פתיחת התפריט הראשי

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן אעריכה

החובל בחבירו חייב בחמשה דברים. בנזק כדמפרש בסיפא סימא את עינו קיטע את ידו שבר את רגלו רואין אותו כאילו הוא עבד כנעני נמכר בשוק שהוא נמכר לעולם. אבל עבד עברי אין לו שומא להמכר לעולם להפסיד לו בשומא הזאת. שהרי היה יכול למכור את עצמו לשש ולאחר שיצא בשש ימכור עצמו שנית. וכן כל ימיו רואין כמה הוא יפה וכמה היה יפה. פי' עבד הנמכר בשוק כמה היה יפה עם האבר וכמה הוא יפה עבד הנמכר בלא אותו אבר. ושומא זו להקל כדאמרינן לעיל בריש פרק הפרה. וכן אתה אומר בקוטע יד עבדו של חבירו אין שמין היד בפני עצמה לומר כמה אדם רוצה ליטול לקטוע יד עבד כזה. דודאי הרואה עבדו שלם אין קוטע ידו אלא בדמים מרובים. ולהקל בכל שומות אנו למידין לעיל דף נח: מובער בשדה אחר דאמרה תורה לשום ערוגה אגב שדה. והא דלא אמר סימא את עינו נסמא עינו קיטע ידו נקטע ידו שבר את רגלו נשבר רגלו יליף בגמרא מכמה קראי. צער כיצד כוואו בשפוד או במסמר ואפילו על צפורנו מקום שאין עושה חבורה. ומסקי' בגמרא דאתיא כר' אבל לבן עזאי אין משלם צער עד שיעשה בו מקצת חבורה ולא אפחתיה מכספיה. והיכא דאפחתיה מכספיה דמשלם לו דמי נזקו ילפינן בגמרא לרב זביד משמיה דרבא מפצע תחת פצע. ולרב פפא משמיה דרבא מרפא ירפא וכל ד' דברים משתלמין במקום נזק. אומדים כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול להיות מצטער כך. ואמרו בגמרא דצער במקום נזק כגון היכא דקטעי' לידיה דלא אמרינן כמה אדם רוצה ליטול לקטוע לו לידו דשומא שאין לה סוף היא שלא היה אדם לוקח הון למכור ידו לקטוע ולהקל בשומות ילפי' מובער בשדה אחר. ואף ידו שהיא מוכתבת למלכות לקוטעה בסם אין אומרים כמה אדם רוצה ליטול שיקטענה בסייף דגם זו שומא רבה היא דלא מקבל איניש צערא עילויה לכתחלה אלא בדמים מרובים. אבל צער זה כבר נעשה. הלכך שמין להקל כמה אדם רוצה ליתן שיקטע ידו בסם הכתובה למלכות לקוטעה בסייף. ודמים כאלו נוטלין מן המזיק ונותנין לניזק. אבל צער שלא במקום נזק אי אפשר לשום בענין אחר אלא כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול להיות מצטער כך. והאי דפריך בגמרא ליטול ליתן מיבעי ליה. אמילתיה דאבוה דשמואל פריך. אי נמי ממילתיה דאבוה דשמואל שמעינן נמי פי' דמתניתין. ולעולם אין שמין כמה אדם רוצה ליטול ולצער דכל אשר לאדם יתן בעד נפשו ואין ערך לשומא זו. אלא שמין מי שחייב למלכות לכוותו בשפוד על צפורניו כמה היה נותן שלא יעשו לו צער זה. ושומא זו קלה להוציא ממון להנצל מצער מליקח ממוך ולקבל צער. ואבוה דשמואל מילתא דפסיקא נקט נזק במקום צער דשמין להקל בין סייף לסם ומיניה שמעינן דהוא הדין דמקילים אף שלא במקום נזק. והשתא ניחא הא דפריך האי ליטול ליתן מיבעי ליה דקאי נמי אמתני' וצער ילפינן מכויה תחת כויה: ריפוי הכהו חייב לרפאותו. עלו בו צמחין אם מחמת המכה חייב שלא מחמת המכה פטור: חייתה ונסתרה חייב לרפאותו וחייב ליתן לו דמי שבתו. והוא שלא אמדוהו מתחלה דאי אמדוהו הא אמרינן לקמן אמדוהו והיה מתנונה והולך אין נותנין אלא כמו שאמדוהו. חייתה כל צרכה אינו חייב לרפאותה. וכן אם עבר על דברי הרופאים ואכל דברים הקשי' למכתו ומחמת כן נתקלקלה המכה אינו חייב לרפאותו. וצריך לשכור לו רופא ואם אמר המזיק אני ארפאך יכול הניזק לומר אין רפואתך מקובלת עלי. ואפילו שידוע שהוא רופא משום דאמר ליה דמית עלי כאריא ארבא וצריך שיהא לחולה נחת רוח מן הרופא. ואם אמר המזיק יש לי אוהב קרוב שירפאך בחנם יכול הוא לומר כשאין הרופא מקבל שכר אין לבו ומחשבתו מדקדק בעיקר צורך החולה כיון שאינו מצפה לקבל שכר. ואם אמר לו אביא רופא ממרחקים שיטול מעט שכר יכול לומר רופא שהוא ממקומו מדקדק יותר כדי שלא יפסיד המחאתו. ואם אמר הניזק שיקוצו לו שכר הרופא ויתנו לו וירפא את עצמו יכול המזיק לומר חיישינן שמא מחמת חמוד ממון לא ירפא את עצמו כראוי ויזכרוהו לגנאי כל רואי המכה: שבת רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין כל ימי משך החולי ולמלאכה זו הוא ראוי כשיתרפא. ואינו נותן לו יותר שכבר נתן לו דמי ידו ורגלו ובזה נפטר ממנו מכל מלאכות אחרות שהיה ראוי לעשות בידו ורגלו. רק שבתו מחמת החולי שהיה יכול לעשות בלא ידו ובלא רגלו לכשיתרפא חייב ליתן לו: בושת הכל לפי המבייש והמתבייש. פלוגתא דתנאי היא דף פו. בגמרא דירושלמי החובל בחבירו חמשה נותן לו חמשה. ארבע נותן לו ארבע. שלשה נותן לו שלשה. שנים נותן לו שנים. אחד נותן לו אחד. כיצד הכהו על גבי ידו וקטעה נותן לו חמשה צער נזק ריפוי שבת ובושת. הכהו על ידו וצבתה נותן לו ארבע צער ריפוי שבת ובושת. הכהו על ראשו וצבה נותן לו שלשה צער ריפוי ובושת. הכהו במקום שאין נראה נותן לו שנים צער וריפוי. הכהו בטומוס שבידו נותן לו אחת בושת. טומוס פירוש בערוך קלף שעושין לו מן קליפה של עץ ובלעז נקרא שמו טומוס:

סימן בעריכה

ההוא תורא דאלס ידיה דינוקא אתא לקמיה דרבא אמר להו זילו שיימוהו כעבדא. אמרו ליה רבנן האמר מר כל הנשום כעבד אין גובין אותו בבבל. אמר להו נפקא מינה דאי תפס. הכי גריס רב אלפס ז"ל והלשון משמע שצוה לשום מיד ונ"מ שאם יתפוס שידע כמה יש לו לתפוס. ולא נהירא דאין שמין כלל לגבות הנזק אלא אם תפס הניזק שמין ואומרים לניזק כך וכך תחזיר לו. וראיתי בספרים אמר להו לא אם תפס. כלומר מה שאמרתי לשום היינו אי תפס לידע כמה יחזיר. רבא לטעמיה דאמר רבא נזקי שור בשור ונזקי שור באדם גובין אותו בבבל. נזקי אדם באדם ונזקי אדם בשור אין גובים אותו בבבל. ושקיל וטרי גמרא מ"ש שור בשור ושור באדם אע"ג דאלהים כתוב בפרשה ואין מומחין בבבל מיהו עבדינן שליחותייהו מידי דהוה אהודאות והלואות. אדם באדם ואדם בשור נמי ויעביד שליחותייהו. ומסיק דלא עבדינן שליחותייהו אלא בממונא ובמילתא דשכיח ואית ביה חסרון כיס כמו הודאות והלואות. אבל מילתא דלית בה חסרון כיס אע"ג דשכיח אי נמי לא שכיח אף על גב דאית בה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו. הלכך אדם באדם אע"ג דאית ביה חסרון כיס כיון דלא שכיח לא עבדינן שליחותייהו בושת אע"ג דשכיח כיון דלית בה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו. והא דאמר מר שור בשור גובין אותו בבבל היינו בשן ורגל דמועדין מתחילתן אבל קרן לא. דאי תם קיימא לן פלגא ניזקא קנסא. ואי במועד אין מועד בבבל. ואפילו הועד בארץ ישראל והובא לבבל מילתא דלא שכיחא היא ולא עבדינן שליחותייהו: כתב רב אלפס מנהג שתי ישיבות דאע"ג דאין גובין קנס מנדין ליה עד דמפייס לחבריה. וכד יהיב שיעור מאי דחזי למיתב ליה שרינן ליה לאלתר בין איפייס מרי דיניה בין לא איפייס מרי דיניה. ואפשר שתקנת גאונים היא אבל מדינא דגמרא לא משמע הכי דא"כ אין לך גבייה גדולה מזו כיון דמשמתינן ליה דנקיטנא בכובסיה עד דלישבקיה לגלימיה. וכן משמע דמשמתינן ליה עד דמסלק היזקא מדר' נתן אבל משום תשלומין לא משמתינן ליה:

סימן געריכה

בתשובת הגאונים נשאל ממר צמח גאון ז"ל אלו נערות שיש להם קנס מהו להגבות בבבל כדי שלא יהא חוטא נשכר. והשיב כלל אמרו אין מגבין קנסות בבבל וכו'. אלא משום שלא יהא חוטא נשכר ושלא יהו ישראל פרוצים בנזקים שכיון שיודעים שאין גובין קנסות בבבל שולחים יד זה בזה נהגו חכמים אחרונים לנדותם עד שגייסו בממון או עד שירבה עליו ריעים ויפייסנו בדברים. ומעשה באחד שהפיל שינו של חבירו ונידהו מר רב צדוק גאון ז"ל ואמר לו דבר קצוב איני חותך עליך לך ופייסו או בדברים או בממון. ועכשיו כל דיני קנסות בטילין. ומנהג כמו שנהג מר רב צדוק גאון אדונינו אנו נוהגין. ונשאל ממר רב נטרונאי ז"ל אי אין דנין דיני קנסות בבבל החובל בחבירו בזמן הזה כגון צרם אזנו או קטע ראש חוטמו או אחד מאיבריו מה יעשה באותו החובל. והשיב כך מנהג בשתי ישיבות שכל מי שחובל בחבירו בעינו או בשינו או באחד מאיבריו אע"פ שאין פוסקין דין עליו לשלם דמי עינו או דמי שינו ודאי מנדין אותו עד שיפייס אותו בין במועט בין בהרבה. ורב שרירא ז"ל אומר דלא מצינו בגמרא לנדותו אלא עד דמסלק היזקא מדרבי נתן. וסמכו חכמים אחרונים וראשי ישיבות כי ראו הפסד גדול משום דאין דנין דיני קנסות ועשו תקנה לנדות החובל עד שיפייס הנחבל בקרוב. כי אין דרך לדקדק ולומר לזה כן קצבנו לתת כך וכך גם לזה קצבנו עליך למחול כך וכך כי זה היה דיני קנסות. אלא משערים בלבד בלבם שיעור קרוב עד כמה מגיע לתת לו ואין מגלין אותו. ומנדין החובל עד שיפייס הנחבל ורואין כמה מגיע לתת לו אם קרוב לאשר יש בלבם והנחבל אינו רוצה לקבל אומרים לו אין בנו כח לנדותו יותר מכן ומתירין לו. ואם רחוק ממה שבלבם אין מתירין לו עד שיקרב לאותו שיעור: שבת דהדקיה באדרונא ובטלו ממלאכתו נותן לו דמי שבתו. ומסתברא דמיירי שהכניסו לחדר וסגרו בתוכו. אבל אם היה כבר בחדר וסגר עליו הפתח גרמא בנזקין הוי כמו פורץ גדר בפני בהמת חבירו ויצאה ונאבדה דאמרינן לעיל בפ' הכונס דף נה: דפטור מדיני אדם. ומה לי פורץ גדר ונאבדה ומה לי גודר ובפניה ומתה ברעב. וכה"ג כתבו התוס' בפרק אלו הן הנשרפין דף עז. גבי כפתו במקום שסוף חמה לבוא או סוף צינה לבוא דפטור שאם הביאו ממקום אחר וכפתו שם חייב:

סימן דעריכה

אמר רבא קטע ידו נותן לו דמי ידו. ובשבת רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין דמלאכה זו ראוי לכשיתרפא דכל אדם ראוי למלאכה זו. שבר רגלו רואין אותו כאילו הוא שומר הפתח שאין ראוי למלאכה אחרת. ובשתי רגליו מיירי דאי ברגל אחת הא אמרינן במתני' שבת רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו. אלא מתני' ברגל אחת ואכתי חזי לשמירת קישואין כדאיתא בתוספתא רואין אותו כאילו הוא חגר שומר קישואין. והכא מיירי בשתי רגליו דומיא דסימא את עינו דאיירי בשתי עיניו. דאי בעין אחת אכתי חזי למלאכתו ראשונה. ונראה דכל זה איירי בסתם בני אדם שאינן בני אומנות. אבל אם היה בעל מלאכה שמין אותו לפי אותה מלאכה שיכול לעשות אחר שיתרפא. כגון אם היה מלמד תנוקות וקטע ידו ושבר רגלו כשיתרפא עדיין הוא ראוי למלאכתו. וכן אם היה נוקב מרגליות ושבר רגלו עדיין הוא ראוי למלאכתו הראשונה. ולמה ישומו לו בימי חוליו כאילו שומר קישואין והכי מוכח בשמעתא לקמן דקאמר שבת דמרקד בי כובי דבעי אחויי גווני ברישיה. אלמא דנותנין לו שבת לכל אדם לפי מה שהוא רגיל לעשות. ושומת הנזק לכל אדם לפי מלאכתו. ואם היה נוקב מרגליות ושבר רגלו שמין עבד נוקב מרגליות כמה יפחתו דמיו בחסרון רגלו והוא דבר מועט. ואם קטע ידו דבר מרובה. ומיהו יראה דשומא זו שעושין לכל אדם לפי מלאכתו היינו דוקא להוסיף בשומא. כגון אם קטע ידיו של עבד ונוקב מרגליות. אבל אם קטע רגליו והיתה שומתה פחותה משומת עבד העומד לשמש לעשות מה שרבו מצוה. לפי שעבד נוקב מרגליות אין רבו מקפיד כ"כ על חסרון רגליו כי ראוי הוא למלאכה ראשון הראשונה ויותר יהיה קבוע במלאכתו. ישומו לו הנזק כאילו לא היה נוקב מרגליות. דמסתבר שלא יפסיד באומנתו ומעלתו. דאם ירצה לא ישתמש במלאכה זו ויהיה כשאר כל אדם הנמכר לכל מיני תשמיש:

סימן העריכה

חרשו נותן לו דמי כולו לפי שאינו ראוי לכלום. ובסתם בני אדם שאינם בעלי אומנות. אבל אם היה בעל אומנות וראוי עדיין לאותו אומנות אין נותן לו דמי כולו. אלא שמין אותו כמה נפחתו דמיו. והכי אמרינן במסכת ערכין דף ב. דחרש נידר ונערך אלמא בר דמים הוא: בעי רבא קטע ידו ולא אמדוהו שבר רגלו ולא אמדוהו סימא את עינו ולא אמדוהו וחירשו מהו בחד אומדנא סגי או דלמא כל חד וחד באפי נפשיה בעי למיתביה ליה. ולענין נזק ושבת אין חילוק בין בחד אומדנא ובין כל חד באפי נפשיה. דבכל שומא שמין כמה נחסרו דמיו בשביל חסרון אותו אבר עד שיצטרפו כל איבריו יחד. ושבת שבין מום למום פשיטא שיתן לו. כי עדיין היה ראוי למלאכה לכשיתרפא כל זמן שלא חרשו. ובשביל איחור השומא עד שנתחרש לא יפסיד. כי ב"ד שמין שבת שמזמן החבלה ואילך. אבל לענין צער וריפוי ובשת קמיבעיא ליה. והא פשיטא ליה שישלם לו צער וריפוי ובשת של כל מכה ומכה. דאטו בשביל שחרשו יפטר ממה שנתחייב לו כבר. והלא המבייש את החרש אמרינן לקמן דחרש יש לו בשת וכל שכן צער וריפוי. ועוד דלפעמים ירויח במה שחרשו שדמי כולו מועטין מצער ריפוי ובשת של כל המכות. ועוד דלעיל מרבינן שכולן משתלמין במקום נזק. אלא הא מיבעיא ליה אם ישומו בפעם אחת צער ריפוי ובשת של כל המכות או ישומו של כל מכה ומכה לבד. מי אמרינן כיון דלא אמדוהו בינתים חזינן כאילו נעשו במלחמה אחת ואמדינן כולן ביחד או לא. ונפקא מיניה שאין עולין כל כך כשאומדין בבת אחת כמו כשאומדין כל אחת לעצמה. דוגמא לדבר בפ' השואל דף צט: גבי חביצא דתמרי. חדא חדא מזדבני בחמשין. אגב הדדי מזדבני בחמשין נכי חדא. אבל בנזק אפילו חלוק מועט כזה אין ביניהן. כי שמין כל אבר לפי שויו. ואת"ל כיון דלא אמדוהו יהיב ליה דמי כוליה פירוש ואומדין הכל ביחד. והכי הלכתא. אמדוהו מהו כיון דאמדוהו במה דאמדוהו כמאן דאגביה דמי. או דלמא כיון דמחסר גוביינא לא. תיקו. ומסתברא דכמאן דגבוי דמי לפי מאי דפרישית דאין נפקותא אלא לפי עילוי שומא פרטית לכללית. למה יעשה שומא אחרת אחרי שכבר נתחייב בשומא ראשונה:

סימן ועריכה

שבת הפוחתתו בדמים כגון הכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור. שמלבד שבתו שבכל יום ויום עד שיתרפא נפחתו דמיו אם היה נמכר עתה. לפי שאין אדם בקי אם סופה לחזור ולא יכניס עצמו לספיקא לקנותו בחזקת בריא. פליגי ביה אביי אמר נותן לו דמי שבת גדולה ודמי שבת קטנה. דכיון דדמיו נפחתין בשביל הכאה זו שמין לאותו פחת וכל ימי חוליו רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין. ורבא אמר כיון שסופה לחזור אין שמין אותו ואין לו שבת גדול. וכיון דאין לו שבת גדול לא סגי ליה בשבת קטנה כאילו הוא שומר קישואין. הלכך נותן לו שבתו שבכל יום ויום דמלאכה דבטיל ממנה. וכן הלכתא. ומסתבר דכפועל בטל שיימינן ליה וכן כל שבת: איתמר הקוטע יד עבד עברי של חבירו. אביי אמר נותן שבת גדולה לעבד כדי שיצא מביתו בדמי ידו משלם. ושבת קטנה לרב אע"פ שמפסיד הרב דקודם שנקטע ידו חזי לכל מלאכה והשתא לא חזי אלא לשמור קישואין. חשבינן ליה כאילו חלה דאמר בפ"ק דקדושין דף יז. דאינו חייב להשלים דנסתחפה שדהו. ואע"ג דחלה ארבע שנים חייב להשלים. שאני התם שאין עושה שום במלאכה. אבל הכא יכול הוא לשמור קישואין. ורבא אמר הכל ינתן לעבד וילקח בהן קרקע וכו'. הכי גריס רב אלפס וקשה שבת קטנה למה לא תהיה הכל לרב. הלכך נראה כגרסת ר"ח ז"ל הכל ינתן לרב. ושבת קטנה תהיה הכל לרב ושבת גדולה ילקח בו קרקע והרב אוכל פירות כנגד מה שהפסיד בקטיעת ידו מה שיש בין. שאר מלאכות לשמירת קישואין וכי נפיק לחירות נפקא ארעא בהדיה. והרי הוא יוצא בדמי ידו משלם. ואם פיחת אצל עצמו ואצל רבו לא פיחת כגון דאפסקי' לריש אודניה או לריש נחיריה הכל לעצמו. ירושלמי אמר רבי יוחנן הקוטע יד עבדו של חבירו רבו נוטל חמשה דברים והלה מתפרנס מן הצדקה דמצווים ישראל לפרנס עבדים הקטועים ולא שלימים. והא רבי יוחנן אכיל קופד ויהיב לעבדיה ושתי חמרא ויהיב לעבדי' וקרי עליה הלא בבטן עשני עשהו. התם במדת הרחמים הכא מדת הדין. ובפרק קמא דגיטין דף יב: קאמר רבי יוחנן הקוטע יד עבדו של חבירו נותן שבתו ורפואתו לרבו ופריך רפואתו דידיה היא דבעיא לאיתסויי ביה. לא צריכא דאמדוהו לחמשא יומי ועבדו ליה סמא חריפא ואיתסי בתלתא יומי. ואותו היתרון הוא לאדון. וביה נמי איירי בירושלמי:

סימן זעריכה

בשת הכל לפי המבייש והמתבייש בגמרא פליגי בה תנאי. רבי מאיר אומר וכולן רואין אותן כאילו הן בני חורין שירדו מנכסיהן שהן בני אברהם יצחק ויעקב. רבי יהודה אומר הגדול לפי גודלו והקטן לפי קוטנו. רבי שמעון אומר עשירים רואין אותן כאילו הן בני חורין שירדו מנכסיהם ועניים בפחותים שבהן. ושקיל וטרי כמאן אתיא מתני'. ומסיק דאתיא כרבי שמעון. ולכאורה משמע דהלכה כרבי שמעון מאחר דמוקי סתמא דמתני' כוותיה ותימה למה לא הביא רב אלפס ז"ל כל זה ויפסוק כרבי שמעון. ונראה דסמך אמתני' דלקמן הכל לפי כבודו ומסיק דלקולא קאמר ורבי עקיבא קאמר עלה אפילו עניים שבישראל רואין אותן כאילו הן בני חורין שירדו מנכסיהן. וחייב ליתן ארבע מאות זוז לאותה ענייה והיינו כשיעור ת"ק. מכלל דלת"ק שיעור הגדול הוא ארבע מאות זוז. אלמא דלעשיר משערינן כבני חורין שירדו מנכסיהן מדקאמר הכל לפי כבודו דמשמע שיעור זה לעשיר ולפחות לפי כבודו והיינו כר"ש. ולכך לא חשש להביא פלוגתא דהני תנאי: מתני' המבייש את הערום או את הסימא או הישן חייב וישן שבייש פטור. נפל מן הגג והזיק ובייש חייב על הנזק ופטור על הבושת שנאמר ושלחה ידה והחזיקה במבושיו אינו חייב על הבושת עד שיהא מתכוין :

גמ' בעי רבי אבא בר ממל בייש ישן ומת מהו. משום כסופא הוא והא לית ליה כיון שמת מתוך השינה ולא נודע לו בושתו ולא אכסיף. או דלמא משום דזייליה באפי אינשי הוא והא זייליה. רב פפא אמר הכי מיבעיא ליה משום כסופא דידיה הוא והא לית ליה כסופא. או דלמא משום פגם בני משפחה הוא והא אית ליה. ומסקינן מהא ברייתא דתניא רבי מאיר אומר חרש יש לו בושת ושוטה אין לו בושת קטן פעמים יש לו בושת ופעמים אין לו בושת ולא קשיא הא דמכלמו ליה ומיכלם והא דמכלמו ליה ולא מיכלם. ואיפשיטא מימה הך בעיא לתרי לישני דחזינא מכאן דקטן דמכלמו ליה ולא מיכלם לית ליה בושת אלמא טעמא דבושת לאו משום דזייליה באפי אינשי ולאו משום כסופא דבני משפחה הלכך בייש ישן ומת פטור. ורב אלפס ז"ל לא הביא כל זה: מתניתין דלא כרבי יהודה דתניא רבי יהודה אומר סומא אין לו בושת וכו'. ולית הילכתא כרבי יהודה אלא כסתמא דמתניתין. בעא מיניה רבי אלעזר מרב החובל בבת קטנה של אחרים חבלה למי וכו'. אמר ליה לא זכתה תורה לאב אלא שבח נעורים בלבד. אבל חבלה דידה הוי. ומודה רב בשבת דהוי לאב אם היא סמוכה על שולחנו. דשבת הוי במקום מעשה ידיה והם של אב. ומיהו לקמן בברייתא אמרינן דאם חבל בה אחר אפילו סמוכה על שולחן אביה הוי שבת דידה. דבמידי דאתי לה מעלמא לא קפיד. וכן הלכה. ואם אינה סמוכה על שולחנו הו ישבת דידה. דקא בעיא למיתזן מיניה. ואם יש בשבת מותר על מזונותיה הוי של אב. ורבי יוחנן אמר אם פצעה בפניה דאפחתה מכספה בין לענין מעשה ידיה בין לענין קדושין מה שהפחית מכספה דהיינו נזק הוי של אב. אבל צערה ובושתה מודה רבי יוחנן דהוי דידה. וכן ריפוי כגון סמא חריפא והלכתא כרבי יוחנן:

סימן חעריכה

מתני' המכה אביו ואמו ולא עשה בהן חבורה החובל בחבירו ביום הכפורים חייב בכולן . החובל בעבד עברי חייב בכולן חוץ מן השבת בזמן שהוא שלו. והחובל בבנו גדול יתן לו מיד ואפילו השבת. בבנו קטן יעשה לו סגולה. ובאינן סמוכין על שולחנו. ואם הן סמוכים על שולחנו פטור משבת. אבל נזק צער ריפוי ובשת בין סמוכין בין אינן סמוכין חייב:

גמ' מאי סגולה. רב חסדא אמר ספר תורה. רבה בר רב הונא אמר דיקלא דאכיל מיניה תמרי. והלכתא כרב חסדא: החובל בעבד כנענים חייב בכולן. רבי יהודה אומר אין לעבדים בושת. ולית הלכתא כוותיה:

סימן טעריכה

חש"ו אין להטפל בהם החובל בהן חייב. והם שחבלו באחרים פטורין . העבד והאשה כמו כן החובל בהן חייב. הם שחבלו באחרים פטורים. נתגרשה האשה ונשתחרר העבד חייבין דלא דמי פטורייהו לפטורא דחש"ו. דהנך לאו בני עונשין נינהו. אבל פטורייהו דעבד ואשה משום דאין להן נכסים. הלכך שמין כל חמשה דברים וכותבין ונותנין ביד הנחבל וכשיבא לידם נכסים ישלמו ומיירי באשה שאין לה נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל. דאילו היו לה היו כופין אותה למוכרן בטובת הנאה אם נתאלמנה או נתגרשה ואם מתה ירשנה בעלה ואותה טובת הנאה יתנו לנחבל. אבל מנה ומאתים שלה לא אמרו חכמים שתמכור בטובת הנאה ותתן לנחבל משום דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחל לו מחול. בוכל לגבי בעלה ודאי מחלה. ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן. ואע"ג דקי"ל כרבי מאיר דאמר אסור לאדם שישהא עם אשתו בלא כתובה מ"מ יחזור הבעל ויכתוב לה כתובה אחרת. ואע"ג דדיינינן דינא דגרמי ואם תמחול לבעל תצטרך לשלם ללוקח. אינה חוששת על זה כיון שאין לה עתה ממה לשלם. וא"ת תמכור כתובתה במעמד הבעל ואז לא תוכל למחול כמו שהוכיח ה"ר שמואל מורדון מההיא דקדושין פרק האיש מקדש דף מז: דתניא התקדשי לי בשטר חוב או שהיתה לו מלוה ביד אחרים והרשה עליה רבי מאיר אומר מקודשת. וחכמים אומרים אינה מקודשת. ומוקי פלוגתייהו במלוה בשטר באשה סמכה דעתה. וכ"ע אית להו דשמואל. ר"מ סבר סמכה דעתה כי לא שביק לדידה ומחיל לאחרים. וחכמים סברי לא סמכה דעתה. ובמלוה על פה פליגי בדרב הינא דאמר מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה. ר"מ סבר אפילו במלוה. וחכ"א דוקא בפקדון ולא במלוה. ואם איתא דבמעמד שלשתן היה יכול למחול אפילו אית להו לרבנן הא דרב הונא אפילו במלוה אינה מקודשת דהא סברי דלא סמכה דעתה. וי"ל דבמעמד שלשתן אינו מועיל בכתובה באשה היושבת תחת בעלה כיון שעדיין לא ניתנה לגבות. דאפילו מאן דאית ליה דרב הונא אפילו במלוה. היינו דוקא במלוה העומדת לגבות. א"נ הבעל לא ירצה להיות במעמד להפסיד לאשתו. ואשה שחבלה בבעלה אי לא נפישא כתובתה מחבלה מזבנא כתובתה לבעלה וגבי לה בחבלה. דאף על גב דקי"ל כר"מ דאמר אסור לאדם שישהא עם אשתו בלא כתובה. מידי הוא טעמא אלא משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה השתא נמי אי בעי מגרש לה וגבי לה בחבלה. אבל אי איכא זוטר חבלה ולא נפיש כתובתה מכתובה דאורייתא לא הפסידה כתובתה. ואין לומר תמכור כתובתה לאחר בטובת הנאה ויכתוב הבעל שטר ללוקח בשמו ואז לא תוכל למחול כדאיתא בכתובות בפ' הכותב דף פו. דכיון דאין הכתובה בשם האשה הוי כמשהא אשתו בלא כתובה אף על גב שאינה קלה בעיניו להוציאה.

מתני' המכה אביו ואמו ועשה בהם חבורה והחובל בחבירו בשבת פטור מכולן מפני שהוא נידון בנפשו. החובל בעבד כנעני שלו פטור מכולן:

גמ' אימיה דרב שמואל בר אבא מאקרוניא הות נסיבא ליה לרבי אבא כתבתינהו לנכסי לרב שמואל ברה. בתר דשכיבא אזל רב שמואל לקמיה דרבי ירמיה בר אבא אוקמיה בנכסי. מהא דתנן הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו האב אינו יכול למכור מפני שכתובים לבן לאחר מותו והבן אינו יכול למכור מפני שהן ברשות האב. מכר האב מכורין עד שימות. מכר הבן אין ללוקח כלום עד שימות האב. וכי מיית האב מיהת אית ליה ללוקח ואף על גב דמית הבן בחיי האב דלא אתו לידי דבן קנה לוקח. כריש לקיש דאמר לא שנא מת האב בחיי הבן דאתו לידי הבן ולא שנא מת הבן בחיי האב דלא אתו לידי הבן קנה לוקח. אתו לקמיה דרב יהודה אמר להו הכי אמר שמואל זו אינה דומה למשנתנו משום תקנתא דאושא. דאמר רבי יוסי בר חנינא באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות. וכן הלכתא: אמר רבא הלכתא טובת הנאה לאשה ואין הבעל אוכל פירות. מאי טעמא פירי תקינו ליה רבנן פירא דפירי לא תקינו ליה רבנן. כמאן אזלא הא דאמר אמימר איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשו ולא כלום. כמאן כרבי אליעזר. פירוש איש ואשה שמכרו ואפילו שניהם כאחד כיון דלאשה הגוף ולבעל הפירות לא מיחזו נכסים לא לאשה ולא לאיש ואין מכירה חל עליהם. וסוגיא דהכא כלישנא בתרא דפ' חזקת הבתים דף נ. אבל בלישנא קמא מפר' התם כי איתמר דאמימר היכא דזבין איהו ומת דאתיא איהי ומפקה. זבין איהי ומתה דאתי איהו ומפיק בתקנת אושא וכו'. אבל זבני תרוייהו לעלמא אי נמי זבנה איהי לדיליה זבינייהו זביני וכההיא לישנא קי"ל כמתניתין פרק מי שמת דף קלו. הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו דכל אחד יכול למכור מה שיש לו: About Text


סימן יעריכה

מתני' התוקע לחבירו נותן לו סלע. רבי יהודה אומר משום רבי יוסי הגלילי מנה. ומסיק בגמרא דמנה צורי קאמר. וסלע דקאמר ת"ק אסיקנא לעיל בריש פרק ד' וה' דף לו: דסלע מדינה קאמר. ושלא להפליג מחלוקת כל כך פי' ר"ת דת"ק בעני שבישראל קאמר ועשיר לפי כבודו. ורבי יוסי הגלילי בעשיר שבישראל קאמר ועני לפי כבודו. ואע"ג דאמרינן בגמרא דרבי יהודה נשיאה עבד עובדא כרבי יוסי הגלילי לא קי"ל הכי. אלא כהני תרי עובדי דריש פרק ד' וה' דף לו: ההוא גברא דתקע ליה לחבריה שלחה רב טובי בר מתנה לקמיה דרב יוסף סלע מדינה תנן או סלע צורי תנן ופשט ליה דסלע מדינה תנן. ועוד מייתי התם עובדא אחרינא חנן בישא תקע ליה לההוא גברא אתו לקמיה דרב הונא אמר ליה זיל הב ליה פלגא דזוזא. ואהנך עובדי סמכינן טפי מעובדא דרבי יהודה נשיאה משום דמייתי להו סתמא דגמרא לפשוט בעיא דאיבעיא להו סלע מדינה תנן או סלע צורי תנן:

גמ' אבעיא להו יש אומד לניזקין או אין אומד לניזקין. מי אמרינן לקטלא הוא דאמדינן בהכי נפקא נשמה בהכי לא נפקא נשמה אבל לניזקין כל דהו. או דלמא לא שנא. ולמימד גברא לא מיבעי לן דודאי אמדינן בהאי מיקצר ובהאי לא מיקצר. כי קמיבעיא לן למימד חפצא מי עביד האי ניזקא או לא. ופשטינא תא שמע שמעין התימני אומר מה אגרוף מיוחד שמסור לעדה ולעדים אף כל שמסור לעדה ולעדים פרט לשיצתה אבן מתחת ידי עדים שפטור. וריפוי ושבת כתיבי בהאי קרא ש"מ יש אומד לניזקין: תניא הכהו על עינו וסמאו על אזנו וחרשו עבד יוצא בהן לחירות. כנגד עינו ואינו רואה כנגד אזנו ואין שומע אין עבד יוצא בהן לחירות: המבעית את חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. כיצד תקע באזנו וחרשו פטור. אחזו ותקע באזנו וחרשו חייב:

סימן יאעריכה

כל ה' דברים אומדין ונותנין לו מיד. אמדוהו והיה מתנונה והולך אין נותנין לו אלא כמו שאמדוהו. אמדוהו והבריא נותנין כל מה שאמדוהו. מסייע ליה לרבא דאמר רבא האי מאן דאמדוהו לכולי יומא ואיתפח בפלגא יומא יהבינן ליה דכולי יומא דמשמיא הוא דרחימו עליה:

סימן יבעריכה

מתני' סטרו נותן לו מאתים זוז כלאחר ידו ארבע מאות זוז:

סימן יגעריכה

צרם באזנו תלש בשערו רקק והגיע בו הרוק העביר טליתו ממנו ופרע ראשה של אשה נותן ארבע מאות זוז. הכל לפי כבודו. אמר רבי עקיבא אפילו הן עניים שבישראל רואין אותם כאילו הן בני חורין שירדו מנכסיהן שהן בני אברהם יצחק ויעקב. ומעשה באחד שפרע ראשה של אשה בשוק ובאת לפני ר"ע וחייבו ליתן לה ד' מאות זוז. אמר לו רבי תן לי זמן ונתן לו זמן. שמר לה עומדת על פתח חצירה ושפך הפך בפניה ובו כאיסר שמן וגילתה את ראשה והיתה מטפחת ומנחת ידה על ראשה. העמיד לה עדים ובא לפני רבי עקיבא אמר לו רבי לזו אני נותן ארבע מאות זוז. א"ל לא אמרת כלום שהחובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי. פטור אחרים שחבלו בו חייבין:

סימן ידעריכה

הקוצץ את נטיעותיו אף ע"פ שאין רשאי פטור. אחרים שקצצו נטיעותיו חייבין:

סימן טועריכה

גמ' רקק והגיע בו הרוק וכו' אמר רב פפא ל"ש אלא בו אבל בבגדו פטור. אמאי ניהוי כביישו בדברים וניחייב. אמרי במערבא משמיה דרבי יוסי בר אבין זאת אומרת ביישו בדברים פטור. ונראה לי טעמא משום דכתיב והחזיקה במבושיו דמשמע דלא חייבה תורה אלא על בשת גופו אבל בשת דברים או רקק על בגדו פטור. ורב שרירא ז"ל כתב דאף על בשת דברים מנדים אותו עד שיפייסנו כראוי לפי כבודו ומסתברא דיותר בשת בדברים מבשת של חבלה דאין דבר גדול כלשון הרע ודבה שאדם מוציא על חבירו: ירושלמי תני רב לבעיטה אחת. ולארכובה שלש. ולסנוקרת חמש עשרה. חד אמר בשם ר"ל המבייש את הזקן נותן לו דמי בושתו שלם. חד בר נש איפקר לרבי יהודה בר חנינא. אתא עובדא לקמיה דר"ל וקנסיה ליטרא דדהבא: הכל לפי כבודו. אבעיא להו ת"ק לקולא קאמר או לחומרא קאמר. לקולא קאמר דאיכא עני דלא בעי מישקל כולי האי. או דלמא לחומרא קאמר דאיכא עשיר דבעי למיתב טפי. תא שמע מדקאמר רבי עקיבא אפילו עני שבישראל רואין אותו כאילו הן בני חורין שירדו מנכסיהם וחייב ליתן לאשה ארבע מאות זוז שמע מינה דת"ק לקולא קאמר. וארבע מאות זוז דת"ק לעשיר שבישראל קאמר ופליג עליה רבי עקיבא וקאמר דאף לעני יהבינן ד' מאות זוז: אמר ליה רבי תן לי זמן וכו'. ומי יהבינן זמן לחבלות והאמר רבי יוחנן אין נותנין זמן לחבלות. כי לא יהבינן זמן לחבלא דחסריה ממונא. אבל בבשת דלא חסריה ממונא יהבינן: תני רבה בר בר חנה קמיה דרב שורי הרגת נטיעותי קצצת. אתה אמרת להורגו אתה אמרת לקוצצו. פטור. אמר ליה א"כ לא שבקת חיי לכל בריה דכל אדם יטעון כך. אלא ודאי אזלינן בתר אומדנא שאין אדם אומר לחבירו לעשות כן. ומוקי בשור העומד להריגה כגון שהוא נגחן ואסור להשהותו. ובאילן העומד לקציצה שהוא גוהה לרה"ר. או אשירה וקצה בתוך שדה נכרי. וקתבע מיניה אנא בעי למיעבד ליה להך מצוה. דתניא ושפך את דמו וכסהו בעפר מי ששפך יכסה ומעשה באחד ששפך וקדם חבירו וכסה וחייבו רבן שמעון בן גמליאל ליתן לו עשרה זהובים. איכא מאן דאמר הא דחייבו רבן גמליאל י' זהובים קנסא הוא ולא גמרינן מיניה לדינא אחרינא. וכי מעיינת ביה בגמרא לא משכחת להאי סברא. דאי סלקא דעתך קנסא הוי ולא ילפינן מינה אמאי גמר מינה רב להא דתניא נטיעותי קצצת אתה אמרת לי לקוצצו פטור דשמעת מינה טעמא דאמר הכי הא לא אמר חייב. אלא לאו דינא הוא וגמרינן מיניה. ועוד אי לאו דינא הוא מה שייך הכא למיקנסיה גברא למצוה קא מיכוין ואנן ניקום וניקנסיה. ועוד דבפרק כיסוי הדם דף פז. מיבעיא ליה אהך דרבן שמעון בן גמליאל שכר מצוה או שכר ברכה למנ"מ לכוס של ברכה: אמר רב דיקלא דטעין קבא אסור למיקצייה. מיתיבי כמה יהא בזית ולא יקצצנו רובע. שאני זיתים דחשיבי. וכן לכל אילן לפי חשיבותו וגפן דטעין כל דהו אסור לקוצו. אמר רב לא שכיב שיבחת ברי אלא דקץ תאנתא בלא זמניה. אמר רבינא אם היה מעולה בדמים מותר. תנ"ה רק עץ אשר תדע זה אילן מאכל. כי לא עץ מאכל זה אילן סרק ומאחר שסופנו לרבות כל דבר מה תלמוד לומר כי לא עץ מאכל. להקדים סרק למאכל. יכול אפילו מעולה ובדמים. תלמוד לומר רק. שמואל אייתי ליה אריסיה תמרי. טעם בהן טעמא דחמרא. אמר ליה מאי האי. אמר ליה ביני גופני קיימי. אמר ליה מכחשי בחמרא כולי האי. למחר אייתי לי מקורייהו. רב חסדא חזא תאלי ביני גופני אמר ליה לאריסיה זיל עקרינהו. גופני קנו דיקלי דיקלי לא קנו גופני. וכן אם היה צריך למקומו נראה דמותר:

סימן טזעריכה

תנו רבנן כל אלו שאמרו דמי בושתו. אבל צערו שמצטער על בושתו אפילו הביא כל אילי נביות אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו שנאמר השב אשת האיש וגו'. מנין שלא יהא המוחל אכזרי. שנאמר ויתפלל אברהם: כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה דכתיב וה' פקד את שרה כאשר אמר אברהם לאבימלך וכתיב וה' שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו:

סימן יזעריכה

מנא הך מילתא דאמרי אינשי קרית לחברך ולא ענייך רמי גודא ושדי עילויה. דכתיב יען טהרתיך ולא טהרת לא תטהרי עוד. מכאן פסק רב פלטאי ז"ל ראובן שיש לו תביעה על שמעון ומסרב לבוא עמו לדין שרשאי להביאו לערכאות של נכרים כדי להוציא את שלו מתחת ידו: אמר רבי חנין המוסר דין על חבירו הוא נענש תחלה שנאמר ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך וכתיב ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה. והני מילי דאית ליה דינא בארעא. אמר ר' יצחק אוי לו לצועק יותר מן הנצעק כדחזינן בשרה. אמר רבי אבהו לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפים שאין לנו נרדף בעופות יותר מן תורים ובני יונה והכשירן הכתוב לגבי מזבח:

סימן יחעריכה

האומר סמא את עיני קטע את ידי שבר את רגלי חייב. על מנת לפטור חייב. קרע כסותי שבר כדי חייב על מנת לפטור פטור. עשה כך לאיש פלוני על מנת לפטור חייב בין בגופו בין בממונו. א"ל רב יוסף בר חמא לרב מאי שנא רישא מ"ש סיפא. ואסיקנא דאמר ר' יוחנן יש לאו שהוא כהן ויש הן שהוא כלאו: תנ"ה הכני פצעני ע"מ לפטור שהוא כלאו. ויש לאו שהוא כהן. ה"פ בנזקי גופו אפילו אמר הן יש הן שדומה בניחותא מסתמא בתמיה קאמר. בנזקי ממונו אם אמר לא ודומה קצת כדאמר בניחותא מסתמא בתמיה קאמר. כיון דמתחילה א"ל קרע כסותיו שבר כדי: שבור כדי וקרע כסותי חייב ורמינהו לשמור ולא לאבד לשמור ולא לקרוע לשמור ולא לחלק לעניים. אמר רבא לא קשיא הא דאתא לידיה בתורת קריעה והא דאתא לידיה בתורת שמירה. ההוא ארנקי דצדקה דאתיא לפומבדיתא אפקירה רב יוסף גבי ההוא גברא. פשע בה אתו גנבי גנבוה. אתא לקמיה דרב יוסף וחייבים. א"ל אביי והתניא לשמור ולא לחלק לעניים. א"ל שאני עניים דפומבדיתא דמיקץ קיץ להו והוי כאילו הפקיד כל אחד קצבתו בידו:


הדרן עלך החובל