פתיחת התפריט הראשי

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרמב"ן | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן אעריכה

איזהו נשך ואיזהו תרבית. איזהו נשך המלוה סלע בחמשה דינרים. סאתים חטים בשלש. מפני שהוא נושך. ואיזהו תרבית המרבה בפירות. כיצד לקח ממנו חטין בדינר זהב הכור וכן השער עמדו חטין בשלשים דינרין אמר לו תן לי חטין שאני מוכרן ולוקח אני בהן יין אמר לו הרי חטיך עשויין עלי בשלשים דינרין והרי לך אצלי בהן יין ויין אין לו:

גמ' ומסקינן בגמ' דנשך ותרבית חדא היא דליכא נשך בלא תרבית ותרבית בלא נשך. דאי אפשר דלא שישוך חבירו ויחסרנו ממון אם לא שיתרבה ממונו וגם אי אפשר שיתרבה ממונו אם לא שיחסיר ממון חבירו ויוסיפנו על שלו. ולמה חלקן הכתוב לעבור עליו בשני לאוין. בין בכסף בין באוכל. ותרבית דמתני' ברבית דרבנן. כההיא דתניא את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך אין לי אלא נשך בכסף ותרבית באוכל. נשך באוכל מנין. ת"ל נשך אוכל. רבית בכסף מנין ת"ל נשך כסף אם אינו ענין לנשך כסף שהרי כבר נאמר לא תשיך לאחיך תניהו לענין רבית כסף. ואין לי אלא בלוה. במלוה מנין. נאמר נשך בלוה ונאמר נשך במלוה מה נשך האמור בלוה לא חלקת בין באוכל בין בכסף בין ברבית בין בנשך. אף נשך האמור במלוה לא תחלוק בו בין בכסף בין באוכל בין בנשך בין בתרבית. ומנין ולרבות כל דבר. ת"ל נשך כל דבר אשר ישך. ואע"ג דמרבינן הכא כל דבר לענין רבית. בקרקע לא מיחייב משום רבית אם הלוה קרקע בתוספת קרקע. כגון שהלוהו עשר גפנים טעונות באחד עשר כדאמרי' בפרק נערה שנתפתתה דף מו. המוציא שם רע אין חייב עד שיוציא שם רע וישכור עדים ובממון ולא בקרקע כתיב הכא ושם לה עלילות דברים וכתיב התם לא תשימון עליו נשך. בעי ר' ירמיה שכרו בקרקע שכרו בפחות משוה פרוטה מהו. ואי שייך רבית בקרקע ובפחות משוה פרוטה מאי קמיבעיא ליה. אבל אי לא שייך בהו רבית ניחא ומספקא לן אי ילפינן מוציא שם רע מרבית אפילו להא. דכי היכי דליכא רבית בקרקע ובפחות משוה פרוטה הכי נמי לא מחייב מוציא שם רע אם שכר בהן עדים. או דלמא ילפינן מהתם דבעי שישכור בממון אבל לא בעינן שיהא ממון לגמרי כאותו הממון. ואם תאמר כיון דכתיב כל דבר אשר ישך מהיכא תיתי לן למעוטי קרקע. ויש לומר דדרשינן קרא בכלל פרט וכלל לא תשיך כלל. נשך כסף נשך אוכל פרט. כל דבר אשר ישך חזר וכלל מה הפרט דבר המטלטל וגופו ממון יצאו קרקעות שאין מטלטלין יצאו פחות משוה פרוטה שאין גופו ממון. אבל עבדים ושטרות ליכא למעוטי דלא שייך רבית אלא בהלואה דבר שניתן להוצאה ולפרוע אחר במקומן. אבל בשאלה לא שייך רבית אלא שכירות מיקרי. ואע"פ שלא הוזכר כלל ופרט בברייתא. בכמה מקומות מצינו שלא הוזכר כלל ופרט בברייתא ואפ"ה דריש ליה גמרא בפ"ק דקדושין דף כא: גבי מרצע וגבי גט גיטין דף עז. ונתן בידה:

סימן בעריכה

ואי כתב רחמנא אונאה משום דלא ידע דמחיל. אבל הנך דידעי וקמחלי אימא לא. קמ"ל. יש מדקדקים מכאן מי שלקח רבית ומחל לו הלוה דלא מיפטר עד שיחזירנו המלוה. וכן הורו מקצת הגאונים שאם מחל הלוה למלוה הרבית שלקח או שעתיד ליקח אע"פ שקנו מידו או נתנו לו במתנה אין מועיל כלום. שכל רבית שבעולם מחילה אבל התורה לא מחלה ואסרה מחילה זו. לפיכך אין המחילה מועלת ברבית כלום. ואפי' ברבית של דבריהם. ואין ראיה לדבריהם מהך דהכא. דהכי פירושא דלא הוי ילפינן רבית וגזל מאונאה דשאני אונאה דלא ידע דלימחיל אבל רבית דידע אימר הוי מחילה קמ"ל דלא וכן גזל ה"א דמייאש ומחיל קמ"ל דלא. וכתב הרמב"ם ז"ל (פ"ד מהל' מלוה ולוה ה"יג) דאין זה הוראה נכונה אלא מאחר שאמר המלוה להחזיר לו וידע הלוה שעשה איסור ויש לו ליטול הימנו אם רצה למחול מוחל כדרך שמוחל הגזל. ויראה לי שמחילה מועלת לו לפוטרו מהשבת רבית כמו הגזל. אבל בשעת לקיחת הרבית אמר אני נותן לך במתנה אסור לקבלו שסתם רבית שנותנין הסוחרים ועובדי אדמה שצרכים תדיר ללות נותנין אותו במתנה גמורה בלב שלם כדי שימצאו תמיד ללות:

סימן געריכה

לא תגנבו למה לי לכדתניא לא תגנבו ע"מ למיקט לא תגנבו ע"מ לשלם תשלומי כפל ד' וה':

סימן דעריכה

ת"ר לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה. במדה זו מדת קרקע שלא ימדוד לאחד בימות החמה ולאחד בימות הגשמים. במשקל שלא יטמין משקלותיו במלח. ואם עשה כן נתחייב משעת עשייה ואע"פ שעדין לא שקל בו ובמשורה שלא ירתיח. ומיחייב נמי משעת עשייה. והלא דברים ק"ו ומה משורה שהיא אחד משלשים ושלשה בלוג הקפידה עליו תורה ק"ו הין וחצי הין ושלישית ההין לוג וחצי לוג. אמר רבא למה כתב רחמנא יציאת מצרים גבי רבית וגבי משקלות וגבי ציצית. אמר הקב"ה אני הוא שהבחנתי במצרים בין טיפה של בכור לטיפה שאינה של בכור. אני הוא שעתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו בנכרי ומלוה אותן לישראל ברבית. שאמר שהפקיד הנכרי מעות בידו להלוותן ברבית ואחריות המעות על הנכרי. או כגון שאמר לוה לישראל קח משכון זה ולוה לי מן הנכרי מעות עליו והלוה את מעותיו. ומי שטומן משקלותיו במלח. ומי שתולה קלא אילן בבגדו למכרו בשביל תכלת:

סימן העריכה

איזהו תרבית המרבה בפירות וכו'. אטו הני דאמרינן לאו רבית הוא. אמר ר' אבהו ע"כ של תורה מכאן ואילך של דבריהם. עד כאן רבית קצוצה מכאן ואילך אבק רבית. אמר רבי אלעזר רבית קצוצה יוצאה בדיינין. אבק רבית אינו יוצא בדיינין. כתב הראב"ד ז"ל דאבק רבית נמי דאינו יוצא בדיינין אם תפס הלוה משל המלוה רבית שנתן לו לא מפקינן מידיה. ולא מסתבר לי דהם אמרו והם אמרו. חכמים אסרו אבק רבית וגם אמרו שאסור ליקח אותו שאם לקחו הרי הוא שלו ולא מפקינן מיניה וא"כ מה מועיל תפיסת הלוה אח"כ אין כאן ממון המוטל בספק אלא אחר שבא לידו הרי הוא כשאר ממונו אם אינו רוצה לצאת ידי שמים. ר' יוחנן אמר אפי' רבית קצוצה נמי אין יוצאה בדיינין. ולקמן בפירקין פסיק גמ' כר' אלעזר. אמר רב נחמן בר יצחק מ"ט דר' אלעזר דכתיב וחי אחיך עמך אהדר ליה דניחי בהדך. והאי דאמר רבית קצוצה יוצאה בדיינין ה"מ מיניה דידיה. אבל מיניה דבריה לא. כדאמרי' יכין רשע וצדיק ילבש. ות"ר הניח להן אביהן מעות של רבית אע"פ שיודעין שהן של רבית אין חייבין להחזיר ואם הניח להן אביהן פרה או טלית או כל דבר המסוים חייבין להחזיר מפני כבוד אביהן. ואקשינן עלה והני מי חייבין בכבוד אביהן קרי כאן ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך. ואוקימנא בעשה תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת. טעמא דעשה תשובה הוא דמחייבין להחזיר דבר המסוים. הא לא עשה תשובה אין חייבין להחזיר. דאמר קרא אל תקח מאתו נשך ותרבית לדידיה אזהר רחמנא דניהדר. לבריה לא אזהר רחמנא:

סימן ועריכה

ת"ר שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים. אם שותין שניהם מתין שניהם. ואם שותה אחד מהן יגיע ליישוב דרש בן פוטרין מוטב ישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד במיתת חבירו. עד שבא ר"ע ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמין לחיי חבירך. ואע"ג דהאי קרא דריש ליה ר' אלעזר לרבית קצוצה שיוצאה בדיינין. הך דרשא שמעינן מעמך דמשמע שחיי אחיך טפילים לך ושלך קודמין:

סימן זעריכה

לקח הימנו חיטין בדינר זהב הכור וכן השער וכו'. וכי אין לו מאי הוי והתניא אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער יצא השער פוסקין אע"פ שאין לזה יש לזה. אמר רבא מתניתין בבא לחוב בדמיהן עסקינן. וכדתני ר' אושעיא הרי שנושה בחבירו מנה והלך ועמד על גורנו וא"ל תן לי מעותי שאני לוקח בהן חטין. א"ל חטין יש לי שאני נותן לך צא ועשאם עלי כשער של עכשיו. הגיע זמן למכור חטין אמר לו תן לי חיטין שאני מוכרן ולוקח בהן יין. אמר ליה יין יש לי שאני נותן לך צא ועשאם עלי כשער של עכשיו. הגיע זמן יין למכור א"ל תן לי ייני שאני מוכרו ולוקח בו שמן. א"ל שמן יש לי שאני נותן לך צא ועשאם עלי כשער של עכשיו. כולן יש לו מותר אין לו אסור. פירוש אין לו לא מעות ולא חטין אסור. ומאי לקח דקתני במתני'. לקח בהלואה. אמר רבא ש"מ מדר' אושעיא תלת. ש"מ מעמידין מלוה על גבי פירות ולא אמרינן דלא באיסורי בא לידו. וש"מ והוא שיש לו. וש"מ איתא לדר' ינאי דאמר מה לי הן מה לי דמיהן דאיתמר אמר רב עושין אמנה בפירות ואין עושין אמנה במעות ור' ינאי אומר מה לי הן ומה לי דמיהן. פי' רשב"ם דלא שרי רבי ינאי אלא היכא דנותן לו פירות אחרות דומיא דברייתא דרבי אושעיא ודוקא כי האי גוונא הוא דאמר מה לי הן ומה לי דמיהן כיון דאף הדמים הוו פירות. אבל לשלומי זוזי לא אמר ר' ינאי דפשיטא דמיחזי כרבית. ור"ת ז"ל פירש דאף לשלומי זוזי שרי כדמוכח בהגוזל קמא דף קג. דרב כהנא יהיב זוזי אכיתנא לסוף אייקר כיתנא זבני ניהליה למריה דכיתנא אתא לקמיה דרב א"ל מאי איעבד אשקול זוזי ואסר ליה רב למישקל זוזי. ומסיק רב לטעמיה דאמר עושין אמנה בפירות ואין עושין אמנה בדמים. ומדקאמר רב לטעמיה משמע דאף למישקל דמי שרי ר' ינאי. ונ"ל פרשב"ם עיקר. דאי ס"ד דר' ינאי שרי אף למישקל דמי מנא ליה לגמרא דרב אסר למישקל אף פירי דפריך ליה מברייתא דר' אושעיא. דלמא לא פליג עליה דר' ינאי אלא בזוזי דמיחזי כרבית אבל בפירי אחריני מודי דשרי הלכך נראה דר' ינאי לא שרי אלא בפירי ובהא פליג רב עליה. והא דקאמר רב לטעמיה. משום דרב מחמיר באמנה ולא מצינו בפירוש מה יאמר ר' ינאי בפרעון מעות אלא שאנו מדקדקין מתוך סוגיא דשמעתין דר' ינאי מודה בפרעון מעות הלכך ניחא ליה למימר רב לטעמיה דאסר אף בפרעון פירות וכ"ש זוזי. ולקמן בפירקין פסיק הלכתא כר' ינאי: אמר רבא השתא דאמר רבי ינאי מה לי הן ומה לי דמיהן אמרי' מה לי דמיהן מה לי הן נמי אמרי' ופוסקין על שער שבשוק אע"פ שאין לו. ואי קשיא לך בכולן יש לו מותר אין לו אסור. התם לקח בחובו הכא מזבן קזבין. ואשמעינן רבא דפוסקין על שוק של עיירות ולא בעינן כדורמוס. ודבר זה למד רבא מדרב ינאי שמתיר ליתן דמי החטין כמו החטין לפי שגם כשנותן לו החטין נותן לו דמיהם שהרי מן החטין יכול ליקח דמים. אע"פ שאין מזדמן לו לבעל החטין בשום פעם בין בדורמוס בין בשוק של עיירות למצוא קונין לחטין ויתן לו דמים לאלתר. אפ"ה חשבינן כשנותן לו חטין כאילו מעות מוכנים בידו. ומחמת זה מתיר ר' ינאי לפרוע לו דמים אע"פ דמיחזי כרבית. כ"ש בשעת פסיקא דשרי לפסוק על שער שבשוק. כי מן הדמים שנתן הלוקח למוכר יכול הוא לקנות חטין. דמי שיש מעות בידו יותר הוא נקל ומזומן למצוא חטין לקנות אפילו בשוק של עיירות מאותו שיש לו חטין למכרן במעות. גם בשעת פרעון נראין יתרון הדמים רבית ואפ"ה אנו עושין הדמים בחטין משום מה לי הן מה לי דמיהן. כ"ש בשעת הפסיקא. דאפי' אם אין לו פירות אין כאן כל כך איסור דשמא לא יוקרו שנעשה הדמים כחטין ואפילו בשוק של עיירות:

סימן חעריכה

תני רב ספרא ברבית דבי ר' חייא. יש דברים שהן מותרין ואסורין לעשות כן מפני הערמת רבית. כיצד א"ל הלויני מנה א"ל מנה אין לי חטין במנה יש לי שאני נותן לך. נתן לו חטין במנה וחזר ולקחם הימנו בכ"ד סלע מותר ואסור לעשות כך מפני הערמת רבית. כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ה מהל' מלוה ולוה ה"טו) ואם עבר ועשה כן אפי' אבק רבית אין כאן ומוציאין מידו מנה. ולישנא דיש דברים שהן מותרין ואסור לעשות כן משמע כדבריו ואין כאן אלא הערמה אבל רבית אין כאן ואפילו מדרבנן. והרמב"ן ז"ל כתב דאבק רבית הוי ולא מפקינן לא מלוה למלוה ולא ממלוה ללוה. דהא סיפא דמתני' איירי בתרבית דרבנן ואפ"ה קמוקי אביי כדתני רב ספרא ברבית דבי ר' חייא. ואע"ג דגמרא קסתר לאוקימתא דאביי. מ"מ אין לשנות פירושו דמלתא דר' חייא ממאי דחזינן דפריש ליה אביי. ודוקא א"ל בתחלה הלויני מנה. אבל אם א"ל הלויני חטין ולקחן הימנו בפחות מותר. והכי מסתבר. ומאחר שעבר על דברי חכמים ועשה שלא כהוגן עשו לו שלא כהוגן ואין ב"ד נזקקין לגבות לו חובו:

סימן טעריכה

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו מ"ט אמור רבנן פוסקין על שער שבשוק אע"פ שאין לו. דא"ל שקלי טיבותך ושדיא אחיזרי. הא חיטי בהיני והא חיטי בשילי. א"ל רב אדא בר אהבה והא בעי למיתב זוזי לספסירא דיהיב. רב אשי אמר זוזי דאיניש אינהו עבדי ליה ספסרותא. מדבריהם למדנו שאין לו ללוקח להשתכר כלום בקנייה זו. ע"כ יראה לי שמנכה לו החסרונות שהיתה תבואה חסירה אם היתה בביתו משעת פסיקה ועד שעת פרעון לפי הזמן ולפי המדה: רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו האי מאן דיהיב זוזי אתרעא חריפא פירוש סמוך ליציאת השער ולא יצא לגמרי צריך לאיתחזויי אבי דרי. למאי אי למקני לא קני אי לקבולי עליה מי שפרע כי לא מתחזי נמי. לעולם לקבולי עליה מי שפרע ומאן דיהיב זוזי אתרעא חריפא לבי תרי ותלתא יהיב אי מתחזי ליה סמכא דעתיה. ואי לא א"ל אמינא אשכחת פירי דשפירי מדידי ושקלתה אמר רב אשי השתא דאמרת משום מסמך דעתא הוא אפי' אשכחיה בשוק וא"ל סמכא דעתיה.

סימן יעריכה

אמר רב נחמן כללא דרביתא כל אגר נטר ליה אסור:

סימן יאעריכה

ואמר רב נחמן האי מאן דיהיב זוזי לקיראה וקאזלי ארבע בזוזא ואמר יהיבנא לך חמשה. אית להו שרי ליתנהו אסור. פשיטא לא צריכא דאית ליה אשראי במתא. מהו דתימא כעד שיבא בני או עד שאמצא המפתח דמי. קמ"ל כיון דמיחסרא גוביינא כמאן דלית ליה דמי:

סימן יבעריכה

ואמר רב נחמן האי מאן דאוזיף פשיטי מחבריה ואשכח ביה טפייתא אם בכדי שהדעת טועה חייב להחזיר. ואי לא מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה. וה"ד בכדי שהדעת טועה בעישורייתא וחומשייתא. כפי מה שרגילין למנות באותו מקום בשנים שנים או שלשה שלשה או ארבע ארבע והמעות יוצא חשבונם בשוה לפי מה שרגילין למנות ואין אחד או שנים יותר אז הוי טעות ויחזיר הכל. ואם יש אחד או שנים יותר הוי הבלעה ולא יחזיר כלום. א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי אי איניש תקיפא הוא דלא יהיב ליה מתנה מאי. א"ל דלמא מיגזל גזליה וקמבלע ליה בחשבון דתניא הגוזל את חבירו והבליע לו בחשבון יצא. ואי איניש מעלמא דלא שקיל וטרי בהדיה מאי. א"ל דלמא איניש אחרינא גזליה וא"ל להאי כי יזיף פלניא פשיטי מינך אבלע ליה ודוקא אי לא אתי אינו חייב להחזיר וסמיך אהבלעה. אבל אי אתי איהו ואמר טעיתי במנין חייב להחזיר לו:

סימן יג / ידעריכה

אמר רבא האי מאן דיהיב זוזי לגינאה אקרי וקאזלי עשרה קרי בני זרתא. פירוש קטנים. א"ל יהיבנא לך בני גרמידא פירוש גדולים. אע"ג דלית ליה בני גרמידא שרי. כיון דממילא קרבו. ואי קשיא לך הא דתניא ההולך לחלוב את רחיליו ועזיו ולגזוז את רחליו ולרדות את כוורתו מצאו חבירו א"ל מה שעזיי חולבות מכור לך מה שרחליי גוזזות מכור לך מה שכוורתי רודה מכור לך מותר. אבל אם א"ל מה שעזיי חולבות כך וכך מכור לך מה שרחליי גוזזות כך וכך מכור לך מה שכוורתי רודה כך וכך מכור לך אסור ואע"ג דממילא קרבו כיון דליתנהו בההיא שעתא אסור לא דמי דהתם לא מיניה קרבו דאי שקלת להאי אתא אחרינא. הכא מיניה קרבו דאי שקלת להאי לא אתי אחריני:

סימן טועריכה

אמר אביי שרי ליה לאיניש למימר לחבריה הילך ד' זוזי אחביתא דחמרא. והוליכו בביתו או הניחו בבית המוכר ואי זילא או יוקרא עד זמן מכירת היין ברשותאי. ואי תקפא ברשותך. א"ל רב שרביא לאביי האי קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא. וכיון דאחריות החומץ על המוכר לא הוה מכר גמור וזוזי הלואה נינהו. ומה שמשתכר אם יתייקר היין הוי אגר נטר ליה. א"ל כיון דמקבל עליה יוקרא וזולא קרוב לזה ולזה הוא:

סימן טז / יזעריכה

מתני' המלוה את חבירו לא ידור בחצירו בחנם. ולא ישכור הימנו בפחות מפני שהוא רבית. כתב רש"י יש לי ללמוד מכאן שאסור ללוות על הבית ולדור בו אפי' בנכייתא דתנן ולא ישכור הימנו בפחות. ולא דמי למשכנתא דכרם. דהתם זימנין דלא שקיל ביה מידי ואפ"ה מנכה לו נמצא קונה הפירות בנכייתא זו על הספק. אבל זה נהנה תמיד ואין כאן ספק נמצא שוכרה בפחות. ואין נראה לר"ת דבית נמי נופל או נשרף. א"נ זימנין שאין צריך לאותו הבית. ואומר ר"ת ז"ל דהיינו טעמא לפי שאין הבית ממושכן למלוה דלא קתני הלוהו על חצירו. הלכך כשדר בו בחנם או שוכר בפחות מיחזי כרבית. אבל אם הלוהו על חצירו שאין החצר בחזקתו של לוה ואינו ברשותו להשכירה לאחרים שהרי המלוה היה מעכב על ידו. כל מה שהמלוה נותן לו בשכרה ריוח הוא הן רב הן מעט. ואין נראה לר"י שהמלוה יכול לעכב על ידו של לוה ולא יקח הפירות שלא יניחם לירקב בע"כ. או יקחם הוא וינכה לו בחובו. או יקחם הלוה ויפרע דמים למלוה. ומ"מ נראין לו דברי ר"ת ולאו מטעמיה. אלא משום דמשכנתא הוי כעין מכר. כדקאמר לעיל דף סב: גבי משכנתא אינהו בתורת זביני אתו לידיה הלכך התירו חכמים לאכול בנכייתא בין כרם בין בית. אבל מתניתין דלא הוי משכנתא אם ישכור הימנו בפחות הוי רבית והרמב"ם ז"ל (פ"ו מהל' מלוה ולוה) הסכים לדעת רש"י:

גמ' אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אע"פ שאמרו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו א"צ להעלות לו שכר. הלוהו ודר בחצרו צריך להעלות לו שכר אפי' בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר. איכא דאמרי אמר רב יוסף בר מניומי אמר ר"נ אע"פ שאמרו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו א"צ להעלות לו שכר. הלוני ודור בחצרי צריך להעלות לו מ"ד הלוהו כ"ש הלוני. מ"ד הלוני אבל הלוהו לא. מ"ט כיון דמעיקרא לאו אדעתא דהכי אוזפיה ל"ל בה. והלכתא כלישנא קמא. דרבא ורב יוסף בר חמא אביו סברי הכי בשמעתין. אבל להוציא ממנו בדיינין בהלויני ודור בחצרי מפקינן ממנו אגרא. דהויא לה רבית קצוצה. אבל הלוהו ודר בחצירו דלאו אדעתא דהכי אוזפיה אבק רבית הוא ואינה יוצאה בדיינין. ולא תימא ה"מ היכא דפרע ליה זוזי דאוזפיה והדר קא תבע ליה אגר ביתיה אלא אפילו אי תבע ליה מקמי דליפרעיה לא מחייבינן ליה לנכויי ליה שיעור אגר ביתיה. כדאמרינן לקמן אמר רב אשי השתא דאמר אכל טפי לא מפקינן מיניה אכל שיעור זוזי נמי לא מסלקינן ליה בלא זוזי מ"ט. כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא. וה"ר אפרים ז"ל נחלק עליו בזה וכתב דלא אמר כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא אלא במשכנתא דהוי ברשותיה לגמרי דלא מצי לסלוקי ליה עד דיהיב ליה זוזי וכמי שגבה חובו דמי הלכך כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא. אבל הלוהו דלאו אההוא ביתא אוזפיה ואי בעי מפיק ליה מההוא ביתא בלא זוזי. סלוקי בלא זוזי לא אפוקי מיניה הוא. ומנכי ליה אגר ביתא. ויש מביאין ראיה לדבריו מן הירושלמי. חד בר נש אשאיל לחבריה דינרין אשרייה בגו ביתא. א"ל הב לי דינראי. אתא עובדין קמיה דרבי אבא בר ביזנא אמר ינכה ליה מאי דהוה חזי למישרייה. ודחה אותו הרמב"ן ז"ל דלמא ר' אבא בר ביזנא סבירא ליה כמאן דאית ליה לקמן דסלוקי בלא זוזי לאו אפוקי מיניה הוא. ואנן כרב אשי קי"ל דאמר דחשיב אפוקי מיניה. ונראה כדברי ה"ר אפרים ז"ל וכן כתב ה"ר זרחיה הלוי ז"ל דכל היכא דאיכא אבק רבית מחשבי' ליה ומסלקינן ליה בלא זוזי דלא דמיא הלואה בלא משכנתא למשכנתא. וכתב הרמב"ן ז"ל דמה שכתב רב אלפס זל בהלויני ודור בחצרי דמפקינן מיניה ובהלוהו ודר בחצירו דהוי אבק רבית היינו דוקא בחצר דקיימא לאגרא דחסריה ממונא. ולאו אחצר דשמעתין קאי דאיהי איירי בלא קיימא לאגרא ולא הוי רבית כלל אפי' בהלויני ודור בחצרי דהא לא חסרי' ממונא. ואפי' הוא גברא דעביד למיגר דנהנה ונתרבה ממונו. מ"מ נשך אין כאן דהא לא שקיל מיניה מידי ולא חסריה ממונא. ואמרינן לעיל דאין תרבית בלא נשך. וליכא איסור תרבית לאפוקי מיניה ממונא כיון דהוי זה נהנה וזה לא חסר. דרחמנא אמר אל תקח מאתו נשך ותרבית ואם לקחת אהדר ליה דניחי בהדך. וזה שלא לקח מה יחזיר. הרי זה דומה לכהן שהלוה מעות לישראל ע"מ שיתן לו תרומות ומעשרות למ"ד טובת הנאה אינה ממון לא מפקינן מיניה מידי. ה"נ הדירה שדר בחצר אינה חשובה ממון כיון דלא קיימא לאגרא. וליכא למימר כיון דא"ל הלויני ודור בחצרי הוי כאילו השכירה לו. ואע"ג דעד הנה לא היה רגיל להשכירה. עתה השכירה לו. דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן שיאמר לו הלויני ודור בחצרי בשכר בתורת רבית. אלא אדרבה א"ל הלויני ודור בחצירי דבלאו הכי אינו משכירו לאחרים הלכך לא מפקינן ולא מנכינן אגר ביתא. וכ"ש הלוהו ודר בחצירו דאף אבק רבית אין כאן. ואף לצאת ידי שמים אינו חייב ליתן לו דהא לא שקיל מיניה מדעם ולא חסריה ממונא. והא דקאמר צריך להעלות לו שכר בין בהלוהו בין בהלויני. ה"ק אם בא לדור בחצרו לא ידור בו בלא שכר דמיחזי כרבית שבשביל חובו נכנס לדור בו. אבל אם כבר דר בו לא מחייב ממונא וכן עיקר וכן משמע בעובדא דרב יוסף בר חמא בשמעתין דקאמר הדרי בי. ולא אשכחן שנתן לאדוניהם מאומה לצאת ידי שמים. וכיון דחזינן דאפי' בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר אסור המלוה לדור בחצר הלוה. א"כ המלוה צריך ליזהר הרבה שלא יקבל המלוה שום טובת הנאה מן הלוה אפי' דברים שהיה עושה לו בלא הלואה. ואפילו בדבר שאין הלוה חסר כלום. וי"ל דלא קאסר הכא אלא דברים של פרהסיא כגון לדור בחצירו ולהשתמש בעבדו דאוושא מילתא. אבל להשאילו כליו או בהמתו מותר כיון דבלאו הכי היה משאילו. ודיקא נמי דנקט חצירו ולא נקט לא ישכיר לו כליו או בהמה בפחות. ויש מפרשים היכא דידוע שקודם ההלואה היו אוהבין זה את זה כל כך שהיו משאילין חצר זה לזה אם היו צריכין מותר להשאיל גם אחר ההלואה ומתני' בסתם בני אדם שאין רגילין שיהא עושה הלוה למלוה אותה הנאה בלא הלואה. דומיא דהקדשמת שלום שאין אסור אלא למי שאין רגיל להקדים תחלה ומיהו בעושה שלא מדעת חבירו אסור בלא שכר. אפילו בדבר שלא היה מתחייב ליתן לו שכר אם לא היה חייב לו. כגון משתמש בחצירו ובעבדיו דלא קיימי לאגרא. דכיון דשלא ברשות עושה נראה כעושה בשביל מלוה שלו שסומך עליה שבשבילה יסבלו הבעלים. רב יוסף בר חמא הוה תקיף בעבדי דאינשי דמסיק בהו זוזי ועביד בהו עבידתא. א"ל רבא בריה מאי טעמא עבד מר הכי. א"ל אנא כרב נחמן סבירא לי דאמר עבדא נהום כריסיה לא שוי. א"ל אימור דאמר רב נחמן כגון דרו עבדיה דמרקיד בי כובי. עבדי אחריני דמיעבד עבידתא מי אמר א"ל אנא כי הא סבירא לי דאמר רב דניאל בר רב קטינא התוקף בעבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור. מאי טעמא ניחא להו לאינשי דלא ניסתריה עבדיה. א"ל הני מילי היכא דלא מסיק ביה זוזי. מר כיון דמסיק בהו זוזי מיחזי כרבית דאמר רב יוסף בר מניומיאמר רב נחמן אע"פ שאמרו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות. לו שכר. הלוהו ודר בחצירו צריך להעלות לו שכר א"ל הדרי בי:

סימן יחעריכה

אמר אביי האי מאן דמסיק זוזי בריביתא בחבריה וקאזלי ארבע גריוי בשוקא ויהיב ליה חמשא. כי מפקינן מיניה ארבע מפקינן ואידך אוזלי קא מוזיל גביה. רבא אמר חמשא מפקינן מיניה דבתורת רבית אתו לידיה והלכתא כרבא:

סימן יטעריכה

וכן מאן דמסיק בחבריה זוזי ברביתא ויהיב ליה בגוויהו גלימא כי מפקינן מיניה גלימא מפקי' מיניה. דלא לימא קמכסי בגלימא דרביתא משמע דוקא משום דלא לימא מכסי בגלימא דרביתא הוא דמהדרינן ליה. הא לאו הכי המקח קיים ולא אמרי' כיון דנעשה באיסור נתבטל המקח וכן בעובדא קמא דיהיב ליה חמשא וכן בעובדא דשכירות. מכאן פסק רב האי גאון ז"ל בתשובה היכא דאיכא איסורא בזבינא דאוסיף בדמיה משום אגר נטר או פוסק על הפירות עד שלא יצא השער ונתקיים המקח בקנין ולא נתייקר השער המקח קיים ואין יכול לבטל המקח בשביל שנעשה באיסור.

סימן כעריכה

אמר רבא האי מאן דמסיק תריסר זוזי ברבית בחבריה ואוגר ליה חצר דמיתגר בעשרה בתריסר כי מפקינן מיניה תריסר מפקינן מיניה. א"ל רב אחא מדיפתי לרבינא ולימא ליה כי אגרנא אנא דהוה משתרשי לי השתא דלא משתרשנא כדאגרי כולי עלמא אגרנא ליה. א"ל משום דא"ל סברת וקיבלת:

סימן כאעריכה

מתני' מרבין על השכר ואין מרבין על המכר. כיצד השכיר לו את החצר וא"ל אם מעכשיו אתה נותן לי הרי הוא לך בעשר סלעים לשנה. ואם של חדש בחדש מסלע לחדש מותר. מכר לו את השדה וא"ל אם מעכשיו אתה נותן לי הרי הוא לך באלף זוז. ואם לגורן בשנים עשר מנה אסור:

גמ' מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא. רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו שכירות אין משתלמת אלא לבסוף והאי כיון דלא מטא זימנא למיגר לאו אגר נטר ליה הוא. משויא הוא דשוי הכי. והא דקאמר אם מעכשיו אתה נותן לי הרי הוא לך בי' סלעים אזולי הוא דמוזיל גביה. סיפא כיון דזביני נינהו בעי למישקל זוזי מהשתא הלכך אגר נטר ליה הוא ואסור: תוספתא הלוקח מקח מחבירו על מנת ליתן לו דמים מכאן ועד י"ב חדש רשאי שיאמר תן לי מיד בפחות ואינו חושש משום רבית. ירושלמי תני יש דברים שהן כמו רבית ומותרין. כיצד לוקח אדם שטרו של חבירו ומלוה חבירו בפחות ואינו חושש משום רבית. אמר רבא דקו רבנן בהא מילתא ואוקמוה אקרא. כשכיר שנה בשנה יהיה עמך שכירות של שנה זו אין משתלמת אלא לשנה הבאה:

סימן כבעריכה

אמר רב נחמן טרשא שרי. פירוש שמוכר סחורה ביותר מדמיה בהמתנה ובלבד שלא פירש לו אם מעכשיו בפחות. והא דאמר רב נחמן גופיה לעיל האי מאן דיהיב זוזי אקרא וקאזלי ארבע ארבע וקאמר יהיבנא לך חמשא אי ליתנהו אסור. ואמאי כי היכי דשרי למכור ביוקר בשביל המתנת המעות בסתם ה"נ מותר למכור בזול בשביל הקדמת המעות. וי"ל הא דשרי רב נחמן טרשא היינו דוקא בפרה וטלית שאין השער שלהן ידוע. אבל היכא שהשער ידוע הוי כמו קץ ואסור. איתיביה רמי בר חמא לרב נחמן ואמרי לה רב עוקבא בר חמא לרב נחמן ואם לגורן בי"ב מנה אסור. א"ל התם קץ ליה שאמר בפירוש אם בפחות הכא לא קץ ליה. אמר רב פפא טרשא דידי ודאי שרי. מ"ט. שכראי לא פסיד. זוזי לא צריכנא. אנא קעבידנא מלתא גבי לוקח. א"ל רב שישא בריה דרב אידי לר"פ מאי חזי מר דאזיל בתר דידיה זיל בתר לוקח. דאילו הוו ליה זוזי הוה שקיל כדהשתא. השתא דלית ליה זוזי שקיל כיוקרא דלקמיה וקמחסר טובא. אלא אמר רב חמא טרשא דידי ודאי שרי. מ"ט. דניחא להו דליקו ברשותי. דכל היכא דאזלי שבקי להו מיכסא ונקטי להו שוקא. פרש"י שהיה מוכר במקום הזול כבמקום היוקר ואחריות הדרך בהליכה עליו. ושם היו מוכרין לצורך רב חמא. וקונין לעצמן סחורה באותן המעות והריוח שלהן ואחריות החזרה עליהן. וכ"ת כיון דאחריות הדרך על רב חמא מה הוא צריך לטעם זה דניחא להו דליקו ברשותיה. הא תניא לקמן המוליך חבילה ממקום למקום ומצאו חבירו ואמר לו תנה לי ואני אעלה לך כדרך שמעלין לך במקום פלוני. ברשות מוכר מותר ברשות לוקח אסור וי"ל דהתם מיירי במעלה לו שכר עמלו ומזונו כי היכי דלא ליהוי רבית מוקדמת. אבל הכא רב חמא לא הוה יהיב להו מידי הלכך אצטריך לטעמא דניחא להו. והלכתא כרב חמא. רב אלפס ז"ל לא הביא טרשא דרב נחמן משום דסבר דלית הלכתא כוותיה. דהא טרשא דרב פפא עדיפא מדרב נחמן מדקאמר רב פפא טרשא דידי ודאי שרי. וכיון דלית הלכתא כטרשא דר"פ כ"ש כטרשא דרב נחמן. ור"ת פסק הלכה כטרשא דרב נחמן. מדאמרינן לקמן דף סח. לית הלכתא כטרשאי פפונאי. מכלל דכל הנך טרשי הלכתא נינהו. והא דקאמר הכא הלכה כטרשא דרב חמא ולא קאמר הלכתא כטרשא דרב נחמן. משום דרב חמא קאי אטרשא דרב פפא ולהכי קאמר הלכתא כטרשא דרב חמא לאפוקי מטרשא דרב פפא מיהו כרב נחמן הלכתא. דמכר הוא ובדלא קץ. ומתניתין לא אמר אלא בדקץ אלמא בסתם מותר והיינו כרב נחמן. אבל טרשא דרב פפא ורב חמא בדקץ. וה"ק טרשא דידי אפי' בדקץ שרי. א"נ שער הידוע דומה לקץ כדפרישית ואשינויא דרב נחמן קאי דקאמר התם קץ ליה ובמילתיה דרב פפא גרם טרשא דידי שרי ולא גרס ודאי. ואי גרסינן ליה איכא למימר דלפי מאי דהוה סלקא דעתיה דלא מיתהני מידי הוי שריא טפי מיהו לא קי"ל הכי אלא דרב נחמן שרי ודרב פפא אסור כדאקשי ליה רב שישא בריה דרב אידי:

סימן כגעריכה

וכתב רבינו מאיר דיש ללמוד מכאן דמותר אדם להלוות מנה לחבירו שילווהו לריוח המלוה עד שיהיו שני מנין ויהיו באחריות המלוה עד אותו זמן. וכשיהיו שני מנין יהיו שני המנין מלוה ויהיה הריוח של הלוה. ובלבד שיתן לו שכר עמלו ומזונו עד שיהיו שני מנים כדי שלא יהיה רבית מוקדמת:

סימן כדעריכה

מתני' מכר לו את השדה ונתן לו מקצת דמים ואמר לו אימתי שתרצה הבא מעות וטול את שלך אסור:

גמ' מי אוכל פירות פירוש הא דקאמר שאסור לעשות כן לפי שאכילת הפירות הן באיסור למי הם אסורין. רב הונא אמר מוכר אוכל פירות אבל אסורין הן ללוקח וכדמפרש דא"ל לכי מייתית זוזי קני לפי שהקרקע היא של מוכר עד שיביא מותר הדמים. ואי אכיל לוקח פירי נמצא שאכל בשכר הקדמת המעות קודם שנקנה לו הקרקע. ורב ענן אמר משלשין את הפירות ושניהם אסורין באכילת הפירות עד שיגמר המקח או יבטל. ומוקי לה באמר ליה לכי מייתית קני מעכשיו הלכך אי אכיל מוכר פירות כי מייתי לוקח זוזי נמצא הקרקע קנויה לו למפרע ופירי דאכיל מוכר בשביל המתנת מעותיו שהיו אצל הלוקח. ואי אכיל להו לוקח ולא השלים הדמים ונתבטל המקח נמצא שאכל הפירות בשביל מעותיו שהיו ביד המוכר. הלכך משלשין הפירות אם יגמור המקח יתנם ללוקח. ואם יתבטל יתנם למוכר. תני רב ספרא ברבית דבי ר' חייא פעמים ששניהם מותרין פעמים ששניהם אסורין פעמים שהלוקח מותר ומוכר אסור ופעמים שהמוכר מותר ולוקח אסור. עני רבא בתריה פעמים ששניהם מותרין דאמר ליה קני כשיעור זוזך וכל אחד אוכל פירות כפי מה שיש לו בקרקע. פעמים ששניהם אסורין דאמר ליה לכי מייתית קני מעכשיו. פעמים שהמוכר מותר והלוקח אסור דאמר ליה לכי מייתית קני. פעמים שהלוקח מותר והמוכר אסור דא"ל קני מעכשיו וזוזי ליהוו הלואה גבך:

סימן כהעריכה

משכן לי בית משכן לו שדה ואמר לו כשתרצה למוכרן לא תמכרם אלא לי בדמים הללו אסור בשווין מותר. ולא דמי להא דתנן הלוהו על שדהו וא"ל אם לא תתן לי מכאן ועד ג' שנים הרי הוא שלי הרי הוא שלו. ומסתמא איירי בפחות מדמיה. ועוד מדאמרי' עלה בגמרא לאחר מתן מעות לא קני אלא כנגד מעותיו. דשאני התם דא"ל מעכשיו וליכא הלואה. ולמאן דמוקי לה נמי בדלא א"ל מעכשיו שאני התם דבלוה תליא מלתא כי יכול למכור שדהו לאחר לפרוע למלוה ולעכב המותר לעצמו. וכשהוא מניח לו כל השדה אין עושה משום רבית אלא מתנת חנם הוא נותן לו אבל הכא אין יכול למוכרה אלא לו הלכך הוי רבית:

סימן כועריכה

מכר לו בית מכר לו שדה ואמר לכשיהיו לי מעות תחזירם לי אסור לכשיהיו לך מעות אחזירם לך מותר. מ"ש רישא ומ"ש סיפא. אמר רבא סיפא דאמר ליה מדעתיה. פירוש התנה עמו להחזירם לו אלא שאמר מדעתי שיש לי עתה. אבל אם נשתנה דעתי ולא ארצה להחזירם לך איני מחויב להחזירם לך. אבל אם אמר באותו שעה אם יעלה בדעתי להחזירם לד אחזירם לך אין זה קרוי תנאה ולא דמי לרישא:

סימן כזעריכה

ההוא גברא דזבין ליה ארעא לחבריה שלא באחריות חזייה דהוה עציב. א"ל אמאי עציבת אי טרפו ליה מינך מגבינא לך שופרא שבחא ופירי. אמר אמימר פטומי מילי בעלמא הוא ודוקא היכא דבתחלת הקנין פסקו שלא באחריות ועדיין לא נגמר המקח. כגון שנתן המעות ולא נכתב עדיין השטר ובאתרא דקנו בשטרא. וכיוצא באלה. בכי האי גוונא כיון שנתרצה הלוקח בתחלת המקח ליקח שלא באחריות אע"פ שאמר לו המוכר לאחר מכאן קודם שנגמר המקח מגבינא לך שופרא שבחא ופירי ולא חזר הלוקח התנאי. אף הלוקח לא החשיב דברים הללו לעיקר התנאי אלא שהניח עוצבו ורוגזו. אמנם חשב בלבו אם אחזיר התנאי הוא יחזור מדבריו וטובה השתיקה. הלכך אמרי' פטומי מילי בעלמא נינהו. אבל אם בתחלת הדברים אמר המוכר ללוקח קני לך שדי ואי טרפו לה מינך מגבינא לך וכו' לא הוי פטומי מילי אלא תנאי גמור הוא. אע"ג דלוקח הוא הצריך לתנאי הזה ומוכר התנה אותו. כי בודאי לא נתכוין לוקח לקנות אלא כמו שפתח לו המוכר. וכן גבי גיטא מיירי כגון שנתרצה וגמר בפיו ובדעתו לגרש בלא תנאי והיא באתה לנחמו בדברים. אמר רב אשי לאמימר והא אמר רבא סיפא דאמר ליה מדעתיה הא לאו הכי תנאי מעליא הוי. א"ל נעשה כאמר ליה מדעתי אתמר:

סימן כחעריכה

ההוא שכיב מרע דכתב לה גיטא לדביתהו אינגיד ואיתנח. אמרה ליה דביתהו אמאי קמיתנחת אי קיימת דידך אנא. אמר רב זביד פטומי מילי בעלמא הוא א"ל רב אחא מדיפתי לרבינא ואי לאו פטומי מילי בדידה קיימא למישדא תנאה בגיטא א"ל מהו דתימא איהו גופיה אדעתה דידה גמר ויהיב קמ"ל:

סימן כטעריכה

מתני' הלוהו על שדהו וא"ל אם אין אתה נותן לי מכאן ועד ג' שנים. הרי היא שלי הרי היא שלו. וכן היה בייתוס בן זונין עושה ע"פ חכמים. ואוקימנא למתניתין בדאמר ליה קני מעכשיו אבל אי לא א"ל קני מעכשיו לא קני דכל דאי אסמכתא היא ולא קניא. ואע"ג דבשאר אסמכתות אפי' אמר מעכשיו לא קני. כדמוכח פרק ארבעה נדרים דף כז: דקאמר והלכתא אסמכתא קניא והוא דקנו מיניה בב"ד חשוב. וסתם קנו מיניה בקנין סודר הוא וקנין סודר אינו להקנות לאחר זמן בתר דהדר סודר למריה. והכי איתא פרק השותפין בנדרים דף מח: אלמא אפי' במעכשיו בעינן ב"ד חשוב. שאני הכא דהאי אסמכתא עדיפא טפי לפי שתחלת המשכנתא הוי קצת כעין מקח וממכר. שהקנה לו הקרקע להשתעבד לו על מעותיו בתורת משכון וגם עשה לו טובה בהלואה. הלכך כשהתנה שאם לא יתנו לו מעותיו מכאן ועד ג' שנים יהא שלו בדעתו לקיים ולא להסמיכו על דבריו אמר כן תדע לך דעל כרחך צריכין אנו לחלק בין אסמכתא דהכא לאסמכתא דבעלמא. מדקאמר רב נחמן אני אומר אסמכתא קניא ומניומי אמר אסמכתא לא קניא פירוש והחזירני מדברי וקשה דבלאו מניומי כבר קבל רב נחמן מרבותיו דאסמכתא לא קניא. דאמר בפרק גט פשוט דף קסח. על מתניתין דהמשליש שטרו אמר ר"נ אמר רבה בר אבוה אין הלכה כרבי יוסי וע"ק מפרק ד' נדרים דף כז. גבי ההוא דאתפיס זכוותיה לבי דינא ואמר אי לא אתינא מכאן ועד תלתין יומין לבטלו זכוותי איתניס ולא אתא. אמר רב הונא בטילו זכוותיה. ופריך והא אסמכתא היא ומשני שאני הכא דמיתפסן זכוותיה. ופריך וכל היכא דמיתפיס לאו אסמכתא והתנן מי שפרע מקצת חובו וכו'. ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אין הלכה כרבי יוסי והשתא מאי פריך מרב הונא לרב נחמן הא הונא לית ליה דר"נ דסבירא ליה דאסמכתא קניא דהא א"ר הונא בשעת מתן מעות קנה. אלא ע"כ צריך לחלק בין אסמכתא דהכא לאסמכתא דעלמא מטעמא דפרישית ור"ת ז"ל מחלק משום דתפיסה דהכא עדיפא שהקרקע ביד המלוה עצמו אבל תפיסה דנדרים ביד ב"ד ותפיסה דגט פשוט ביד שליש:

גמ' אמר רב פפא האי אסמכתא זימנין קניא וזימנין לא קניא וכו'. ומסיק אי קפיד אארעא ודאי קני. פירוש כשמשכן מתחלה השדה קפיד שלא למשכן שדה אחרת אלא זו ומוכח שדעתו היה לשקעה וגמר ומקני. ורב אלפס לא הביאו ולא ידענא למה. אי משום דאמר רבא בסתם כל דאי לא קני. והלא ר"פ בתראה הוא ופירש בכה"ג קני והלכתא כוותיה. ומסיק דאסמכתא לא קניא ואפי' אי א"ל קני לגוביינא ואע"ג דלא גזים. שדרך בני אדם ליתן קרקע בפרעון חוב גמור. ולקמן בהאי פירקא דף עג: אמר כל היכא דלא גזים והוי בידו לא הוי אסמכתא מ"מ אין אדם מוכר קרקעותיו ברצון הלכך חשיב כמו גזים כיון דאפקיד בלשון דאי ולא קני מיניה. ולקמן שם גבי חמרא אע"ג דחמרא לזבוני קאי חשיב כמו גזים לפי שעדיין אין זמן מכר היין והוא נותנו עתה בזול. אבל אפותיקי הוי אי אמר לא יהא לך פרעון אלא מזה אע"ג דמצי לסלוקי בזוזי. דאל"כ לא מיקרי אפותיקי דמעתה היא מכורה מקצת או כולה. מ"מ לא חשיב דאי. כיון שהמלוה אין יכול לתבוע ממנו פרעון ממקום אחר חשוב כקנו מידו אפי' לא אמר ליה מעכשיו:

סימן לעריכה

ההוא גברא דזבן ליה ארעא לחבריה באחריות אמר ליה אי טרפו לה מינאי מגבית לי מעידי עידית דאית לך. א"ל מעידי עידית לא יהיבנא לך דבעינן למיקם קמאי אלא מעידית אחרינא דאית לי מגבינא. לסוף טרפוה מיניה אתא בידקא שטפוה לעידי עידית סבר ר"פ למימר מגבי ליה מעידית כדקאמר ליה. א"ל רב אחא מדיפתי לרבינא ולימא ליה כי אמינא אנא מעידית. כי הוה קיימא עידי עידית. השתא קיימא עדית במקום עדי עדית. וכן הלכה:

סימן לאעריכה

אמר רב נחמן השתא דאמור רבנן אסמכתא לא קניא הדרא ארעא והדרא פירי. אותן שאכל אחר שלשה שנים. למימרא דסבר רב נחמן מחילה בטעות לא הויא מחילה והא איתמר המוכר פירות דקל לחבירו א"ר הונא עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו. משבאו לעולם אינו יכול לחזור בו. ור"נ אמר אף משבאו לעולם יכול לחזור בו. ואמר ר"נ ומודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה:

סימן לבעריכה

מכאן הביא ר"ת ראיה דהמוכר לחבירו שטר חוב בעדים אע"ג דקי"ל דאין אותיות נקנות אלא בכתיבה ובמסירה אם קדם הלוקח וגבה החוב אין המוכר יכול לחזור בו. ויראה לי דדוקא כשידע המוכר שגבאו הלוקח. ומטעם מחילה. אבל אם לא ידע המוכר חוזר וגובה מב"ח. משום דא"ל לא היה לך ליתן חובי עד שיראה לך שקנאו ממני כדין קניית השטר. התם זביני הכא הלואה בזביני דליכא איסורא הוי מחילתו מחילה. ותימה דהא רב נחמן גופיה לית ליה הכי בפ' חזקת הבתים דף מא. דקאמר רב ענן שקיל בידקא בארעיה אהדר גודא בארעא דחבריה א"ל ר"נ את גופך אי הוה ידעת מי הוה עבדת. הוה ליה מחילה בטעות ולא שמיה מחילה. ולעיל בפ' המפקיד דף לה. גבי ההוא דאפקיד כיפי גבי חבריה קאמר רב נחמן שומא בטעות הוי. ותנן נמי נזיר דף לא. ב"ה אומר הקדש בטעות אין הקדש ובפ"ק דגיטין דף יד. אמר כל קנין בטעות חוזר. וי"ל שאני כל הני דלא ידע דמחיל. אבל בפירות דקל ידע ומחיל. וכן מפליג בשמעתא גבי אונאה:

סימן לגעריכה

ההיא איתתא דאמרה ליה לההוא גברא זיל זבין לי ארעא מקריבאי אזל זבן לה א"ל אי הוו לי זוזי מהדרת לה ניהלאי א"ל את ונוולא אחי אמר רבה בר רב הונא כל את ונוולא אחי סמכא דעתיה ולא גמר ומקני: ארעא הדרא פירי מאי כרבית קצוצה הוי ויוצאה בדיינין או כאבק רבית הוי ואין יוצאה בדייני אמר רבה בר רב הונא מסתברא כאבק רבית הוי ואין יוצאה בדיינין. וכן אמר רבה:

אמר ליה אביי לרבה משכנתא מאי. התם טעמא מאי משום דלא קץ ליה והכא נמי לא קץ או דלמא התם זביני הכא הלואה וכרבית קצוצה הוא. א"ל התם משום דלא קץ ליה והכא נמי לא קץ ליה. אמר רב פפי עבד רבינא עובדא וחשיב ואפיק פירי ודלא כרבה בר רב הונא. וקשה דהא רבינא גופיה הוא דאמר לעיל דף סב. דמשכנתא בלא נכייתא בדינינו אין מחזירין ממלוה ללוה. וצריך לומר אע"ג דהוה בעי למימר דהוי רבית קצוצה לאו מטעם זה אפיק. אלא משום דהוי מחילה בטעות. דבתורת מכר ירד לתוך השדה והמכר אינו מכר. דכל את ונוולא אחי סמכא דעתיה והדרא ארעא. ופירי נמי הדרי דהויא מחילה בטעות והוי כמניח את חבירו ליטול חפץ מרשותו או נתנו לו וכסבור שהוא שלו ונמצא שאין שלו: ורב אלפס ז"ל כתב דקי"ל כרבינא בזביני וכ"ש במשכנתא בלא נכייתא ותימה הוא דלא אסיק אדעתיה ההיא דרבינא דלעיל בריש פירקין דמשכנתא בלא נכייתא בדינינו אין מוציאין ממלוה ללוה. והראב"ד פירש דההיא דלעיל איירי באתרא דלא מסלקי דהוי כמכר הלכך בלא נכייתא הוי אבק רבית ואין מוציאין מידו. ובנכייתא שרי לקמן בשמעתין. והכא איירי באתרא דמסלקי הלכך הוי בלא נכייתא כרבית קצוצה ויוצאה בדיינין ובנכייתא הוי אבק רבית ואסור. וכן היא דעת רב אלפס ז"ל:

סימן לדעריכה

אמר רבא בריה דרב יוסף משמיה דרבא האי משכנתא באתרא דמסלקי אכל שיעור זוזי מסלקינן ליה. פירש רש"י אבל באתרא דלא מסלקי עד הזמן הקצוב לו כל אותו הזמן כמכר היא אצלו ואפי' אכיל שיעור זוזי לא מסלקינן ליה. אכל טפי לא מפקינן מיניה ולא מחשבינן ליה משטרא לשטרא. ובדיתמי אכל שיעור זוזי מסלקינן ליה. אכל טפי מפקינן מיניה ומחשבינן משטרא לשטרא. אמר רב אשי השתא דאמרת אכל טפי לא מפקינן מיניה אכל שיעור זוזי נמי לא מסלקינן ליה בלא זוזי. מ"ט כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא הוי. ומ"ט אבק רבית הוא ואבק רבית אינה יוצאה בדיינים . עבד רב אשי עובדא ביתומים קטנים כגדולים. דכיון דאפי' בדאכל שיעור זוזי לא מסלקינן ליה אין חילוק ביתומים קטנים לגדולים. דאבק רבית הוא ואין מוציאין בדיינין אפי' ליתומים קטנים. ולכאורה איירי אפי' בלא נכייתא מדקאמר גמרא האי משכנתא בסתם ולא פירש האי משכנתא בנכייתא. ורב אלפס מוקי לה במשכנתא בנכייתא. דלא תיקשי הלכתא אהלכתא לפי מה שפסק דהלכתא כרבינא דמשכנתא בלא נכייתא רבית קצוצה הוי ויוצאה בדיינים דהוה ליה כהלויני ע"מ שתאכל שדה או כרם בחנם. ואיכא מאן דסבירא ליה דהלכתא כרבינא בזבינא לחוד. אבל משכנתא אבק רבית הוא ומוקי לה במשכנתא בלא נכייתא. אמר רבא בריה דרב יוסף האי משכנתא באתרא דמסלקי לא ניכול אלא בנכייתא. ואי צורבא מרבנן הוא אפי' בנכייתא לא ניכול. ואלא במאי ניכול. אע"ג דלפרש"י מצי למיכל בלא סילוק אפי' בלא נכייתא. מ"מ אאתרא דמסלקי קאי דבאותו מקום אין רגילות לעשות משכנתא בלא סילוק. הלכך לא משכח היתירא אלא בקיצותא. ומאן דאסר בקיצותא לא שרי אלא במשכנתא דסורא דכתב ליה הכי במישלם שניא אילין תיפוק ארעא דא בלא כסף. ואע"ג דמצי לסלוקי בתוך זמן דאי לא מצי לסלוקי אפי' בלא נכייתא שרי כפרש"י. מ"מ כיון שכתב סכום השנים בשטר מיחזי כמכר ושרי. ר"פ ורב הונא בריה דרב יהושע דאמרי תרוייהו האי משכנתא באתרא דמסלקי כל אימת דמייתי זוזי אין ב"ח גובה הימנו. ואין הבכור נוטל בה פי שנים ושביעית משמטתה. מכאן יש ללמוד דמשכנתא באתרא דמסלקי יכול המלוה לכוף ללוה לפדותו בכל עת. כמו שהלוה יכול לסלק המלוה כך המלוה יכול לומר ללוה פדה משכון שלך. דאל"כ אמאי שביעית משמטתה והא לא קרינן ביה לא יגוש ודמי למלוה את חבירו לי' שנים דאין שביעית משמעתו. באתרא דלא מסלקי אלא עד דמישלם זימנא ב"ח גובה ממנה. ובכור נוטל בה פי שנים. ואין שביעית משמטתו. אמר מר זוטרא האי משכנתא באתרא דמסלקי מסלקינן ליה אפי' מתמרי דעל בודיא. ואי אגבהינהו בסיסני קנינהו. פשיטא באתרא דמסלקי ואמר לא מסתליקנא הא קאמר לא מסתליקנא. אלא באתרא דלא מסלקי ואמר מסלקינא מאי. ר"פ אמר לא צריך למיקנא מיניה. ורב שישא בריה דרב אידי אמר צריך למיקנא מיניה. והלכתא צריך למקנא מיניה. אין לפרש משום דמלוה קאמר מסתליקנא והאי פטומי מילי. דלוה איבעי ליה לאיתנויי. דאם כן אמאי צריך למיקנא לימא דלוה יתנה. ונראה לפרש דמיירי לאחר ששיעבד לוה שדהו סתם. הלכך אי אמר ליה אפילו הודה המלוה ואמר מסליקנא לא מהני בלא קנין כיון שכבר זכה המלוה בשדה לפי המנהג. אבל באתרא דמסלקי ואמר לא מסתליקנא אע"ג שכבר נגמר השיעבוד בסתם כיון דקודם מתן מעות אמר המלוה לא מסתליקנא והודה לו הלוה ואדעתא דהכי קבל המעות מהני בלא קנין דאדעתא דלא מסתלק מחזיק בקרקע. אבל בתחלת הלואה אע"ג דהוי באתרא דלא מסלקי כיון שהמלוה פתח ואמר אני אלוה לך אדעתא שתסלקני כשתרצה ואדעתא דהכי קבל ממנו המעות ומשכן לו שדהו א"א למלוה לזכות אלא מה שזה מקנה לו. אמר איזיל ואייתי זוזי לא אכיל. איזיל ואיטרח ואייתי זוזי מאי. רבינא אמר אכיל. מר זוטרא בריה דרב מרי אמר לא אכיל. והלכתא לא אכיל. כתב רב אלפס ז"ל הני שמעתתא דמשכנתא כולהו במשכנתא דנכייתא נינהו. ואע"ג דסבירא לן דמשכנתא בנכייתא אסור. ה"מ לכתחלה אבל אי עבר ועבד הכי דינא כי הני שמעתא דאבק רבית הוא ואין יוצא בדיינין. וכל זה דוחק לאוקומי כל הני שמעתא בדיעבד. רב כהנא ורב פפא ורב אשי לא אכלי בנכייתא. רבינא אכיל בנכייתא. אמר מר זוטרא מאי טעם דמאן דאכיל. מידי דהוה אשדה אחוזה אע"ג דפירי שוי טובא. פריק להו בד' זוזי ה"נ לא שנא. ומ"ט דמאן דלא אכיל אמר לך שדה אחוזה הקדש הוא ורחמנא אוקמיה אפדיון. הכא הלואה הוא ומיחזי כרבית. כתב רב אלפס ז"ל דרב כהנא ורב פפא ורב אשי סבירא להו דמשכנתא בנכייתא אסירא וקי"ל כוותייהו וליתא לדרבינא דהא אמרינן במאי ניכול במשכנתא דסורא. והתוספות כתבו דהנהו רבנן דלא אכלו מחמירין על עצמן היו כדין צורבא מרבנן וכן משמע לישנא דגמרא דקאמר גמרא מ"ט דמאן דאכל ומ"ט דמאן דלא אכל. ולא קאמר מ"ט דמאן דאסר ומ"ט דמאן דשרי. והא דמפרש טעמא דמאן דאכל משום דגמר משדה אחוזה הכי פירושו כיון שהתורה התירה בשדה אחוזה א"צ להחמיר אפי' לצורבא מרבנן ולית ליה הא דאמר דצורבא מרבנן לא ניכול. ור"ת פירש דרבינא לא היה רוצה ליטול את השם לעשות עצמו צורבא מרבנן. ויש מפרשים דנכייתא דהכא היינו קיצותא. דאיכא דאמר לעיל דחמש שנין אכילנא בנכייתא מכאן ואילך שיימינן לכולהו פירי. דאיפליגי בה רב אחא ורבינא חד אסיר וחד שרי וקי"ל חולין דף צג. ופסחים עד: דרבינא לקולא. כללא דמלתא לפרש"י ולפירוש התוספות משכנתא באתרא דלא מסלקי אפי' בלא נכייתא שרי דהוי כמכר עד אותו זמן. וכן משכנתא דסורא אע"ג דמצי לסלק ליה ומנכה מחוב כפי שנים שאכל מ"מ כיון שכתב סכום השנים מיחזי כמכר. ובאתרא דמסלקי בלא נכייתא הוי אבק רבית ואין יוצאה בדיינין ובנכייתא שרי כרבינא אלא שרש"י אסרה בבתים משום דלית בהו תיוהא. ור"ת ור"י ז"ל לא חלקו בין בתים לשדות. ולרב אלפס ז"ל באתרא דמסלקי בלא נכייתא הוי כרבית קצוצה ויוצאה בדיינין. ובנכייתא הוי אבק רבית. ובאתרא דלא מסלקי בלא נכייתא הוי אבק רבית לכולי עלמא. ובנכייתא פליגי אמוראי והלכתא כמאן דאסר. ולא שרי אלא במשכנתא דסורא במישלם שנין אילין תיפוק ארעא דא בלא כסף. וכולה סוגיא מוכחת דלא כרב אלפס:

סימן להעריכה

אמר רב אשי אמרו לי סבי דמתא מחסיא סתם משכנתא שתא. למאי נפקא מינה. דעד דאכיל שתא לא מצי מסלק ליה. יש מקומות שנהגו שאם לא יפדה הלוה המשכנתא בזמן ידוע כגון בתחלת השנה או חדש או שבועים קודם שהתחיל השנה שלא יוכל לפדותה אותה שנה. וכתב הראב"ד ז"ל דהיינו באתרא דלא מסלקי ולא נהירא לי דאתרא דלא מסלקי היינו שקובע זמן בשעת הלואה ועד אותו זמן אינו יכול לסלקו והוי כמכר עד אותו זמן. וכן סתם משכנתא בשנה ראשונה לפי שבשעת ההלואה נקבע לה זמן שנה והוי כמכר לשנה ראשונה. אבל בשנה שניה אע"פ שאין יכול לסלקו כל אותה השנה כיון שהיה לו לסלקו אחר הלואה לא חשיב תו כמוכר לפי שכל ההיתר תלוי בקביעות בשעת הלואה שמונע הסלוק עד זמן הקצוב ועקר הלואה ומשוי לה כמכר:

סימן לועריכה

אמר רב אשי אמרו לי סבי דמתא מחסיא מאי משכנתא. דשכונא ביה. למאי נפקא מינה לדינא דבר מיצרא. פרש"י אין שכן קרוב ממנו ואם בא הלוה למכרה אין בבעלים מצרן שכן וטוב לקנותה כזה ואם קנה אחד מן המצרנים בעל המשכונא מסלקו. ובתחלת המשכנתא אם בא המצרן לערער ולומר אני אלוך כי שמא אתה מתכוין להערים לקנותה יש אומרים שהדין עמו ויש אומרים דמצי הלוה למימר האיך נוח לי ללות הימנו כי ירחיב לי זמן ולא יגוש אותי. וכן נראה לי אמנם דבר זה תלוי בראיית הדיינין אם יראה לדיינים שיש בו ערמה כגון שלא נמשך זמן מכר אחר ההלואה אע"פ שאין רגיל וכיוצא באלו אין דוחה את המצרן. כדאמר לקמן בפרק המקבל דף קח. בזבין גריוא דארעא באמצע נכסיה חזינן אי עדית היא אי זבורית היא זביניה זבינא ואי בינונית היא איערומי קמערים:

סימן לזעריכה

אמר רבא לית הלכה לא כטרשי פפונאי ולא כשטרי מחוזנאי ולא כחכירי נרשאי. טרשאי פפונאי טרשא דרב פפא כדכתוב לעיל דף סה. שטרי מחוזנאי דזקפי רווחא אקרנא וכתבי ליה בשטרא מי יימר דהוי רווחא. א"ל מר בר אמימר לרב אשי אבא עבד הכי ואי אתו לקמיה ואמרי דלא הוה רווחא מהימן להו. א"ל התינח כ"ז דאיתיה בחיים. אי שכיב ונפיל שטרא קמי יתמי מאי:

סימן לחעריכה

ולא כחכירי נרשאי דכתבי הכי. פלניא משכן ארעא לפלוני והדר חכריה מיניה אימת קנייה דאקנייה ניהליה. והאידנא דכתבי וקנינא מיניה ושהינא כמה עידנין והדר חכריה מיניה ש"ד כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. ולאו מלתא היא אלא בכל ענין אסור:

סימן לטעריכה

מתני אין מושיבין חנווני למחצית שכר ולא יתן לו מעות ליקח בהן פירות למחצית שכר אא"כ נותן לו שכרו כפועל אין מושיבין תרנגולין למחצה. ואין שמין עגלים וסייחין למחצה אא"כ נותן לו שכר עמלו ומזונו. אבל מקבלין עגלים וסייחין למחצה ומגדלין אותן עד שיהיו משולשין וחמור עד שתהא טוענת:

גמ' תניא כפועל בטל מאי כפועל בטל אמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מיניה. ת"ר כמה הוא שכרו. בין מרובה בין מועט דברי ר"מ. ר' יהודה אומר אפי' לא טבל עמו אלא בציר ולא אכל עמו אלא גרוגרות אחת זהו שכרו רבי שמעון אומר נותן לו שכרו משלם. והלכה כר"מ דסתם מתניתין כוותיה וכפועל בטל דקתני בברייתא ומפרש עלה אביי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה כלומר איזו מלאכה שהוא רגיל לעשות בין שנוטלין עליה שכר מרובה בין שנוטלין עליה שכר מועט לעולם אינו נוטל אלא כפועל בטל לגמרי. והיינו דקאמר ר"מ בין מרובה בין מועט פירוש בין היה עוסק במלאכה מרובה בין היה עוסק במלאכה מועטת שכרו שוה. ואין לפרש כפרש"י שפירש של אותה מלאכה דבטיל מינה כגון אם היה נגר או נפח רואין כמה אדם רוצה ליטול לבטל ממלאכה כבידה כזאת ולעשות מלאכה קלה כזו. דלפירושו מתוקמא מתניתין כר"ש דעתן לו שכרו משלם כיון דנותן לו לפי טורחו ובתוספתא קתני המושיב חבירו למחצית שכר נותן לו שכרו כפועל בטל דברי רבי מאיר. וקתני בסיפא ר"ש אומר נותן לו שכרו משלם אלמא מתניתין כר"מ. ועוד קשה לפרש"י מאי קאמר אבל מעות דנפיש טירחיה אימא לא תסגי ליה כפועל בטל ומאי נפקא מינה דנפיש טירחיה הלא לפי הטורח השכר מתרבה. הלכך צריך לומר כפועל בטל לגמרי. ואע"ג דלעיל גבי משיב אבידה פרישנא כפרש"י. הכל לפי הענין התם בדין דיהיב ליה שכרו משלם. אבל הכא באבק רבית הקילו חכמים ובדבר מועט שהוא נותן לו לא מיחזי כרבית. והא דקאמר רבי מאיר בין מרובה בין מועט היינו בכל יום ויום כל ימי השותפות. והוא שלא פסק תנאי עמו אלא בסתם הושיבו למחצית שכר. אבל אי בעי למיפסק לכל יומא דשותפותא פוסק. כדרבא דאמר אי שקיל מלוה פלגא באגר דרי תרי תלתא בהפסידא ואי שקיל תלתא באגר דרי פלגא בהפסידא. וההיא טופיינא דשקיל ליה מן מנתיה דמלוה הוי לשכר עמלו ומזונו. וה"מ בחנווני וכיוצא בו דל"ל עיסקא אחרינא אלא הדין עיסקא בלחוד. כדתניא המושיב את חבירו בחנות אם היה אומן לא יעסוק באומנותו לפי שאין עיניו על החנות בשעה שהוא עוסק באומנתו אבל מאן דאית ליה עיסקא אחרינא ולא קא מבטל ליה מיניה לא בעי באגריה כולי האי כדאמרינן. אמר רב מותר שליש בשכרך מותר. ושמואל אמר לא מצא מותר שליש ילך לביתו ריקן אלא אמר שמואל קוצץ לו דינר. ואקשינן וסבר רב לא קייצינן ליה דינר והאמר רב ריש עגלא לפטומי מאי לאו דא"ל מותר שליש. ופרקינן לא דקא"ל או מותר שליש או ריש עגלא. ואבע"א כי קאמר רב מותר שליש בשכרך כגון דאית ליה בהמה לדידיה כדאמרי אינשי גביל לתורא גביל לתורי. והלכתא כרב באיסורי וכלישנא בתרא. רבי אלעזר מהגרוניא זבין בהמה ויהיב לאריסיה ומפטמה ויהיב ליה רישא באגריה ויהיב ליה פלגא רווחיה. אמרה ליה איתתיה אי משתתפת בהדיה יהיב לך נמי אליתא. אשתתוף וזבין בהדי הדדי. כי פלוג פלג אליתא. אמר רבי אלעזר תא נפלגין לרישא. א"ל השתא כמעיקרא נמי לא. א"ל עד האידנא תורא דידי הוה ואי לא יהיבי לך טפי פורתא מיחזי כרבית. השתא שותפי אנן מאי קאמרת קטרחת טפי פורתא. אמרי אינשי אריסא למרי ארעא משתעבד לאיתויי ליה רעיא:

סימן מעריכה

תוספתא פ"ד המושיב את חבירו בחנות לא יהא לוקח ומוכר דברים אחרים. ואם לקח ומכר השבח לאמצע. דכיון שהושיבו בחנותו אין רוצה שיתעסק אלא בשלו. ואם לקח ומכר במעות של עצמו חצי השכר לבעל החנות כאילו הלוה מעותיו לבעל החנות:

סימן מאעריכה

הלוקח מעות מחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר. לא יהא לוקח בשלו חטין ובשל חבירו שעורין. אלא או בכולן חטין או בכולן שעורין כדי שיהו מעות שניהם שוין בחבילה. הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר. רשאי הלוקח ליקח כל מה שירצה ובלבד שלא יקח בהן לא כסות ולא כלים. דכל מידי בכלל פירות הן ואפי' ב"ח חוץ מאלו. ובהמה טמאה תמיה לי: הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר. רשאי הלוקח ליקח מאותו המין. וכשהוא מוכר אין מוכר כולן כאחד אלא אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן. הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר ובאחרונה א"ל לא לקחתי אין לו עליו אלא תרעומת. ואם יש עדים שלקח ומכר מוציאין ממנו בעל כרחו ת"ר מקום שנהגו להעלות לו שכר כתף למעות מעלין. לבהמה מעלין להעלות ולדות לשכר עמלו ומזונו מעלין. ואין משנין ממנהג המדינה רשב"ג אומר שמין עגל עם אמו וסייח עם אמו ואפילו במקום שנהגו להעלות שכר כתף למעות. וליתא לדרשב"ג אלא בעינן שכר עמלו ומזונו:

סימן מבעריכה

אמר רבא רב עילש גברא רבה הוא ואיסורי לאינשי לא הוה ספי. מדלא קאמר ולא עביד איסורא יש לדקדק דאבק רבית כי האי אין איסור ללוה מדלא יהיב מדידיה טפי לא קרינא ביה לא תשיך ואפילו איסורא דרבנן ליכא. אלא דוקא גבי מלוה איכא איסורא. הלכך ליכא איסורא ללוה אלא משום לפני עור לא תתן מכשול:

סימן מגעריכה

מתני' שמין פרה וחמור וכל דבר שדרכו לעשות ולאכול למחצה. מקום שנהגו לחלוק את הוולדות מיד חולקין. מקום שנהגו לגדל יגדלו. רשב"ג אומר שמין עגל עם אמו וסייח עם אמו. ומפריז על שדהו ואין חושש משום רבית:

גמ' ת"ר השם בהמה לחבירו עד מתי חייב ליטפל בהם. סומכוס אומר באתונות י"ח חדשים. בגודרות כ"ד חדשים. ואם בא לחלוק בתוך זמנו חבירו מעכב עליו. לפי שאין דומה טיפול של שנה זו לטיפולה של שנה אחרת. תניא אידך השם בהמה לחבירו עד מתי חייב ליטפל בולדות. בדקה שלשים יום בגסה חמשים יום. רבי יוסי ברבי יהודה אומר בדקה שלשה חדשים מפני שטיפולה מרובה. ומיירי במקום שלא נהגו ואית לן למיזל בתר דין תורה. ואית ספרים דגרסי גם בברייתא ראשונה עד מתי חייב ליטפל בולדות ומיירי במקום שנהגו לגדל הולדות ואשמועינן אי נהיגי טפי מהאי שיעורא לאו מנהגא הוא ולא אזלינן בתריה. וכיוצא בזה בריש ב"ב. מאי טיפולה מרובה. תנא מפני ששניה דקות. מכאן ואילך נוטל מחצה שלו וחצי מחצה של חבירו. רב מנשה בר גדא שקל מחצה שלו וחצי מחצה של חבירו אתא לקמיה דאביי אמר ליה מאן פלג לך ועוד מקום שנהגו לגדל הוא ותנן מקום שנהגו לגדל יגדלו:

סימן מדעריכה

הנהו תרי כותאי דעבוד עיסקא בהדי הדדי אזל חד מינייהו פלג בלא דעתא דחבריה. אתו לקמיה דרב פפא. א"ל מאי נפקא לך מינה הכי אמר רב נחמן זוזי כמאן דפליגי דמו. לשנה זבון חמרא בהדי הדדי קם אידך פלג בלא דעתא דחבריה. אתו לקמיה דר"פ אמר ליה מאן פלג לך. אמר ליה קחזינא דכל דבתר דידי אתי מר. אמר רב פפא כי האי ודאי צריך לאודועי. זוזי מי הוו הני טבי והני חסירי. חמרא כולי עלמא ידעי דאיכא דבסיס ואיכא דלא בסיס:

סימן מהעריכה

משמע דדוקא בכי האי גוונא שיש פתחון פה לחשוד הדיין צריך להודיעו טעם הדין משום והייתם נקיים מה' ומישראל. אבל בעלמא לא. מכאן דקדק ר"ת ז"ל הא דאמר בסוף זה בורר דף לא: שנים שנתעצמו לדין כופין אותו ודן בעירו ואם אמר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני כותבין לו. היינו דוקא היכא שדנוהו מתחלה על ידי כפייה. אבל אם מדעתו דנוהו מתחלה אין כותבין לו. ויש \ מפרשים דהא דקאמר ר"פ כי האי גוונא צריך להודיעו לאו להודיע טעם הדין קאמר אלא ה"ק כה"ג היה לך להודיעו תחלה כשחלקת. ואפילו לאידך פירוש אין ראיה מכאן. דהכי פירושו כי האי גוונא צריך לאודועי אפילו לא ישאל לכתוב מאיזה טעם דנתוני. כי הכא שלא שאל שיודיעוהו אלא קאמר חזינא דבתר דידי קאתי מר. אבל בעלמא אם שאל כותבין לו. גופא אמר ר' נחמן זוזי כמאן דפליגי דמי וה"מ טבי וטבי תקולי ותקולי. אבל טבי ותקולי לא:

סימן מועריכה

רב חמא הוה מוגר זוזי כל יומא בפשיטי. כלו זוזי דרב חמא מעיקרא מאי סבר הוא סבר מידי דהוה אמרא. ולא היא מרא הדרא בעינא זוזי לא הדרא בעינייהו. ואת"ל הדרי בעינייהו מרא ידיע פחתה. זוזי לא ידיע פחתייהו. זו היא גירסת רב אלפס ולא נהירא דמשמע אפילו השכיר לו מעותיו אפילו שלא להוציאם אלא להחזירם בעין אסור. והא ליתא דתניא בתוספתא משכיר מעותיו לשולחני להתראות בהן להתלמד בהן להתעשר בהן. ואם עשה כן בהקדש מעל. והריב"ן לא היה גורס ידיע פחתייהו. ולספרים דגרסי ליה הכי פירושו מרא הדרא בעינא ואינה להוצאה ניתנה ולהחזיר אחרת אלא צריך להחזיר לו בעינא. א"נ היה נותן לו המרא להוציאה לעשות בה כל חפצו ולהחזיר לו אחרת ואעפ"כ היה מותר ליטול שכר מ"מ אין ללמוד ממנה היתר לזוזי. כי השכר אינו מחמת הלואת המלוה שנותן לו רשות להוציאה ולשלם אחרת. אלא מחמת שמקבל עליו המשכיר הפחת שתפחת אם יחזירנה השוכר כך בעין. מה שאין כן בזוזי:

סימן מזעריכה

אמר רבא שרי ליה לאיניש למימר ליה לחבריה הילך ארבע זוזי ואוזפיה לפלניא זוזי. לא אסרה תורה אלא רבית הבא מלוה למלוה. ודוקא כשמעצמו אמר כן בלא דעת הלוה. והוא שלא יחזור ויקחם מן הלוה. וגם שלא ידבר הלוה למלוה אני לא אתן לך אבל פלוני יתן לך לאהבתי. באיזה צד מאלו הדרכים נראה כשלוחו ואסור. ואמר רבא שרי ליה לאיניש למימר לחבריה הילך ארבע זוזי ואימא לפלניא דלוזפן זוזי. מ"ט שכר אמירה שקיל. כי הא דאבא מר בריה דר"פ הוה שקיל אגנא דקירא מקיראי. יש מפרשין דוקא בנו גדול שאין סמוך על שולחנו. אבל בנו קטן המוטל עליו לפרנסו לא כדחזינן לקמן בפרק הפועלים דף צ: גבי סירוס דבנו קטן כגופו דמי. וכן נראה דאל"כ כל אדם יערים וילוה מעותיו כדי ליתן לבני ביתו רבית:

סימן מחעריכה

ת"ר מפריז על שדהו ואין חושש משום רבית. כיצד השוכר שדה מחבירו בעשרה כורין לשנה ואמר לו תן לי מאתים זוז ואפרנסנה ואני אעלה לך י"ב כורין מותר. ואע"ג דמחזיר לו מעותיו. אבל אין מפריזין לא על חנות ולא על ספינה. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה פעמים שמפריז על החנות ועל הספינה. חנות לצור בה צורתא כי היכי דצבו בהו אינשי ושויא אגרא טפי. ספינה לעשות לה איסקריא כיון דשפירא איסקריא אגרא טפי:

סימן מטעריכה

אמר רב ספינה אגרא ופגרא. א"ל רב כהנא ורב אסי לרב אי אגרא לא פגרא ואי פגרא לא אגרא. שמקבל דכיון עליו אחריות הספינה אם תשבר הוו דמי הספינה בהלואה אצלו ושכרה הוי רבית. שתיק רב אר"פ הלכתא ספינה אגרא ופגרא מותר. כיון דפחת הספינה על בעל הספינה שרי כדאמר לקמן גבי דודא כיון דמקבל עליה חוסכא דנחשא שרי. נהוג בני כופרא אגרא בשעת משיכה. ופגרא בשעת שבירה. שאם תשבר שמין אותה כמה היתה שוה בשעת שבירה:

סימן נעריכה

אמר רב ענן אמר שמואל מעות של יתומין מותר להלוותן ברבית. א"ל רב נחמן לרב ענן משום דיתמי נינהו קאכלי רביתא. יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקייהו. אימא לי גופא דעובדא היכי הוה. א"ל ההוא דודא דהוה להו לבני מר עוקבא והוה בי מר שמואל ותקיל ושקיל ותקיל ויהיב ותקיל ושקיל שקיל אגרא ושקיל פחתא. מה נפשך אי אגרא לא פחתא אי פחתא לא אגרא. א"ל כי הא אפי' בדקנני שרי. מ"ט. דהא קביל עליה חוסכא דנחשא. דכמה דמקלי נחשא בצרי דמיה. אמר רבה בר שילא אמר רב חסדא ואמרי לה א"ר יוסף בר חמא א"ר ששת מעות של יתומין מותר להלוותן בקרוב לשכר ורחוק להפסד. כתבו הגאונים ז"ל דה"ה לכל שאר רבית דרבנן. והא דמייתי לעיל מההוא עובדא דההוא דודא הוה מצי למימר ליה אבק רבית שאני. דרב ענן היה רוצה להתיר אפילו רבית דאורייתא. אלא האמת אמר לו דאפי' בדקנני שרי. ת"ר קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע. קרוב להפסד ורחוק לשכר חסיד. קרוב לזה ולזה או רחוק לזה ולזה זו היא מדת כל אדם. א"ל רבה לרב יוסף הני זוזי דיתמי היכי עבדינן להו. א"ל מותבינן להו בבי דינא ויהיבנא להו זוזא זוזא. א"ל והא קכליא קרנא. א"ל מר היכי עביד. א"ל בדקינן גברא דאית ליה דהבא פריכא ונקטינן ליה מיניה ויהיבנא ניהליה קרוב לשכר ורחוק להפסד. ודוקא דהבא פריכא. אבל דבר מסוים לא דלמא פקדון נינהו גביה. ואתא מריה ויהיב סימנא ושקיל ליה. תימה היכי שקיל ליה בסימנא הא מצי למימר לקוח הוא בידי. ואי חיישינן דלמא מודה ליה מקבל דשלו הן. א"כ אפילו כי לא יהיב סימנא נמי ואפילו דהבא פריכא נמי. ונראה לפרש דחיישי' דלמא אחר מיתת המקבל יביא המפקיד עדים שהפקיד ביד אביהם כלי שיש בו סימן זה ומאחר שמביא עדים על כך אין להם לב"ד להעלים שלא להראות אותו חפץ לעדים ויכירו אם זה הוא. וכיון דעדי הפקדון נותנין סימן מובהק והרי אנו רואין אותו סימן תחת ידינו הוה ליה כעדים וראה לגבי יתמי:

סימן נאעריכה

דלגבי דידיה כ"ז שלא ראוהו בידו מצי למימר לקוח הוא בידי במגו דהחזרתיו לך. אבל ליתמי לא טענינן מלתא דלא שכיחא. וצריכין אנו להראותן לעדים ואם יכירוהו הוה ליה עדים וראה. וא"ת א"כ דהבא פריכא נמי דלמא יהיב סימנא ובמשקל דקי"ל בפ' אלו מציאות דף כג. דמשקל הוי סימן וי"ל דדוקא גבי מציאה הקלו להחזיר בסימן כל דהו. אבל הכא בעינן סימן מובהק. וכן ההיא דאמר בפרק הכותב דף פה: ההוא גברא דאפקיד גבי חסא כסא דכספא. שכיב חסא ולא פקיד. אתא מריה ויהיב ביה סימנא. א"ר נחמן חדא דידענא ביה בחסא דלא אמיד. ועוד הא יהיב סימנא. ולא בעי למימר דבטעם דלא אמיד סגי אלא שני הטעמים צריך לא אמיד וגם דקיהיב סימנא. דנהי דלא אמיד אימור מציאה אשכח או מתנה ניתנה לו וגם אדם עשוי שלא להשביע את עצמו. יש מתרושש והון רב. והאי סימנא נמי סימן מובהק קאמר א"נ כגון שהביא עדים שהפקיד בידו כוס בסימן זה. הלכך צריך להראות לעדים. א"ר אשי תינח אי משתכח גברא דאית ליה דהבא פריכא. אי לא משתכח ניכלו זוזי דיתמי. אלא א"ר אשי בדקינן גברא דמשפו ניכסיה ומהימן ולא מקבל עליה שמתא דרבנן ויהבינן ליה בבי דינא כי היכי דליהוי אימתא דב"ד עילויהקרוב לשכר ורחוק להפסד:

סימן נבעריכה

מתני' אין מקבלין צאן ברזל מישראל מפני שהוא רבית אבל מקבלין צאן ברזל מן העכו"ם. ולוין מהן ומלוין אותם ברבית. וכן בגר תושב. ישראל שיצא מן הכלל וכפר בעיקר מותר להלוותו ברבית. דאין מצווין להחיותו ולא קרינא ביה וחי אחיך עמך. וכן מוכח בירושלמי בפ' בתרא דע"ז (ירושלמי עבודה זרה, ה) כותאי דקיסרי בעון קמי דר' אבהו אבותיכם היו מסתפקין משלנו מפני מה אין אתם מסתפקין משלנו אמר להן אבותיכם לא קלקלו מעשיהם אתם קלקלתם מעשיכם. ומסיק התם בשם רבי חנינא כותאי דקיסרין מותר להלוותן ברבית. ומ"מ אסור ללוות הימנו ברבית דאע"פ שחטא ישראל הוא והנותן לו רבית עובר אלפני עור לא תתן מכשול ועל לא תשיך. אבל מומר הנותן לישראל רבית אין עובר על לא תשיך כיון שמותר להלוותן ברבית:

גמ' ת"ר אע"פ שאמרו אין מקבלין צאן ברזל מישראל אבל אמרו השם פרה מחבירו ואמר לו הרי פרתך עשויה עלי בשלשים דינרין ואני אעלה לך סלע בחדש מותר לפי שלא עשאה דמים. והלא עשאה דמים. א"ר ששת לא עשאה דמים מחיים אלא לאחר מיתה. וכל ימי חייה היא ברשות הבעלים אם תכחיש ואינו משלם לו אלא דמי שויה שהיתה בשעת מיתה: מרבה הונו בנשך ותרבית לחונן דלים יקבצנו. מאי חונן דלים. אמר רב כגון שבור מלכא. אמר רב נחמן אמר לי הונא לא נצרכה אלא אפי' רבית דעובד כוכבים. איתיביה רבא לרב נחמן לוין מהן ומלוין אותן ברבית. א"ר הונא בריה דרב חייא בכדי חייו. רבינא אמר בצורבא מרבנן דטעמא מאי גזרו רבנן שמא ילמוד ממעשיו וכיון דצורבא מדרבנן הוא לא גמיר ממעשיו. איכא דמתני להא דרב הונא אהא דתני רב יוסף אם כסף תלוה את עמי. עמי ונכרי עמי קודם. עשיר ועני עני קודם. ענייך ועניי עירך ענייך קודמין עניי עירך ועניי עיר אחרת עניי עירך קודמין. אמר מר עמי ונכרי עמי קודם פשיטא. א"ר נחמן אמר לי הונא לא נצרכה אלא לנכרי ברבית ולישראל בחנם. היה אור"ת מה שנהגו האידנא היתר ברבית דנכרי משום דבשל סופרים הלך אחר המיקל. וקי"ל כהאי לישנא דמתני דר' הונא אברייתא ולא אסר רב הונא רבית דנכרי מעולם. ואפילו ללישנא קמא יש להתירו לנו שהכל כדי חייו לפי שאין קצבה לעול משא מלך ושרים המוטל עלינו. ועוד שאנו שרויים בין האומות ואי אפשר לנו להשתכר בשום משא ומתן אם לא נשא וניתן עמהם. הלכך אין לאסור רבית שמא ילמוד ממעשיו יותר משאר משא ומתן. תניא א"ר בא וראה כמה סמיות עיניהם של מלוי רביות. אדם קורא לחבירו רשע יורד עמו לחייו והן מביאין עדים ולבלר ומגילה וקולמוס וכותבין וחותמין פלוני כפר באלהי ישראל. תניא ר"ש בן אלעזר אומר כל מי שיש לו מעות ומלוה אותם שלא ברבית עליו הכתוב אומר כספו לא נתן בנשך וגו'. הא למדת שכל המלוה ברבית מתמוטט מוטת עולם:

סימן נגעריכה

ת"ר אל תקח מאתו נשך ותרבית אבל אתה נעשה לו ערב. ערב למאן. אלימא לישראל והתנן אלו עוברים בלא תעשה המלוה והלוה והערב והעדים. אלא ערב לנכרי. והא כיון דנכרי דיניה בתר ערבא אזיל אשתכח דישראל הוא דשקיל רבית מיניה. א"ר ששת כשקבל עליו לדון בדיני ישראל. אי קבל עליו לדון בדין ישראל רבית נמי לא לשקול. כשקבל עליו לזה ולא קבל עליו לזה. כתב הראב"ד ז"ל וה"ה לישראל שהלוה לנכרי ברבית אין ישראל רשאי להיות ערב אלא א"כ התנה עם הנכרי שלא ידחה אותו אצל הערב אלא א"כ אין בידו לפרוע. והכי תניא בתוספתא ישראל שלוה מנכרי ונכרי שלוה מישראל ישראל נעשה לו ערב ואין חושש משום רבית אלמא כי הדדי נינהו. והאידנא דחזינא דנכרים נמי הכי דייני דכי משכח ליה ללוה לא פרע מיניה דערבא הלכך כמי שקבל עליו לדון בדיני ישראל דמי:

מתני' מלוה ישראל מעותיו של נכרי מדעת הנכרי אבל לא מדעת ישראל:

גמ' ת"ר מלוה ישראל מעותיו של נכרי מדעת של נכרי אבל לא מדעת ישראל. כיצד ישראל שלוה מעות מן הנכרי ברבית ובקש להחזירם לו מצאו ישראל אחר וא"ל תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו שכר אסור וה"ה נמי אם אמר אני אעלה לנכרי אסור. דכיון דלא נפטר ישראל הראשון מן הנכרי נמצא ישראל השני נותן לנכרי הרבית שישראל הראשון חייב לו. וכן מוכח מדלא משכח היתרא אא"כ העמידו אצל הנכרי. והא דנקט ואני אעלה לך משום רבותא דסיפא דהיתירא נקטיה דכי העמידו אצל נכרי אפילו נותן הרבית ליד ישראל מותר דבשביל הנכרי הוא מקבלו דהא העמידו אצל נכרי ולכך מותר:

סימן נדעריכה

וכן נכרי שלוה מעות מישראל ברבית ובקש להחזירם לו מצאו ישראל אחר וא"ל תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו מותר. ה"נ אפילו אמר אני אעלה לישראל. מותר דבשביל הנכרי הוא נותן לו. אלא משום רבותא דאיסורא דסיפא נקט ואני אעלה לך. ואם העמידו אצל ישראל אסור. בשלמא סיפא לחומרא. אלא רישא כי העמידו אצל נכרי מאי הוה כיון דקי"ל דאין שליחות לנכרי אשתכח דאיהו דמוזיף ברבית. א"ר הונא ב"ר מנוח משמיה דרב אחא בריה דרב איקא הב"ע כשאמר ליה הניחם ע"ג קרקע והפטר אבל אם אמר לו תנם ביד הלוה השני והפטר ואני אתנה עמו שיפרע לי הקרן והרבית אסור. אע"פ שלא יפרע עכשיו הלוה השני את הרבית כדי ליפטור הלוה הראשון שקבל המעות מידו שכבר פטרו הנכרי אפ"ה אסור. כיון שקבל המעות מיד ישראל ונתנם כדי ליפטר בכך מן הנכרי נראה כנותן רבית לנכרי בשבילו. אע"פ שלא התנה עמו אלא הנכרי. פשיטא. אלא א"ר פפא הב"ע כגון שנשא ונתן ביד. הא נמי פשיטא. מהו דתימא נכרי אדעתא דידיה קא יהיב קמ"ל. פי' ר"ת דתו לא אמר סיפא לחומרא כדהוה אמר מעיקרא אלא מיירי נמי כגון שנטל ונתן ביד שקבל ישראל המעות מיד הנכרי ונתנם לחבירו וקמ"ל דלא אמרי' אדעתא דנכרי גמר ומקני ליה ולא שיפטור ישראל הראשון את הנכרי ויתחייב לו ישראל השני. והביא ראיה מיבמות בסוף ארבעה אחין דף לד. שיש שם כי הך בשלמא שאין מתקיים לבסוף. דקאמר התם בשלמא כולהו משכחת להו דקא שוו שליח וכו'. ור"ח ורש"י פירשו דלעולם סיפא לחומרא:

סימן נהעריכה

וישראל שאמר לנכרי לוה לי מעות מישראל משמך ומאי דיהבת בהו קרנא ורווחא עילוי והמלוה אינו יודע שבשביל ישראל הוא לוה אותם ולבסוף ידע המלוה שהרבית מוטל על הישראל ליתן. לפי' ר"ת דאין שליחות לנכרי אפי' לחומרא אפי' ליטול הרבית מיד ישראל מותר. דישראל המלוה אין לו עסק עם ישראל הלוה. ולפי' רש"י דיש שליחות לנכרי לחומרא אסור. ור"י כתב בתשובה להיתירא. דאף את"ל דאסור היכא דשוייה שליח. הכא לא מחזקינן אינשי ברשיעי דנימא שוויה שליח אלא דעתו היה שילוה הנכרי מישראל ויחזור וילוום לו. ואפי' פי' בפני עדים שיהיה שלוחו לא מחמרינן כולי האי. דלא דמי לחומרא דקתני בסיפא דברייתא. דהתם שניהם יודעין בדבר ומתכוין ישראל ליטול רבית הבא מכיסו של ישראל אבל הכא ליכא איסורא לגביה מלוה דלא ידע. ועוד כתב בתשובה אי יהיב ישראל משכונו לנכרי ללות מעות ברבית מישראל מותר. משום דאקנוי מקני ליה ישראל משכונו לנכרי ללות עליו ברבית. ואע"פ שהלך לו הנכרי ופרע ישראל קרן ורבית לישראל. משום דלא שביק ישראל היתירא ועביד איסורא ומסתמא אקני ישראל משכון לנכרי במשיכה ומשיכה לנכרי קונה. ומשכון של נכרי ביד ישראל והלך ומשכנו לישראל אחר שיקח הרבית מן הנכרי מכאן ואילך. היה אומר ר"ת שהוא מותר. ובלבד שיאמר לו ישראל הריני מוכר לך כל זכות ושיעבוד שיש לי על משכון זה ואין לי עסק עמך עליו ולא לך עלי. ואם לאחר זמן רצה ישראל לחזור וליטול מן הראשון קרן ורבית ולהחזירנו משכונו מותר. מפני שהוא כחוזר ומוכר לו:

סימן נועריכה

וישראל שנתן משכון לחבירו ללות עליו מן הנכרי מותר. שהנכרי סומך על משכונו. אבל בלא משכון אסור דכיון דאחריות על השליח איהו דקיזיף מנכרי וחוזר ומלוה לישראל ברבית. אבל אם אמר השליח הלוה המעות לישראל פלוני והוא יתן לן קרן ורבית והאמין הנכרי והוא סומך על הלוה ולא על השליח מותר. ונכרי שאמר לישראל לוה לי מעות על המשכון זה מיד ישראל אחר ברבית מותר. אע"פ שאין שליחות לנכרי. הישראל נעשה שליח לישראל חבירו להביא לו משכון מבית הנכרי ולהוליך מעותיו לנכרי. ובלבד שיהא אחריות המשכון והמעות מיד נכרי ליד ישראל ומיד ישראל ליד נכרי על ישראל המלוה ולא על השליח. ואם אינו מאמין לשליח יתנה עמו שלא יהא נאמן לומר נגנב או נאבד אלא בעדים: תוספתא ישראל שאמר לנכרי הילך שכרך והלוה מעותי ברבית אסור. ונכרי שאמר לישראל הילך שכרך והלוה מעותי ברבית מותר אבל אסור מפני מראית העין. מעותיו של ישראל מופקדות אצל הנכרי מותר הנכרי להלוותן ברבית לישראל אחר. מעותיו של נכרי מופקדות אצל ישראל אסור להלוותן ברבית. זה הכלל כל שבאחריות ישראל אסור. באחריות נכרי מותר:

סימן נזעריכה

ת"ר ישראל שלוה מעות מן הנכרי ברבית וזקפן עליו במלוה ונתגייר. אם עד שלא נתגייר זקפן עליו במלוה גובה את הקרן וגובה את הרבית ואם משנתגייר זקפן עליו במלוה גובה את הקרן ואין גובה את הרבית. ואפילו הרבית שעלה על המלוה קודם שנתגייר. דכיון דלא זקפן עליו במלוה קודם שנתגייר השתא הוא דקשקיל מיניה רביתא. וכן נכרי שלוה מעות מישראל ברבית וזקפן עליו במלוה ונתגייר. אם עד שלא נתגייר זקפן עליו במלוה גובה את הקרן ואת הרבית. ואם משנתגייר זקפן עליו במלוה גובה את הקרן ואין גובה את הרבית. ואפי' הרבית שעלה עליהן בעודו נכרי. ר' יוסי אומר נכרי שלוה מעות מישראל ברבית ונתגייר בין כך ובין כך גובה את הקרן וגובה את הרבית. אמר רב סחורה אמר רב הונא הלכה כרבי יוסי. אמר רבא מ"ט דרבי יוסי. שלא יאמרו בשביל מעותיו נתגייר זה הלכך שקיל מיניה אפילו רבית שעלה עליהן משנתגייר עד שעת פרעון אע"ג דאיסורא דאורייתא קעביד יש כח בחכמים לעקור דבר מן התורה ואפילו במקום עבירה. ת"ר שטר שיש בו רבית קונסים אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית ד"ר מאיר. וכן בבבא קמא פ' המניח:

סימן נחעריכה

תנן התם שטרי חוב המוקדמין פסולין והמאוחרין כשרין. מוקדמין אמאי פסולין נהי דלא גבי מזמן ראשון מזמן שני יגבה. א"ר יוחנן גזירה שמא יגבה מזמן ראשון הלכך כמלוה על פה דמי ולא גבי ממשעבדי וכן הלכתא. וא"ת ואפי' מבני חרי היכי גבי והלא העדים פסולין הן שבמתכוין חתמו שקר והקדימו הזמן וי"ל כגון שיש עדים שמעידין שאנוסין היו מחמת נפשות. א"נ כגון שאומרים טעינו בשנת המלך או בעיבורא דירחא בין חדש מלא לחדש חסר. ולא הוזכר בשטר בכמה בשבת אלא בכמה בחדש. והתוספות כתבו דאין גובה אפילו מבני חרי בשטר זה. ודקדקו מלשון פסולין דמשמע דהוי כשטר פסיל ואין גובין בו כלל:

סימן נטעריכה

ההוא גברא דמשכן ליה פרדיסא לחבריה לעשר שנין אכלה תלת שנין. א"ל אי מזבנת לה ניהלי מוטב ואם לאו איכבשה לשטרא דמשכנתא ואמינא לקוח הוא בידי. קם אקנייה לבנו קטן והדר זבנה ניהליה. זביניה ודאי לא הוה זביני. זוזי כמלוה בשטר דמי וגובה מנכסים משועבדים או כמלוה ע"פ דמי ואין גובה מנכסים משועבדים. ומסיק דאין גובה מ"ט משום דלא ניתן ליכתב:

סימן סעריכה

מתני' אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער. היה הוא תחלה לקוצרים פוסק עמו על הגדיש דכיון דיש לו תבואה יכול לפסוק כשער הלקוטות. אבל אינו יכול לפסוק פחות משער הלקוטות. והא דאמר לעיל דף סג: אמר רב נחמן האי מאן דיהיב זוזי לקיראה וקאזלו ארבע וא"ל יהיבנא חמשא אי אית ליה שרי. דשאני הכא דמיחסרא למידש ומידרייה לכך חשיב קצת כיש לו וקצת כאין לו. ועל העביט של ענבים ועל המעטן של זיתים ועל הביצים של יוצר ועל הסיד משישקיענו בכבשן. ופוסק עמו על הזבל כל ימות השנה. ר' יוסי אומר אינו פוסק עמו על הזבל אא"כ היה לו זבל באשפתו וחכמים מתירין. ופריך בגמרא חכמים היינו ת"ק ומשני ימות הגשמים א"ב. ת"ק שרי כל ימות השנה. ורבי יוסי אוסר לעולם עד שיהא לו זבל באשפה. וחכמים שרו בימות החמה שכבר נרקב הזבל ומצוי ביד כל אדם ואסרי בימות הגשמים. והרמב"ם ז"ל הביא דברי ת"ק. וה"ר מאיר הלוי ז"ל כתב דהלכה כרבנן בתראי. וכ"נ דהלכה כמכריעין ועוד דבעינן שיהו מצוין קצת. מידי דהוה אפוסק על הגדיש בשער הלקוטות ופוסק עמו בשער הגבוה. ר' יהודה אומר אע"פ שלא פסק עמו יכול הוא לומר לו או תן לי כזה או תן לי מעותי:

גמ' א"ר אסי א"ר יוחנן אין פוסקין על שער שבעיירות. דטעמא שפוסקין על שער שבשוק משום דא"ל מאי אהנית לי הא חיטי בהיני והא חיטי בשילי. ובשער של כרכים שייך האי טעמא שהשער שלהן נמשך וקיים זמן מרובה. אבל בשער של עיירות לפי שעה השער משתנה. ת"ר אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער. יצא השער פוסקין. אע"פ שאין לזה יש לזה. היו חדשות מארבע וישנות משלש אין פוסקין עד שיצא השער לחדש ולישן. היו לקוטות מארבע ולכל אדם משלש אין פוסקין עד שיצא השער ללוקח ולמוכר. אמר רב נחמן פוסקין ללקוטות כשער הלקוטות אבל לבעה"ב כשער הלקוטות לא. מ"ט מאן דיהיב זוזי לבעה"ב אפירי שפירי יהיב:

סימן סאעריכה

אמר רב הונא אין לווין על שער שבשוק פי' סאה בסאה. ומי אמר רב הונא הכי והא בעו מיניה מרב הונא הני בני בי רב דיזפי בתשרי ופרעי בטבת שרי או אסיר. אמר להו הא חיטי בהיני והא חיטי בשילי אי בעי זבני ופרעי. אמרי מעיקרא סבר רב הונא אין לווין. כיון דשמעיה להא דאמר רב שמואל בר יהודה א"ר אלעזר לווין אמר איהו נמי לווין. וכן הלכתא דלווין סתם ופורעין סתם על שער שבשוק. ואע"ג דאמר לעיל אין מעמידין מלוה ע"ג פירות אא"כ יש לו ואע"פ שיצא השער. שאני התם כיון דהלוהו מעות מתחלה מיחזי כריבית. אבל הלואת סאה בסאה על שער שבשוק שרו רבנן. כדשרו עד שיבא בני או עד שאמצא המפתח. ואע"פ שאין לו מעות בשעת הלואה יכול הוא ליקח פירות באשראי כיון שיצא השער או ילוה מחבירו. והראב"ד ז"ל כתב הא דלווין סאה בסאה על שער שבשוק אע"פ שאין לו היינו דוקא כשיש ללוה הדמים שיכול לקנות מן השוק והוי כמו שיש לו. אבל אין לו אסור. דהא מפרש טעמא הא חיטי בהיני והא חיטי בשילי אי בעי זבני ופרעי ואי ל"ל דמים במאי זבין ופרע. הכא הלואה היא ובעינן יש לו או הן או דמיהן. ומה לי הן ומה לי דמיהן אמרי' גבי סאה בסאה ולא בהלואה אחריתי וטעמא דמילתא משום דאיכא הכא טעמא אחרינא להיתירא חיטי קדחו באיכלבאי. גם לפי' הראב"ד ז"ל אם יש לו מעות כנגד סאה אחת לוה עליה כמה סאין כדאמרינן לקמן דף עה. יש לו סאה לוה עליה כמה כורין:

סימן סבעריכה

ת"ר המוליך חבילה ממקום למקום מצאו חבירו ואמר לו תניהו לי ואני אעלה לך כדרך שמעלין לך באותו מקום דף עג ע" ברשות מוכר מותר. ברשות לוקח אסור. והא דשרי ברשות מוכר כשנותן לו שכר עמלו ומזונו. וקמ"ל דלא חיישינן דלמא אתי לזלזולי בשכר עמלו ומזונו. המוליך פירות ממקום למקום מצאו חבירו ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך מפירות שיש לי באותו מקום יש לו פירות באותו מקום מותר ואם לאו אסור:

סימן סגעריכה

החמרים מעלין במקום היוקר כבמקום הזול ואינם חוששין פרש"י ואפי' אחריות הדרך על חמרים. וקשה לי דלעיל דף סה. גבי טרשא דרב חמא פרש"י שהיה אחריות הדרך על רב חמא ואע"ג דהוה שבקי להו מיכסא ונקטי להו שוקא ואפי' היה אחריות שם על המקבל היה מותר יותר מבכאן משום דנקטי להו שוקא ושבקי להו מיכסא אף כשהיו חוזרין ומוכרין של עצמן ולא היו מוצאין ריוח זה בסחורה אחרת. אבל כאן מה שהיו ניכרין סוחרין ומגלו להו תרעא כך היו שווין להן מעות אחרים. ועוד דקאמרינן בסמוך רב שקיל חמשא ומקבל עליה אונסא דאורחא ופריך ונשקול שיתא. ולא פריך ולא נקבל עליה אונסא דאורחא. אלא לעולם צריך שתהא אחריות על הנותן. מ"ט. ר"פ אמר משום דמגלו להו תרעא. רב אחא בריה דרב איקא אמר משום דמוזלי גבייהו. א"ב תגרא חדתא ומסיק דדוקא בתבואה דשכיח דאזלו ואתו כל שעה הוא דאמרי' ניחא להו דמגלו להו תרעא או דמוזלי גבייהו. אבל שאר פרקמטיא ליכא גלוי תרעא ולא מוזלי לגבייהו. דמי שמכר לו עכשיו לא ימכור לו למחר. ואדם חשוב אפי' בתבואה לא:

סימן סדעריכה

פרדיסא רב אסר ושמואל שרי. לקנות כל פירות הכרם אחר שהוא בוסר או סמדר בדמים מועטים. רב אסר כיון דלקמיה שוה טפי כאגר נטר ליה הוא ושמואל שרי כיון דכי הוו תיוהא מקבל לא מתחזי כאגר נטר ליה והלכתא כרב באסירי ולמעלה פירשתי מ"ש פרדיסא ממשכנתא דסורא:

סימן סהעריכה

אמר שמואל להנהו דשבשי שיבשי הפוכו בארעא פי' אותן שזומרין הכרמים ובעלי בתים מקדימין להן מעות וקונין מהן חבילות ומוזלי גבייהו וליכא תיוהא בזמורות כמו כפירות דפרדיסא ולכך אמר להן הפוכו בארעא. ולכך אמר להו רבא להנהו דמנטרי באגי זילו סייעו בהדייהו בבי דרי כי היכי דלא תשלים שכירותייהו ושכירות אין משתלמת אלא לבסוף:

סימן סועריכה

א"ל רבא מברניש לרב אסי חזי מר הני מרבנן דיהבי זוזי אחמרא בתשרי ובחרי ליה בטבת. אמר ליה שפיר עבדי דמאן דיהיב זוזי אחמרא אחמרא קיהיב אחלא לא קיהיב והאי דמעיקרא חמרא חמרא ודחלא חלא והשתא הוא דקמבחר נפשיה:

סימן סזעריכה

רבינא הוה יהיב זוזי לבני אקרא דשנוותא ושפכי ליה טפי כופיתא. אתא לקמיה דרב אשי לשאול אם היה אסור משום רבית א"ל אוזולי מוזלי גבך פרש"י הואיל ולא פסק עמהם ומדעתם נתנו לו ואין מזכירין לומר בשכר מעותיך שהיו בטילות אצלינו מתנה בעלמא הוא. ולבי מהסס להתיר הדבר דמלישנא דמתני' משמע הא דלא אסור רבית מאוחרת אלא בדאמר ליה בשביל מעותיך שהיו בטילות אצלי היינו היכא דשלח לו אחר שהחזיר לו מעותיו. אבל אם בשעת פרעון נותן לו יותר מתחזי כרבית אפי' בסתם:

סימן סחעריכה

רב סעורם אחוה דרבא הוה תקיף באינשי דלא מעלו ומעייל להו בגוהרקא דרבא. א"ל רבא שפיר קעבדת דתניא ראית שאין נוהג כשורה מנין שאתה רשאי להשתעבד בו שנאמר לעולם בהם תעבודו ובאחיכם יכול אפילו נוהג כשורה. ת"ל איש באחיו לא תרדה בו בפרך:

סימן סטעריכה

אמר רב חמא האי מאן דיהיב ליה זוזי לחבריה למיזבן ליה חמרא ופשע ולא זבין ליה משלם כדאזיל אפרוותא דזולשפט. ומיירי כשהתנה עמו שאם לא יקנה שימציא לו יין משלו. דאי לאו הכי הא קי"ל המבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תרעומת. אמר אמימר אמריתא לשמעתא קמיה דרב זביד מנהרדעא א"ל מסתברא מילתיה דרב חמא ביין סתם. אבל ביין זה לא. מי יימר דמזבני ליה ניהליה. רב אשי אמר אפילו ביין סתם נמי לא משלם. מ"ט אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא:

סימן עעריכה

ולרב אשי מ"ש מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא. התם בידו הכא לאו בידו וקי"ל כרב אשי. וקשה דבפרק זה בורר דף כה. משמע דהיכא דהוי בידו הוי אסמכתא טפי. דקאמר התם וצריכי דאי תנא תולה בדעת עצמו התם הוא דקאמר קים לי בנפשאי דידענא טפי ולהכי הוי אסמכתא. וכן פרש"י התם אהא דקאמר דמשחק בקוביא לא חשיב אסמכתא דהיכי דמי אסמכתא כגון אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי וכגון משליש שטרו דגט פשוט דף קסח. דסומך על דבר דסבור כל זה יש בידי לעשות. ומרישא כי מתני אדעתא דלא יהיב ליה ולאסמכתא קא מתני. דטועה כסבור לא יבא לידי כך. אבל משחק בקוביא לא סמיך אמידי. דלא ידע אי נצח אי לא נצח ואפ"ה מתני ש"מ מספיקא גמר ומקני. וי"ל דאין בידו דהכא היינו שהדבר תלוי באחרים. ואע"ג דיין מצוי הרבה לקנות מ"מ כיון שהדבר תלוי באחרים אם לא ירצו הם למכור לו ממי יקנה הלכך לא גמר ומקני דסבור שמא אמצא יין ואדעתא דהכי מתני אם לא אקנה לך אשלם לך כמו שהייתי יכול לקנותו כי סבור אמצא יין הרבה לקנות ומ"מ אינו לגמרי בידו שמא לא ירצו אחרים למכור לו הלכך לא גמר ומקני. ומשחק בקוביא שאין בידו כלל ואין דבר לתלות בו ולומר אדעתא דהכי התנה שהיה סבור שלא יבא לידי כך הלכך ודאי גמר ומקני. והיכא שהוא לגמרי בידו כגון אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי דכיון דבידו הוא סבור לא יבא לידי כך ולא גמר ומקני. אבל היכא דלא גזים כגון אשלם במיטבא גמר ומקני ובני אדם המשחקין בקוביא באמנה אע"ג דהאי אסמכתא קניא כדפי' לעיל אין חייב לשלם. דאסמכתא אפי' בקנין לא קני אלא בב"ד חשוב כדפרישית לעיל. ואע"ג דיש דברים דנקנין בדברים בעלמא בלא קנין כגון סנהדרין דף כד. נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך נאמנין עלי ג' רועי בקר דור לי בחיי ראשך דבאתן לך מחלוקת ואין יכול לחזור בו. התם דין הוא שיועיל כיון שיש להם תביעה זה על זה והם קבלו עליהם הדין. ולא דמי להיכא שאין להם תביעה זה על זה אלא שעתה מחייב את עצמו:

סימן עאעריכה

אמר רב פפא הני בי תלתא דיהבי זוזי לחד למזבן להו מידי זבין לחד זבין לכולהו. וה"מ דלא צרו ולא חתימו איניש איניש לדעתיה אבל צרו וחתמו איניש איניש לדעתיה למאן דזבן זבין ולמאן דלא זבן לא זבן:

סימן עבעריכה

אמר רב פפא האי סתומתא קניא. פרש"י רושם שרושמין החנונים החביות שלוקחין מבעלי בתים. ור"ח פי' כדרך שנהגו הסוחרים בגמר המקח תוקע כפו לכף חבירו ובזה נגמר המקח. וכל כיוצא בזה דאיזה דבר שנהגו לגמור המקח כגון במקום שנוהגים שנותן הלוקח מטבע אחד למוכר ובזה נגמר המקח. למאי הלכתא. רב חביבא אמר למיקנא ממש. ורבנן אמר לקבולי עליה מי שפרע. והלכתא לקבולי עליה מי שפרע. ובאתרא דקני ממש קני:

סימן עגעריכה

ופוסק עמו על הגדיש כו'. אמר רב מחוסר שתים פוסק. ג' אין פוסק. ושמואל אמר בידי אדם אפי' ק' פוסק בידי שמים אפי' אחת אינו פוסק. והלכה כרב באיסורי. ת"ר אין פוסקים על הביצים של יוצר עד שיעשו דר"מ. א"ר יוסי בד"א בעפר לבן אבל בעפר שחור כגון כפר חנניה וחברותיה כפר שיחין וחברותיה פוסקין אע"פ שאין לזה יש לזה. אמימר הוה יהיב זוזי מכי עיילו עפרא כמאן אי כר"מ האמר עד שיעשו. אי כר' יוסי האמר אע"פ שאין לזה יש לזה. לעולם כר' יוסי באתרא דאמימר עשיק עפרא. מכי עיילו עפרא סמכא דעתיה ויהב להו זוזי ואי לא לא סמכא דעתיה: ופוסק עמו כשער הגבוה. ההוא גברא דיהיב זוזי לנדוניא דבי חמוה לסוף זל נדוניא. אתו לקמיה דרב פפא א"ל ר"פ אי פסקת בשער הגבוה שקול כי השתא. אי מוכר קהדר ביה בעי לקבולי עליה מי שפרע. ואי לא פסקת שקול כדמעיקרא. ואי הדרת בך בעית לקבולי עליה מי שפרע. א"ל רבינא לרב אשי ודלמא שליחא שויה חמיו לפסוק וחמיו חוזר בו ומה בידו של זה לעשות שב"ד מקללין אותו. וחמיו נמי לאו בר קבולי עליה מי שפרע הוא דמצי א"ל היה לו לפסוק בשער הגבוה ולתקוני שדרתיך ולא לעוותי. ובדבר עוות שהיה עליו לתקן לא נעשה שלוחו. א"ל הב"ע בספסר דזבין ומזבין ולא עשאו חמיו שליח אלא הוא פסק עם התגר ומוכרן לחמיו ומשתכר בהם. זו היא שיטת רש"י. ורב אלפס ז"ל פי' על דרך אחרת ואינו מחוור:

סימן עדעריכה

מתני' מלוה אדם את אריסיו חטים בחטים לזרע אבל לא לאכול. שהיה ר"ג מלוה אריסיו חטין בחטין. בזול והוקרו או ביוקר והוזלו נוטל מהן כשער הזול. ולא מפני שהלכה כן אלא שרצה להחמיר על עצמו:

גמ' ת"ר מלוה אדם את אריסיו חטין בחטין לזרע. בד"א שלא ירד אבל ירד אסור. מ"ש תנא דידן דלא מפליג בין ירד ללא ירד ומ"ש תנא ברא דקמפליג. אמר רבא בר אידי אסברה לי באתרא דתנא דידן אריסא יהיב ביזרא הלכך בין ירד בין לא ירד כמה דלא יהיב ביזרא מצי מסלק ליה והשתא הוא דקנחית ולבציר מהכי קנחית. ובאתרא דתנא ברא מריה דארעא יהיב ביזרא. הלכך לא ירד מצי לסלק ליה והשתא הוא דקנחית ולבציר מהכי קנחית. ירד דלא מצי מסלק ליה אסור: ת"ר אומר אדם לחבירו הלויני כור חטין וקוצץ לו דמים. הוזלו נוטל חטין. הוקרו נוטל דמים. והלא קוצץ. א"ר ששת ה"ק אם לא קצץ הוזלו נוטל חטין הוקרו נוטל דמיהן:

סימן עהעריכה

מתני' לא יאמר אדם לחבירו הלויני כור חטין ואני נותן לך לגורן. אלא אומר לו הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא המפתח. האי דקאמר ואני נותן לך לגורן אורחא דמילתא קאמר שאז חטין מצוין לו לפרוע. וה"ה בסתמא בלא קביעות זמן נמי אסור דלא שרי אלא היכא דיש לו. והלל אוסר. וכן היה הלל אומר לא תלוה אשה לחבירתה ככר עד שתעשנו דמים שמא יוקירו חטין ונמצאו באות לידי רבית:

גמ' אמר רב הונא יש לו סאה לוה עליה סאה. סאתים לוה עליה סאתים. ומיירי שלא יצא השער דאי יצא השער אפי' אין לו מותר ללות. ור' יצחק אמר אפי' יש לו סאה לוה עליה כמה כורין אפי' בבת אחת. תנא רבי חייא לסייועי לרבי יצחק טפת יין אין לו טפח שמן אין לו. הא יש לו לוה עליה כמה טפין וכן הלכתא. והלל אוסר. ולית הלכתא כוותיה. וכן היה הלל אומר לא תלוה אשה ככר וכו'. אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי הלל. אבל חכמים אומרים לוין סתם ופורעין סתם:

סימן עועריכה

ואמר רב יהודה אמר שמואל בני חבורה שמקפידין זה על זה עוברין משום מדה משום משקל משום מנין ומשום לווין ופורעין ביו"ט. וכדברי ב"ה אף משום רבית. עוברין משום מדה כדקאמר במס' יו"ט דף כט. אומר אדם לחבירו מלא לי כלי זה. אבל לא יאמר לו מלא לי מדה זו. והם מחמת קפדנותא גורמת להן להזכיר כדי שיהא מבוררת יפה מה שמתחייב לו. וכן משוכ משקל דאין משגיחין ביו"ט בכף מאזנים שם דף כח. והן שוקלים מחמת קפדנותא ומשום מנין פירש בה"ג אומר אדם לחבירו תן לי כ' אגוזים אבל לא יאמר אדם לחבירו תן לי כ' ואז אני חייב לך מ' והם מחמת קפדנותא מזכיר מה שהוא חייב לו. וכן לוין ופורעין אינו ר"ל בלשון שאלה דמשמע דהדרא בעין לכן הוא אומר בלשון הלואה. וי"מ דאפי' מלא כלי זה אסור להם דמתוך קפדנותא הוי כמזכיר מדה. וכן נמי משקל דמותר לשקול ביד לטבח שאינו אומן ולדידהו אסור. וכן מנין אסור לומר תן לי כ' אגוזים ואפי' דרך שאלה אסור:

סימן עזעריכה

ואמר רב יהודה אמר שמואל ת"ח מותרין ללות זה מזה ברבית דידעי דרבית אסור ומתנה הוא דקיהבי להדדי. אמר ליה שמואל לאבוה בר איהי הלויני מאה פלפלין במאה ועשרין ואריך. ודוקא בדבר מועט כי הך דפלפל שיודע בלבו שהיה נותן לו בלאו הכי:

סימן עחעריכה

מתני' אומר אדם לחבירו נכוש עמי ואנכש ממך עדור עמי ואעדור עמך ולא יאמר לו נכוש עמי ואעדור עמך עדור עמי ואנכש עמך כל ימי גריד א' כל ימי רביעה א' אבל לא יאמר לו חרוש עמי בגריד ואני אחרוש עמך ברביעה:


סימן עטעריכה

ר"ג אומר יש רבית מוקדמת ויש רבית מאוחרת. כיצד נתן עיניו ללות ממנו והיה משלח לו ואמר בשביל שתלויני. זו היא רבית מוקדמת. לוה הימנו והחזיר לו מעותיו והיה משלח לו מעותיו ואמר בשביל מעותיך שהיו בטילות אצלי. זו היא רבית מאוחרת. ר"ש אומר יש רבית דברים. לא יאמר לו דע שבא איש פלוני ממקום פלוני:

גמ' תניא רשב"י אומר מנין לנושה בחבירו מנה ואין רגיל להקדים לו שלום שלא יקדים לו שלום. שנאמר נשך כל דבר אשר ישך אפי' דיבור אסור:

סימן פעריכה

מתני' אלו עוברין בלא תעשה המלוה והלוה והערב והעדים. וחכמים אומרים אף הסופר. ועוברין על לא תתן לו ועל לא תקח ממנו ועל לא תהיה לו כנושה ועל לא תשימון עליו נשך ועל לפני עור לא תתן מכשול:

גמ' אביי אמר מלוה עובר בכולן ולוה עובר משום לא תשיך לאחיך ומשום לפני עור לא תתן מכשול. ערב ועדים אינן עוברים אלא משום לא תשימון עליו נשך. היכא דמאמין המלוה ללוה והיה מלויהו אף בלא עדים וערב. אבל אם צריך הוא לערב ועדים עוברין אף משום לפני עור לא תתן מכשול. כי אתא רב דימי אמר מנין לנושה בחבירו מנה ויודע שאין לו שאסור לעבור לפניו. ת"ל לא תהיה לו כנושה. ר' אמי ור' אסי דאמרי תרוייהו כאילו דנו באש ובמים שנאמר הרכבת אנוש לראשנו באנו באש ובמים. אמר רב יהודה אמר רב כל מי שיש לו מעות ומלוה אותן שלא בעדים עובר משום לפני עור לא תתן מכשול: ת"ר שלשה צועקין ואינן נענין. מי שיש לו מעות ומלוה אותם שלא בעדים. והקונה אדון לעצמו. ומי שאשתו מושלת עליו:

סימן פאעריכה

הקונה אדון לעצמו מאי היא. איכא דאמרי תולה נכסיו בנכרי. ואיכא דאמרי הכותב נכסיו לבניו בחייו. ואיכא דאמרי דביש ליה בהאי מתא ולא אזיל למתא אחריתי:


הדרן עלך איזהו נשך