ר"ן על הרי"ף/כתובות/פרק ח
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
ר"ן |
מאירי |
הרשב"א |
הריטב"א |
תוספות רי"ד |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע
האשה שנפלו לה נכסים עד שלא תתארס. ונתארסה:
בית שמאי אומרים תמכור: בעודה ארוסה:
הואיל וזכה באשה: שהיא ארוסתו:
על החדשים: שנפלו לה משנשאת:
אנו בושים: מה ראו חכמים לומר אם מכרה או נתנה הבעל מוציא מיד הלקוחות כדתנן לקמן במתניתין:
גמ' מה נשואה מכרה בטל: דהוה סבירא להו דנפלו לה משנתארסה ונשאת שיהא מכרה בטל ואהדר להו דכל שנפלו לה קודם שנשאת אף על פי שמכרה לאחר שנשאת אם מכרה ונתנה קיים:
בחדשים אנו בושים: דהיינו שנפלו לה משנשאת:
רבותינו חזרו ונמנו וכו': וכן הלכה:
ובנכסים שנפלו לה משנתארסה קיימא לן כבית הלל דאמרי לא תמכור [בעודה ארוסה] ואם מכרה ונתנה קיים:
מתני' עד שלא נשאת. כגון משנתארסה או קודם לכן ואחר כך נשאת:
אם מכרה ונתנה קיים: ולא קיימא לן הכי אלא כרבותינו דחזרו ונמנו כדאיתא לעיל בסמוך:
גמ' מתניתין בחייה: קאמר הבעל מוציא מיד הלקוחות גופה כדי לאכול פירות בחייה ולאחר מיתה יחזור הקרקע ללוקח ואפי' מתה בחייו לא ירשנה הבעל ואתו באושא ותקון דאפי' גופה של קרקע ירש הבעל:
מתני' ר' שמעון חולק וכו': יש נכסים שמכרה קיים ויש שמכרה בטל:
גמ' ידועים מקרקעי: שעל מנת אותם נכסים נשאה לפיכך מכרה בטל שהיה מצפה שתפול לו אותה ירושה:
ונפלו לה נכסים במדינת הים: כתב הרא"ם ז"ל דמדינת הים לאו דוקא אלא הוא הדין באותה מדינה כל שלא ידע בהן ואורחא דמילתא נקט ומיהו אם ידע בהן קודם שמכרה אותם הרי הן כנכסים ידועים לפי שמיד הוא זוכה בהן וקיימא לן כר' יוחנן אליבא דר"ש דהא תנינא כוותיה כדאיתא בגמרא ואע"ג דר"ש יחידאה הוא קי"ל כוותיה כיון דשקלו וטרו אליביה ועוד דאמרינן לקמן [דף עט א] גבי מברחת עשאום כנכסים שאין ידועין לבעל ואליבא דרבי שמעון אלמא הלכתא כוותיה וכמו שכתב הרי"ף ז"ל בסמוך ומיהו דוקא בשמכרה או נתנה אותם הא לאו הכי בעל יורש אותם ולא יורשיה וראיה לדבר מדאמרינן לא תמכור ואם מכרה ונתנה קיים ואם איתא דאין לבעל בהם כלום אמאי לא תמכור אלא שמע מינה דאם מתה הבעל יורשה ומשום הכי אמרו דלכתחלה לא תמכור ועוד דהא איכא [דף פד א] מאן דאמר דירושת הבעל מדאורייתא ולדידיה ודאי ירית להו בעל ולמאן דאמר נמי דירושת הבעל דרבנן לא אשכחן דפליג בהא:
ההיא איתתא דבעיא דתברחינהו לנכסה מגברה: אלמנה היתה ובאת להנשא והיתה מקדמת ונותנת לבתה כדי להבריח זכות בעלה מהם שלא יזכה בהם:
אתאי לקמיה דרב נחמן: לתבוע את בתה להחזיר לה נכסיה והבת הוציאה שטר מתנה וקרעיה רב נחמן משום דאומדנא הוא דלא גמרה ואקנייה ולא עשתה כן אלא להבריח נכסיה מבעלה וכתב רש"י שבשעת מתנה הודיעה לעדים שאין מתנה זו אלא כדי להבריח זכות בעל מהם ולא שתזכה בהן הבת אם תתאלמן היא או תתגרש כלומר שלא התנתה כן בפירוש אלא שגלתה דעתה בכך ולא נראה דאילו הכא פליג רב ענן כדאי' בגמ' ואילו גלתה דעתה ליכא מאן דפליג כדאמר בפרק מי שמת (דף קנא א) אפי' למ"ד מברחת קנה ה"מ היכא דלא גליא דעתה אבל הכא הא גליא דעתה וליכא למימר נמי דגליא דעתה דהתם היינו שאמרה בפירוש שאינה נותנת אלא להבריח ולא גליא דעתה מקרי כל שאמרה בשעת מתנה משום דבעינא לאנסובי יהיבנא והא מיהת בעינן לרב נחמן ורב ענן פליג בה כיון שלא אמרה בפירוש שאינה נותנת אלא להבריח דליתא דהא נמי גליא דעתה מיקרי וליכא מאן דפליג דהא אמרינן התם באימיה דרב ביבי [דאמרה] דקא בעי לאינסובי לרב זביד ולא משמע התם דאמרה מילתא אחריתי
ואפ"ה אמרינן דכיון דגליא דעתה ליכא מאן דפליג לפיכך נראין דברי הרב בן מיג"ש ז"ל דגליא דעתה מיקרי כל דאמרה בעינן לאינסובי ולא גליא דעתה הוא היכא דיהבה סתמא [ואנסיבה] ואפ"ה לא קנה משום דמוכחת מילתא דלא יהבא להו אלא משום דבעי לאינסובי ולאברוחי מבעל וקי"ל כמ"ד מברחת לא קנה וכי תימא אמאי והא דברים שבלב נינהו ואמרינן בפרק האיש מקדש (דף נ א) בההוא גברא דזבנינהו לנכסיה אדעתא [למיסק] לארץ ישראל ובעידנא דזבין לא אמר ולבסוף לא סליק ואתא לקמיה דרבא ואמר דהוי להו דברים שבלב ואינם דברים לאו קושיא הוא דאומדנא דמוכח כי הכא שאני דלאו דברים שבלבו בלבד הם אלא דברים שבלב כל העולם שהדבר מוכיח שלא נתן אלא להבריח שאין לך אדם שיתן כל נכסיו וימות ברעב ודמיא לההיא דאמרינן בפ' [יש נוחלין] (דף קלב א) במי שהלך בנו למד"ה ושמע שמת בנו ועמד וכתב לאחרים כל נכסיו ואח"כ בא בנו דאמרינן התם דאין מתנתו מתנה שאילו היה יודע שבנו קיים לא היה כותבן מה שאין כן התם שהרבה מוכרים קרקעותיהן ולא סלקי לא"י וכבר כתבתי זה שם:
שטר פסים: שטר פיוסין שיפייסנו לקבל מתנה זו ולהפקיע זכות בעלה קודם נישואין ולא שיזכה [המקבל] זה בהם:
אם רצה: המקבל הזה:
מצחק בה: ומחזיק בהם עולמית עד שתכתוב בשטר זה מהיום נתונים לך לכשארצה יש כאן הברחה מבעלה שאם בא לזכות תאמר אני רוצה במתנה ונמצאת קיימת למפרע מיום שנכתב השטר ואם יבא המקבל להחזיק תאמר איני רוצה כך פירש"י ז"ל וכך פירש הרמב"ם ז"ל בפכ"ב מהלכות אישות וזה על דרך מאי דאמרינן בפרק האומר דקדושין (דף סג א) דע"מ שירצה היינו דאמר אין וכל היכא שאמר אין קנה למפרע אפי' [היו] שם מטלטלין ובשעה שנתרצה עומדים ברשות הרבים כדמוכח בריש פרק המפקיד (דף לד א) דאמרינן התם נעשה כאומר לו לכשתגנב פרתי ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנויה לה מעכשיו דאלמא אף על פי שהפרה נתונה ברשות הגנב או שאכלה קנה דאיגלאי מילתא למפרע דמשעת משיכה קנה אבל ר"ח ז"ל פירש דהכי כתבה לו הקניתי לך נכסים הללו מהיום ועד שארצה ולא אחזור בי אבל לכשארצה ואחזור בי תהא מתנה זו בטלה:
הא בכולן: כי אמר שמואל לא קני בכותבת לו כל נכסיה דכיון דלא שיירה מידי לנפשה אם תתגרש אנן סהדי דלא גמרה ואקנייה והא דקתני רצה מצחק בה בכותבת מקצתן:
ואי לא קננהו לוקח ליקנינהו בעל: פירש"י ז"ל לשמואל בכותבת כולן דאמר לא קני כיון דלא קני מאי מברחת איכא ליקנינהו בעל ויאכל פירות ויירשנה אם תמות תחתיו ומשני עשאום כנכסים שאינם ידועים שהרי על מנת שאינם שלה נשאה דסבור שהמתנה גמורה אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק עשרים ושנים מהלכות אישות נראה לי דלאו אדשמואל פרכינן דבמברחת קנה לוקח אם תמות היא בחייו שמתוך אומדן דעת שלה הרי הוא כאילו פרשה שאם הבעל ימות בחייה לא תהא מתנה כלום ואם היא תמות בחיי בעלה שיזכה בה מקבל מתנה אלא שלא רצתה לפרש כן כי היכי דלא תהוי לה איבה וכי פרכינן ואי לא קננהו לוקח ליקנינהו בעל אמהיום ולכשארצה פרכינן דכיון שמתה ולא אמרה אין נמצא שלא קנה לוקח מעולם ואי הכי ליקנינהו בעל ועל דרך זה הדבר ברור במברחת שאם מתה אין הבעל יורשה שהרי מקבל מתנה זוכה בנכסים אבל בכותבת לו מהיום ולכשארצה כיון שלא זכה לוקח מעולם נהי דהוו כנכסים שאינן ידועים שהוא סבור שתאמר אין תינח לענין אכילת פירות אבל לענין ירושתה למה לא יירש אותה וכדאמרינן בנכסים שאינן ידועים שאין הבעל אוכל פירות ואעפ"כ נראין הדברים שהבעל יורש אותן כמו שכתבתי במשנתנו והרי הרמב"ם ז"ל כתב שאע"פ שלא קנה מקבל עד שתרצה אין הבעל אוכל פירות אותה מתנה ואם מתה אינה יורשה ואפשר שהביאו לומר כן דכיון דאמרינן הרוצה שתבריח נכסיה מבעלה כיצד היא עושה כותבת שטר פסים לאחר ובתר הכי אמר רצה מצחק בה עד שתכתוב לו מהיום ולכשארצה משמע דכי היכי דבשטר פסים נעקרה ירושתה הכי נמי בכותבת מהיום ולכשארצה אבל הדבר תמה למה ואפשר דנהי דבנכסים שאינן ידועים הבעל יורש אותם התם הוא שלא גלתה דעתה כלל להקנותן לאחר אבל זו הרי היא כמזכה יורשיה על ידי מקבל מתנה זה שהרי כל עצמה אינה כותבת כן אלא בשבילן וכיון דירושת הבעל דרבנן לדעת הרמב"ם ז"ל כמו שכתב בפ' י"ב מהלכות אישות בהכי סגי לעקור ירושתה מבעלה זה נ"ל לדעתו ז"ל אבל אחרים אומרים [דכיון דאמרינן] עשאום כנכסים שאינן ידועים לבעל דינם לגמרי כנכסים שאינן ידועים שאין הבעל אוכל פירות ומיהו אם מתה כל זמן שלא מכרה הבעל יורש אותן בין במברחת בין בכותבת מהיום ולכשארצה והברחתה מועלת לה שאם מוכרת ונותנת קיים כנכסים שאינן ידועין דיכולה היא ג"כ ליתנן במתנת שכיב מרע שאינה כירושה אבל כל שלא זכתה אותן לאחר הבעל יורש אותן ואיני רואה דבריהם במברחת מן הטעם שכתבתי למעלה אבל בכותבת מהיום ולכשארצה נראה שהבעל יורש אותן וכל שכן למי שסובר שירושת הבעל דאורייתא שהדבר ברור שאין זה מספיק לעקור ירושתו ולענין פירות שאכל מקבל מתנה שכתבה לו מהיום ולכשארצה אע"פ שלא רצתה מעולם נראה שאין מוציאין אותן מידו דמסתמא מחלה להו כיון דברשות אכיל ודמיא למאי דאמרינן בפ' איזהו נשך (דף סו ב) ומודה רב נחמן דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה ואמרו בשם הרב רא"ה דדינא דמברחת דוקא בשלא כתבה לו מתנה גמורה מתנה חלוטה מתנה עולמית אבל אם כתבה לו כן קנה לגמרי וכתב הרשב"א ז"ל שיש לדקדק לפי דבריו עכשיו שהכל כותבין כן אם נדון אותו לשופרא דשטרא עד שיכתבו וכך אמרה לנו בפירוש כדרך שעושין בתנאי נאמנות ועל הנאמנות בפי' ואני למד מדברי מורי הרב ז"ל שכתב בבבא בתרא [דף מ ב] גבי כתבוה בשוקא דכיון שהכל מורגלין לכתוב כן בזמנינו זה אינו צריך לומר כן בפירוש דאילו רצה לכסותה היה מצוה שלא לכתבה בפרהסיא ושלא לכתוב בשטר כן שהרי הוא יודע שכך הם כותבים וכאילו צוה בפירוש כתבוה בשוקא הוא ואפשר לדון כאן כן ונראין הדברים שהכל לפי ראות הדיינים שאי אפשר לומר באשה שתדע בנוסח השטרות שכותבי שטרות מורגלים לכתוב ועד שיעידו שכך אמרה להם בפירוש לא קנה ואם רואים שידעה ולא מיחתה אע"פ שלא אמרה להם בפירוש אפשר לומר שתהא מתנתה קיימת עכ"ל הרשב"א ז"ל וכתב ר"ת דמברחת דוקא אמרינן דלא קנה משום דאיכא למימר שלא קנה מקבל מתנה ולא קנה בעל משום דעשאום כנכסים שאינם ידועים לבעל אבל במי שנותן כל נכסיו מחמת שרוצה ללוות דאי לא קנה מקבל מתנה הרי הן משועבדין לבעל חוב וכיון שכן אמרינן ודאי מתנה קיימת:
מתני' נפלו לה נכסים וכו' והוא אוכל פירות: והקרן קיימת
לה שלא תקנו לו חכמים תחת פרקונה אלא פירות:
שמין אותן וכו': דקסבר מה שגדל ברשותו הוי פירות ומה שלא גדל ברשותו הוי קרן ולפי מה שדמי הקרקע יקרין עכשיו בשביל תבואה זו צריך לתת לה דמים ויקנו מהם קרקע ויאכל הוא פירותיה:
וחכמים אומרים אף אלו שלא גדלו ברשותו תורת פירות נתנו בהם הואיל והקרקע קיימת לה:
ביציאתה: אם בא לגרשה:
פירות המחוברים לקרקע בכניסתה שלו: כלומר בשעת נפילתן של בעל כרבנן ובגמ' פריך היינו תנא קמא:
ביציאתה שלה: והמגרש את אשתו והיו בנכסיה פירות מחוברין נוטלת קרקעותיה עם פירות שבהן:
בכניסתה שלה: וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות:
וביציאתה שלו: דמה שקדם ותלש בעודה תחתיו זכה בהן מדין פירות נכסי מלוג:
גמ' פשיטא לי וכו': נפלו לה כספים ובאו ליקח קרקע:
זה אומר קרקע בית זריעה אני רוצה וזאת אומרת בתים אני רוצה ליקח אי איפוך:
ארעא: זבנינן מינייהו ששכרה מרובה ואינה מרקבת ושניהם מעכבין הבעל יכול לומר דבר שפירותיו מרובין אני חפץ וכן אם בא הוא ליקח בית יכולה לומר איני רוצה בדבר שהוא כלה והולך והקרן מתמעט:
בתי: שכרן מרובה מדקלי שהן עשויין ליבש:
דקלי תמרים: אילני שאר אילנות:
אבא: יער לחטוב עצים:
זרדתא: אילנות של עוזרדין ולא היה פריין חשוב להן וקוצצים אותן לעצים:
פירא דכוורי: חפירה של דגים שקורין ביב"ר:
אמרי ליה פירא: כלומר פירות יש כאן ויכול הבעל ליקח אותם בנכסי מלוג:
ואמרי לה קרנא: כלומר אין בזה פירות אלא קרן ומגוף הקרן יהא אוכל ולפיכך אינו רשאי ליקח אותן בכספים של נכסי מלוג ואסיקנא דקרנא הוא דכללא דמלתא גזעו מחליף בכל שנה פירא יש כאן אבל אין גזעו מחליף בכל שנה קרנא הוי והני אין גזעו מחליף כל שנה הלכך כאוכל גוף הקרן דמי כך הוא עיקר הפי' ורש"י ז"ל לא פי' כן ונסחא אחרת שכתב הרי"ף עולה ג"כ לטעם זה:
ורבי חנניה סבר לא חיישינן למיתה: כלומר משום דאיכא חששי טובא שתמות [השפחה] קודם האשה ושימות בעלה בחייה דאם מתה בחיי בעלה לא איכפת לה במיתת השפחה:
שאם נתגרשה: והבעל זכה בולדות שהן כפירות תלושין נותנת לו האשה דמים ונוטלת בני שפחתה מפני כבוד בית אביה:
פירא תקינו ליה רבנן: גוף הולד:
פירא דפירא: כפל הבא עליו וכו':
ואי קשיא לן וכו': וכמו שכתוב בהלכות ונראה מדבריו ז"ל דאפי' [ולד] ולד בהמת מלוג לא הוי לבעל ואינו נראה כן אלא הכי קאמר חד פירא תקינו ליה אבל תרי גוונא פירי לא תקינו ליה כלומר דמה שיוצא מגוף הדבר כפירות או שדרכו לבא מחמתו כגון מעשה ידי העבד ושכר הבתים שהוא דבר המצוי תקנו לו אבל לא תקנו לו דבר שאינו מצוי ככפילא ומשום הכי נמי אמרינן בפרק החובל (דף פט ב) דאשה שמכרה כתובתה בטובת הנאה אין הבעל אוכל פירות דחד פירא תקינו ליה רבנן פירא דפירא לא תקינו ליה כלומר פירות מצויין מן [הנדוניא] תקנו לו אבל לא פירי כזה ומהאי טעמא אפילו כפל של בהמת מלוג משלם לה דפירא כי האי לא תקנו ליה רבנן וה"נ משמע בריש פ' המפקיד (דף לד ב) גבי שאל מן האשה ושלם לבעלה מהו דאלמא עיקר כפילא דידה הוי ולדידה בעי לשלומי וולד בהמה דנקט הכא לרבותא נקטיה דאע"ג דולד גופיה דבעל אפ"ה כפילא הוי לאשה וכך נראין דברי הרמב"ם ז"ל בפ' כ"ב מהלכות אישות שכתב שאין זה הפרי שתקנו לו חכמים:
הכניסה לו עז לחלבה וכו' אוכל והולך עד שתכלה הקרן: דאע"ג דכי מתה הבהמה מכליא קרנא לא חיישינן למיתה וכחישה כר' חנניה דקי"ל כוותיה:
עיילא ליה גלימא: טלית בנכסי מלוג ולא שמאתו בכתובה:
פירא הוי: כסויו שמכסה הימנו הן פירותיו:
ומכסי ביה ואזיל עד דבלי: אע"ג דמכליא קרנא כיון שאין בלויו ניכר כל שעה ושעה לא איכפת לן אבל רש"י ז"ל כתב והשחקין יהיו לה קרן:
וקיימא לן כר"ש: בגמ' גרסי' הכי ר"ש היינו ת"ק. כלומר חכמים דמתני'
ומהדרינן דמחוברים בשעת יציאה דלא איירי בהו רבנן איכא בינייהו דרבנן לית להו הא דאמר ר"ש ביציאתה שלה דקא סברי מה שגדל ברשותו שלו ופסק הרי"ף ז"ל כר"ש וכן ר"ח ז"ל והרמב"ם ז"ל בפכ"ב [מהלכות אישות] והוא תימה דהא יחיד ורבים הלכה כרבים והראב"ד ז"ל הביא ראיה לדבריהם מדתני לה להא דרבי שמעון סתמא בתוספתא דפרקין ועוד דתני לה גבי הלכתא פסיקתא דתניא התם היורד לנכסי אשתו ונתן עיניו לגרשה אם קדם ותלש מן הקרקעות כל שהן הרי זה זריז ונשכר היורד לנכסי שבויים וכו' אלמא דוקא תלש ואכל הא לא תלש לא כר"ש ותני לה גבי הלכתא פסיקתא דהיינו היורד לנכסי שבויים ובהלכות גדולות גריס ר"ש פירות מחוברים בשעת יציאה אתא לאשמועינן אלמא דלא פליגי רבנן עליה אבל הנגיד והרא"ה פסקו כרבנן דמחוברים בשעת יציאה הרי הן שלו:
מתני' נפלו לה עבדים כו' לא תמכור: יכולה היא לעכב:
גמ' מחלוקת בשדה שאינה שלה כגון שהיו לה זתים שקנה בלא קרקע ע"מ שיהו בקרקע המוכר והלוקח יאכל פירות עד שיבשו:
אבל בשדה שלה: שנפל לה קרקע והאילנות:
מתני' בשאין עושין כדי טיפולן: דכי האי גוונא רבנן סברי דליכא למיחש לכבוד בית אביה והרמב"ם ז"ל פסק בפכ"ב מהלכות אישות כרשב"ג בעבדים וכתנא קמא בזיתים ונראה שהוא היה גורס ברישא דעבדים רשב"ג אומר לא תמכור מפני שבח בית אביה ובסיפא דזיתים ר' יהודה אומר לא תמכור מפני שבח בית אביה וכך נמצאת במקצת נוסחאות ולפיכך פסק בעבדים כרשב"ג דכל מקום דשנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו ובזיתים ובגפנים פסק כסתם משנה ודלא כר' יהודה:
מתני' מה שהוציא הוציא כו': אם גרשה:
ישבע כמה הוציא ויטול: כ' רבינו חננאל ז"ל ואי קשיא לך אמאי לא תני לה בכל הנשבעים גבי הני דנשבעים ונוטלים [בשבועות דף מד ב] י"ל הני כולהו הנתבע מכחיש התובע והאי הנתבע לא ידע והויא ברי ושמא וכל ברי ושמא ברי עדיף ומשום דלא דמי להו לפיכך לא שנאה בכללן ומהא שמעינן דכל היכא דאיהו ידע [והך] לא ידע נשבע איהו דידע ושקיל וה"מ בעושה ברשות ע"כ:
גמ' עבד רב יהודה עובדא: דחשבא אכילה:
בחבילי זמורות: שהן מאכל לפילין והאכיל מהן הבעל לבהמתו וגרש את אשתו ואמר רב יהודה מה שאכל אכל:
המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה: יתומה שהשיאתה אמה ויכולה למאן:
כמוציא על נכסי אחר: ואם מיאנה בו שמין לו שבח שהשביח ונוטל כמשפט אריסי המדינה:
עבדי לה רבנן הך תקנתא: דשמין לו כאריס:
כי היכי דלא ליפסדינהו: שלא יכסיף ויקלקל הקרקעות שיאכל ולא ישביח שדואג שמא תמאן וכיון דשמין ליה כאריס תו לא מפסיד להו מימר אמר שמא לא תמאן ואם תמאן הרי אטול שבחי לפי עמלי כך כתב רש"י ז"ל ואפשר היה לומר דכי אמרי' כמוציא על נכסי אחר דמי היינו דאם היתה שדה שעשויה ליטע שמין לו כאריס ואם היתה שדה שאינה עשויה ליטע דידו על התחתונה אבל מלשון רש"י ז"ל נראה שהוא כיורד ברשות בכל השדות ואף הריא"ף ז"ל כתב כמוציא על נכסי אחר ברשות דמי ולא ידעתי אם היה גורס כן ואף הרמב"ם בפכ"ג מהלכות אישות כתב ששמין לו כאריס שהרי ברשות ירד וכתב הרשב"א איכא למימר דלהקל עליו תקנו ולא להחמיר עליו דאילו הוציא קימעא ואכל הרבה מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל כדין בעל בעלמא אבל הוציא הרבה ואכל קימעא מחשבין לו כאריס דעלמא:
בי חוזאי: מקום שהיה רחוק הימנו:
אפיק שית מאה: בהוצאת הדרך ומשלו:
והוא שהיה השבח כנגד הוצאה: הוא דאמרי' ישבע ויטול:
למאי הלכתא: קאמר והוא שיהיה השבח כנגד הוצאה לאקולי עליה דאי איכא שבח טפי לא בעי שבועה או לאחמורי עליה ולמימר דאילו הוצאה יתירה לא שקיל אלא כשיעור שבחא ואפילו בשבועה ולא אמרינן ישבע כמה הוציא ויטול:
אתי לאיערומי: ואמר בציר משבחא פורתא דלישקול בלא שבועה ואע"ג דלא אפיק כולי האי:
אלא אמר רבא: הא דרב אסי לאחמורי עליה אתא ולומר שאם היתה הוצאה יתירה על שבח. שהשביח לא אמר יטול כל מה שהוציא אלא מן היציאה יחזירו לו שיעור השבח בשבועה שישביעוהו שכך הוציא. ותמה אני אם היתה שדה העשויה ליטע למה לא ישומו לו כאריס ונראה לי דהיינו טעמא משום דכיון שהוא אוכל פירות ולא היא הוו להו כולהו שדות לגבי דידה כאילו אין עשוין ליטע וכיון דמחמרינן עליה דבעל בנכסי אשתו יותר מאחר היה קרוב הדבר
לומר דכי אמרינן במוציא על נכסי אשתו קטנה דכמוציא על נכסי אחר דמי היינו לומר דבשדה העשויה ליטע ידו על העליונה ובאינה עשויה ליטע ידו על התחתונה וכמו שכתבתי למעלה אלא שכבר כתבו ז"ל דכיורד ברשות דמו. ומדאמרי' ישבע כמה הוציא ויטול למד הרמב"ם ז"ל [בפרק עשירי] מהלכות גזלה לכל מי ששמים לו בין שהיתה ידו על העליונה בין שהיתה ידו על התחתונה שאינו נוטל כלום עד שישבע בנקיטת חפץ כמה הוציא וכתב שם שאם יאמר יבאו הדיינים ויעשו שומת ההוצאה והרי היא גלויה לעיניהם וישערו העצים והאבנים והסיד ושכר האומנים בפחות שבשיעורים שומעין לו ונוטל בלא שבועה וכן זה שנוטל השבח בלבד והיתה ידו על העליונה אינו צריך שבועה:
כדתנן אם מתו מתו לו: ביבמות פרק אלמנה (דף סו א):
ואמרינן נמי בגמ': שם:
בעל שהוריד אריסין: בנכסי אשתו ליטול מחצה או שליש ועמד וגרשה משאכל קימעא:
מהו: שיטלו האריסין כפי שבחן:
אדעתא דבעל נחית: הוא הכניסם ולא היא וכי אסתלק בעל אסתלקו אינהו ולא שקלי מידי כדיניה דמה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל:
א"ד לאריסי קיימא: אם לא הורידם הבעל היתה היא מורידה לתוכה אריסים: שמין לו וידו על התחתונה. הוצאה שיעור שבח כדאמרינן בבבא מציעא בהשואל (דף קא ב) והכא את בעי לסלוקי בלא כלום:
ליכא מאן דטרח: ראה זה שלא היה איש משביחן וירד להם ומה הפסיד הילכך [יציאה] שיעור שבח מיהא יהיב ליה:
הכא איכא בעל: שיטרח בהם ואמרה להו אי לא נחתיתו אתון הוה איהו עביד ולא שקיל השתא מידי: ואי בעל זה אריס הוא. ויודע בטיב אריסות שאם לא ירדו אלו היה הוא עצמו עובדה אסתלק ליה בעל איסתלקו להו והרמב"ם ז"ל הביאה ספ"י מהלכו' גזלה בבעל שהוריד אריסין ולא אכל כלום ולומר שדינם כדינו וידו על התחתונה ואפשר שהדין אמת אבל אין זה ענין הסוגיא וכתב הראב"ד ז"ל דהוא הדין לענין יורד לשדה חבירו שלא ברשות דאי בעל קרקע אריס הוא אינו נותן לו שכר טרחו אפי' בשדה העשויה ליטע אלא דמי נטיעותיו עד כאן ואפשר שאומדין כמה ירצה ליתן שלא יגע לחפור ולנטוע וזה הוא דעת הרשב"א ז"ל:
בעל שמכר קרקע לפירות: מכר לאחרים קרקע מלוג שיעשה הלוקח ויאכל פירות:
משום רווח ביתא: שיכניס הפירות לביתו ויהא מזון הבית מצוי וייטב לה:
לאו בפירוש איתמר: לא שמעה מרבא בהדיא:
תרתי אמהתא: שפחות מלוג היו ולא שמאתן לו בכתובתה:
עייל חדא מינייהו: לשרת לשניה:
אתאי: קמייתא לקמיה דרבא:
מה שעשה עשוי: ואפילו נתנה לאחר לשימושה:
ולא היא לעולם משום רווח ביתא: אית ליה לרבא תקנת פירות והא קרווח כתוב בהלכות דהא איכא אחריתי ורש"י ז"ל כתב שאף עתה היא עושה צרכי הבית ע"כ. כלומר דאע"ג דעיילה לאידך לא גרעה מארחי ופרחי ששפחות שבבית משמשות הן אפי' לפני האכסנאין:
שמא תכסיף: השדה שלא יחוש הלוקח לזבלה ולטייבה דקא סבר למחר נפיקנא מינה שאין הגוף שלי אבל בעל מצפה שמא תמות היא בחייו וירש גוף הקרקע ומשביח לה:
דמקרבא למתא: דחזיא ליה כל שעתא אי מכסיף לה אי נמי בעל אריס ויזהר שלא תתקלקל ובהני תרי גווני שמא תכסיף ליכא אבל לרבא איכא משום רווח ביתא ותו איכא בינייהו זוזי וקא עביד בהו עיסקא שהבעל עושה סחורה במעות שקבל מן הלוקח ומשתכר בהם [דלרבא הא] איכא רווח ביתא ומה שעשה עשוי והלכתא כרבא:
מתני' שומרת יבם שנפלו לה נכסים: כשהיא שומרת יבם:
בכתובתה: בעיקר כתובה ובנדוניתא שהכניסה לו ושמאתן לו בכתובה וקבל עליו אחריות ורשאי להוציאן:
ובנכסים הנכנסים והיוצאים עמה: הם נכסי מלוג שאין שמין אותן עליו ואינו רשאי להוציאן אלא כשנכנסה לרשותו נכנסין עמה וכשהיא יוצאה יוצאין עמה:
בש"א יחלוקו: בפרק החולץ (דף לח ב) מפרש דוקא נקט יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב בנכסי מלוג אבל יורשי האב לא יחלוקו בכתובתה עם יורשי הבעל ואע"ג דנקט רישא מה יעשו בכתובתה תנייה ושבקה עד שפי' דינא כדברי ב"ה וה"ה לב"ש דלא פליגי ב"ש וב"ה אלא בנכסי מלוג בלחוד:
נכסים בחזקתן: הנכסים הכתובין בכתובתה שהן צאן ברזל בחזקתן הראשונה הם עומדין:
וכתובה בחזקת יורשי הבעל: ה"ג רש"י ז"ל וכתובה בוי"ו כלומר וכתובה שהיא שאר הכתובה דהיינו מנה מאתים ותוספת בחזקת יורשי הבעל ולא פירשו במשנתינו נכסים בחזקתן בחזקת מי ותנן בפ' מי שמת
(דף קנח א) כה"ג מי שנפל הבית עליו ועל אשתו בש"א יחלוקו ובה"א נכסים בחזקתן כתובה בחזקת יורשי הבעל נכסים הנכנסים והיוצאין עמה בחזקת יורשי אשה ופליגי עלה בגמרא בחזקת מי איכא מ"ד בחזקת יורשי הבעל ואיכא מ"ד בחזקת יורשי אשה ואיכא מאן דאמר הואיל והללו באין לירש והללו באין לירש יחלוקו וקי"ל התם הכי וה"ה להכא זהו דרך פרש"י ז"ל ואחרים אינם גורסין וכתובה בוי"ו אלא מתני' תני והדר מפרש וה"ק כל הנכסים בחזקתן כיצד כתובה בחזקת יורשי הבעל ומנה מאתים ונכסי צאן ברזל הכל בכלל לשון כתובה והכל ליורשי הבעל לפי שאף נכסי צאן ברזל בחזקתן הראשונה עומדים כשם שאם מתה תחת בעלה בעלה יורשה כך כשמתה תחת יבם יבם יורשה והיינו דלא בעי הכא בחזקת מי כדבעי לה בפרק מי שמת והתם בפרק החולץ פרכינן מ"ש רישא דלא פליגי ומ"ש סיפא דפליגי ואוקמה אביי דרישא בשנפלו לה כשהיא שומרת יבם וסיפא כשנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל וקסבר אביי ידו כידה ופי' רש"י שם דאליבא דב"ה קא מתרץ דקא סברי ב"ה דנשואה ידו של בעל כידה בנכסים הלכך כשמת ואין ליבם בה אלא זיקה שהיא ספק נשואה כדאיתא התם ידו גרועה מידה לפי שהיא בחזקת שלה היא עומדת וזה בא לירש מחדש מש"ה אמרי ב"ה דנכסים הנכנסים [והיוצאים] עמה בחזקת יורשי האב וב"ש פליגי ואמרי דנשואה ידו עדיפא מידה ובחזקת הבעל עומדים נכסים עד היום וכשמת יד היבם כידה ששניהם באים לירש ויחלוקו ורבא אמר התם דאי נפלו לה כשהוא תחתיו דבעל דכולי עלמא ידו עדיפא מידה ואפילו ב"ה מודו לב"ש שאם מת בעל יד היבם כידה [ויחלוקו] לפי שהיא ויבם באים לירש מבעל ויד שניהם שוה בהם ויחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב וקי"ל [קדושין דף נב. וכ"מ] דאביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם ואע"ג דאמר רב פפא התם כוותיה דאביי מסתברא אנן אכללין סמכינן ונמצא עכשיו לפי שטת רש"י ז"ל דנכסי מלוג שנפלו לה כשהיא שומרת יבם כולם ליורשי האשה ומוכרת ונותנת וקיים ואפילו עשה בה מאמר דמאמר לב"ה אינו עושה ספק נישואין וכדאמר עולא בריש סוגיא דהתם ולא אשכחן מאן דפליג עליה ונכסי מלוג שנפלו לה תחתיו דבעל אם מתה יחלוקו יורשי אשה [עם היבם] ומיהו דוקא בנפלה מן הנישואין אבל מן האירוסין אינו יורשה דלא עדיף מאחיו דאתי מכחו ואע"ג דאיהו לא בעי חופה [ואיהו בעי חופה] מ"מ לא מצי לירש מה שאין לו [לאחיו] ואפשר ג"כ שמוכרת לכתחלה וכדאמר עולא התם רישא בשנפלו לה מן האירוסין דזיקת אירוסין עושה ספק אירוסין כלומר שאין דינה כארוסה כלל ולא אשכחן מאן דפליג עליה דעולא ועיקר כתובה ותוספת כולן ליורשי הבעל ובנכסי צאן ברזל יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי אשה: וכתב הרשב"א ז"ל דבנכסי מלוג שנפלו לה תחתיו דבעל דאמרי' בהו יחלוקו אם רצתה למכור מחציתן מוכרת ונותנת דהא אין ליבם במחציתן כלום והרי זו במחציתן כמו שנפלו לאחר שנעשית שומרת יבם אבל המחצית האחר לא תמכור שהרי הוא יורש אם מתה ואין הבעל מוציא מיד הלקוחות עד שתמות לפי שאין היבם אוכל פירות קודם כניסה כלל דבגופא של קרקע הוא שיש לו זכות שאם מתה יירשנה אבל פירות בחייה לית ליה כלל דהא לא תקינו פירות ליבם ואפי' בעל נמי לא תקנו אלא משום פירקונה ויבם אינו פודה וכדתניא בפרק נערה שנתפתתה [דף נב א] נשבית לאחר מיתת בעלה אין היבמין חייבין לפדותה ונראה היה לומר דאין היבם אוכל פירות נכסי מלוג שלה ואפי' לאחר שכנס שהרי אין לה כתובה עליו וכיון דאין לה כתובה עליו תנאי כתובה נמי אין לה עליו כדאמרי' בשלהי נערה שנתפתתה (דף נג ב) בעי ריש לקיש בת יבמה יש לה מזונות או אין לה מזונות כיון דאמר מר כתובתה על נכסי בעלה הראשון לית לה או דילמא כיון דכי לית לה מראשון תקינו לה רבנן משני אית לה וסלקא בתיקו והא נמי דכוותה הוא דהא [מנכסי] בעל ראשון אינה ניפדת דלא קרינא ביה ואותבינך לי לאינתו ומשני נמי לא דהא לית לה כתובה מיניה הילכך פירי נמי לא יהבה ליה דפירי תחת פרקונה וזה שאינו פודה אינו אוכל אבל היכא דאין לה כתובה מראשון כיון דתקינו לה רבנן משני תנאי כתובה נמי אית לה והרי זה פודה ואוכל אלא דמההיא דיבמות דפ' החולץ (דף לט א) משמע דאית ליה כדאמרינן התם אדמפליגו בגופה של קרקע ולאחר מיתה לפליגו במחיים ולפירות וצריך לעיין עוד עד כאן דבריו ז"ל ובודאי דההיא דפרק החולץ מוכחא בהדיא דאותו זכות עצמו שיש ליבם בגופה של קרקע יש לו באכילת פירות ולפיכך אני חוזר לתרץ מה שהקשה הרב ז"ל דנהי דאין היבם חייב לפדותה כדאיתא בפ' נערה שנתפתתה אפ"ה כל שנפלו לה תחתיו דבעל יבם אוכל פירות מחציתן ולא מכח עצמו אלא מכח אחיו שהוא יורשו ואע"פ שאינה נפדית מנכסי אחיו הרי לא תלו חכמים פירות בפרקונה לומר שכל שאינה נפדית לא יזכה בפירות אלא חכמים חייבוהו בפרקונה כל היכא דקרינא ביה ואותבינך לי לאינתו אבל היכא דלא אפשר כגון שמת יורשיו זוכין מכחו בפירות ואין חייבין לפדותה וכן מה שאמר ז"ל שאין היבם אוכל פירות נ"מ שלה ואפי' לאחר שכנס מההיא דבת יבמה אע"פ שאין ראיה מההיא דהחולץ אלא היכא שזכה בהם הבעל אעפ"כ נראה לי שאפי' בנכסים שנפלו לה כשהיא שומרת יבם כל שכנסה אוכל פירות ופודה ולא דמיא כלל לההיא דבת יבמה דהכא שאני דכיון דזכו חכמים ליבם פירות לאחר שכנס חייב בפרקונה דהא פרקונה תחת פירות וכיון שהוא זוכה בפירות חייב לפדותה ומה ענין זה לבת יבמה דהתם לא תקנו חכמים לבת מזונות כנגד שום זכות שיש לבעל בנכסי אשתו אלא כתובה תקנו לה ולבנות מזונות מתנאי כתובה ובזה יש לומר שלא יהא טפל חמור מן העיקר מה שאין כן בפרקונה דכיון שהיבם זוכה בפירות מלוג יבמתו מחמת נשואין כדתנן [דף מו ב] נשאת יתר עליו הבעל שהוא אוכל פירות בחייה והוא הדין ודאי ליבם דין הוא שיתחייב בפרקונה אע"ג דלית לה כתובה מיניה: אבל ממה שכתב הרי"ף ז"ל בפרק הכותב נראה שהוא מפרשה כך אביי סבר ידו של בעל כידה ורשות שניהם שוה בנכסי מלוג בין מחיים בין לאחר מיתה הלכך כשם שאם מתה האשה נתרוקנה רשות לבעל לעולם כך אם מת הוא נתרוקנה רשות לעצמה ואפילו במקום יבם וקמו להו כולהו נכסי מלוג בחזקת יורשי האב לב"ה וב"ש סברי נהי דמחיים ידו כידה ונפקא מינה לכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך [דלא מהני אלא שכתב לה כך בעודה ארוסה] כדאיתא לקמן בריש פרק הכותב (דף פג א) אפ"ה לגבי יבם כיון דיבם במקום אח קאי מספקא להו אי ירית אי לא ירית הלכך יחלוקו ורבא אמר אי דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל דכ"ע ידו עדיפא מידה לענין זה שאם מתה היא נכסיה לבעלה ואם מת הוא אע"פ שאין יורשיו יורשין אותה אם היתה שומרת יבם לא נתרוקנה הרשות לעצמה אלא יבם נוטל את כולם במקום אחיו ובדבר זה ידו עדיפא מידה [אלא אידי ואידי כו'] ולפי זה נכסים בחזקתן דקאמר ב"ה במשנתנו תני והדר מפרש כתובה בחזקת יורשי הבעל דהיינו עיקר כתובה ונכסי צאן ברזל וכפי הפי' השני שכתבתי למעלה דלא גרע מנכסי מלוג [שנפלו] תחתיו דבעל שהם בחזקת יורשי הבעל:
ונמצא פסקן של דברים לרבא דקי"ל כוותיה דשומרת יבם שנפלו לה נכסים כשהיא שומרת יבם אפי' עשה בה מאמר מוכרת ונותנת וקיים דלא קני מאמר לב"ה כלל לענין נכסים וכמו שכתבנו למעלה אבל נפלו לה כשהיא תחתיו דבעל ומתה יבם יורש הכל וכן כתובה ונכסי צאן ברזל בחזקת יורשי הבעל לעולם ומיהו דוקא בשנפלה מן הנישואין אבל מן האירוסין לא עדיף יבם מאחיו דאתי מכחו וכמו שכתבתי למעלה אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק [שנים] ועשרים מהלכות אישות שומרת יבם שמתה אפי' עשה בה אחד מן האחין מאמר משפחת בית אביה יורשין נכסי מלוג שלה וחצי נכסי צאן ברזל ויורשי הבעל יורשין כתובתה עם חצי נכסי צאן ברזל ויורשי הבעל חייבין בקבורתה הואיל והם ירשו כתובתה וכתב הרמב"ן ז"ל ונראה שהוא מפרש דהויה דאביי ורבא לפרוקה דב"ש איתמר ורבא הכי קאמר אם נפלו לה כשהיא תחתיו דבעל דכ"ע ידו עדיפא מידה דודאי ס"ל בכל מקום דאיהו מוחזק טפי מינה הלכך לב"ש דמספקא להו זיקה אי נישואין עושה נכסי [מלוג] בחזקת יורשי הבעל הן ומיהו לב"ה פשיטא להו דאפי' אירוסין ודאי אינה עושה הלכך ל"ש נפלו כשהיא שומרת יבם ולא שנא כשהיא תחתיו דבעל לעולם נכסים בחזקת יורשי האב ולפיכך כתב דמשפחת בית אביה יורשין נכסי מלוג בסתם דמשמע אפי' נפלו תחתיו דבעל והוא ז"ל מפרש נכסים בחזקתן נכסי צאן ברזל כפרש"י ז"ל ומאי בחזקתן יחלוקו והרמב"ן ז"ל נראה שמסכים לדבריו חוץ מזה שהוא כתב שם שאפי' בנכסי צאן ברזל שהכניסה לאחיו אין לו פירות עד שיכנוס וזה ודאי תימה למה לא יזכה במחציתן כיון שאם מתה יורש מחציתן והראב"ד ז"ל סובר בהשגות שנכסי צאן ברזל כולם ליבם וזה כפי הפי' השני שכתבתי למעלה בנכסים בחזקתן ונכסי מלוג שנפלו לה תחתיו דבעל יחלוקו וזה כשטת רש"י ז"ל ושנפלו לה בעודה שומרת יבם כולן שלה:
גמ' שומרת יבם שמתה מי קוברה: משום דיש לה שני יורשין קא מיבעיא לן:
יורשי הבעל קוברין דהא ירתי כתובתה: כלומר ודאי קיימא לן דקבורתה תחת כתובתה והיינו תחת נדונייתה מדמוכח עובדא דההוא גברא דשכיבה ארוסתו כדאיתא בפ' נערה שנתפתתה (דף נג א) הלכך אי אמרינן דנכסי צאן ברזל בחזקת יורשי הבעל וכמו שכתבתי במשנתנו שפיר קאמר דאינהו קברי לה דהא קא ירתי כתובתה ואפי' אי אמרי' דנכסי צאן ברזל בחזקת יורשי אשה אע"ג דלא תקינו קבורתה אלא תחת נדונייתה שפיר איכא למימר דכיון דיורשי הבעל ירתי עיקר כתובתה דאינהו קברי לה דאע"ג דקבורתה לאו תחת עיקר כתובה היא היינו בכתובה דעלמא דלאו מינה דידה קא ירתי אלא משום דלא קרינא בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי אבל הא ודאי מינה דידה קא ירית דהא מסקינן בגמ' [דף פא א] דיבם נמי כאחר דמי הלכך בין למ"ד דנכסים בחזקתן היינו בחזקת יורשי אשה בין למאן דאמר בחזקת יורשי הבעל בין למ"ד יחלוקו שפיר איכא למימר דיורשי הבעל קברי לה:
או דילמא יורשי האב קברי לה דהא ירתי נכסים הנכנסים ויוצאים עמה: ולאו דוקא יורשי האב בלחוד אלא אף יורשי האב קאמר כלומר שלא חייבו הבעל לקבור אותה תחת כתובתה אלא במי שאין לה יורשים אחרים אבל זו שיש לה יורשים אחרים יקברוה הם כדין שני יורשין דעלמא ואסיקנא דיורשי הבעל קברי לה דהא ירתי כתובתה כדתניא יורשיה יורשי כתובתה חייבים בקבורתה ותנן נמי אלמנה ניזונית וכו' אי זו אלמנה שיש לה שני יורשים. דאיצטריך לתנא למיתני אותן יורשין שיורשין כתובתה ש"מ איכא יורשים אחריני בהדייהו דלא ירתי כתובתה:
ההוא גברא דנפלה ליה יבמה: דמצוה בגדול ליבם:
בעי אחוה: הקטן ממנו למיפסלה בגיטא לזרוק לה גט ונאסרת על האחין [יבמות דף נ: ודף נב א]:
משום נכסים. קשה בעיניך שאכנסנה שלא אזכה בנכסי אחי כדתנן [יבמות דף מ א] הכונס יבמתו זכה בנכסי אחיו:
פליגנא לך: כאילו אני חולץ לה ולא אטול אלא כמוך:
כיון דאמור רבנן: גבי שומרת יבם אין היבם רשאי למכור:
אע"ג דזבין כו': ומה שהתנה זה לחלוק עמו וקנו מידו הרי הוא כמוכר כך כתב רש"י ז"ל ותמה אני ואפילו אמרינן דהיכא דיבם ולבסוף מכר דלהוו זביניה זביני הכא קודם שייבם היאך יועיל דהא הוה ליה כאומר שדה זו שמכרתי לך לכשאקחנה ממך תקדוש דלא קדשה כדאיתא בפרק אע"פ (דף נט א) והכא נמי כיון דעדיין לא באו נכסים לידו היאך יזכה מהם לאחיו מחציתן וכי קנו מידו מאי הויא קנין דברים בעלמא הוא ונ"ל דהכא מיירי כגון שלא היו אלא שני אחים וכל שלא ייבם אחד מהם היתה יד שניהם שוה בנכסים ולפיכך היה יכול הבכור להתנות שלא יזכה בנכסים יותר מחמת יבומו דהוה ליה כדאמרי' לקמן בריש הכותב [דף פג א] דנחלה הבאה לאדם ממקום אחר אדם מתנה עליה שלא יירשנה וה"נ יכול להתנות קודם יבום שלא יזכה מחמת יבומו שהוא עתיד ליבם יותר בנכסים:
והלכתא לא עשה ולא כלום: דכיון שכתובתה על נכסי בעלה הראשון כדתנן לקמן [דף פ ב] ואין נכסיו של זה אחראין וערבאין לכתובתה לא נתנו לו חכמים כח למכור בנכסי אחיו:
הרוצה שימכור בנכסי אחיו: לאחר שכנס את יבמתו:
אם כהן הוא: שאם יגרשנה לא יוכל להחזירה:
יעשה לה סעודה: לפתותה במשתה היין ויפייס ממנה שתתן לו רשות למכור את העודף על כדי כתובתה:
ואם ישראל: שמותר להחזיר גרושתו מגרשה בגט ומגבה אותה כתובתה ומוכר מה שירצה ומחזירה ע"מ כתובתה הראשונה או אפילו רצה להחזירה מיד מוכר כל זמן שירצה שאין מעכבת מלמכור אלא יבמה לפי שאין היבם כותב לה כתובה ולא כתב לה דקנאי ודקנינא ואין כתובתה אלא על נכסי בעלה הראשון ומש"ה מעכבא בכלהו דילמא משתדפי הני דמייחד לה ואע"ג דאמרינן לקמן [דף צה ב] אישתדיף בני חרי טרפא ממשעבדי אמרה איני רוצה לטרוח לב"ד אבל כי כתב לה כתובה כשמחזירה וכתב לה דקנאי ודקנינא לא מצי מעכבא והא דתנן [גיטין דף נה ב] לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל אוקימנא באותן שלש שדות אחת שכתב לה בכתובתה ואחת שייחד לה בכתובתה ואחת שהכניסה לו שום משלה:
וגרסי' עלה דהא בגמ' [דף פא ב] ואי ס"ד ניתנה כתובה לגבות מחיים נייחד לה שיעור כתובתה וליזבן כלומר יפרע לה כתובתה דבשלמא אי לא ניתנה לא מצי פרע לה ויש שסמכו מכאן ללוה שרצה לפרוע חובו תוך זמנו כדי לסלק שעבוד שעליו שאינו רשאי ולאו ראיה היא דהכא הזמן אף לתקנת האשה הוא שהיא רוצה שלא יוכל לפורעה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אבל בחוב דעלמא כיון שהזמן אינו אלא לתועלת הלוה כל שאמר טול מעותיך שאיני רוצה בו רשאי וכלשון הזה כתב הרמב"ן ז"ל בתשובה אין המלוה יכול לעכב מלקבל חובו תוך זמנו מדאמרי' [ב"מ דף סז א] האי משכנתא באתרא דמסלקי ופירשו ראשונים כגון שהלוהו על שדהו לזמן קצוב ואיכא אתרא דמסלקי תוך זמנו דסברי זמן מלוה הוא דקבע ליה ללוה הא אם רצה לוה לפרעו תוך זמן רשאי ואע"ג דאתרא דלא מסלקי סברי זמן תרוייהו קבעי ליה ואין זה תובע ולא זה פורע עד מישלם זמנו התם הוא משום דהוו משכנתא דקא אכיל מיניה פירי וכלוקח פירות תוך הזמן דמי הא בבע"ח הכל מודים שפורע בתוך זמנו ועוד דסוגין בגמ' היכא דליכא מנהגא הלכתא כאתרא דמסלקי הילכך פורעו תוך זמנו ונפטר הימנו ע"כ:
תניא הרי שהיה נושה באחיו מנה ומת: המלוה:
לא יאמר: היבם המחויב המעות:
הואיל ואני יורש: שאכנוס את אשתי ואזכה בנכסים:
החזקתי: בחוב זה ולא אשלמנו עוד:
אלא מוציאין מידו כו': ואיכא למידק וכי חוב זה שהוא משועבד לה עדיף טפי משאם מכרו לה דקי"ל כשמואל דאמר (דף פה ב) המוכר שטר לחבירו וחזר ומחלו מחול והכא נמי למחול לנפשיה י"ל דלא ניחא ליה דמאי מהני ליה הא מחייב לשלומי משום דינא דגרמי או אפשר שאינו יכול למחול לעצמו ובגמ' [דף פב א] מסקינן דזו אינה משנה משום דלא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרי בכתובה. כלומר דס"ל דמטלטלי משתעבדי לכתובה כר"מ וס"ל נמי דמוציאין מזה ונותנין לזה כר' נתן דהני חומרי תרוייהו צריכי קודם שנאמר שמוציאין מידו ויקח בהן קרקע ולאו למימרא דלא מחמרי תרי חומרי בכתובה אי אשכחן מ"ד הכי אלא הכי קאמרינן דכיון דלא אשכחן חד תנא דאית ליה הני תרי סברי ודאי דהך ברייתא משבשתא היא דמני אי ר' נתן לא שמעינן ליה דאית ליה דר"מ ואי ר"מ לא שמעינן ליה דאית ליה דר' נתן ומש"ה משבשי לה אבל ודאי אי אשכחן מאן דאית ליה הכי מחמירין הני תרי חומרי בכתובה הילכך השתא דתקון רבנן בתראי למיגבא כתובה ממטלטלי וקי"ל כר' נתן עבדינן כי הא מתני' זהו דעת הרי"ף ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפכ"ב מהל' אישות שכיון שאין כתובה נגבית מן המטלטלין אלא בתקנת הגאונים אין כח בתקנה זו למנעו מנכסי אחיו ולפיכך אם הניח אחיו מעות ומטלטלין הכל של יבם ומשתמש בהם כמו שירצה:
מתני' ילקח בהם קרקע: לפי שכתובתה על נכסי בעלה הראשון כדקתני לקמיה ולפיכך נכסי המת אחראין לכתובתה אלא שהיבם יאכל פירות אם מיבם אותה וקסבר מטלטלי משתעבד לכתובה:
שמין אותן: דקסבר כל מה שגדל ברשות המת אחראין לכתובתה:
וחכ"א פירות המחוברים לקרקע שלו: בגמ' [דף פב א] אמרי תני שלה ולא פליגי רבנן עליה אלא אתלושין ואכספים ולמימר דלא משתעבדי מטלטלי לכתובה:
כל הקודם בהן זכה: קסברי מטלטלי לכתובה לא משתעבדי אלא אם כן תפסה ומחיים דבעל בעינן תפיסה כדמפרש לקמן בהלכות והוא הדין נמי דפליגי אכספים דמאי שנא כספים מפירות תלושין:
הרי היא כאשתו: מפרש בגמרא:
גמ' שמגרשה בגט ומחזירה. תרי מילי אשמועינן שמגרשה בגט ואינה צריכה חליצה דלא תימא דכיון דאמר רחמנא ויבמה עדיין יבומין הראשונים עליה ותיבעי נמי חליצה וקמ"ל נמי שאם רצה מחזירה דלא תימא דמצוה דרמא רחמנא עליה עבדא והשתא תיקום עליה באיסור אשת אח קמ"ל והני תרתי נפקי לן מדכתיב לאשה לומר שנעשית כאשתו:
מתני' ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון: אמרינן בגמ' [דף פב ב] מ"ט אשה הקנו לו מן השמים. כלומר מ"ט אין לה שתי כתובות אחת מראשון ואחת משני ומפרקינן דאשה הקנה לו מן השמים ולפיכך אינו חייב ליתן לה כלום משלו:
גמ' ואי לית לה מראשון תקינו לה רבנן משני כו': וא"ת א"כ מאי נפקא מינה במאי דאמרינן שאין שעבודה על נכסי שני דסוף סוף אית לה כתובה מיניה דנכסי ראשון נמי דידיה נינהו י"ל דנפקא מינה אם מכר נכסיו ואח"כ אישתדיף נכסי (יבם) [המת] שאינה יכולה להוציא מן הלקוחות א"נ נפקא מינה לענין נדוניא דאפילו ליכא נכסים מראשון אין לה על השני אלא עיקר כתובה אע"פ שהוציא משל אחיו נכסים שהיו מספיקין לנדוניתה:
מתני' כל נכסיו: שירש מאחיו:
גרשה: ליבמתו לאחר שכנסה:
אין לה אלא כדי כתובתה: אבל כל זמן שלא גרשה היו כל הנכסים משועבדים לה ואינו רשאי למכור:
הרי היא ככל הנשים: דתנן בפרקין דלקמן [דף פט ב] המגרש את אשתו והחזירה על מנת כתובתה הראשונה החזירה:
גמ' היו כותבין כו': שהיו מפרשין שלא יתחייבו באחריות ולפיכך היו מזקינין ולא היו נושאין נשים שלא היו רוצות לינשא להן אמרו לכשימות או יגרש לא נמצא לגבות כלום שהיורשין יצניעו מעות של ירושה:
בבית חמיה: בבית בעלה:
עשירות: שכתובתן מרובה:
קלתות: כמין סל שמנחת על ראשה ונותנת בו פלכה לאחר שנתמלאה הפלך טווי:
עביט: למימי רגלים:
טלי כתובותיך וצאי: לפי שהיתה מזומנת לכך:
ותיקן שיהא כותב לה כל נכסיו אחראין לכתובתיך: לא שיצטרך לכתוב כן בפירוש דהא קי"ל דאחריות טעות סופר הוא אלא תקן שלא ייחד לה מטלטלין ושישתעבד לה סתם וממילא כל נכסיו אחראין לכתובתה:
הדרן עלך האשה שנפלו