ר"ן על הרי"ף/כתובות/פרק יב


דף ס עמוד בעריכה

הנושא את האשה ופסקה עמו שיהא זן את בתה. שהיתה לה מאיש אחר:

 חייב לזונה ה' שנים. בגמ' [דף קב א] מוקי לה בשטרי פסיקתא וכדרב גידל ואשמעינן דבאמירה בעלמא קנה וכתב הרשב"א שאע"פ שהתנה סתם ולא פירש מתי מסתברא דחייב לזונה ה' שנים ראשונות דחזקה דעתם על הראשונות וכן מצאתי מפורש בירושלמי [הלכה א] תנא זנה ה' שנים הראשונים בין ביוקר בין בזול היה ביוקר והוזלו אם הוא גורם נותן ביוקר ואם היא גרמה נותן בזול היו בזול והוקרו בין שהוא גרם בין שהיא גרמה נותן בזול הדא היא הבת לא עולה ולא יורדת עכ"ל:    נשאת. האם לאחר שגרשה הראשון:

 לא יאמר הראשון לכשתבא אצלי. כלומר אם הייתי מקיים את אמה הייתי זנה:

 אלא מוליך מזונותיה. מזונות שלמים ולא לפי ברכת הבית דדוקא באלמנה הוא דאמרינן הכי לקמן [דף קג א] לפי שכך כתב לה את תהא יתבה בביתי ומתזנא מנכסי אבל הכא לא וה"ה לפוסק לחבירו שיזון אותו שחייב לזונו במקום שהוא ולא לפי ברכת הבית אלא משלם וכן כתב הרשב"א ז"ל:

 לא יאמרו שניהם הרי אנו זנין אותה כאחד. שהרי לא נתחייבנו אלא לזונה:

 אלא אחד זנה וא' נותן לה דמי מזונות. ומהא שמעינן שמי שמתחייב לזון את חבירו הרשות בידו לומר תן לי דמי מזונות והכי איתא בירושלמי המקבל לזון כלתו היא אומרת מעות והוא אומר פירות הדין עמה:    מתו בנותיהן ניזונות מנכסים בני חורין. ולא ממשועבדין דתנן אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות ולמזון האשה והבנות מנכסים משועבדים:

 והיא נזונת. אותה הבת שהיא כבעלת חוב שיש לה עליהן שטר מזונות ומיהו לאו ב"ח ממש קאמר שאם מתה אין לה מזונות ולא דמיא לנשאת דנשאת בת מזונות היא וזו אינה כן והכי איתא בירושלמי [שם] חלתה כמי שנשאת מתה כבר מתה:    הפקחין כו' כ"ז שאת עמי. ולא אם אמות או תמות או אני מגרשך וכתב הרשב"א ז"ל דמסתברא שאם גרשה והחזירה כבר נתבטל תנאו ואע"פ שהחזירה אין לה עליו מזונות שאין בלשון הזה אלא כ"ז שאת עמי מנשואין אלו כדתניא בן לוי שמכר שדה לישראל ואמר לו על מנת שמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו ואם אמר לו כ"ז ששדה זו בידך מכרו לאחר וחזר ולקחה ממנו אין לו עליו כלום. אלמא כ"ז שהוא בידך מקנין ראשון קאמר ה"נ מנשואין הראשונים קאמר ומפורש מצאתי כן בירושלמי דגרסי' התם [כאן הלכה ב'] כ"ז שאת עמי מתה אינה עמו נתגרשה והחזירה מ"ד לכתובה אבל לא לתנאי ה"נ מ"ד בין לכתובה בין לתנאי הכי נמי. כלומר לרב הונא דאמר בשלהי הכותב [דף צ א] גבי מתני' דקטן שהשיאו אביו וקיימה ע"מ כתובתה ראשונה קיימה לא שאנו אלא מנה מאתים אבל תוספת אין לה הוא הדין לגרשה ואח"כ החזירה דעל מנת כתובתה הראשונה החזירה אבל לא לתוספת ולא לתנאין ולר"י דאמר התם אפי' תוספת יש לה הכא נמי גרשה והחזירה יש לה תוספת ותנאין הראשונים שע"ד כולם

דף סא עמוד אעריכה


החזירה [וקי"ל כרב הונא] דהא איתותב ר"י ע"כ לשונו:    גמ' היכי דמי אי דאמר להו. לשומעין:

 אתם עדי. שאני מודה לו:

 מ"ט דריש לקיש דפטר. הא אנן תנן בסנהדרין (דף כט א) עד שיאמרו בפנינו הודה לו אלמא הודה בפני עדים חייב:

 ואי דלא אמר להו לשומעין אתם עדי מ"ט דרבי יוחנן. הא קי"ל התם בסנהדרין דצריך שיאמר אתם עדי כך כתב רש"י ז"ל ומשמע ודאי כדבריו דמשמע דמעיקרא במודה לחבירו שקלינן וטרינן דליכא לפרושה במי שבא להתחייב עכשיו לחבירו ולומר שאם אמר אתם עדי חייב דבדברים בעלמא אי אפשר שיתחייב אלא או בקבלת כסף או בקנין או בשטר דהא בערב נמי בעינן או קנין או מתן מעות ובההיא הנאה דקא מהימן ליה ובפרק הזהב (דף נח א) נמי גבי שומר קרקעות אמרינן הכא במאי עסקינן בשקנו מידו ובפרק השוכר (דף צד א) נמי גבי מתנה שומר חנם להיות כשואל אקשינן במאי בדברים ואצטריך לפרוקא בההיא הנאה דקא מהימן ליה ובעינן משיכה אלמא אין אדם משעבד עצמו בדבר שאינו חייב בדברים אע"פ שאמר לעדים אתם עידי אלא ודאי משמע מעיקרא במודה שקלינן וטרינן:    והכא במאי עסקינן דא"ל חייב אני לך מנה בשטר. כלומר לאו במודה עסקינן שיהא צריך לומר אתם עידי אלא במי שבא עכשיו להתחייב לחבירו וכתב לו בשטר חייב אני לך מנה ומסרו לו בפני עדים וגלי בהדיא דלאו הודאה הוא דאי [לאו] הכי לכ"ע מהני וכדתנן [דף כא א] הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין אלא בבא להתחייב עכשיו עסקינן ובהא פליגי ר"י וריש לקיש דר"י סבר דכי היכי דמקני בשטר וכדתניא [קדושין דף כו א]  נכסים שיש להם אחריות נקנין בשטר כו' ה"נ משתעבד אדם בשטר דאלימא מילתא דשטרא וכמ"ד להו אתם עדי דמי כלומר כאילו הודה שהוא חייב לו ואמר לעדים אתם עדי ובודאי טפי הוה שייך לומר דכמו שקנו מידו דמי דמה ענין הודאה לחוב אלא משום דמעיקרא מדכרינן הודאה באתם עדי נקטה הכא ולאו משום דהשתא במודה עסקינן אלא במחייב בתחלה וריש לקיש סבר דכל כה"ג לא כלום הוא שאין אדם יכול להשתעבד בשטר ולריש לקיש אפי' בשטר שחתמו בו עדים לא מהני וראיה לדבר מדפרכי' עלה דריש לקיש ממתני' דהנושא וממתניתין דבכורות ולא פרקינהו כשנשתעבד בכך בשטר בעדים וכ"ת דא"כ פשיטא הוה מצי לפרוקי דקמ"ל שאדם יכול להשתעבד בשטר דלא אשמעינן הכי בשום דוכתא ועוד דאי בשחתמו בו עדים מהני ה"נ הוה מהני בעדי מסירה אלא ודאי לריש לקיש לא שנא ופטור:

 ומדמקשינן עלה דר"ש בן לקיש כו' הרי"ף ז"ל רצה להכריח דבמסקנא לאו במודה עסקינן אלא במחייב עצמו לכתחלה ומ"ש בסמוך כ"ש אם אמר אתם עדי וכו' לאו במחייב עצמו קאמר אלא כ"ש אם אמר אתם עדי במודה כך פירש לשון זה הרמב"ן ז"ל ואין הלשון מראה כן ועוד שהרמב"ם ז"ל כתב בפרק י"א מהלכות מכירה המחייב עצמו בממון לאחר כו' הרי זה חייב כיצד האומר לעדים הוו לי עדים שאני חייב לפלוני מנה או שכתב לו בשטר הריני חייב לך מנה אע"פ שאין שם עדים או שאמר לו בפני עדים הריני חייב לך מנה בשטר אע"פ שלא אמר להם אתם עדי הואיל ואמר בשטר הרי זה כמו שאמר הוו עלי עדים וחייב לשלם אע"פ ששניהן מודים והעדים יודעים שלא היה אצלו (ממונו) כלום וכו' ולפי זה נראה שהוא סובר דכי אמרי' מעיקרא אי דאמר להו אתם עדי מ"ט דר"ל דפטר בבא להתחייב עסקינן דפשיטא להו דכל שאמר אתם עדי מחייב וכי מפרקינן כגון דאמר חייב אני לך מנה בשטר דר' יוחנן סבר דכמ"ד להו אתם עדי דמי ה"ק דכל שאומר (להם) בפני עדים הריני חייב לפלוני מנה בשטר כמי שבא להתחייב ואמר אתם עדי דמי כיון שהזכיר שטר ואף דברי ההלכות מטין כן ולפי זה י"ל דכי איצטרכינן לאוקמוה בבבא מציעא [דף נח א] בשקנו מידו לאו דוקא דה"ה דבאומר אתם עדי מהני דהא על כרחין הוה מצי לאוקמוה בשחייב עצמו בשטר כיון דקיימא לן כר' יוחנן אלא דנקט קנו מידו לפי שהיא ההקנאה היותר רגילה ובערב היינו טעמא דלא מהניא ביה אתם עדי לפי שהוא דומה לאסמכתא זה נ"ל:    אמר רב גידל כו' דקא מטי הנאה לידיה. כסף קידושיה לאביה:

 אבי הבן. אביו של חתן ירושלמי אבל לא האח ע"י אחותו וגרסינן תו התם [בפרק זה הלכה ב']  הפקחין היו כותבים ותני עלה בלבד מן הנשואין הראשונים דאמר ר' חנינא המשיא את בנו בבית זכה בבית (זו) ובלבד מן הנשואין הראשונים וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפכ"ג מהלכות אישות דדברים הנקנין באמירה דוקא מן הנשואין הראשונים:    דברים הללו נתנו ליכתב. אם נכתבו יש תורת שטר עליהן להגבות ממשעבדי או לא:

 אמר ליה לא נתנו ליכתב. שאפי' נכתבו אין כתיבתן עושה שטר לגבות מן המשועבדים שלא עלה על דעתם להשתעבד משום הנאת איחתוני אלא אצל בני חורין ולא אצל המשועבדים כך נראה פירושו ממה שכתב הרי"ף בפרק קמא דקדושין ושם הארכתי:

 התם בשקנו מידו. דאלים כח קנין. אבל בנותיו אפלו קנו מידו אינן ניזונות מן המשועבדין ויהבי טעמא בגמרא דכיון דבתנאי בית דין אכלן אימר צררי אתפסינהו ולאו דוקא אימר דאי הכי תשקול בשבועה כדין בא ליפרע מנכסי יתומים דחיישינן לצררי ואפ"ה שקיל בשבועה אלא הכא לגבי משעבדי כודאי חשבינן ליה כיון דמקרבא דעתיה לגבי ברתיה ובתנאי ב"ד קא אכלה ואפילו הכי מבני חרי גבי והקשה הרשב"א ז"ל היכי אמרינן סתמא דאין הבנות ניזונות מן המשועבדין ומשמע אפילו קטנות והא בקטנה ליכא דמיחש לצררי ובפרק שני דייני גזירות [דף קז א] אמרינן איכא בינייהו קטנה וספקה כלומר דלמ"ד משום צררי ליכא וגבי ממאנת אמרינן נמי התם [ע"ב] למאי ניחוש לה אי משום צררי צררי לקטנה לא מתפיס וי"ל דהיינו באשתו אבל בתו כיון דמקרבא דעתיה לגבי ברתיה ועוד דבתנאי


דף סא עמוד בעריכה

ב"ד קא אכלה אע"ג דקטנה היא חיישינן לצררי:    זאת אומרת בת אצל האם. מדקתני למקום שהיא אמה ולא קתני לבית אחיה למדנו שכן טוב שתתגדל הבת אצל אמה ובת הנזונית מן האחין זנין אותה בבית אמה ואין כופין אותה לדור אצלם:

 לא שנא קטנה ולא שנא גדולה. בגמרא דייקינן לה מדקתני למקום שהיא אמה ולא קתני למקום שהיא:

 ההוא גברא דאגר ריחיא לחבריה לטחינה. לא התנה שוכר לתת מעות למשכיר אלא שיטחין לו למזונות ביתו בשכרו:

 לסוף איעתר. משכיר:

 וזבין ריחיא וחמרא. לטחון לו מזונות ביתו:

 אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות. ולא אמרי' שניהם יתנו לה מזונות ואע"פ שלא פסק עמה דמים מתחלה אלא מזונות חייבוהו לתת דמים כשיש לה מזונות ממקום אחר הכא נמי אע"פ שלא פסק עמו אלא טחינה עכשיו שאינו צריך יתן דמים:

 טחון וזבין. באותן שלקחת:

 טחון ואותיב. למזונותיך באותן שאצלי:

 ולא אמרן. דלא יהיב דמי:

 אלא דלית ליה טחינה לאגירא. שאין שוכר מוצא לטחון בשכר כל שעה לפיכך אומר לו אני יושב בטל אטחין לך ולא אתן דמים אבל כל זמן שמוצא לטחון טוחן בשכר ונותן לזה דמים:

 מדת סדום. זה נהנה וזה אינו חסר לא היו עושים טובה:    מתני' אלמנה שאמרה אי אפשי לזוז מבית בעלי. לצאת מבית בעלי:    גרסינן בתוספתא האומר תנו בית ארמלות אין נותנין אלא אם כן קבלה עליה שתשב בתוכו יכולים יורשין לעכב על ידה שמא תשכירנו:    גמ' משתמשת במדור כו' תני רב יוסף בביתי ולא בעקתי. כתבתיה בפ' נערה שנתפתתה [סימן רנד]:

 יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטין. שהבנות זוכות בהן כדתנן [דף קח ב] הבנות ניזונות והבנים ישאלו על הפתחים וקדמו קודם שיבואו לב"ד ומכרום:

 התם לא תפסי מחיים. לא התחיל זכותה מחיים עד לאחר מיתה ולפיכך יכולין יורשין להפקיעו אבל הכא במדור הרי התחיל זכותה מחיים:

 שיפוצא מאי. יכולה היא לשפצו כדי שיתקיים או דילמא אמרי לה לאו כל כמינך:

 ברכת הבית ברובה. בני אדם שעוזרין זה את זה ומשתכרין ומזלא דרבים עדיף:

 וליתבו לה. לפי מה שנתמעט ברכת הבית ביציאתה:    גרסינן בגמ' [דף קג ב] באשכבתיה דרבי אותו היום שמת רבי בטלה כהונה. כלומר שנטמאו בו כהנים והיינו טעמא דכשם שכהן מטמא למת מצוה מפני שאין לו מי שיתעסק בקבורתו כך מטמא לנשיא שמפני שכבודו מרובה אין בכל המתעסקין בו די לפי כבודו והכי איתא בירושלמי דנזיר [פרק ז' הלכה א'] מהו שיטמא כהן לכבוד נשיא כד דמך רבי יהודה נשיאה אכריז ר' ינאי אין כהונה היום מהו שיטמא כהן לכבוד רבו רבי ינאי זעירא דמך חמוי הוא הוה חמוי הוא הוה רביה אתא שאיל לרבי יוסא ואסר ליה שמע רב אחא ואמר יטמאון לו תלמידיו (רבי יוסא) נטמאו לו תלמידיו ואכלו בשר ושתו יין אמר להן רבי מונא חדא מן תרתי לא פלטא מנהון אם אבלים אתם למה אכלתם בשר ושתיתם יין אם אין אבלים אתם למה נטמאתם:    מתני' כ"ז שהיא בבית אביה. והיורשים זנין אותה שם גובה כתובתה כשתרצה:

 שתעשה טובה. מנכסי יתומים נותנת לחם ומלח לשכיניה:

 

דף סב עמוד אעריכה

וחכמים אומרים. לא הוזכרו עשרים וחמש שנים לענין הטובה שתעשה ולא אפסדוה רבנן לכתובתה וכשהוזכרו כ"ה שנים לענין המחילה הוזכרו דהואיל ושתקה ולא תבעה כל השנים הללו מחלתה הילכך כל זמן שהיא בבית בעלה אין שתיקתה מחילה אלא מפני שמכבדין אותה היא בושה למחות על כתובתה בתוך כ"ה שנה:    יורשיה מזכירין כתובתה. כלומר בהזכרה בלחוד סגי שיאמרו ליורשים שאין שתיקתה מחמת מחילה ואינן צריכין לתבוע בדין והיינו דגרסי' בירושלמי [סוף פרק זה ע"ש] אמר רבי יוסי בר בון לא סוף דבר עד שתתבע אלא אפי' הזכירה דתנינן תמן יורשיה מזכירין כתובתה:    גמ' אוקימנא בפרק כל הנשבעין שבתורה נשבעה ומתה שאם לא נשבעה אין יורשין יכולין לתבוע כתובתה לפי שכבר נתחייבה היא לישבע שבועת האלמנה שלא נפרעת ואי אפשר להורישה ליורשיה שהן אינן יכולין לישבע:

 אבל שטר כתובה יוצא בב"ד מתחת ידה גובה לעולם. שאילו מחלתה היתה מוסרת להם שטר הכתובה ובגמ' אמרי' דדוקא בכתובה הוא דאמר שנמחל' לאחר כ"ה שנה אבל ב"ח גובה לעולם ואמרי' נמי דגרושה הרי היא כבעלת חוב כלומר דגובה לעולם דמסתמא לא מחלה: ואמרי' נמי דאלמנה שתבעה כתובתה הרי היא כתחלתה ומונה כ"ה שנים משעת תביעתה:    לא שאנו אלא מנה מאתים אבל תוספת אין לה. זו היא גרסת ההלכות. וה"פ לא שאנו דגובה לעולם בששטר כתובה יוצא מתחת ידה אלא מנה מאתים דמשעבדי לה בתקנתא דרבנן אבל תוספת מכ"ה שנים ואילך לית לה כיון שלא תבעתו בתוך כ"ה ורבי יוחנן אמר אפי' תוספת יש לה דתנאי כתובה ככתובה דמי וכיון דאית לה מנה ומאתים אית לה נמי תוספת ואין גירסא זו מחוורת דהיכי ר"ל ריב"ל שיהא דין התוספת גרוע מן העיקר דאדרב' תוספת דמי לחוב שדינו לגבות לעולם ומצינו שייפו כחו מן העיקר דהא אמרי' לעיל בפרק אלמנה ניזונת [דף קא א] אין להן מנה מאתים אבל תוספת יש להן לפיכך נראה העיקר כגירסת רש"י ז"ל שגורס לא שאנו אלא מנה מאתים אבל תוספת יש לה ורבי אבהו אמר רבי יוחנן אפי' תוספת אין לה והכי איתא בהדיא בירושלמי דגרסי' התם [בסוף פרק זה] ר' סימאי בשם ריב"ל וכו' לא שאנו אלא כתובת מנה מאתים אבל כתובה של אלף דינר גובה לעולם אתא ר' אבהו בשם רבי יוחנן אפילו כתובה של אלף דינר אינה גובה אלא עד כ"ה שנה ואתיין אלין פלוגתא כאנון פלוגתא דתנינן תמן הנזקין שמין להן בעידית וב"ח בבינונית וכתובת אשה בזבורית ואמר ר' ירמיה לא שאנו אלא כתובת מנה מאתים אבל כתובה של אלף דינרין גובה בבינונית ורבי יוסא אמר אפי' כתובה של אלף דינר [אינה גובה אלא מן הזבורית] ואתיא דרבי יוסא כרבי יוחנן ודרבי ירמיה כריב"ל וזה מבואר כדברי רש"י ז"ל וקי"ל כדרבי יוחנן דהא לעיל בר"פ אע"פ [דף נה א] מנינן הך בהדי הנך אחריני דאמרי בהו דתנאי כתובה ככתובה דמי ומיהו אפשר דדוקא תוספת אבל נדוניא דינה כחוב:    חמתיה דר' חייא אריכא מדפתי איתת אחוה הואי. ומת בלא בנים וירשו רבי חייא אחיו:

 לא מזוני אית לך ולא כתובה אית לך. דאלמנה בבית אביה אינה גובה אלא כ"ה שנים כרבנן [ומהא] משמע דאלמנה שמחלה כתובתה ליורשין אבדה מזונותיה ובירושלמי לא משמע הכי דגרסי' בפרק אלמנה ניזונית [הלכה ב] רב יהודה בשם שמואל אמר המוחלת כתובתה ליתומים ניזונית משלהם כו' עד דלא דייך שמחלה ליתומים על כתובתה אלא שאת רוצה להבריחה ממזונותיה ולעיל בפ' נערה שנתפתתה ובפרק אלמנה ניזונית [סימן שעא] כתבתי בזה:    וחיי דמר דבכתפאי אמטייה לה. מזונותיה מיום ליום:

 הא נמי מחמת כסופא. מחמת הכבוד הזה שעשית לה:

 אדרכתא. פסק דין לגבות נכסיו בכל אשר תמצא:

 אמר ליה איזיל איהדר פירי מההוא יומא עד השתא. כך כתב בהלכות ונראה דרב חייא אריכא גופיה אמר ליה כיון דאמרת שפיר דנן אחזיר הפירות שאכלתי מיום שנכתבה האדרכתא שמאותו היום ולהלן היו ברשות האשה דהכי אמר רבה בפרק המפקיד (דף לה ב) גבי שומת ב"ד לוקח מאימתי אכיל פירי אמר רבה מכי מטי אדרכתא לידיה אביי אמר משחתמה רבא אמר מכי שלמו יומי אכרזתא:

 ואשתמודענא. הכרנו שהנכסים הללו שכתבנו אדרכתא זו עליהן של מת היו ששעבוד כתובה של זו עליהן:

 א"ל. רבא לר' חייא אריכא לא מיחייבת למהדר דהא אדרכתא לאו שפיר כתיבא שנכתבה על כל נכסיך ושדות שלך אינן משועבדות לכתובתה אלא אותן שירשת מאחיך:

 והא מר הוא דאמר בפרק שנים אוחזין (דף טו ב) אחריות טעות סופר הוא שטר שאין בו אחריות גובה מנכסים משועבדים שלא הלוה זה אלא באחריות שעבוד נכסיו והסופר טעה ה"נ ב"ד צוה לסופר לכתוב אדרכתא הוגנת והוא טעה דלא כתב אשתמודענא והכל יודעין שלא נכתבה אלא על נכסי המת:

 בהא אפי' רבה בר שילא. שצוה לכתוב האדרכתא נמי טעה וסבור שתגבה מנכסים שלך:

 דאזלה ומשבחה להו. לשדה ששמו לה ב"ד ודבעלה מיכספי שלא ישביחם היורש שהוא בטוח שיחזור ויקח את שלו מידה ויאמר לה טלי את שליך המשועבדים ליך ואתי לאפוקי לעז על ב"ד שלא עיינו בתקנה של זו: וכתב הרא"ה דדוקא בכי האי אדרכתא צריך למכתב ואשתמודענא מהאי טעמא אבל באדרכתא דעלמא לא צריך שהכל יודעים שלא כתבו אדרכתא על שדה זו אא"כ ידעו שהיתה בחזקתו ואפילו כתבו אשתמודענא אינן מעידין אלא שהוא בחזקתו ואם בא אחר בעדים להוציאו מידו נותנים לו שכיון שאין הב"ד צריכין עדות ברורה שיהא שלו אלא שיהא בחזקתו כי כתבי אשתמודענא אין זו ראיה שהוא שלו הילכך באדרכתא אחרת בין שכתבו אשתמודענא או לא כתבו לא מעלה ולא מוריד:

 הדרן עלך פרק הנושא את האשה