איכה א ו: "וַיֵּצֵא מן בת[מִבַּת] צִיּוֹן כָּל הֲדָרָהּ;   הָיוּ שָׂרֶיהָ כְּאַיָּלִים לֹא מָצְאוּ מִרְעֶה,   וַיֵּלְכוּ בְלֹא כֹחַ לִפְנֵי רוֹדֵף".

ו בעת החורבן יצא מבת-ציון (ירושלים) כל ההדר - הכבוד לזקני-ישראל;   שריה של ירושלים, שבעבר היו חופשיים עצמאיים וחזקים כמו איילים , עכשיו היו כאיילים רעבים אשר לא מצאו מרעה , והלכו חלשים בלא כוח לפני האויב הרודף אותם.

הפסוק מקונן על גדולי ישראל היוצאים לגלות.

• המילה הדר רומזת לזקני ישראל ( חכמי הסנהדרין ), שנאמר עליהם, (ויקרא יט לב): "וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן".   בעת החורבן יצא מבת ציון כל הדרה - אבד הכבוד לזקני ישראל, הם איבדו את מעמדם. וכן בפסוק המקביל ב (איכה ה יב): "שָׂרִים בְּיָדָם נִתְלוּ, פְּנֵי זְקֵנִים לֹא נֶהְדָּרוּ", שם נזכרו גם שרים, גם הדר וגם זקנים.

• אַיָּלִים הם בעלי-חיים חופשיים, החיים בטבע ויוצאים בעצמם למרעה. האיום העיקרי על קיומם הוא ציד.   שרי ישראל היו תמיד כמו איילים , חופשיים עצמאיים וחזקים;   אולם בעת החורבן הם לפתע איבדו את כוחם ונחלשו כאיילים אשר לא מצאו מרעה .

• וכמו איילים רעבים, שאין להם כוח לברוח ( רש"י ) והם נלכדים בקלות ע"י הצייד הרודף אחריהם, כך גם גדולי ישראל, הזקנים והשרים, הלכו חלשים בלא כוח לפני האויב הרודף אחריהם.

מה גרם לחולשתם של גדולי ישראל? מדוע אבד ההדר מהזקנים? מדוע אבד הכוח מהשרים?  חכמי המדרש הביאו כמה הסברים:

1. "מה איילים הללו, בשעת שרב הופכין פניהם אלו תחת אלו - כך היו גדולי ישראל רואין דבר עבירה והופכין פניהם ממנו" (ר' סימון בשם ר' שמעון בר אבא ור' שמעון בן לקיש בשם ר' יהושע, איכה רבה א לג ) .  כשהאיילים יוצאים למרעה בשעת שרב, כשהמרעה מועט, כל אחד מהם מסתכל למטה כדי למצוא אוכל לעצמו ואינו מסתכל סביב.   כך נהגו גדולי ישראל באותו דור: כל אחד מהם היה שקוע בחכמה שלו ובצדיקוּת שלו ולא הסתכל במה שקורה מסביבו.  גם כשבני-ישראל עברו עבירות ברמת חומרה הולכת וגדלה, הם לא הוכיחו אותם, הם העדיפו להתעלם מהם ו"לטמון את הראש בחול".   לכן "אמר להם הקב"ה: תבוא שעה ואני עושה לכם כן" (שם) : אתם שקועים ב"מִרְעֶה" הרוחני שלכם ומתעלמים מהעבירות שנעשות סביבכם - בסופו של דבר העבירות יחריבו את הארץ, לא יישאר לכם מרעה ואתם תצאו מהבּוּעָה בעל כורחכם.

2. "היה אדם אומר לחבירו בירושלם 'הקריני דף אחד' ואומר לו 'אין בי כח!', 'השניני פרק אחד' אומר לו 'אין בי כח!'" (ר' הונא ור' אחא ור' סימון בשם ר' שמעון בן לקיש, ורבנן בשם ר' חנינא, איכה רבה א לג ) .   היו בירושלים אנשים שרצו להתקרב ולחזור לתורה, וביקשו מהזקנים שיקרבו אותם, אבל הם התעצלו ואמרו "אין בי כוח!". הם העדיפו לקדם את עצמם מלקרב את הזולת.   לכן "אמר להם הקב"ה: תבא לכם שעה ואני עושה לכם כך - וילכו בלא כוח לפני רודף" (שם) : בסוף באמת לא יהיה לכם כוח.

עוד על חובת התוכחה, מתוך: [1]

"הנביא יחזקאל מתלבט הרבה בשאלת האחריות של מנהיגי העם למעשי ההמון. נבואות הצופה של פרק ג' הן דוגמה לבעיה שהנביא מתלבט בה: האם יש ערך לדברי הנביא אם הוא יודע כי לא ישמעו לדבריו? ובפרק ג התשובה היא "ואתה כי הזהרת רשע ולא שב מרשעו ומדרכו הרשעה, הוא בעונו ימות, ואתה את נפשך הצלת" [ג יט]. כאילו כל תפקידו של הנביא להציל את נפשו. והדבר חוזר בהמשך הפרק: "ובדברי אותך אפתח את פיך, ואמרת אליהם כה אמר ה' אלקים. השומע ישמע והחדל יחדל כי בית מרי המה" [ג כז].

העניין הוא, כמובן, עמוק הרבה יותר. לא את נפשו צריך הנביא להציל, אלא את נפש העם. כאשר הנביא אומר את דבר ה' לעם, והעם מסרב לשמוע, ונענש, בכל זאת קידם הנביא את העם לדרגה גבוהה מזו שהיה בה קודם: הפך אותו מעדר נסחף, לעם המחליט החלטות. החוטא מתוך בחירה והחלטה עדיף על זה שאינו מחליט ואינו חושב, ואינו אדם. והדבר מובן: זה שחוטא מתוך מחשבה, יכול לחשוב גם אחרת. זה שחוטא מתוך היגררות - אינו חושב ואינו משנה את מחשבתו."

-- Erel Segal-Halevi, 2018-07-22 22:36:10

וַיֵּלְכוּ בְלֹא כֹחַ לִפְנֵי רוֹדֵף --- לאמור לא יכלו להתגבר על יצר הרע על תאוותם שרדפה אותם ואכלה אותם

-- DAIAN SHEM, 2018-07-22 23:36:59