יותר היה לנו לכופו בבתו גדולה שפסקה לפניו ותנאה תנאי ושתק מקטנה שאין בדבריה כלום (רשב"א בשטמ"ק).
האי מאן דמוקי אפוטרופוס וכו': ואם תאמר אמאי לא טעין אביי כך בשבילם, דהא קיימא לן דטענינן ליתמי כל מאי דהוי מצי טעין אבוהון. ויש לומר דבמקום אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים אין בית דין טוענין בשבילם עד שיראו אם יטעון האפוטרופוס ברי בשם המיתנא. ומשום הכי אמר ליה אביי זיל הב ליה מיהא תלם אחד לראות אם אמר טענה זו בשמא או על דרך האמת ששמע כן מפי האב. ומיהו אם היה טוען בשמא אפילו לא טעין האפוטרופוס טענת חזר ולקחה היה אביי טוען אותה בשביל היתומים. וכן הדין בלוקח דקיימא לן (ב"ב כג, א) טוענין ללוקח, שאין טוענין לו עד שיראו בית דין אם יטעון בברי מה שיטעון או לאו (חי' וידל קרשקש על הרי"ף ר"ן על הרי"ף ושטמ"ק בשם הרשב"א).
ב' דברים שאמר חנן הלכה כיוצא בו: הרשב"א פירש כיוצא בו דחנן פורע חובו של חבירו שלא מדעתו, וכיוצא בו דאדמון טענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהן. ואם תאמר, כיוצא בו דחנן למאי אצטריך, דהשתא אחד פרנס את אשתו דאיכא למימר שלא על דעת שתהא אשתו מתה ברעב אמרת פטור, פורע חובו של חבירו שלא מדעתו דאיכא למימר מפייס הוינא ביה ומחיל לי לא כל שכן דפטור. איכא למימר, משום דבעי למימר כיוצא בו דאדמון אמר נמי כיוצא בו דחנן (שטמ"ק).
ההיא דעשאה סימן לאחר: פירש רש"י ז"ל: והשדה ביד מי שנעשית סימן לו והאפוטרופוס עורר עליה, וכל עצמו של מחזיק אינו בא אלא מחמת הודאתו של זה שעשאה לו סימן, כי אין לו עדי חזקה ולא טענה אחרת, והאפוטרופא יש לו עדים שהיתה של עורר, הילכך יכול לומר תלם אחד עשיתי לך וחזרתי ולקחתיו ממך שהפה שאסר הוא הפה שהתיר.
ואין מחוור פירושו כאן, דלא אמרינן הפה שאסר וכו' אלא תוך כדי דבור (לעיל כב, א) והכא לאחר זמן רב של ערעור הוא טוען חזרתי ולקחתיו ממך שגם המערער והאפוטרופוס טוען. ועוד שהוא בא בטענת על כן נראה שהשדה דהכא כשהשדה ביד האפוטרופוס, וזה שנעשית לו סימן בא להוציאה ממנו מחמת הודאתו של בעל השדה (שנעשית) [שעשאה] סימן לו. ומשום הכי אמר ליה אביי דכיון שהקרקע בידו דשפיר טעין דחזר ולקחה ממנו. דאלו היה אביהם קיים היה יכול לטעון כן, ודוקא כשהחזיקו בה ג' שנים ודר בה האב יום אחד בדין חזקה, מיהו בטענת תלם אחד עשיתי לך אי אפשר היה לטעון כן ליתומים אפילו במוחזקת ביד אחרים. וכן כתב הראב"ד דכיון שאין להם למחזיקים עידי חזקה וכל עצמם אינם באים אלא מכח הודאתו של זה, אין בלשון מצר זה כל השדה אלא אפשר שעשה לו תלם אחד ואותו הוא המצר שעשה לו, ודוקא תלם בת תשעה קבין שזה הוא השעור של שדה, כי המוכר לחברו שדה סתם לא קנה אלא שדה בת תשעה קבין (ב"ב ...). אבל רבנו חננאל אומר דאינו נאמן לעולם בטענת תלם אחד אלא במוחזקת בידו, אבל ביד אחרים אינו נאמן, דכיון שהיתה בידם והוא ערער עליה ואחר כך עשאה סימן לו, הרי הוא כמודה בערעורו שאינו ערעור דאם לא כן היה לו לפרש מצד התלם (שטמ"ק בשם רשב"א).
אדמון סבר איבעי לך לממסר מודעא: כלומר, אם אמת שמכרת לי כדי למשכנו היה לך להודיע לעדים ולהוציא עצמך מתורת עני מוכר קרעותיו, ורבנן סברי חברך כו'. ויש לומר דהתם שאני, דחשיבא ליה לאדמון טענת ראשון קשה ממני ומי יוכל לדון עם שתקיף ממנו, והלכך אלו היה המערער מוסר מודעא זה לא היה מוכר אותה ונמצא זה מפסיד לגמרי, אבל הכא הרי אינו יכול זה לאבד זכותו, דכיון ששטרו בידו ועדיין לא ידע אם יטמין מעותיו אם לאו, היה לו לימנע מלמסור מודעא משום חשש רחוק כזה, ורבנן סברי להו להפך, דהתם כיון שיש לו עדים שהשדה שלו היא אינו יכול להפסידו לגמרי, אבל אם היה מוסר מודעא יוודע הדבר ויטמין זה מעותיו ויאבד את חובו לגמרי, הלכך מקח היה שלא הודיע לשום אדם (רשב"א בשטמ"ק).
מתני': שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה וכו' וחכמים אומרים זה גובה שטר חובו וזה גובה שטר חובו: ומכל מקום אם המקום הוא שנותנין המעות ואחר כך כותבין השטר, והגיע זמן מלוה ראשונה קודם מלוה שניה, יכול הלוה לומר היה לך ליפרע כשלוית ואפילו יש לאחד עידית ובינונית ולאחד כך כתבו... והרשב"א ז"ל (מ"מ מ... כד, י).
איתמר שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה רב נחמן אמר זה גובה וזה גובה: והקשה הרשב"א ז"ל אמאי אמר רב נחמן זה גובה וזה גובה לימא בעל בינונית לבעל זיבורית אני פורע אותך בחוב שאתה חייב לי. ותירץ דמהא שמעינן דשטרי לאו בר גוביינא הוא דמילי נינהו, ואף על גב דמילי דמזדבני בפריטי נינהו, מכל מקום לאו בני גוביינא דבי דינא נינהו, ומשום הכי לא מצי אידך למימר ליה שקיל ([שטרך] כנגד חובך דלאו בר גוביינא הוא. ובית דין גם כן אין יכולין להגבות מלוה שיש לו ללוה אצל אחרים בחוב שיש לו עליו מתורת גוביינא, אלא דלכי מטי זימניה מוציאין מזה ונותנין לזה מדר' נתן. ומשום הכי תנן בפרק החובל (פט, א) דאשה שחבלה באחרים פטורה, ופרכינן התם דתזבין לכתובתה בטובת הנאה ותיתיב ליה, ומפרקינן דכל לגבי בעל ודאי מחלה, ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחיננן, ואם איתא דשטרות בני גוביינא דבי דינא נינהו, יגבה בית דין שעבוד כתובתה לנחבל ויזכה בו מדאורייתא ושוב אין לחוש למחילה וכדברי הרי"ף במוכר שטר חוב וחזר ומחלו וכמו שכתבתי בפרק הכותב אלא ודאי אין בית דין יכולין לעשות גוביינא בשטרות (ר"ן על הרי"ף).
דכולי עלמא עידית ועידית וכו' ודאי הפוכי מטרתא הוא: וכתב ר"ש נ"ר דאית להו לתרווייהו עדית ועדית בינונית ובינונית דאמרינן דזה עומד בשלו וזה עומד בשלו, אם עמד אחד מהם ומכר חובו, לוקח גבי ליה מיניה, ואיהו גבי שטר חוביה מבעל חוב דידיה, דהשתא ליכא למימר אפוכי מטרתא למה לי. ואי לית ליה נכסי לבעל חוב דידיה ואגבי ליה הלה ארעא ללוקח, ומלוה דידיה מלוה בשטר והיא מוקדמת, הדר גבי ליה מיניה, דלא עדיף מיתמי דאמרינן (לעיל צב, א) שאם גבו קרקע בחוב אבוהון שבעל חוב חוזר וגובה מהן מדר' נתן, והא להא דמיא. ואי אגבי ליה מטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי. מיהו אי כתב ליה מטלטלי אגב מקרקעי, דינייהו כקרקע והדר גבי להו מיניה מן הקרקע (חי' וידל קרשקש).
וכתב הרשב"א ז"ל שאם מת אחד מהם אפילו הניח יתומים קטנים שאינן בני גוביינא עד שיגדלו, זה עומד בתוך שלו וזה עומד בתוך שלו כיון דתפס תפס (מ"מ מלוה ולוה פכ"ד ה"י).
לא צריכא דאית ליה למר עדית ובינונית: ואיכא למידק לרב נחמן אמאי לא אמרינן כיון דתפיס עכשיו בעל בינונית בבינונית דלא מפקינן מיניה, כי היכי דאמרי לגיבוי יתמי לקמן דהיכא דתפס תפס. תירץ הראב"ד בשאני הכא דאגביה ליה בעל זיבורית לבינונית דידיה שוב אינה ראויה לו לפי שהיא חוזרת לזה לעדית לרב נחמן דסבר בשלו הן שמין, הילכך אף על גב דתפס מפקינן מיניה דהא לאו בדינא מתפיס לה. אבל התם שאני דתפיס לוה מחיי אביהן ואביהן כבר היה חייב לו מן הבינונית, ומן הדין היה לו לעמוד זה בשלו וזה בשלו הילכך אף השתא דנפלו קמי יתמי בדין תפיס ואמרינן קם דינא (רשב"א בשטמ"ק).
ואימא נסכא וכו': והרשב"א כתב מגבהו מה שירצה פחות שבמטבעות, ואימא נסכא, כלומר יתן לו פחות שבמשקלות דהיינו אודני חב"ה הכל לפי שקלי המקום.
דכתיב ביה מטבע: כלומר מאה כסף של מטבע (בשטמ"ק).