קטגוריה:אסתר ה ו

​ 

אסתר הלכה למלך (אסתר ה א): "בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי" לפני הערב, והזמינה את המלך לבוא מיד (אסתר ה ד): "יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן הַיּוֹם, אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ." המלך פקד (אסתר ה ה): "מַהֲרוּ אֶת הָמָן, לַעֲשׂוֹת אֶת דְּבַר אֶסְתֵּר; וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן, אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשְׂתָה אֶסְתֵּר." מכאן אנו למדים שאסתר לא רצתה להפריע למלך בארוחת הערב ובתוכניותיו ללילה. במידה ואסתר תרבה במתן יין למלך הוא יהיה שתוי וגם זה יפגע בתוכניותיו. לכן 'משתה היין', היה 'משתה טעימת יין' בלבד אשר אינו גורם לשכרות.

אסתר הזמינה את המלך (אסתר ה ד): "אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ". אסתר לא הזכירה יין, אולם המילה "משתה" מרמזת על שתיה, ושתיה לבטח תכלול יין. לכן סביר שהמלך ידע שמדובר בשתית יין, אבל הוא לא דאג שהוא ישתכר בנוכחות המלכה.

לשיכורים יש בעיות ללכת ללא עזרה ולראות את הסובב אותם, אולם המן יצא מהמשתה (אסתר ה ט): "בַּיּוֹם הַהוּא, שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב; וְכִרְאוֹת הָמָן אֶת מָרְדֳּכַי בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ, וְלֹא קָם וְלֹא זָע מִמֶּנּוּ וַיִּמָּלֵא הָמָן עַל מָרְדֳּכַי, חֵמָה". המן אפילו היה יכול לשלוט ברגשותיו (אסתר ה י): "וַיִּתְאַפַּק". ועוד המשיך המן לעבוד בלילה (אסתר ה יד): "וַיַּעַשׂ הָעֵץ". ניתן להסיק בוודאות שהמן לא היה שיכור ממשתה היין.

שיכורים לרוב ישנים חזק אבל (אסתר ו א): "בַּלַּיְלָה הַהוּא, נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ". שיכורים אינם יכולים להתרכז ולהקשיב אבל המלך אמר (אסתר ו א): "לְהָבִיא אֶת סֵפֶר הַזִּכְרֹנוֹת דִּבְרֵי הַיָּמִים, וַיִּהְיוּ נִקְרָאִים,". ובבוקר למלך לא היה כאב ראש של שיכורים, אלא שאל שאלות יפות (אסתר ו א): "מַה נַּעֲשָׂה יְקָר וּגְדוּלָּה לְמָרְדֳּכַי, עַל זֶה" והמשיך לשאול את המן (אסתר ו ו): "מַה-לַּעֲשׂוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ". ניתן להסיק בוודאות שהמלך לא היה שיכור ממשתה היין וארוחת הערב שלאחריה.

שיכורים מועדים אינם יכולים לעצור בעצמם מלשתות. עצם העובדה שהמלך לא השתכר במשתה היין מעידה שהוא לא היה שיכור מועד. דבר זה אינו מונע שהמלך נהג לשתות ואולי אפילו כמויות נאות, אבל המלך נשאר בשליטה ולא היה שיכור מועד.

כדי להגן על המלך אסתר רצתה להחליש את המן בשתיה קלה, אולם במידה והמלך יאבד את ריכוזו הוא לא ישמע ולא יבין את בקשתה להציל את עמה. קשה לצפות מה יעשה אדם שיכור, במיוחד שאסתר האשימה את המלך שהוא מכר את שלטנו לאדם (אסתר ז ו): "צַר וְאוֹיֵב". לכן אסתר לא רצתה שהמלך יהיה שיכור, אבל שהמן יהיה שמח.

1. מַה לָּךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה; וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת, וְיִנָּתֵן לָךְ (ביאור:אסתר ה ג)
2. מַה שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ; וּמַה-בַּקָּשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת, וְתֵעָשׂ (ביאור:אסתר ה ו)
3. מַה שְּׁאֵלָתֵךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, וְתִנָּתֵן לָךְ; וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת, וְתֵעָשׂ (ביאור:אסתר ז ב)

המלך חוזר שלוש פעמים על נוסח מאוד דומה אבל בשינוים קטנים. האחידות מראה שהמלך זוכר את דבריו, והוא עיקבי במחשבותיו. השוני מראה על נסיונו של המלך להבין את אסתר.

המלך מבין שלא קרה דבר לאסתר עצמה, לכן הוא לא שואל בשנית: "מה לך".
המלך מבין שלאסתר יש משאלה והוא מוכן לתת לה, אישית, עד חצי המלכות. אין אפשרות "לעשות" עד חצי המלכות, כלומר המלך מוכן לתת לה משהוא שיעלה לעשותו עד חצי המלכות. המלך השתמש בצורה זו כאשר הוא אישר להמן לקחת מאוצר המלך עד עשרת אלפים ככר כסף (ביאור:אסתר ג יא) כדי להוציא לפועל את הצעתו. המלך הגביל את מתנתו לדבר השווה כסף - הוא לא התחייב לדבר מעל יכלתו או לעשות דבר שאין מכבודו לעשותו, אפילו אם לא עולה דבר.