רש"י על איכה א
רש"י על איכה · א · >>
פסוק א
בדד – גלמוד מיושביה. רבתי עם – יו"ד יתירה, כמו "רבת עם", שהיתה עמה רב. יש מדרשי אגדה הרבה, ואני באתי לפרש לשון המקרא כמשמעו.
היתה כאלמנה – ולא אלמנה ממש, אלא כאשה שהלך בעלה למדינת הים, ודעתו לחזור אצלה.פסוק ב
בלילה – שהמקדש נשרף בלילה, דאמר מר: "לעת ערב הציתו בו את האור".
- דבר אחר: בלילה – לילה של בכיית מרגלים בתשעה באב גרמה להם.
- דבר אחר: בלילה – שכל הבוכה בלילה, השומע קולו בוכה עמו.
ודמעתה על לחיה – מתוך שהיא בוכה תמיד.
כל רעיה – אוהביה.פסוק ג
היא ישבה בגוים – ובמקום שגלתה וישבה שם – לא מצאה מנוח.
בין המצרים – שיש גובה מכאן ומכאן, ואין מקום לנוס. המצרים – גבולים של שדה או כרם. ומדרש אגדה: בין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב.פסוק ד
פסוק ה
פסוק ו
פסוק ז
פסוק ח
ערותה – קלונה.
נאנחה – לשון נפעלה, שושפיר"ר בלע"ז. "שמעו כי נאנחה אני" (פסוק כא) הוא שם דבר, שושפוריד"א.פסוק ט
פסוק י
על כל מחמדיה – ספרי תורות, שנאמר בהם (תהלים יט יא): "הנחמדים מזהב". הכל נפנו לבוז כסף וזהב, והם נפנים אל ספרי תורות כדי לשרפם, לפי שכתוב בהם (דברים כג ד): "לא יבא עמוני" וגו'.
אשר צוית לא יבאו בקהל לך – אלו עמון ומואב.פסוק יב
אשר עולל לי – אשר נעשה לי.
אשר הוגה ה' – אותי ביום חרון אפו, גם זה לשון "יגון".פסוק יג
פסוק יד
פסוק טו
קרא עלי מועד – יעידת גייסות לבא עלי. ורבותינו דרשו מה שדרשו: תמוז דההוא שתא – מלויי מליוה, של שנה שנייה לצאתם ממצרים. לכך אירע חזרתן של מרגלים ליל תשעה באב, שעליה הוקבעה בכייתן לדורות.
גת דרך – לשון הריגה, כמו (ישעיה סג ג): "פורה דרכתי לבדי", כדורך ענבים להוציא יינם. כך רמס הנשים להוציא דמם.פסוק טז
פסוק יז
דבר אחר: פרשה ציון – לשון "שבירה" כמו (איכה ד ד): "ופורש אין להם", ולא יפרסו להם על אבל, לנחמו על מתו. כך חברו מנחם. ובלשון משנה פריסה קיימת, ומשמעו: כאדם המצטער, שחובק את ידיו ומשברם. תוספת מצאתי.
צוה ה' ליעקב סביביו צריו – צוה על יעקב שיהיו צריו סביביו. אף כשגלו לבבל ולאשור – הגלה סנחריב את אויביהם עמון ומואב, והושיבם אצליהם, והם מקנתרים אותם, כמו שאמרו במסכת קדושין (עב.): הומניא איכא בבבל כולה דעמונאי.
לנדה – לריחוק לבוז.פסוק יט
המה רמוני – כגון בני ישמעאל, שהיו יוצאים לקראת הגולים כשהיו השבאים מוליכים אותם דרך עליהם, ומראים את עצמם כאילו מרחמים עליהם, והיו מוציאים להם מיני מלוחים נודות נפוחים. כסבורים שהוא יין, ואוכלים וצמאים ורוצים לשתות. וכשמתיר הנוד בשיניו – היתה הרוח נכנסת במעיו, והוא מת. והוא שאמר הכתוב (ישעיה כא יג-יד): "ביער בערב תלינו" וגו', "לקראת צמא התיו מים, יושבי ארץ תימא, בלחמו קדמו נודד".
וישיבו את נפשם – כדי שישיבו את נפשם.פסוק כ
פסוק כא
פסוק כב
ועולל למו – ופעול למו, כמו: "גם במעלליו יתנכר" (משלי כ יא), "וכפרי מעלליו" (ירמיה לב יט).
רש"י על איכה · א · >>