פתיחת התפריט הראשי

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן אעריכה

שור שנגח ארבעה וחמשה. הך מתני' מוקי' ליה בגמרא רישא כרבי ישמעאל וכשתפסו ניזק. וסיפא כר"ע דאמר שותפי נינהו. ופרש"י דלר"ע נמי אי תפסו ניזק נעשה עליו שומר לנזקין והפסיד חלקו וניזקין אחרים לא הפסידו כיון שלא פשעו בשמירתן. והתוס' פירשו דלר"ע דשותפין נינהו ואם כחש או שבח הוא ברשות שניהם לא נעשה שומר אלא מחלקו דעל כל אחד מוטל לשמור חלקו. אבל לרבי ישמעאל שאין לו חלק מבורר בגוף השור ולשעבודא בעלמא הוא דתפיס ליה הוי כמו ראובן שחייב לשמעון מנה ותפס שמעון משל ראובן חפץ ששוה מאתים כדי ליפרע ממנו. מילתא דפשיטא הוא שחייב בשמירת כל החפץ. וכן הדעת נוטה דלר"ע הוי כמו חפץ שהוא של שניהם שלפעמים זה שומרו ולפעמים זה שומרו ולעולם אחריותו על שניהם. והלכה כרבי עקיבא:

סימן בעריכה

ושל דבריהם כסף מדינה ודוקא במקום שהזכירו חכמים סלעים. דומיא דכסף האמור בתורה. כגון חמש סלעים של פדיון הבן ושלשים של עבד וחמשים של אונס ומפתה ומאה של מוציא שם רע. אבל במקום שלא הזכירו סלעים איירי במטבע כסף צורי כגון מנה דרבי יוסי הגלילי לקמן בפרק החובל דף צ: ומפרש לה מנה צורי. וכן כתובה אפילו למ"ד דרבנן הויא מאתים זוז של צורי. כדמוכח בפ' בתרא דכתובות דף קי: דלא נחלקו רשב"ג וחכמים אלא אם נותן ממעות קפוטקיא או ממעות ארץ ישראל אבל לכ"ע נותן שוה מאתים זוז ממעות של צורי אף למ"ד דרבנן. וכן מוכח בפרק קמא דכתובות דף יב. דכתובת אלמנה חצי כתובת בתולה אע"ג דהויא דרבנן לכ"ע:

סימן געריכה

גמ' א"ל רב יוסף כבר זכו ביה עניים. ואף על גב דליכא עניים הכא אנן יד עניים אנן. ובאמירתו לא מחייב משום בפיך זו צדקה. משום שאין אדם יכול להקדיש או ליתן צדקה דבר שלא בא לעולם. ונהי דאם היה אומר חוב זה כשיבוא לידי אתננו להקדש או לצדקה מסתברא דמחייב לקיים מטעם נדר. מ"מ זה לא נדר כלום אלא אמר תנהו לצדקה וזה לא הועיל כיון שלא בא לעולם. ור"ח פירש שלא היה רוצה לחזור בו מן הצדקה אלא היה רוצה ללוותם ולשלם אחר כן וא"ל רב יוסף יד עניים אנן וזכינו בו במעמד שלשתן ואמרינן בפ"ק דערכין דף ו. האומר סלע זו לצדקה עד שלא בא לידי גבאי מותר לשנותה משבא ליד גבאי אסור לשנותה. ושני הפירושים סלקי אליבא דהלכתא:

סימן דעריכה

מתני' שור שהוא מועד למינו ואינו מועד לשאינו מינו. פליגי רב זביד ורב פפא בגמרא. רב זביד אמר ואינו מועד תנן דסתמיה הוי מועד. ורב פפא אמר אינו מועד תנן דסתמיה לא הוי מועד. והלכה כרב פפא דכולה שמעתא מוכחא כוותיה . שור שנגח יום ט"ו בחדש זה וששה עשר בחדש זה וי"ז בחדש זה. פלוגתא דרב ושמואל דפליגי בכה"ג בקביעות וסתות. דאיתמר ראתה חמשה עשר בחדש זה וששה עשר בחדש זה וי"ז בחדש זה. רב אמר קבעה לה וסת לדילוג. ושמואל אמר עד שתשלש בדילוג. אבל אם ראתה ג' פעמים בריש ירחא או חמשה עשר בירחא לכ"ע קבעה לה וסת כיון דירחא גרים. ואם ראתה היום וראתה לסוף עשרים וחזרה וראתה לסוף כ' וחזרה וראתה לסוף עשרים קבעה לה וסת בראיה שלישית שהוא מעשרים לעשרים ואין הראיה הראשונה ממנין וסתה לכ"ע. ובדילוג הוא דפליגי דשמואל סבר כיון דראיה ראשונה לא היתה בדילוג אינה מן המנין. ועיקר פלוגתייהו בוסתות והלכתא כרב באיסורין. ויש מן הגדולים שאומרים דכיון שלא נחלקו בנגיחות אלא שהספר מדקדק מחלוקת זה מתוך אותו מחלוקת שנחלקו בוסתות ובעיקר פלוגתייהו הלכתא כרב ה"נ הלכתא כרב וכן דעתי נוטה דמאיזה טעם עשו חכמי הגמרא כלל זה לפסוק הלכה כשמואל בדיני וכרב באיסורי בכל מקום. לפי שידעו ששמואל היה רגיל תמיד לפסוק דינין ולכך היה מדקדק בהן ויורד לעומקן ומשכיל על כל דבר אמת. וכן רב היה רגיל לדקדק בהוראת איסור והיתר לכך סמכו על הוראותיו לעניני איסור והיתר. וכיון שנחלקו בוסתות. ונגיחות ווסתות טעם אחד להם על כן סמכינן אדרב בתרוייהו. וכן אם נחלקו בנגיחות ולא בווסתות הוה סמכינן אדשמואל בתרוייהו: שור של חרש שוטה וקטן שנגח לשור של פקח פטור. דאין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו. כיון דחס רחמנא אתם שאין משלם אלא חצי נזק ואותו חצי נזק עצמו אין משלם אלא מגופו הלכך גבי יתמי מרחמין עליהם. וכן גבי שור שהלכו בעליו למדינת הים כיון שאין להן בעלים גמורים אלא על ידי תקנת חכמים של העמדת אפוטרופוס הקילו בהו רבנן. ואם הוחזקו נגחנין ב"ד מעמידין להן אפוטרופוס ומשוינן להו מועד דכי הדר נגח משלם מן העלייה. ואף על גב דאין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ רבית אוכלת בהן בין במלוה הבא מחמת אביהן בין במלוה הבא מחמת עצמן לפי שאין מקבלין עדות אלא בפני בעל דין ובפני יתומין כשלא בפניהם דמי כדמוכח גבי בר חמוה דר' ירמיה לקמן בהגוזל בתרא דף קיב. ובבא מחמת אביהן אפילו בשטר שאז מקבלין כדאיתא בהגוזל בתרא שמקיימין את השטר שלא בפני בעל דין או אפילו בשטר מקויים אין נזקקין משום שובר או משום צררי. הכא נזקקין משום דנזקין שאני ולטובת העולם שלא ירבה להזיק נזקקין לנכסיהן אפילו כשהן קטנים לרבי יוחנן. ולרבי יוסי בר' חנינא נפרעין מעליית אפוטרופין וחוזרין ונפרעין מן היתומין לכי גדלי. ופסק הרב הברצלוני ז"ל כרבי יוחנן. והר"מ הלוי ז"ל פסק כרבי יוסי ברבי חנינא דקרי ליה דיינא ונחית לעומקא דדינא כדאמרינן בפרק הבית והעלייה דף קיז: נקוט דרבי נתן בידך דנחית לעומקא דדינא. ומדרבא מהדר לתרוצי מילתיה דרבי יוסי בר' חנינא אלמא דסבירא ליה כוותיה. ונ"ל דהלכה כרבי יוחנן שהיה רבו של רבי יוסי ברבי חנינא. כדמוכח לקמן בהגוזל בתרא דף קיב: תהי בה רבי יוחנן וכי מקבלין עדות שלא בפני בעל דין קבלה מיניה רבי יוסי בר חנינא וכו'. ואין הלכה כתלמיד במקום הרב. ורבא דמתרץ למילתיה לאו משום דסבירא ליה כוותיה אלא דרבא פשיטא ליה דאין נזקקין לנכסי יתומין והיה קשה לו. ובשביל קושיא זו הפך דברי רבי יוחנן ולא חשש על דרבי יוסי בר' חנינא דדיינא הוא דמסתמא לא נחלק על דבר זה שהוא פשוט לכל:

סימן העריכה

הרבינו חיים כהן ז"ל היה מדקדק מכאן דאפוטרופוס שפשע בנכסי יתומין פטור מלשלם. דהכא מיירי ע"כ שפשע בשמירת השור ואפילו שמירה פחותה לא שמרו דקיימא לן כרבי יהודה דמועד סגי ליה בשמירה פחותה ואפי' הכי פטור מלשלם. ומה שאפוטרופוס נשבע ליתומין כדאמרינן פרק הניזקין דף נב: דהיינו שלא עיכב משלהם כלום. אבל אין צריך לישבע שלא פשע דאפילו אם פשע פטור. והרב רבי שמואל מווירדו"ן דקדק מההוא דהמפקיד דף מב: דחייב בפשיעה גבי ההוא תורא דלא הוה ליה ככי ושיני למיכל וקאמר ונימא ליה לאפוטרופוס זיל שלים אמר אנא לבקרא מסרתיה משמע דאם פשע משלם. הלכך נראה דחייב בפשיעה כדמוכח ההיא דהמפקיד ולא מימנע להיות אפוטרופוס אי מחייבין ליה בפשיעה בין מינהו אבי יתומים בין מינהו ב"ד כדמפרש טעמא בהניזקין. אבל הכא שאין אפוטרופוס לטובת יתומין דיותר היה טוב להם שלא היה להם אפוטרופוס אלא לטובת העולם העמידוהו אי מחייבת ליה בפשיעה מימנעי ולא עבדי: תניא כוותיה דשמואל ותיובתא דרב. ואית ספרים דגרסי ותיובתא דרבה ולא גרסי לעיל ורב אמר פטור מזה ומזה. והלכה כשמואל כיון דתניא כוותיה ועוד דרבי יוחנן סבר כוותיה לעיל דף מג: וגם רבי יהודה דמחייב בנזקין שלא בכוונה הלכה כמותו כנגד רבי שמעון. כדפסק פרק מי שהוציאוהו ויליף מכופר שלא בכוונה:

סימן ועריכה

קשרו בעליו במוסירה ונעל בפניו כראוי ויצא והזיק אחד תם ואחד מועד חייב דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר תם חייב ומועד פטור. רבי אלעזר אומר אין לו שמירה אלא סכין. והלכה כרבי יהודה. ואף על גב דיש ספרים דגרסי רבי יהודה סבר לאו בחזקת שימור קיימי אפ"ה סבר רבי יהודה פלגי נזקא קנסא. דנהי דבעיני הבעלים אינו בחזקת שימור קיימי ושומרים אותו מכל מקום אין דרכו להזיק וכל שכן כשהבעלים מוסיפין לו שמירה. ודוקא צד מועד סגי בשמירה פחותה אבל צד תמות בעי שמירון מעולה כרב אדא בר אהבה. ואע"ג דרב פליג עליה הלכתא כרב אדא בר אהבה דאמוראי סברי כוותיה בשמעתתא דמעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו:


הדרן עלך שור שנגל ד' וה'