קטגוריה:בראשית לד יח

"דִבְרֵיהֶם" - ברבים. סביר שרק אחד מהאחים דיבר, אולם משפת הגוף, כנראה, כל האחים הסכימו.

יעקב שמע הכל ולא הגיב או התנגד. סביר שיעקב התמים חשב שזה רעיון טוב. אין ספק שיעקב לא הבין שבניו עומדים לשחוט את שכם. יעקב הוכה בתדהמה לאחר שהוא שמע מה ששמעון ולוי עשו, והוא זכר לקלל אותם בסוף חייו (בראשית מח ה).

סביר ששכם וחמור הגיבו בחייוך ושמחה. לכל אחד מהם היתה סיבה לשמוח:

1. שכם חשב רק על עצמו ואהובתו. הוא יקבל את דינה, לא ישלם מוהר ומתנות, וכל שהוא צריך לעשות זה למצוא דרך להכריח את אנשי עירו למול (או למות).
2. חמור חשב שבני ישראל יתבוללו בקרבם, הוא ובנו ישלטו בשכם וברכושם של בני ישראל, כפי שהם הסבירו לאנשי שכם: "מִקְנֵהֶם וְקִנְיָנָם וְכָל בְּהֶמְתָּם הֲלוֹא לָנוּ הֵם" (ביאור:בראשית לד כג).

חמור ושכם ראו שיעקב הוא איש חלש שיהיה קל לשלוט עליו.

האחים ראו שהמלכודת הצליחה מאוד. שכם מוכן להרוג את עמו אם הם יסרבו למול, וחמור חושב שרכוש בני ישראל שייך לו. וכך במהופך יעשה.

האחים יכלו לדרוש שדינה תושב הביתה, ותספר מה קרה ומה היא רוצה.
לאחים לא היה חשוב לדעת האם דינה שמחה להיות אשתו של שכם.
לאחים היה חשוב ללמד את כל יושבי כנען שכך לא יעשה לבת ישראל, כדבריהם: "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ" (ביאור:בראשית לד לא).

האחים אמרו לשכם "כִּי חֶרְפָּה הִוא לָנוּ" (ביאור:בראשית לד יד), אולם לא דרשו שהוא יחזיר אותה לתקופה עד שהוא יעבור את המילה.
כך האחים כאילו כבר הסכימו לתת לו את דינה, והוא רשאי להמשיך להחזיק אותה בביתו, וזה שימח את שכם ואביו.

כיוון ששכם יעבור את ניתוח המילה, לפחות למספר ימים הוא לא יוכל להמשיך לענות אותה.