פתיחת התפריט הראשי

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרמב"ן | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן אעריכה

השואל את הפרה ושאל בעליה עמה. שאל את הפרה ושכר בעליה עמה שאל את הבעלים או שכרן ואח"כ שאל את הפרה ומתה פטור שנאמר אם בעליו עמו לא ישלם. אבל שאל את הפרה ואחר כך שאל את הבעלים או שכרן ומתה חייב שנאמר בעליו אין עמו שלם ישלם:

גמ' ת"ר ממשמע שנאמר אם בעליו עמו לא ישלם איני יודע שאם אין בעליו עמו שלם ישלם. אלא לומר לך היה עמו בשעת שאלה א"צ שיהא עמו בשעת שבורה ומתה. היה עמו בשעת שבורה ומתה צריך שיהא עמו בשעת שאלה. ותניא אידך ממשמע שנאמר בעליו אין עמו שלם ישלם איני יודע שאם בעליו עמו לא ישלם אלא לומר כיון שיצאה מרשות משאיל שעה אחת בבעלים ומתה פטור. וכן הלכתא: בעי רמי בר חמא שאלה לרבעה מהו. ליראות בה מהו. לעשות בה פחות משוה פרוטה מהו. שאל שתי פרות לעשות בהן שוה פרוטה מהו. שאל מן השותפין ונשאל לו אחד מהן מהו. שותפין ששאלו ונשאל לאחד מהן מהו. כל הני בעיין לא איפשטו ולא מחייב בדין שואל. אבל אי איכא הנאת שוה פרוטה לשואל מיחייב בגניבה ואבידה כדין ש"ש דהואיל ונהנה ממנה. שאל מן האשה פרת נכסי מלוג ונשאל לו בעלה. אשה ששאלה לעשות מלאכה בנכסי מלוג ונשאל לבעלה פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש. לרבי יוחנן דאמר קנין פירות כקנין הגוף דמי הויא שאלה בבעלים ולר"ל דסבר לאו כקנין הגוף דמי לא הויא שאלה בבעלים. וקי"ל בהא כר"ל:

סימן בעריכה

אמר ליה רבינא לרב אשי האומר לשלוחו צא והשאל עם פרתי מהו. מי אמרי' בעליו ממש בעינן והא ליכא או דלמא שלוחו של אדם כמותו. ופשט רב אחא בריה דרב אויא דפלוגתא דרבי יונתן ורבי אושעיא היא. דתניא האומר לאפוטרופוס כל נדרים שתהא אשתי נודרת מכאן עד שאבא ממקום פלוני הפר לה והפר לה יכול יהו מופרין. ת"ל אישה יקימנו ואישה יפרנו דברי רבי יאשיה. א"ל ר' יונתן מצינו בכל התורה ששלוחו של אדם כמותו. ולא איפסיק בה הלכתא בהדיא אלא מדחזינן לרב עיליש דבעא מיניה מרבה האומר לעבדו צא והשאל עם פרתי מהו. תיבעי למ"ד שלוחו של אדם כמותו ה"מ שליח דבר מצוה אבל עבד דלאו בר מצוה לא. או דלמא אפי' למ"ד לא אמרינן שלוחו של אדם כמותו הני מילי שליח אבל עבד יד עבד כיד רבו. וא"ל מסתברא יד עבד כיד רבו. מכלל דאחר דלאו ידו כידו לא הויא שאלה בבעלים. וכן לענין נדרים נמי אינן מופרין. כך כתב רב אלפס ז"ל ולא הבנתי דבריו דהא דאמר רבה מסתברא יד עבד כיד רבו לאו למעוטי שאר שליח נקט האי לישנא אלא לפי דבריו השיב לו דאפילו לר' יאשיה דלית ליה שלוחו של אדם כמותו יד עבד כיד רבו ולא חיישינן בהא שאין בר מצוה וכל שכן לר' יונתן דהוי שאלה בבעלים דלא גרע משליח אחר:

סימן געריכה

בעי רמי בר חמא בעל בנכסי אשתו שואל הוי או שוכר הוי. אמר רבא לפום חורפא שבשתא. אי שואל הוי שאלה בבעלים הוא אי שוכר הוי שכירות בבעלים הוא כי קמיבעיא ליה לרמי בר אמא כגון דאגרא היא פרה מעלמא והדר נסבה. ואליבא דרבנן דאמרי שואל משלם לשוכר לא תיבעי לך דשאלה בבעלים היא. כי תבעי לך אליבא דרבי יוסי דאמר תחזור פרה לבעלים הראשונים דכמאן דשאיל מינייהו דמי מאי. שואל הוי וכמאן דשאיל ממרה שלא בבעלים דמי ומשלם. או דלמא שוכר הוי ושוכר פטור במתה כדרכה ולא משלם. אמר רבא לא שואל הוי ולא שוכר הוי אלא לוקח הוי. מדר' יוסי בר חנינא דאמר באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות. פסק ר"י דש"ח מיהא הוי וחייב בפשיעה. וגבי בעל בנכסי אשתו לא נפקא מינה מידי דפשיעה בבעלים פטור. אלא נפקא מינה ללוקח בהמה לשלשים יום דלא שואל הוי ולא שוכר הוי דבלשון מקח לקחה ומסתבר דש"ח הוי:

סימן דעריכה

איבעיא להו כחש בשר מחמת מלאכה מהו. ופשט רבא דלא מיבעיא כחש בשר מחמת מלאכה דפטור. אלא אפי' מתה מחמת מלאכה פטור. דא"ל לאו לאוקמי בכילתא שאילתא. ומתה מחמת מלאכה היינו כגון שדרך הילוכה נכשלה ונפלה ומתה והשואל לא שינה בה ולא פשע בה. או נתייגעה ונתחממה ומתה אבל אם מתה בדרך ולא הרגיש בה עייפות טורח בדרך לא יוכל לישבע שמחמת מלאכה מתה. שמא אם היתה עומדת על אבוסה היתה מתה. והיכא שנכנס בה עייפות וחלישות מטורח הדרך אפילו לא מתה מיד אלא היתה הולכת ומתנוונת זמן מרובה מתה מחמת מלאכה קרינן ביה. והשוכר בהמה מחבירו ועלה בה מכה ברגליה בפשיעת השוכר כגון ששינה בה ולא הוי מחמת מלאכה פסקו חכמי צרפת ז"ל כיון דסופה להתרפאות מאותה פציעה פטור מלשלם דמי ניזקו ולא הוי אלא שבת. דאביי ורבא פליגי בפרק החובל גבי הכהו על ידו וסופה לחזור אביי אמר נותן לו שבת גדולה ושבת קטנה. ורבא אמר אינו נותן לו אלא שבתו שבכל יום ויום. דאביי חשיב ליה נזק כיון דאפחתיה מכספיה. ורבא לא חשיב ליה נזק כיון דסופו לחזור. וא"כ הכא דהוה אדם בשור פטור. דאדם בשור לא משלם אלא נזק אבל לא שבת. ולדבריהם כחש בשר מחמת מלאכה דשמעתין איירי בכחשא דלא הדר דאי בכחשא דהדר אפילו שלא מחמת מלאכה נמי פטור דהוה ליה שבת ויש מחלקין דודאי גבי אדם לא חשבינן ליה אלא שבת דאינו עשוי להמכר הלכך לא חשיב אפחתיה מכספיה. ועוד דאדם דמיו יקרים והקונהו פוחת מעט מדמיו כיון דסופו לחזור אבל גבי שור נקרא נזק שעשוי להמכר ונפחתו דמיו:

סימן העריכה

ההוא גברא דשאיל נרגא מחבריה ואיתבר מחמת מלאכה. אתא לקמיה דרבא אמר ליה זיל אייתי סהדי דלא שנית בה ואיפטר. במקום שהיו מצויין בני אדם הוה ולכך הזקיקו להביא עדים ולא מיפטר בשבועה כאיסי בן יהודה לעיל דף פג.. אי נמי א"ל אייתי סהדי ואיפטר או תשבע ואי לא אייתי מאי. ת"ש דההוא גברא דשאיל נרגא מחבריה ואיתבר אתא לקמיה דרב וא"ל זיל שלים ליה נרגא מעליא. פירוש שיחזיר לו השברים באותו ענין שיוכל לקנות בהן נרגא מעליא ואם הוזלו השברים בין שבירה להעמדה בדין הפחת על השואל. א"ל רב כהנא ורב אסי דינא הכי. והלכתא כרב כהנא ורב אסי דמיהדר ליה תבריה פירוש כמו שהיו שויין בשעת שבירה ומשלם עליה דמי הנרגא. ההוא גברא דשאיל דוולא מחבריה ואיתביר. אתא לקמיה דרב פפא א"ל זיל אייתי סהדי דלא שנית בהו ואיפטר:

סימן ועריכה

אמר רב אשי האי מאן דבעי למישאל מידי מחבריה ומיפטר נימא ליה אשקיין מיא דהוה שאלה בבעלים. ואי פיקח אידך נימא ליה משוך ברישא והדר אישתי. אמר רבא מיקרי דרדקי שתלא טבחא ואומנא וספר מתא. כולן בעידן עבידתייהו כשאלה בבעלים הוא. תימה דהכא משמע דוקא בעידן עבידתייהו ולעיל בריש פירקין אמר בעלים באמירה אלמא משעת אמירה מיקרי שאלה בבעלים אע"פ שעדיין לא התחיל במלאכה. וצ"ל דבעידן עבידתייהו לאו דוקא אלא בשעה שמזמנין ומנידין עצמן ללכת מיקרי עידן עבידתייהו היינו אמירה דלעיל. וכן פי' הראב"ד ז"ל אם אמר לו השאילני פרתך והשאל לי אתה עמה כיון שהתחיל ללכת עם פרתו אע"פ שעדיין לא יצא מביתו כבר התחילה שאלתו. ובעידן עבידתייהו פי' הראב"ד ז"ל בזמן הראוי למלאכה קאמר ואע"פ שאין עוסק בה. לפי שאין רשאי להשמט מן המלאכה ההוא. ר"ל כיון שהוא שכור לכל בני העיר למלאכה זו בכל עת שהם צריכין לו בכל עת ובכל שעה הויא שאלה בבעלים לכל בני העיר כיון שאם יצטרך לו מחויב לעשות מלאכתו. מידי דהוה אשותפין ששכרו שכיר חדש שכיר שנה דבכל שעה הויא שאלה בבעלים לשותפין:

סימן זעריכה

וכן הרב השונה לתלמידים אם תלוי ברב ללמד לתלמידים איזו מסכתא שהוא רוצה ואם התחילו מסכת אחת יכול הרב לשנותו ממסכת זו למסכת אחרת אז הם שאולים לו ואם שאל מהן הויא שאלה בבעלים ואם הדבר תלוי בתלמידים לשנות הרב ממסכתא למסכתא אז הרב שאול להם ואם הדבר תלוי בשניהם שאין הרב יכול לשנות המסכתא בלא דעת התלמידים ולא התלמידים בלא דעת הרב אינם שאולין זה לזה כלל. מרי בר חנינא אוגר כודנייתא לבי חוזאי נפק לדלויי טעונא בהדייהו. פשעו בה ומתה אתו לקמיה דרבא חייבינהו. אמרו ליה רבנן לרבא פשיעה בבעלים הוא. איכסיף. לסוף איגלאי מילתא דלמיסר טעונה הוא דנפק. וא"ד לא פשעו בה אלא אגנובי איגניב ומתה כדרכה בי גנב. אתו לקמיה דרבא חייבינהו אמרו ליה רבנן גניבה בבעלים היא. איכסיף. לסוף איגלאי מילתא דלמיסר טעונה הוא דנפק:

סימן חעריכה

מתני' השואל את הפרה חצי יום ושכרה חצי היום שאלה יום ושכרה למחר. שאל אחת ושכר אחת ומתה. המשאיל אומר שאולה מתה. ביום שהיתה שאולה מתה. בשעה שהיתה שאולה מתה. והלה אומר איני יודע. חייב. השוכר אומר שכורה מתה. ביום שהיתה שכורה מתה. בשעה שהיתה שכורה מתה. והלה אומר איני יודע פטור. זה אמר שאולה וזה אמר שכורה ישבע השוכר ששכורה מתה. זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו:

גמ' שמעינן מינה דמנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב. כדאמר רב נחמן כגון שיש עסק שבועה ביניהם הכי נמי כגון שיש עסק שבועה ביניהם: ה"ד עסק שבועה. כדרבא דאמר רבא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים והשאר איני יודע מתוך שאין יכול לישבע משלם. משכחת לה רישא בתרתי וסיפא בתלת. רישא בתרתי דא"ל שתי פרות מסרתי לך פלגא דיומא בשאלה ופלגא דיומא בשכירות א"נ חד יומא בשאלה וחד יומא בשכירות ומתו תרוייהו בעידן שאלה. וא"ל שוכר אין חדא בעידן שאלה מתה ואידך לא ידענא אי בעידן שאלה מתה אי בעידן שכירות מתה. דמתוך שאין יכול לישבע משלם. וסיפא בתלת דא"ל ג' פדות מסרתי לך ב' בשאלה וחדא בשכירות ומתו תרתי דבשאלה. וא"ל שואל אין חדא דשאלה מתה ואידך לא ידענא אי דשאלה מתה והך דקיימא דשכירות היא ואי דשכירות מתה והך דקיימא דשאלה היא. דמתוך שאין יכול לישבע משלם: זה אומר שאולה וזה אומר שכורה וכו' ואמאי מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו לו. אמר עולא על ידי גלגול. דא"ל אישתבע לי דכדרכה מתה ומגו דמישתבע דכדרכה מתה משתבע נמי דשכורה מתה. ותימה ברישא ביום שהיתה שאולה מתה והלה אומר איני יודע חייב דמוקי לה ביש עסק שבועה ביניהם אמאי צריך לאוקמה הכי הא בלאו הכי מחויב שבועה על ידי גלגול דא"ל משכיר אישתבע לי מיהא דכדרכה מתה ומגו דמישתבע דכדרכה מתה אישתבע לי ע"י גלגול דשכורה מתה. ואין יכול לישבע דקאמר איני יודע ומתוך שאין יכול לישבע משלם. וכן סיפא דקתני זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו אמאי לימא אישתבע לי מיהת דכדרכה מתה ומגו וכו':

סימן טעריכה

ואע"ג דמשכיר טוען שמא יכול הוא להשביע השוכר על ידי גלגול והוה ליה מחוייב שבועה ששכורה מתה והוא אינו יכול לישבע ששכורה מתה דהא קאמר איני יודע ומשלם דבפ"ק דקדושין דף כז: גבי זוקקין הנכסים וכו' מוכח שמגלגל התובע אפילו בטענת שמא שהבעל מגלגל עליה שלא זינתה עם איש אחר מספק. וי"ל דאין מגלגלין שבועה אלא על טענת ברי שלא זינתה שאם היתה מסופקת לא היתה שותה ואז מגלגלין אפילו בטענת שמא של תובע. אבל רישא וסיפא שהנתבע טוען איני יודע אין מגלגלין:

סימן יעריכה

ומצינן נמי למידחי דלא אמרינן מחוייב שבועה ואין יכול לישבע משלם. אלא היכא שאין יכול לישבע אותה שבועה שנתחייב על עיקר טענתו. כגון חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דכיון שהודה במקצת נתחייב שבועה על הכפירה ואינו יכול לישבע כיון דקאמר איני יודע. אבל בשבועה הבא לו ע"י גלגול ולא על עיקר טענתו לא החמירו כולי האי שנאמר בה אם אינו יכול לישבע משלם ואף על גב דגלגול שבועה דאורייתא. מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם ילפינן משבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין. כגון דאמר מנה לי ביד אביך ואמר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא הלכך אין לנו אלא כיוצא בזה שנתחייב שבועה על עיקר טענתו. ומיהו מציעתא קשה השוכר אומר ששכורה מתה והלה אומר איני יודע פטור. ואמאי פטור ישבע השוכר ששכורה מתה מיבעיא ליה. כי הך דסיפא זה אומר שאולה וזה אומר שכורה דאין כאן שבועה אלא ע"י גלגול דא"ל משאיל אישתבע לי מיהא דכדרכה מתה ומגלגל נמי דשכורה מתה. וי"ל דמיירי במאמינו שמתה כדרכה וכו'. כדאיתא בפרישתי. ועוד י"ל שאין מגלגלין שבועה בטענת שמא של התובע אלא בדבר הדומה קצת אמת כגון אריסין ושותפין דמורו מקצת היתירא ליהנות מממון חביריהם כדאיתא בשבועות דף מח: וכגון גלגול שבועה דסוטה שרגלים לדבר שהיא זונה שהרי קינא ונסתרה ולכך יש לחוש שמא זינתה אף באירוסין אף ע"פ שאז לא היה רגלים לדבר כי הוכיח סופה על תחלתה. אבל הכא אין רגלים לדבר שמתה השאולה יותר מן השכורה הלכך מספיקה אינו יכול לגלגל עליו לישבע ששכורה מתה. ובהך שינויא מיתרצא מציעתא וסיפא. ושינויא קמא אכתי צריכים לשנויי רישא. ביום שהיתה שאולה מתה והלה אומר איני יודע שמעינן מהך שאין מגלגלין על טענת שמא של הנתבע וגם בטענת שמא של התובע אם לא שדבריו דומין קצת אמת כגון אריסין ושותפין וסוטה שרגלים לדבר: זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו. הא מני סומכוס היא דאמר ממון המוטל בספק חולקין. אבל חכמים אומרים המע"ה:

זה אומר שאולה וזה אומר שכורה וכו'. ואמאי מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו. כתב הראב"ד ז"ל אע"פ שהוא תובע ממנו שתי פרות אחת דשאלה ואחת דשכירות. ואמר דאותה של שאולה מתה ואתה חייב לשלם אותה ולהחזיר לי אותה דשכירות שהיא קיימת. וזה אומר דשכירות מתה ואין חייב בה ואותה של שאלה אביא אותה מן האגם ואחזירנה לך. אפילו הכי אין כאן מודה במקצת. דשאלה ושכירות שתי טענות הן. ומכאן אנו למדין שאם אומר מנה הלויתיך ומנה הפקדתי אצלך והלה אומר לא הלוית לי כלום אלא מנה הפקדת אצלי. או שמודה בהלואה וכופר בפקדון. שאין זה מודה מקצת הטענה. לפי שהלואה ופקדון שתי טענות הן שאין חיובן שוה ואין פטורן שוה. וכן שאלה ושכירות שתי טענות הן וכשמודה בשכירות וכופר בשאלה אין כאן מודה מקצת הטענה. ועוד הביא ראיה מדאיצטריך רב נחמן לאוקמי סיפא דמתניתין בתלתא ואי שאלה ושכירות חדא טענה נינהו בתרי סגי ליה דקטעין ליה שתי פרות מסרתי לך חדא דשכירות וחדא דשאלה ואהדרינהו ניהלי דההיא דמתה דשאלה היא וא"ל האיך הך דקיימא מהדרנא לך ומיהו השתא ליתא גבאי ואידך לא ידענא אי דשאלה הואי אי דשכירות הואי ה"ל מחוייב שבועה ואין יכול לישבע. אלא ש"מ דשאלה ושכירות לא מצטרפי בטענה אחת. והרמב"ן ז"ל השיב אפילו כשת"ל דשתי טענות כשני מינין הן ומתניתין פטור משום דמחליף שאלה בשכירות ושכירות בשאלה מיהו מה שכתב בטענו מנה הלויתיך ומנה הפקדתי אצלך אינו. דהוה ליה טענו חיטין ושעורין והודה לו באחד מהם דקי"ל שבועות דף מ: דחייב. וכללא הוא לכל ענין שבעולם ל"ש מלוה ול"ש פקדון ואפילו טענו חיטין מלוה ושעורין פקדון והודה לו באחד מהן חייב. ואין זו צריכה לפנים והדין דאמר דשאלה ושכירות שתי טענות הן ק"ל כשאומר שאולה מתה והלה אומר שכורה מתה יפטר לגמרי ולא בעי לאישתבועי דכדרכה מתה. דהו"ל טענו חטין והודה לו בשעורין שהוא פטור אף מדמי שעורין והאי נמי כשני מינין דמו. דלהאי נמי דמיא דקא טעין ליה פרה השאלתיך לא שכרתיה לך מעולם והלה כופר לגמרי בשאלה וזה שאומר שהשכיר הלה אין מודה לו נמצא פטור לגמרי. אלא ודאי מסתברא דשאלה ושכירות כמין אחד דמו. ומיהו עיקר הדין שאמר הרב במלוה ופקדון נראה שדין אמת הוא. ויש לו ראיה משילהי שמעתתא דפרק המניח דתנן היו הניזקין שנים והמזיקין שנים זה אומר גדול הזיק את הגדול וקטן את הקטן והמזיק אומר לא כי וכו' ורמינן מינה לרבה בר נתן אלמא דטענת חטין והודה לו בשעורין הוא. והא הכא שזה טוען גדול הזיק את הגדול ואני שותף בו במנה והלה אומר לא כי אלא הקטן הזיק ואתה שותף בו בחמשים א"נ בעל חוב ואפ"ה כיון דמשני ליה מניזק לניזק הוי ליה טענו חטין והודה לו בשעורין. וטעמא דמלתא משום שהניזק שטוען גדול הזיק את הגדול הוא מודה שלא הזיק את הקטן כשם שהטוען חטין מודה שאין לו עליו שעורין הלכך פטור. ושמעינן מינה שאם טענו מנה פקדון או נזק והודה לו בחמשים של הלואה שהוא פטור לגמרי ואפילו במה שהודה. דהאי נמי מודה במה שלא טענו הוא שהוא אומר שלא הלוהו מעולם ולא נעשה אותו מעשה בפניהם כיון שלא טענו בשניהם וא"ת מ"ש שאלה ושכירות. וי"ל שאלה ושכירות תרוייהו פקדון נינהו ושלו הן בכל מקום שהן וחוזרין בעין בזמן שהן קיימין ויש בכלל שאלה שכירות שהרי שניהם חייבין בגניבה ואבידה וכשהוא שואל פרה שאולה יש לי אצלך והוא מודה בשכירות הרי הוא כטוענו הפקדתי אצלך בשמירת חנם והתנית עמי להתחייב בגניבה ואבידה ובמתה וזה אומר לא קבלתי עלי אלא בגניבה שאם נגנב ודאי חייב דחדא טענה היא. וכן שאלה ושכירות תרוייהו פקדון נינהו ויש בכלל מאתים מנה. כך נ"ל לפי עיקר שמועות הללו. אבל ה"ר משה הספרדי ז"ל כתב פ"ג מהל' טוען הלכה י"ד מנה יש לי אצלך הלואה להד"ם ולא לויתי ממך אבל חמשין דינרין יש לך בידי פקדון או משום נזק וכיוצא בו הורו רבותי שזה מודה מקצת הטענה וישבע. ולזה דעתי נוטה עכ"ל הרמב"ן ז"ל. ומה שכתב והדין דאמר דשאלה ושכירות שתי טענות נינהו ק"ל כשאמר שאולה מתה והלה אומר שכורה מתה יפטר לגמרי ולא בעי לאשתבועי דכדרכה מתה דהוה ליה טענו חיטין והודה לו בשעורין שהוא פטור אף מדמי שעורין וכו'. אין דבריו בזה מחוורין דהתם פטור מדמי שעורין לפי כשתבעו חטין ולא השעורין מחל לו השעורין וכן פרש"י בפרק המניח. אבל הכא כשאומר שאולה מתה לא פטרו מן השכורה אלא הוא אומר שיחזיר לו שתי פרות כי השאולה מתה וחייב לשלם אותה לו והשכורה שהיא קיימת יחזירנה לו וכשהלה משיב שהשכורה מתה צריך לישבע שכדרכה מתה. וגם מה שהביא ראיה לעיקר הדין שאמר הרב ז"ל במלוה ופקדון מההיא דהמניח אין הנדון דומה לראיה דהתם כשטען הניזק גדול הזיק את הגדול הודה שלא הזיק הקטן וכן כשטענו חטין ולא שעורין הודה שאין חייב לו שעורין. אבל עיקר הדין של הרב ז"ל בטענו מלוה ופקדון והודה לו באחד מהן וכפר באחד מהן אין ענינו לכאן כלל. ומה שהביא הראב"ד ז"ל ראיה ממתניתין דשאלה ושכירות מדלא אוקמה רב נחמן בשתי פרות לאו ראיה היא. כדפרישית בפ"א סימן ה' משום דהוי הילך אפילו עומדת באגם דכל היכא דקיימא דיליה הוי. ופשטא דמתניתין משמע דאין כאן תביעה אלא על אותה שמתה הלה אומר שאולה מתה ואתה חייב לשלם אותה לי וזה משיב שכורה מתה ופטור אני. אבל אותה שקיימת אינו תובע ממנו כי הוא יודע שיחזירנה לו כשיכלו ימי שכירותה. ועל ההיא של תביעה פריך מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו שהרי טען פרה שאולה מתה והלה משיב לו פרה אחרת מתה ולמה ישבע על האחרת שלא טען עליה. וכדברי הרמב"ם ז"ל נראה ליד בין חטין ושעורין לא טעו אינשי ומדלא טענו גם שעורין מחל לו עליהם או הודה שאין חייב לו שעורין. אבל בין מלוה לפקדון טעו אינשי דפעמים שיש לאדם מעות ביד חבירו ימים רבים ושכח אם בתורת הלואה באו לידו או בתורת פקדון:

סימן יאעריכה

בעא רבי אבא בר ממל שאלה בבעלים ושכרה שלא בבעלים מהו מי אמרינן שאלה לחודא קיימא ושכירות לחודא קיימא. או דלמא שכירות בשאלה מישך שייכא דהא מחייבא בגניבה ואבידה. ואת"ל שכירות בשאלה מישך שייכא שכרה בבעלים שאלה שלא בבעלים מהו. שאלה בשכירות ודאי לא שייכא. או דלמא כיון דשייכא במקצת שייכא בכולה. ואת"ל כיון דשייכא במקצת כמאן דשייכא בכולה דמי. שאלה ושכרה וחזר ושאלה מהו. מי הדר ואתי לה שאלה לדוכתה. או דלמא איפסיקא לה שכירות. שכרה ושאלה וחזר ושכרה מהו הדר אתיא לה שכירות לדוכתה. או דלמא איפסיקא לה שאלה. מהו. תיקו. זו הגירסא היא עיקר. ולפי מה שאמרו הגאונים דכל את"ל פשיטות לבעיא קמייתא לא סליק בתיקו אלא תרין בעיא בתרייתא. והנהו נמי כיון דסלקי בתיקו לא מפקינן מיניה ממונו משואל:

סימן יבעריכה

מתני' השואל את הפרה ושלחה לו ביד בנו ביד עבדו ביד שלוחו או ביד בנו ביד עבדו ביד שלוחו של שואל ומתה פטור. ואם אמר לו השואל שלחה לי ביד בנך ביד עבדך ביד שלוחך או ביד בני ביד עבדי ביד שלוחי. או שאמר לו המשאיל הריני משלחה ביד בנך ביד עבדך ביד שלוחך או ביד בני ביד עבדי ביד שלוחי. וא"ל השואל שלח ושלחה ומתה חייב וכן בשעה שמחזירה:

גמ' ביד עבדו חייב יד עבדו כיד רבו וכאילו עדיין לא יצתה מרשות המשאיל. אמר שמואל בעבד עברי דלא קני ליה גופיה. ורב מוקי לה באומר הכישה במקל והיא תבא. ופסק ר"ח ז"ל דהלכה כשמואל. מדמייתי לרב סייעתא מן הברייתא ודחי ליה בדוחק משמע והעמיד דברי שמואל קדחי ליה אלמא הלכתא כשמואל. וכתבו התוס' דאין כל כך ראיה דשמואל פליג עליה דרב אלא מר אמר חדא שינויא ומר אמר שינויא אחרינא. ונ"ל מדלא פליג שמואל בעיקר מילתיה דרב ודאי סבירא ליה כוותיה ומתניתין ניחא ליה לאוקמה בעבד עברי מלאוקמי באומר הכישה במקל והיא תבא. דאם כן למה הזכיר עבד הוה ליה למימר או שאמר ליה הכישה וכו'. ומה שדחה רב אשי לסייעתא דברייתא כך הוא דרך הגמרא כל מה שיכול לדחות הוא דוחה אע"ג דהלכתא הכי וכן האמורא בעצמו אומר אי משום הא לא תסייען: וכן בשעה שמחזירה לעיל דף פא. א"ר פפא א"ר חסדא לא שנו אלא שהחזירה בתוך ימי שאילתה אבל לאחר ימי שאילתה פטור. איבעיא להו פטור משואל וחייב בש"ש. או דלמא ש"ש נמי לא הוי. אמר אמימר מסתברא פטור משואל וחייב בש"ש הואיל ונהנה מהנה:

סימן יגעריכה

תניא כוותיה דאמימר הלוקח כלים מבית האומן לשגרן לבית חמיו וא"ל אם מקבלים אותן ממני אתן לך דמיהן ואם לאו אתן לך לפי טובת הנאה שבהן נאנסו בהליכה חייב. ובחזירה פטור מפני שהוא כנושא שכר: גרסינן בנדרים דף לא. אמר שמואל הלוקח כלי מבית האומן לבקרו ונאנס בידו חייב. וה"מ הוא דקיצי דמיה ובזבינא חריפא דאז כל הנאה ללוקח אבל בזבינא דרמא על אפיה לא דהנאת מוכר הוא. ההוא גברא דעל לבי טבחא ב"ב דף פח. אגבה אטמא דבשרא אתא פרשא מרטה מיניה. אתו לקמיה דרב אמר חייביה לשלומי. וה"מ דקיצי דמיה והוא דקבעי לה כולה:

סימן ידעריכה

ההוא גברא דזבין ליה חמרא לחבריה וא"ל קממטינא ליה לדוכתא פלן אי מזדבנא מוטב ואי לא מהדרנא לך. לא אזדבן ובהדי דקהדר אתי איתניס. אתא לקמיה דרב נחמן חייביה איתיביה רבא לרב נחמן נאנסו בהליכה חייב בחזירה פטור. א"ל חזרה דהאי הליכה היא אילו משכח לזבוני מי לא מזבין לה. וזבינא חריפא הואי והיה יכול למכור מיד באותן דמים שנתנו לו המוכר אלא שהיה מחזר למוכרן ביוקר כדי להשתכר:

סימן טועריכה

אמר רב הונא השואל קורדום מחבירו בקע בו קנאו ולא מצי משאיל למיהדר . לא בקע בו לא קנאו ומצי משאיל הדר ביה. ופליגא דרבי אלעזר דאמר רבי אלעזר כדרך שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרין דמשעה שמשך לא מצי למיהדר ביה. אבל להתחייב באונסים אפילו קודם משיכה נמי דהא שומר חנם בלא משיכה מיחייב בפשיעה. כדאיתא לעיל בפרק האומנין דף פ: דהנח לפני הוי שומר חנם. והוא הדין שומר שכר בגניבה ואבידה. וכן שואל נמי אם אמר ליה הכישה במקל והיא תבוא ויצאה לרשות הרבים במקום שאין משיכה קונה ויכול המשאיל לחזור בו. ולא עדיף ממה שאם משך השואל שם ואפילו הכי נתחייב באונסים. וכן משמע לישנא דקאמר ופליגא דר' אלעזר משמע דפליג ארב הונא דאיירי בחזרה. וסברא גדולה לחלק בין חזרה לחיוב אונסין. דלענין חזרה ברשות הבעלים קיימא כ"ז שלא עסק בה השומר דבר הקונה במקח וממכר. אבל לענין חיוב אונסין מיד שסלק בעל הבהמה שמירתה מעליה מדעת השומר קמה לה ברשות השומר לשומרה וכשם שהקרקע נקנית בכסף ובשטר וחזקה כך שכירות קרקע נקנית בכסף ובשטר ובחזקה:

סימן טזעריכה

אמר שמואל האי מאן דגזל חביצא דתמרי מחבריה ואית בה חמשין תמרי. אגב הדדי מזדבן בחמשין נכי חדא. וחדא חדא מזדבנא בחמשין משלם חמשין נכי חדא. וכן במזיק. ולא מצי למימר אנא חדא חדא הוה מזבנינן. דמקיל רחמנא בתשלומי דמזיק כדתנן שמין בית סאה באותה שדה ויליף לה מקרא דכתיב ובער בשדה אחר מלמד ששמין אותה אגב שדה אחר:

סימן יזעריכה

אמר רב הני שקולאי דתברי ליה חביתא דחמרא לחנוונאה. ביומא דשוקא מזדבנא בחמשא ובשאר יומי מזדבנא בארבע. אהדרו ליה ביומא דשוקא מהדרי ליה חביתא דחמרא. בשאר יומי מהדרי ליה חמשא. ולא אמרן אלא דלית ליה חמרא לזבוני. אבל אית ליה חמרא לזבוני לא. ומנכי ליה אגר טירחיה ודמי ברזנייתא. ומיירי דתברי ליה ביומא דשוקא. דאי בשאר יומי לא משלמי אלא ארבע שכך היו דמיה בשעת שבירה. אבל כיון דתברוה ביומא דשוקא אי הדרוה בשאר יומי משלם חמשא כשעת אבידה. אבל אם אהדרוה ביומא דשוקא אמרינן ליה תיב וזבין כאשר היית עושה באותו יום ששברתה. אבל בשאר יומי לא מצי א"ל שמור אותו עד יום השוק ומכור אותו כי יאמר למעות אני צריך ואילו לא שברת אותה מכרתיה ואז הייתי משתכר. ולא אמרן אלא דל"ל חמרא לזבוני באותו יום השוק כשמחזירין לו החבית. אבל אית ליה חמרא לזבוני כשמחזירין לא כלומר לא מיפטרי בחזרת חבית אלא צריכין ליתן לו חמשא זוזי דאמר להו אם לא שברתה הייתי מוכרה אז אבל ביום השוק הזה יש לו יין למכור ואין יכול למכור חבית זה. ונמצא יום השוק זה הוא לגבי דידיה כשאר ימים ורב אלפס ז"ל גריס ובשאר יומי מהדר ליה ארבע. ולא ידעתי לפרשה. ועוד כתב בספרים גי' אחרת אבל אית ליה חמרא לזבוני איבעי ליה לזבוני. והכי פירושו הא דאמר דמשלמי בשאר יומי חמשא כמו שהיתה שוה ביום השוק ששברוהו דל"ל חמרא לזבוני. אבל אי הוה ליה בההוא יומא חמרא לזבוני לא משלמי אלא ארבע. דא"ל איבעי לך לזבוני חמרא דהוה לך והרי לא מכרת כל היין שהיה לך נמצא שלא הפסדנו לך חמשא זוזי. ולא נהירא דמ"מ הוי שוי חמשא ביום השוק ואם לא הספיק למכור כל יינו באותו יום השוק ימכרנו ביום השוק הבא אחריו. כך פירש הראב"ד ז"ל:

סימן יחעריכה

מתני' המחליף פרה בחמור וילדה וכן המוכר שפחתו וילדה זה אומר עד שלא מכרתי ילדה וזה אומר משלקחתי. יחלוקו. היו לו שני עבדים אחד גדול ואחד קטן וכן שני שדות אחת גדולה ואחת קטנה הלוקח אומר גדולה לקחתי והלה אומר איני יודע. זכה בגדול. המוכר אומר קטן מכרתי והלה אומר איני יודע אין לו אלא קטן. זה אומר גדול וזה אומר קטן ישבע המוכר שהקטן מכר. זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו.

גמ' אמאי יחלוקו ניחזי ברשותא דמאן קיימי וניהוי אידך המע"ה. א"ר חייא בר אבא אמר שמואל בפרה העומדת באגם ושפחה דקיימא בסימטא. ונוקמא אחזקת מרא קמא וניהול אידך המע"ה. ואוקמא כסומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין. ותני זה אומר שמא עד שלא מכרתי ילדה וזה אומר שמא משלקחתי. אבל בברי וברי או בברי ושמא אע"ג דקיימא באגם וסימטא מוקמינן לה אחזקת מרה קמא והוי אידך המע"ה. ולית הלכתא כסומכום אלא כרבנן דאמרי המע"ה:

סימן יטעריכה

היו לו שני עבדים וכו' ישבע המוכר שהקטן מכר. אמאי מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו. ועוד הילך הוא ועוד אין נשבעין על העבדים. א"ר אושעיא כגון שטענו עבד בכסותו ושדה בעומריה. ואכתי כסות מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו. אמר רב פפא בדילפי. הלכך משתבע אכסות ועומרין דמודה מקצת הטענה הוא ומגו דמשתבע אכסות ועומרין משתבע נמי אעבד ואשדה. כדתנן נכסים שאין להם אחריות זוקקין את הנכסים שיש להן אחריות לישבע עליהן. ואצטריך לאשמועינן הכא דלא תימא כסות עבד כעבד דמי וטפל לגביה ולא שייך ביה שבועה וכן עומרי שדה כשדה דמו קמ"ל:

סימן כעריכה

מתני' המוכר זיתים לעצים ועשו פחות מרביעית לסאה הרי אלו של בעל הזיתים. עשו רביעית לסאה זה אומר זיתי גדלו וזה אומר ארצי גדלה יחלוקו:

סימן כאעריכה

שטף נהר זיתיו ונתנן לתוך ארצו של חבירו זה אומר זיתי גדלו וזה אומר ארצי גדלה יחלוקו:

גמ' היכי דמי. אי דא"ל קוץ לאלתר אפי' פחות מרביעית לסאה נמי לבעל הקרקע. ואי א"ל כל אימת דבעית קוץ אפי' רביעית לסאה נמי לבעל הזיתים בעי למיהוי. לא צריכא בסתמא. פחות מרביעית לסאה לא קפדי אינשי. רביעית לסאה קפדי אינשי. אמר ר"ל ורביעית שאמרו חוץ מן ההוצאות: שטף נהר זיתיו וכו' אמר עולא אמר ר"ל ל"ש אלא שנעקרו בגושיהן ובתוך שלש. אבל לאחר שלש הכל לבעל הקרקע דא"ל אי אנא נטעי לאחר שלש מי לא הוה אכילנא כולה. ולימא ליה אי נטעת בתוך שלש לא הוה אכלת פלגא השתא קאכלת פלגא בהדאי בתוך שלש. משום דא"ל אי אנא נטעי הוו קטיני וזרענא תחותיהו סילקא וירקא. תנא אם אמר הלה זיתי אני נוטל אין שומעין לו. מ"ט משום יישוב א"י. ובעל הקרקע יתן לו דמי הזיתים כמו ששוים למכרן לנטיעות ולא סגי בדמי עצים שהרי עומדים לעשות פירות כשאר נטיעה:

סימן כבעריכה

איתמר היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות אמר רב שמין לו וידו על התחתונה. אם השבח יתר על ההוצאה נותן לו ההוצאה. ואם ההוצאה יתירה על השבח נותן לו ההוצאה שיעור שבח. ושמואל אמר אומדים כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה היינו כשתלי העיר. ורב האי גאון ז"ל כתב בשער שביעי של מקח וממכר ידו על התחתונה בפחות שישומו אותו שמאין בקיאין. אמר רב פפא לא פליגי כאן בשדה עשויה ליטע וכאן בשדה שאין עשויה ליטע. והא דרב פפא דפריש דברי רב ולא פליג לא בפירוש איתמר אלא מכללא. דההוא עובדא דההוא גברא דאתא לקמיה דרב א"ל זיל שום ליה. פירוש וידו על העליונה דשדה העשויה ליטע היתה. א"ל לא בעינא יקח נטיעותיו. והא דאמר בשדה העשויה ליטע אומדים כמה אדם וכו' ובשאין עשויה ליטע ידו על התחתונה היינו כשבעל השדה רוצה לקיים הנטיעות בשדהו. אבל אם אינו רוצה לקיימם אומר לו קח נטיעותיך ולך אפי' בשדה העשויה ליטע. לפי שיכול לומר לדידי ניחא לי טפי בשדה לבן. א"ל זיל שום ליה וידו על התחתונה פי' אם יתרצה בכך אומרים לו ליתן לו כך. א"ל לא בעינא גם זה איני רוצה. כיון דחזייה דקגדר וקמנטר א"ל גלית אדעתך דניחא לך זיל שום ליה וידו על העליונה כיון דשדה העשויה ליטע היא. ורוב המפרשים כתבו דשדה שאין עשויה ליטע הוי. ולא נהירא לי חדא דקאמר ליה רב מתחלה זיל שום ליה על כרחך שום ליה וידו על התחתונה קאמר כיון דאינה עשויה ליטע א"כ מאי הדר תו קאמר ליה זיל שום ליה וידו על התחתונה הא כבר א"ל הכי. ועוד אי שדה שאין עשויה ליטע הואי אע"ג דגדר ומנטר לה לא הוה אמר דידו על העליונה דאי לא בעי בעל השדה בהנך נטיעות אלא אומר יש לי נטיעות הרבה אני צריך לשדה לבן אפי' בשדה העשויה ליטע יכול לומר לו קח נטיעותיך כי אני רוצה לעוקרם ולזרוע תבואה. ולא מסתבר כלל שיתן בעל השדה לנוטע כשתלו והוא אינו חפץ בנטיעות. אלא על כרחיך מיירי כשאומר בעל השדה הואיל וכבר נטעת אני רוצה לקיימם. ואפ"ה בשדה שאין עשויה ליטע ידו על התחתונה:

סימן כגעריכה

איתמר היורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשות ואמר עציי ואבניי אני נוטל. רב נחמן אמר שומעין לו ורב ששת אמר אין שומעין לו. מאי הוי עלה. א"ר יעקב א"ר יוחנן בבית שומעין לו בשדה אין שומעין לו. מ"ט. משום ישוב א"י. א"ד משום כחשא דארעא. מאי בינייהו. איכא בינייהו חוצה לארץ. ואי א"ל בעל הקרקע טול עציך ואבניך דלא בעינן כגון הא מילתא ליתא בהדיא בגמרא. ושדרו ממתיבתא דכי היכי דאמר ליה בעל הבנין עציי ואבניי אני נוטל שומעין לו ה"נ אי אמר בעל הקרקע טול עציך ואבניך שומעין לו. אבל אי שביק ליה בעל בנין ואזיל ליה וחזינן לבעל הקרקע דקגדר ומינטר ליה מחייבינא ליה בדמי בנין עד גמירא וידו על העליונה כי ההוא דאתא לקמיה דרב וכו'. והאי טעמא עדיף מההיא טעמא דכתב בספר מקח וממכר. דלא יהא אלא ספק הא קי"ל דספק ממונא לחומרא לתובע וקולא לנתבע וכ"ש דטעמא דמסתבר הוא. והראב"ד ז"ל כתב דאין שומעין לו דקי"ל חורבה עומדת לבנות וזה מזיק הוא דאין שומעין לו אלא ישב בו עד שיתן יציאותיו. ומסתבר טעמא היכא שלא היה משתמש בחורבה ויש לו משלו שראוי לבנות בנין כזה בלא קפוח פרנסתו דאז ודאי תואנה הוא מבקש כדי להפסיד לבעל הבנין ואין שומעין לו:

סימן כדעריכה

מתני' המשכיר בית לחבירו בימות הגשמים אין יכול להוציאו מן החג עד הפסח. בימות החמה ל' יום. ובכרכים אחד ימות החמה ואחד ימות הגשמים י"ב חדש. והחנות אחד כרכים ואחד עיירות י״ב חדש. רשב״ג אומר חנות של נחתומין ושל צבעים שלש שנים. ומפרש בגמרא מפני שהקיפן מרובה:

גמ' שנא ימות הגשמים. דכי אגר איניש ביתא לכולה ימות הגשמים אגר ימות החמה נמי. אמר ר״י להודיעו קתני והכי קתני המשכיר בית לחבירו סתם אין יכול להוציאו בימות הגשמים מן החג ועד הפסח אלא א״כ הודיעו ל' יום מעיקרא. סתם פירוש שהשכירו לחדשים וממילא ידענא דבימות החמה צריך להודיעו ל׳ יום קודם יציאתו מן הבית. תנ״ה כשאמרו ל' יום וכשאמרו י״ב חדש לא אמרו אלא להודיעו וכשם שהמשכיר צריך להודיעו כך השוכר צריך להודיעו דא"ל אי אידעתן הוה טרחנא ומותבינא ביה איניש מעליא. א״ר אסי אם נכנס בה יום אחד מהני ל' יום בימות הגשמים אין יכול להוציאו מן החג עד הפסח. א״ר הונא ואם בא לרבות בדמים מרבה. והוא דאייקור בתי. אבל לא אייקור בתי לא. וכן השוכר אם הוזלו הבתים יכול למעט בדמים: פשיטא נפל ביתא דמשכיר א״ל לא עדיפת מינאי. זבנה אורתה משכנה יהבה במתנה א״ל שוכר לא עדיפת מגברא דאתית מחמתיה. כלליה לבריה חזינא אימה מילתא ואפשר ליה לאודועי איבעי ליה לאודועי. ואי לא מצי א״ל לא עדיפת לי מדנפשאי. וכולה שמעתין איירי בסתם אבל אם שכרו לזמן ידוע אם כלה זמנו אפילו באמצע החורף יכול להוציאו והכי איתא בירושלמי:

סימן כהעריכה

תני ללינה אין פחות מיום אחד. לשביתה אין פחות מב' ימים לנישואין אין פחות משלשים יום. ואם השכירו לזמן ידוע אפילו הגיע בימות הגשמים הגיע. מ״ט. מידע ידע וזמניה בטבת או בשבט וכאילו הודיעו דמי. וכן נמי אם נפל ביתו של משכיר או כלליה לבריה נראה שאין יכול להוציאו לשכירות לזמן קצוב כמכר דמי. אבל אם אין לו מה יאכל יכול למוכרו אפי' בתוך הזמן. והכי איתא בירושלמי ופירקין המשכיר בית לחבירו ורצה למוכרה א״ר אמי לא עלתה על דעתו שימות ברעב. ר׳ זעירא ורבי לא אמרו מ״מ קנוי לו אלא דאמר לישבקיה עד דמלי אנקלוניה דידה פירוש זמן שלו. אתא עובוא קמא ורבי אסא ולא קביל מה פליג ולא ביתיה הוא ממושכנא חד רומי. ולא פליג. הדין פירושא וירושלמי רבי אמי סבר לא עלתה על דעתו שימות ברעב ויצא השוכר לאלתר. רבי זעירא ורבי לא סברי כהא דר' אמי דהמכר מכר. ומיהו א״ל מוכר ללוקח שבקיה לשוכר שידור בו עד שישלם זמנו ומכאן ואילך יתן לך השכר. ובא מעשה לפני רבי אסא ולא קבל דבריהם. ומה פליג בתמיה וכי רבי אסא פליג עלייהו וסבר כרבי אמי ויצא לאלתר. ומשני דלא פליג אלא מעשה שהיה כך היה שהיה ביתו של אחד ממושכן אצל יהודי אחר במשכנתא דסורא או כל ימיו בכך וכך לשנה כל זמן שלא יפדנה ולא היה לו מעות לפדותה ובזה הורה כרבי אמי שיצא מיד. אבל משכיר בית לשנה וצריך למוכרה מחמת דוחקו צריך להניח שוכר בבית עד שישלם זמנו כרבי זעירא ורבי לא. והכי נמי איתא בירושל' ומקום שנהגו כך כתב לי מורי ר״מ ז״ל בתשובה. ועוד כתב דאם הקדים לו שכר אפי' לזמן מרובה אינו יכול להוציאו עד שיכלה זמן כל השכירות שהקדים לו. והביא ראיה מירושלמי דפ׳ מקום שנהגו (ירושלמי פסחים, ד) המשכיר בית לחבירו ועמד והקדישו הרי זה דר בתוכו ומעלה שכר להקדש. אימתי בזמן שלא הקדים לו שכרו אבל הקדים לו שכרו ה"ז דר בתוכו חנם והיינו טעמא כיון דהקדים לו שכרו ונשתמש זה במעותיו מפני דוחקו של משכיר לא יפסיד השוכר:

סימן כועריכה

ההוא גברא דזבין ארבא דחמרא לא הוה דוכתא לאותוביה. א"ל לההיא איתתא אית ליך דוכתא לאיגורי. אמרה ליה לא. קדשה יהבה ליה דוכתא ועייליה. אזל לביתיה כתב גיטא ושדר לה אזלא איהי ואגרא אגירי מיניה וביה ואפיקתיה ואותיביה בשבילא א"ר הונא בריה דרב יהושע כאשה עשה כן יעשה לו. ולא מיבעיא חצר דלא קיימא לאגרא אלא אפי' חצר דקיימא לאגרא א"ל לכולי עלמא ניחא לי לאוגרי לדידך לא ניחא לי לאגורה דדמית עלי כאריא ארבא וצריכה להודיעו. ואם נאנס אחר שהודיעה היא פטורה:

סימן כזעריכה

מתני' המשכיר בית לחבירו המשכיר חייב בדלת ובנגר ובמנעול ובכל דבר שהוא מעשה אומן אבל דבר שאינו מעשה אומן השוכר עושהו. הזבל של בעה"ב. ואין לו לשוכר אלא היוצא מן התנור ומן הכיריים בלבד:

גמ' ת"ר המשכיר בית לחבירו המשכיר חייב להעמיד לו דלתות ולפתוח חלונות לחזק לו תקרה ולסמוך לו קורה. שוכר חייב לעשות לו מעקה לעשות לו מרזב ולהטיח את גגו. שכל אלו מעשה הדיוט הן

סימן כחעריכה

ת"ר המשכיר בית לחבירו על השוכר לעשות לו מזוזה דמעשה הדיוט הוא דאפשר בגובתא דקניא. וכשהוא יוצא לא יטלנה בידו ויצא. ובנכרי נוטלה בידו ויוצא. ומעשה באחד שנטלה בידו ויצא וקבר אשתו ובניו. ארישא קאי: הזבל של בעה"ב ומוקי לה בחצר דמשכיר ותורי דאתו מעלמא ומסייע ליה לרבי יוסי ברבי חנינא דאמר חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו:

סימן כטעריכה

ת"ר האומר תזכה חצירי בכל מציאות שיבואו לתוכה היום לא אמר כלום. יצא שם מציאה בעיר דבריו קיימין. ומיירי בחצר שאינה משתמרת. דאי משתמרת אפי' לא אמר תזכי לי חצרי קנה. כדרבי יוסי ברבי חנינא דאמר חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו. ואפ"ה כי יצא לו שם מציאה בעיר קונה. דכיון שיצא לו שם מציאה מיבדל בדילי אינשי מיניה והוה ליה חצר המשתמרת. והא דבעי אמר משום דלא הוי חצר משתמרת ממש: ת"ר זבל היוצא מן התנור ומן הכיריים והקולט מן האויר הרי אלו שלו שברפת ושבחצר של בעל החצר. אמר רב אשי זאת אומרת המשכיר חצירו סתם לא השכיר רפת שבה:

סימן לעריכה

מתני' המשכיר בית לחבירו לשנה נתעברה השנה נתעברה לשוכר השכיר לו לחדשים ונתעברה השנה נתעברה למשכיר. ומעשה בצפורי באחד ששכר מרחץ מחבירו בשנים עשר זהובים לשנה דינר זהב לחדש ובא מעשה לפני רשב"ג ור' יוסי ואמרו יחלוקו חדש העיבור. אמר רב אי הוה יתיבנא התם הוה אמינא כוליה למשכיר מ"ט קסבר תפוס לשון אחרון ושמואל אמר בבא באמצע החדש עסקינן אבל בבא בתחלת החדש כולו למשכיר בסוף החודש כולו לשוכר מ"ט משום דתפיס. ורב נחמן אמר קרקע בחזקת בעליה קיימא ואע"ג דאתא בסוף החדש כולו למשכיר כיון שנולד הספק מתחלת החדש ואע"ג דאפיך מיפך ואמר מדינר זהב לחדש בשנים עשר זהובים לשנה כולו למשכיר וקי"ל כוותיה ושמעינן מינה דליתא להא דאמר רב איסתירא מאה מעי מאה מעי. מאה מעי איסתירא איסתירא אלא כשמואל דאמר הלך אחר פחות שבלשונות דמספקא לן אי תפסינן לשון ראשון או לשון אחרון הלכך הלך אחר פחות שבלשונות כדקי"ל דמספיקא לא מפקינן מיניה ממונא אבל אי תפס לא מפקינן מיניה ממונא דהוה ליה לאחר תפיסה נתבע וה"מ במטלטלי אבל במקרקעי קי"ל כרב נחמן דאמר קרקע בחזקת בעליה עומדת ודוקא במלתא דלא עבידא לאיגלויי כדאיתא בפירקא דלקמן דף קי ע"א:

סימן לאעריכה

בעו מיניה מרבי ינאי שוכר אומר נתתי ומשכיר אומר לא נטלתי על מי להביא ראיה אימת אי בתוך זמנו תנינא ואי לאחר זמנו תנינא דתנן כל ל' יום בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן אחר ל' בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן לא צריכא ביומא דמישלם זימניה אי עביד איניש דפרע ביומא דמישלם זימניה או לא. אמר להו רבי יוחנן תניתוה שכיר בזמנו נשבע ונוטל. שכיר הוא דרמו רבנן שבועה עליה דבעה"ב טרוד בפועליו אבל הכא שוכר מהימן ובשבועה:

סימן לבעריכה

אמר רבא האי מאן דאוגר ליה ביתא לחבריה לעשר שנין וכתב ליה שטרא וליכא זמן בשטר ושטר ביד השוכר ואמר ליה נקיטת הא חמש שנין מהימן. אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא אלא מעתה אוזפיה מאה זוזי בשטרא ואמר ליה פרעתי לך פלגא הכי נמי דמהימן אמר ליה הכי השתא התם שטרא לגוביינא קאי ואי איתא דפרעיה איבעי ליה למיכתב אגביה אי נמי מיכתב עליה תברא אבל הכא א"ל האי דכתבי לך שטרא כי היכי דלא תיחזק עלי פירוש עיקר השטר נכתב בשבילי שלא תאמר לקוחה היא בידי ואין השטר בידך אלא שלא אכפור לך חשבון השנים כמה היו ומ"מ עיקר השטר בשבילי נכתב שעל ידי כך יצא הקול שמשכנתא היא אצלך ולא תוכל לטעון חזקה:

סימן לגעריכה

אמר רב שואל אדם בטובו לעולם אם אמר אדם לחבירו השאילני כלי זה בטובו והשאילו שאול הוא לעולם אצלו כל זמן שהוא טוב ואפילו החזירו חוזר ונוטל כשיצטרך. אמר רב מרי ברה דבת שמואל והוא דקנו מיניה אבל אי לא קנו מיניה מכי אהדריה כלתה משיכת קנייה ראשונה אמר רב אשי ומיהדר ליה קתיה לכשיפחת ולא יהא ראוי למלאכה יחזיר לו שבריו ואינו יכול לתקנו שלא היה שאול אצלו אלא כל זמן שהיה בטובו וראוי למלאכה. ורב אלפס ז"ל כתב פירש גאון על ששאל כלי מחבירו להשתמש בו וא"ל בלשון הזה השאילני בטובתך כלי זה להשתמש בו ולא קבע זמן לחזרתו ישתמש בו ואינו חייב להחזירו לבעליו אלא משתמש בו עד שיכלה הברזל ומהדר קתיה והוא דקנו מיניה דאושליה סתם ולא קבע לו זמן. ולא מסתברא האי פירוש וכי בשביל שאמר ליה בטובתך יהא שאול לעולם דלישנא דבטובתך משמע עשה עמי טובה והשאילני כליך ובשביל מלה זו לא יצא מכלל סתם שאלה ועוד למה צריך קנייה יותר ממשיכת הכלי ואי משיכת הכלי אינה מועלת להיות שאול לעולם קנין מאי אהני:

סימן לדעריכה

אמר רבא האי מאן דאמר לחבריה אושלן מרא למירפק בה האי פרדיסא רפיק ביה ההוא פרדיסא. פרדיסא רפיק ביה כל פרדיסא דבעי. פרדיסי רפיק ביה ואזיל כל פרדיסי דאית ליה ומהדר ליה קתיה. ולא דמי להא דאמר בפרק המוכר את הבית דף סא: גבי ההוא דאמר ליה ארעתא דבי חייא מזבנינן לך דמיעוט ארעתא שתים ואמר נמי התם שילהי ההיא פירקא דיקלי יהיב ליה תרי דיקלי ותו לא דדוקא גבי מכר אין לומר שמכר כל קרקעותיו אלא הפחות שבמשמעות הלשון אבל כשמשאיל אינו מקפיד כל כך כי סופו לחזור לו. א"נ יד לוקח על התחתונה כי המוכר מוחזק בנכסים אבל הכא יד המשאיל על התחתונה כי השואל מוחזק ולא חשיב משאיל מוחזק כיון דסופו לחזור לו כדאמר לעיל קרקע בחזקת בעליה עומדת ואפי' בא בסוף החודש דהיינו דוקא קרקע שאין יכול להצניע ולשומטו מיד בעליו הלכך אזלינן בתר חזקת מרא קמא אבל במטלטלין אזלינן בתר מאן דתפיס:

סימן להעריכה

מתני' המשכיר בית לחבירו ונפל חייב להעמיד לו בית היה קטן לא יעשנו גדול גדול לא יעשנו קטן אחד לא יעשנו שנים שנים לא יעשנו אחד ולא יפחות מן החלונות ולא יוסיף עליהם אלא מדעת שניהם:

גמ' ה"ד אי דאמר ליה בית זה נפל אזדא ליה ואין חייב להעמיד לו בית אחר אלא יחזיר לו שכרו המגיע עד סוף זמנו ואם לא קבל השכר יתן לו שכר המגיע עד זמן נפילה ולא אמרינן אם יש בדמיו לשכור ישכור כדאמר לעיל דף עט. גבי חמור זה כדפירש טעמא לעיל פ"ו סימן בהגה"ה ואי דא"ל בית סתם אחד אמאי לא יעשנו שתים. כי אתא רבין אמר רל דא"ל בית כזה אני משכיר לך וכגון דקאי אגודא דנהרא מהו דתימא כזה דקאי אגודא דנהרא קמ"ל דקפיד אמדת אורכו ורחבו הלכך לא ישנה בו אלא מדעת שניהם:


הדרן עלך פרק השואל