ויקיטקסט

רי"ף על הש"ס/כתובות/פרק יב

< רי"ף על הש"ס | כתובות

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק יב

עריכה

הנושא את האשה ופסקה עמו שיהא זן בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים נשאת לאחר ופסקה עמו שיהא זן את בתה חמש שנים לא יאמר הראשון לכשתבא לביתי אזונה אלא מוליך מזונותיה למקום אמה וכן לא יאמרו שניהם הרי אנו זנין אותה כאחד אלא אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות נשאת הבעל חייב במזונותיה והן נותנין לה דמי מזונות מתו בנותיהן ניזונות מנכסים בני חורין והיא ניזונת מנכסים משועבדין מפני שהיא כבעלת חוב הפקחין היו כותבין שאהא זן את בתך חמש שנים כל זמן שאת עמי:

גמ' איתמר האומר (דף רי"ף סא.) לחבירו חייב אני לך מנה רבי יוחנן אמר חייב וריש לקיש אמר פטור היכי דמי אי דא"ל אתם עידי מ"ט דר"ל דפטר ואי דלא אמר להו אתם עידי מ"ט דרבי יוחנן דמחייב לעולם דלא א"ל אתם עידי והכא במאי עסקינן דא"ל חייב אני לך מנה בשטר ר' יוחנן אמר חייב אלימא מילתא דשטרא כמאן דאמר להו אתם עידי וריש לקיש אמר פטור לא אלימא מילתא דשטרא והלכתא כר' יוחנן ומדמקשינן עליה דר"ל ממתני' הנושא את האשה ופסקה עמו שיהא זן את בתה ה' שנים דלית לה גביה מעיקרא ולא מידי אלא איהו חייב נפשיה במילתא דלא הוה מיחייב ביה ותוב אקשינן עליה מהא כתב לכהן שהוא חייב לו ה' סלעים חייב ליתן לו ה' סלעים ובנו אינו פדוי דלית ליה לכהן מעיקרא גביה ולא מידי ואוקימנא לר' יוחנן כר' שמעון דאמר ערב היוצא לאחר חיתום שטרות גובה מנכסים בני חורין דלית ליה גביה ולא מידי אלא איהו חייב ליה לנפשיה שמעינן מהני כולהי דפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש במאן דקביל על נפשיה מילתא דלא הוה מיחייב בה וכיון דהילכתא כרבי יוחנן דאמר חייב אני לך מנה בשטר חייב ואפילו לא אמר אתם עידי כל שכן אי אמר אתם עידי דבהא אפי' ריש לקיש מודה וכל שכן אי קנו מיניה והא דאמרי' בגמ' דבני מערבא אהא מתני' (הלכה א) כמה הוא מתחייב לזון בת אשתו לא כן אמר רבי יוחנן ור"ל הכותב שטר חוב לחברו בחזקת שחייב לו ונמצא שאינו חייב אינו חייב ליתן לו כלום דאלמא רבי יוחנן ור"ל לא אפליגו בהא מילתא כל עיקר אלא תרוייהו סבירא להו דאינו חייב לא חיישינן לה אלא אגמרא דילן סמכינן דסבר בהא מילתא דפלוגתא דרבי יוחנן ור"ל היא וקי"ל דהלכה כר' יוחנן:

א"ר גידל אמר רב כמה אתה נותן לבנך כך וכך ואתה לבתך כך וכך עמדו וקדשו קנו הן הן דברים הנקנים באמירה אמר (בגמ' רבא ) רבה מסתברא מילתיה דרב בבתו נערה דקא מטי הנאה לידיה בכסף קדושיה אבל בתו בוגרת דכסף קדושיה לעצמה לא והאלהים אמר רב אפילו בוגרת דאי לא תימא הכי אבי הבן מאי הנאה אית ליה אלא בההיא הנאה דקא מחתני אהדדי גמרי ומקני אהדדי וכן הלכתא.

ירושלמי אבל לא האח ע"י אחותו ולא אשה ע"י בתה ואפילו היא קטנה וגרסי' נמי התם (שם ובפי"ב הל' ב) ובלבד מן הנישואים הראשונים. אמר ליה רבינא לרב אשי דברים הללו ניתנו ליכתב או לא ניתנו ליכתב אמר ליה לא ניתנו ליכתב ואי קשיא לך הא דתנן מתו בנותיהן ניזונות מנכסים בני חורין והיא ניזונית מנכסים משועבדים מפני שהיא כבעלת חוב דשמעת מינה דניתנו ליכתב התם בשקנו מידו דסתם קנין לכתיבה עומד:

לא יאמר הראשון כשתבא אצלי (דף רי"ף סא:) אזונה אמר רב חסדא זאת אומרת בת אצל האם לא שנא גדולה ולא שנא קטנה תניא מי שמת והניח בן קטן יורשי האב אומרים יהא גדל אצלנו והיא אומרת גדל אצלי אין מניחין אצל מי שראוי ליורשו מעשה היה ושחטוהו צ"ל ערב הראשון. והמדפסים שלפנינו שגו בביאור הר"ת לבארו בדבר שאין לו שייכות כלל להענין ער"ה:

וכן לא יאמרו שניהן הרי אנו זנין אותה כאחת: ההוא גבדא דאגר ריחיא לחבריה לטחינה לסוף איעתר זבין ריחיא וחמרא אמר ליה לאגירא עד האידנא הוה טחיננא גבך באגר ריחיא דידי השתא דלא צריכנא הב לי אגר ריחיא אמר ליה לא אלא מיטחן טחינא לך באגרא דילך כדמעיקרא סבר רבינא למימר היינו מתניתין לא יאמרו שניהן הרי אנו זנין אותה כאחת אלא אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות הכא נמי כיון דלא צריך לטחינה שקיל מיניה דמי א"ל רב עוירא מי דמי התם חדא כריס' אית לה תרתי כריסיאתה לית לה הכא אמר ליה טחון זבון טחון אותיב ולא אמרן אלא דלית ליה לאגירא טחינה אבל אית ליה (לאגירא) טחינה כופין אותו על מדת סדום ויהיב דמי:

מתני' אלמנה שאמרה אי אפשי לזוז מבית בעלי אין היורשים יכולים לומר לה לכי לבית אביך ואנו זנין אותך שם אלא זנין אותה ונותנין לה מדור לפי כבודה אמרה אי אפשי לזוז מבית אבא יכולין יורשין לומר לה אם את אצלנו יש ליך מזונות ואם אין את אצלנו אין ליך מזונות ואם היתה טוענת מפני שהיא ילדה והן ילדים נותנין לה מזונות והיא בבית אביה:

גמ' תנו רבנן משתמשת במדור שנשתמשת בו בחיי בעלה בכרים ובסתות שנשתמשת בחיי בעלה בכלי כסף וכלי זהב שנשתמשת בחיי בעלה בעבדים ושפחות שנשתמשת בחיי בעלה שכך כותב לה כל יומי מיגר אלמנותיך בביתי תני רב יוסף בביתי ולא בעקתי אר"נ יתומים שמכרו במדור אלמנה לא עשו כלום ומ"ש מדרב אסי א"ר יוחנן דא"ר אסי א"ר יוחנן יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטין מה שמכרו מכרו התם לא תפיסה מחיים הכא תפיסה מחיים אמר אביי נקיטינן מדור אלמנה שנפל אין היורשין חייבין לבנותו ותנ"ה מדור אלמנה שנפל אין היורשין חייבין לבנותו ולא עוד אלא אפי' אומרת הניחו לי ואבננו משלי אין שומעין לה בעי אביי שיפוצא מאי תיקו הילכך לא תשפץ:

אמרה אי אפשי לזוז מבית אבא: וליתבו לה כי יתבה התם מסייע ליה לרב הונא דאמר רב הונא ברכת הבית ברובה וליתבו לה לפי ברכת הבית אה"נ:

מתני' כל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה לעולם וכל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה עד כ"ה שנים שיש בכ"ה שנים שתעשה טובה כנגד כתובתה דברי (דף רי"ף סב.) ר"מ שאמר משום ר"ג וחכמים אומרים כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה לעולם וכל זמן שהיא בבית אביה גובה עד כ"ה שנים מתה יורשיה מזכירין כתובתה עד כ"ה שנים:

גמ' אמר ליה אביי (בגמ' איתא לרב יוסף) לרבא אתיא קודם שקיעת החמה גביא אחר שקיעת החמה אחילתה א"ל אין כל מדת חכמים כן היא בארבעים סאה הוא טובל בארבעים סאה חסר קורטוב אינו יכול לטבול בהן.

הא דקתני יורשיה מזכירין כתובתה עד כ"ה שנה אוקימנא בפרק כל הנשבעין (דף מח.) שנשבעה ומתה:

שלח ליה רב נחמן בר רב חסדא לרב נחמן בר יעקב ילמדנו רבינו בששטר כתובה יוצא מתחת ידה או בשאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה והלכה כדברי מי שלח ליה בשאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה והלכה כדברי חכמים שטר כתובה יוצא מתחת ידה גובה כתובתה לעולם כי אתא רב דימי אמר ר"ש בן פזי א"ר יהושע בן לוי משום בר קפרא לא שנו אלא מנה מאתים אבל תוספת אין לה ורבי אבהו א"ר (בגמ' ר' יוחנן ) ינאי אפילו תוספת יש לה דא"ר אייבו א"ר ינאי תנאי כתובה ככתובה דמו וכן הלכתא.

חמותיה דרב חייא אריכא מדפתי איתת אחוה הואי זנה עשרים וחמש שנין בבי נשא לסוף אמרה ליה הב לי מזוני אמר לה לית לך מזוני הב לי כתובה אמר לה לא מזוני אית לך ולא כתובה אית לך תבעתיה לדינא קמיה דרבה בר רב שילא א"ל אימא לי גופא דעובדא היכי הוה אמר זניתה עשרין וחמש שנין בבי נשא וחיי דמר דבכתפאי אמטיה לה א"ל טעמא מאי אמור רבנן כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה לעולם דאמרינן מחמת כיסופא הוא דלא תבעה הא נמי מחמת כיסופא הוא דלא תבעה זיל הב לה לא אשגח ביה אזל כתב לה אדרכתא אנכסיה אתא לקמיה דרבא א"ל קא חזי מר היכי דנן א"ל שפיר דנך א"ל איזיל (לפי גי' הר"ן אמר ליה איזיל אהדר פירי וכו' אמר ליה הא וכו' אמר ליה תיזיל כו' אמר ליה ה"מ כו' ) ולהדר אפירי מן ההוא יומא עד השתא אמר לה אחוי אדרכתיך חזא דלא הוה כתיב בה ואשתמודענא דנכסין אלין דמיתנא אינון אמר לה הא אדרכתא לאו שפיר כתיבא אמרה לי' תיזיל אדרכתא אישקיל מיומא דשלימו ימי אכרזתא עד השתא אמר לה הני מילי היכא דליכא טעותא באדרכתא אבל הכא דאיכא טעותא באדרכתא ל"ל בה אמרה והא מר הוא דאמר אחריות טעות סופר הוא אמר לה בהא אפי' רבה בר רב שילא טעי הוא סבר הני והני דידיה נינהו ולא היא זימנין דמיגבו לה ואזלא ומשבחא להו ואמר לה שקילי דידך והב לי דידי ואתי לאפוקי לעז על בי דינא:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רי%22ף_על_הש%22ס/כתובות/פרק_יב"