נדרים מז ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
או דילמא משום דחילופין כגידולין דמי לא שנא הוא ולא שנא חברו אמר רב אחא בר מניומי ת"ש האומר לאשתו קונם שאני נהנה ליך לווה ובעלי חובין באין ונפרעין מ"ט בעלי חובין נפרעין לאו משום דחילופין לאו כגידולין דמי אמר רבא דילמא לכתחילה הוא דלא ואי עבד עבד אלא ת"ש המקדש בערלה אינה מקודשת מכרן וקידש בדמיהן הרי זו מקודשת הכא נמי לכתחילה הוא דלא ואי עבד עבד:
מתני' הריני עליך חרם המודר אסור הרי את עלי חרם הנודר אסור הריני עליך ואת עלי שניהם אסורין ושניהם מותרין בדבר של עולי בבל
רש"י (ריב"ן)
עריכהאו דילמא - הכי קאמר דודאי אסור בחלופייהן דומיא דגידולין נינהו וכי היכי דאסור בגידולין הכי נמי אשור בחליפין:
קונם שאגי נהנה לך לווה ובעלי חובין באין ונפרעין - מבעלה דרצון הבעל הוא שילוו לה והא הכא דלוותה מאחרים דחילופי ממונו של בעל הוי ולא מיתסר אלמא דאין אדם אוסר דבר שלב"ל על חבירו דהא נפרעין מבעלה:
לאו כגידולין דמי - ובגידולין אסור אבל בחליפין מותר: אמר רבא לעולם אימא לך דחליפין כגידולין דמו ומיתסרי ואהכי לכתחילה לא תלוה ותאכל אבל בדיעבד שפיר דמי והא דאמרינן בהך פירקא דלעיל (דף מג.) המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל נותן לזה ובא הלה ונוטל מזה לא דמיא להא דהאי לא רמי עליה דהאי למיפרנסיה והאי דקיהיב להאי אימור לא משום מודר קא יהיב ליה אלא מתנה בעלמא הוא דקא יהיב להאיך אבל האי בעל דלמפרנסה קאי אימא דליתסר ליה לפרוע לבעל חוב לכתחילה הוא דלא:
תא שמע - דמותר אפי' לכתחילה:
המקדש בערלה - שהוא איסור הנאה אינה מקודשת:
מברן וקידש בדמיהן מקודשת - אלמא דחליפין לאו כגידולין דמו דגידולין אסור ובחליפין משתרי:
ה"נ - מיירי דלכתחילה לא ימכור ואם קידש בדמיהם מאי דעבד עבד:
מתני' הריני עליך חרם - נכסי יהיו עליך חרם:
המודר אסור - אבל המדיר מותר:
ר"ן
עריכהלווה. כלומר האשה ובעלי חוב באין ונפרעין. דנהי דמתסרי עלה נכסי בעלה מיהו אכתי שיעבודה אנכסיה קאי הילכך בעלי חוב באין ונפרעין דאפילו לחנן דאמר דהמפרנס אשתו של חבירו הניח מעותיו על קרן הצבי ה"מ במעלה לה מזונותיה אבל כשהיא לווה חייבת היא במה שלוותה ובעלי חוב נפרעין מן הבעל דמוציאין מזה ונותנין לזה מדר' נתן ובזה יצאתי ידי חובתי מכל מה שהאריך הרשב"א בזה:
מאי טעמא בעלי חובין באין ונפרעין לאו משום דחלופיהן לאו כגדוליהן דמו. דקס"ד דכיון דבשעה שהיא לווה משעבדת נכסי הבעל הרי היא כמחלפת נכסי הבעל בנכסי אחרים כיון דלבסוף בע"ח באין ונפרעין נהי דקא אמרינן מ"ט בע"ח באין ונפרעין לאו היא גופה קשיא לן דלדידהו ליכא איסורא כלל אלא הכי קאמר כיון דלבסוף בעלי חוב באין ונפרעין היכי שרית לה ללוות כך פירשו רבותי ולי נראה דה"ק אם איתא דחלופיהן כגדוליהן דמו היאך בעלי חובין באין ונפרעין דנהי דמדינא מוציאין מזה ונותנים לזה מדרבי נתן הכא אנן סהדי דאדעתא דידה נחית ולאו אדעתא דבעל כי היכי דלא לעביד היא איסורא על ידייהו ונראה לי דלהכי פשיט לה מהך ברייתא ולא פשיט מסיפא דמתני' דהאומר לבנו קונם שאתה נהנה לי וכו' דתנן בסיפא לווה ובעלי חוב באין ונפרעין משום דאיהו לא הוי כמחליף דהא מצי קני נכסי אבל אשה שאין לה קנין בלא בעלה סליק אדעתין דהויא כמחלפת נכסי הבעל ממש ומשני ודילמא לכתחלה הוא דלא ואי עבד עבד כלומר כשהוא בא להחליף איסור בהיתר לכתחלה בידים אסור והחליפין אסורין אבל זו בשעה שלוותה אע"פ שהבעל מתחייב אין כאן חליפי איסור ממש הילכך יכולה היא ללוות ולאכול ואע"פ שאח"כ נפרעין מן הבעל דיעבד הוא שנעשו חליפין למה שאכלה:
ת"ש המקדש בערלה אינה מקודשת מכרן וקידש בדמיהן הרי זו מקודשת. דקס"ד דכיון שאסור ליהנות מן החליפין אפילו עבר ונהנה שהחליפן באחר דליהוי חליפי חליפין אסורין ומשום הכי קשיא ליה בשעבר וקידש בדמיהן למה היא מקודשת גמורה ואינה צריכה לקדש פעם אחרת דאי אסירי חליפין מדרבנן הוה לן לאצרוכה קדושי אחריני ואמרינן הכא נמי לכתחלה הוא דלא ואי עבד עבד כלומר לכתחלה הוא שאסור ליהנות מן החליפין אבל אם עבר ונהנה נהנה דחליפין מותרין:
ולענין הלכה לגבי נודר עצמו דאמר אלו אפילו החליפן אחר נודר אסור בהן והיינו מתני' אבל כשהדירו אחר וכן נמי בנודר עצמו דלא אמר אלו מסתברא דלקולא נקיטי' דכיון דבכי האי גוונא גבי אסורי הנאה דעלמא ליכא למימר דחלופיהן כגדוליהן דמי אלא מדרבנן בעלמא וכדפרישית לעיל הוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא ואפילו עבר והחליפן חליפין מותרין אבל הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל כתב בפ' חמישי מהלכות נדרים (הלכה ט"ז) הרי גדוליהן וחלופיהן ספק לפיכך חברו אסור בגידולי פירות אלו וחלופיהן והרמב"ן ז"ל מסתם לה סתומי לקמן בפרק הנודר מן הירק:
מתני' הריני עליך חרם. שתהא הנאתו עליו כחרם של בדק הבית ובגליל מיירי דסתם חרמים לבדק הבית (לעיל דף יח:):
הרי את עלי. שיהא הנאת חברו עליו כחרם:
מותרין בדבר של עולי בבל. שהפקירום עולי בבל לכל ישראל.
תוספות
עריכהתא שמע האומר לאשתו קונם שאני נהנה לך ותלה הדבר בתשמיש שאמר הנאת תשמישך עלי אם תיהנה משלי דאל"כ כיון דמשועבד לה לא מצי מדיר לה אי נמי דאדרה כשהיא ארוסה (או) ונישאת:
לוה ובעלי חובין נפרעין. כדאמר לותה ואכלה ועמדה ומיאנה אין לה מזונות הא לא מיאנה יש לה מזונות ואפילו לרבנן דחנן דאמרי הניח מעותיו על קרן הצבי ה"מ במפרנס אשת חבירו סתם אבל הלוה לה בתורת הלואה נפרע מן הבעל וא"ת ולרבנן דחנן היאך פורע חובה הרי אסור לפרוע למי שמודר הנאה ממנו וי"ל דהיינו בפורע חוב חבירו שהוא יכול לתובעו ולומר פרע לי מה שפרעתי בשבילך והוי כאילו הלוהו ממש אבל באשתו אינו חייב לפרוע לו כלל מה שפרע בשבילה: מאי טעמא בעלי חובות חוזרין ונפרעין לאו דחילופין לאו כגדולין דמו. ושרו ליהנות למודר דאי אסורין א"כ מעות שמוסרין לה המלוים הוו חליפי מעות הבעל ומההוא דתנן (לעיל דף מג.) המודר הנאה מחבירו הולך אצל חנוני הרגיל אצלו וכו' לא מצי למיפשט בעיין דסתם חנוני לית ליה למיתבע מידי מן המדיר הילכך מתנת חנם הוא דיהיב לחנוני ואם ירצה חנוני עדיין יוכל לתבוע מודר אבל הכא דבעלי חובות יש לו על הבעל שהבעל חייב במזונות אשתו א"כ מה שהם מלוים לה הוי ממש חליפי מעות הבעל:
דילמא לכתחילה הוא דלא הא דיעבד עבד. כלומר לותה דוקא בדיעבד קאמר דאז בעלי חובין נפרעין אבל לכתחילה לא תלוה וכשלותה הרי זה דיעבד שאין זה חליפי איסור ממה שעדיין האיסור לא בא אבל מעיקרא סלקא דעתך דשרו רבנן ללוות בתחילה ולגרום דברים שיבא לידי איסור לכן פשיט מיניה דחליפי (טומאה) מותרין: ת"ש המקדש [בערלה] (בדמי ערלה פי' בדמים של ערלה) או כלאי הכרם אינה מקודשת משום דאיסורי הנאה אינון ולא הוי ממון. מכרם וקדש בדמיהן בערלה וכלאי הכרם מקודשת דאינן תופסין דמיהן אלמא שרי לאיתהנויי בחליפין דאי אסור ליהנות היה לנו לומר דאסור לשהות עמה באותם קידושין:
ה"נ הא לכתחילה הא דיעבד. כלומר אכתי איבעיא ליה אי מותר לכתחילה הוא או דוקא דיעבד אבל לכתחילה לא ואע"ג דעל ידי הקידושין הוא נהנה ממנה לכתחילה דוקא בקידושין שלא תקנו חכמים להפקיע הקידושין דכיון שהיא אשתו הוא חייב ליהנות ממנה אבל משאר הנאות אם אסור למוכרם אם לקח מן המעות כלי אסור ליהנות ממנו דאסור בחלופיהן קרינן ביה. מפירו"ש רבינ"ו שמעו"ן מקוצ"י:
הריני עליך חרם המודר אסור. דהכי קאמר הרי ממוני אסור עליך. הרי אתה עלי חרם הכי קאמר הרי ממונך עלי כחרם. וחרם הוי הקדש דסתם חרם לבדק הבית: ומותרים בדברים של עולי בבל כגון בור שבאמצע הדרך שעשאוהו עולי גולה. לפי שהפקירוהו לכל ישראל ולא נתנוהו להם להיות שותפין (כך) [בו] לענין שיוכל האחד לאסור חלק חבירו:
בדברים של אותה העיר. שהם דרים בה שהן (מפני) שותפין וזה אסור מפני חלקו של זה:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/נדרים/פרק ה (עריכה)
יב א מיי' פ"ה מהל' אישות הל' א ב, סמג עשין מח, טוש"ע אה"ע סי' כח סעיף כא כב:
יג ב מיי' פ"ה מהלכות נדרים ה"א, סמג לאוין רמב, טוש"ע י"ד סימן רכד סעיף א:
ראשונים נוספים
או דילמא חליפי מיתסרי מידי דהוה אגידולים. אף על גב דליתנהו בעולם וגידולים פשיטא כיון דיוצא מגוף האיסור אין חילוק בינו לבין חבירו:
לוה ובעלי חובין באין ונפרעין. אפילו לחנן דאמר הניח מעותיו על קרן הצבי הני מילי במפרנס מעצמו אבל לותה חייב הבעל לשלם כדאמרינן בכתובות (דף קז:) גבי ממאנת דאין לה מזונות כגון לותה ואכלה ועמדה ומיאנה משמע הא אם לא מיאנה חייב הבעל לשלם מה שלותה ואין זה כמו פורע חובו דאסרינן אליבא דרבנן דמיירי הכא דבשעה שלותה אמרה שלא יפרעו אלא מבעלה:
לאו משום דחליפין לאו כגידולין דמו. דאיחלפו אותן מעות שקבל מן הבעלים שאסורין עליה וכיון שחייב הבעל לפרוע למלוה הרי נעשו כבר המעות שנותן לאשה חליפי קונם ומהא דתנן לעיל בפרק אין בין המודר (דף מג.) שמותר המדיר לפרוע לחנוני ולפועלים אינו יכול להביא ראיה דשאני התם דאין המדיר חייב לפרוע להם הילכך מה שהם נותנים לו למודר לא הוי חליפי קונם דמתנה בעלמא יהבי למודר ומה שהמדיר נותן להם אינו אלא מתנה בעלמא דאי בעי לא יהיב ליה מידי:
דילמא לכתחילה הוא דלא הא דיעבד עבד. הא דמיבעיא ליה אי חליפין אסורים היינו אם לכתחילה אסור להחליפן וליהנות מן הדמים אבל אם החליפן בדיעבד הדמים מותרים והכא בדיעבד קאמר אם לותה בעלי החובין באין ונפרעין ונראה לפרש דאפילו לכתחילה לוה כדמשמע לישנא דברייתא דקתני לוה ולא קתני לותה וחשיב ליה בדיעבד כיון שהמלוה נותן לה המעות קודם שקבל תמורתו מן הבעל דאיסורא דרבנן בעלמא הוא ולא אסרו אלא היכא שהוא מחליפן ממש:
אם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת. אלמא חלופי אסורי שרו דאי אסירי הא לא יהיבי לה מידי ומשני הכא נמי כיון דמכרן בדיעבד שרו דמיה:
מתני' הריני עליך חרם המודר אסור. אבל לא הנודר אע"ג דלא אמר ואנא עליך לא:
שניהם אסורים. הא לא אצטריך אלא אגב דבעי למתני שניהם מותרים בדבר של עולי בבל לאשמועינן דהפקר הוי ולא דשותפין:
האומר לאשתו קונם שאני נהנה לך וכו': פירוש לאו מה שאני נהנה ממך קאמר, אלא הנאתי לך קאמר, והלכך אף היא אסורה ליזון משלו, ובמקצת פירושים מצאתי קונם שאני מהנה לך, וכן מצאתי במקצת ספרים. ואם תאמר והא משתעבד לה והיכי מצי מדיר לה, איכא למימר דאדרה כשהיא ארוסה קודם שהגיע זמנה לינשא, ואחר כך הגיע זמן ולא נשאת, וכדאוקימנא בריש פרק המדיר [כתובות ע, ב] ההיא דיעמוד פרנס.
לוה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו: וקא סלקא דעתא דמותרת ללוות לכתחלה קאמר, ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו לפי שהוא חייב לפרוע מזונותיה. ואם תאמר לרבנן דחנן דאמרי ישבע כמה הוציא ויטול האיך הוא פורע את חובה, והלא הוא לדברי רבנן כאילו נותן מידו לידה וכמו שאסור גם כן לדבריהם המודר הנאה מחברו לפרוע את חובו, כדאיתא לעיל בריש פרק אין בין המודר [לג, א] ובפרק בתרא דכתובות [קא, א], דהוה ליה כאילו מלוה מידו ליד המודר, ואי אמרת דאתיא כחנן אכתי לא ניחא, דלדידיה נמי פשיטיא דמותר לפרוע את חובה ואין כאן משום חליפין אלא הראי זה כפורע לה את חובה, תנן בפרק אין בין המודר דשרי המדיר ומודר דעלמא, ותירצו בתוספות דלא נחלקו חנן ורבנן אלא במפרנס סתם, אבל המלוה בתורת הלואה יפרע מן הבעלים לכולי עלמא, והלכך משכחת לה שהוא חייב לפרוע אפילו לחנן, ומיהו באין נפרעין ממני לכולי עלמא, ולא דמי לפורע חובו דאסור לרבנן, דהתם הוא לפי שהלה הזה שהוא המדור חייב לשלם לפורע זהו שהוא המדיר, והלכך בשעת הפרעון שפרע המדיר לבעל חוב של מודר הוה ליה כאילו מלוה למודר מיד ליד, אי נמי כאילו אמר ליה מודר למדיר הלויני ופרע לי חובי לפלוני, אבל כאטן שעמד ולותה ואכלה האשה אינה חייבת כלל, אלא הבעל שהוא חייב לפרוע ועליו הוא מוטיל, ונמצא שהוא מתחייב ממילא על ידי מלותה של זו.
ולדידי לא ניחא לי כלל, חדא דהא ודאי לא משמע הכין לכאורה שאם עמדה היא ולותה ואכלה שלא תהא היא חייבת למלוה, אלא שיתבע המלוה לבעל, שהרי הוא בפירוש הלוה לה ולא לבעל, ורש"י ז"ל פירש כן בשלהי כתובות [קז, ב ד"ה מתניתן], בשמעתין דפוסקין מזונות (לאשה אשה) [לאשת איש _ לפי השי"מ והגמרא שם] שעמדה ולותה ואכלה, שהיא תובעת מן הבעל והמלוה תובע ממנה, ועוד קשיא לי אם כן אמאי שביק מתניתין דפרק המדיר וקא דייק מברייתא, דתנן בפרק המדיר [שם ע, ב] המדיר את אשתו עד שלשים יום יעמיד פרנס, ואמרינן עלה בגמרא ופרנס לאו שליחותיה קא עביד, ואוקימנא באומר כל הזן אינו מפסיד, והתם ודאי פרנס בתורת הלואה יהיב לה, דלאו בשופטני עסקינן דליתן לה במתנה על סמך שיחזור הבעל ויתן לו כנגד מה שנתן הוא לאשתו, שאילו נותן סתם הרי הוא כנותן במתנה, לפי מה שכתבנו אליבא דחנן והניח מעותיו על קרן הצבי, ולא כאותה ששנינו לעיל המודר הנאה מחברו ואין לו מה יאכל, הולך אצל חנוני הרגיל אצלו ואומר לו פלוני מודר ממני הנאה ואין לו מה יאכל ואיני יודע מה אעשה לו, הרי זה נותן לו, כלומר בתורת הלואה ולא בתורת מתנה, ובא ונוטל מזה, וכדמייתי לה נמי התם בפרק המדיר עלה דההיא, ואם איתא לידוק מהתם, ואיהי עדיפא דשרינן ליה אפילו למימר נמי כל הזן אינו מפסיד, ועוד דההיא לא הוי מצי לדחוייה דלמא בדיעבד כדדחי הא ברייתא דלוה.
אלא נראה לי דפלוגתא דתנן ובני כהנים גדולים במפרנס בפירוש בתורת פרעון, שאומר לה הריני פורע ליך מזונות שחייב ליך בעליך, ודומיא דפורע חובו של חברו, דעלה קא מייתי לה לעיל בריש פרק אין בין המודר וכן בפרק שני דייני גזירות דכתובות, וכיון דבתורת פרעון נתנן לה ובלא מצות הבעל, קסבר חנן דאינו אלא כמבריח ארי מנכסיו, ורבנן סברי דאינו אלא כמלוה, אבל אם עמדה היא ולותה הרי זה לא הלוה כלום את הבעל אלא (לא) [להו] הלוה בפירוש, והיא חייבת לשלם לבעל חוב והבעל חייב לשלם לה, והיינו אידך דפרק המדיר דיעמוד פרנס ושרינן ליה אפילו למימר כל הזן אינו מפסיד, מפני שהוא אינו מתחייב למפרנס בכך.
ואם תאמר אם כן כל שכן שיהא אסור לומר כל הזן אינו מפסיד, יכול ליפרע מן הבעל אלא מחמת חיוב שנתחייב לה הבעל, אם כן הוה ליה כאילו פורע לה מזונותיה ונותן לבעל חוב מחמתיה, ונמצא מהנה. לא היא, דמכל מקום כיון דבשעת אכילה לא מיחייב בעל לשלומי למפרנס מדינא, אם כן בשעת אכילה ליכא חליפי איסור, דהא לא מיתוסף עליה חיובא בהכי, ובשעת פרעון נמי לא חשבינן לה מהנה, דמאי הנאה אית ליה בהכין דמסלק מיניה שעבודא דמפרנס, הא לאו מהנה חשבינן ליה בהכין, דהא אפילו בעלמא לא חשבינן ליה מהנה, כדתנן פירט לו את חובו וכל שכן הכא דלאו מדיליה ממש יהיב ליה דאינו אלא כמבריח ארי מנכסיו.
ואם תאמר אם כן מתניתין דהמדיר כאבא חנן ולאו כרבנן, ואם איתא הוי ליה למידק התם עלה דההיא מתניתין מני אבא חנן כדדייק אמתניתין דפורע לו את חובו. ויש לומר דהתם אדרבה כיון דההיא על כרחך ליכא לאוקמה אלא כחנן, לא איכפת ליה עלה מידי דפשיטא דחנן היא, אבל הכא משום דרבה חדית בה ואמר דאיכא לאוקמה אפילו כרבנן, משום הכי דייק עלה הא מני חנן היא, כי היכי דלישקול וליטרי בה ולימא מאי דחדית בה רבה ואמר דאפילו רבנן היא, וכשעמד אחר ופרנס את אשתו סתם אין זה כנותן מתנה, אלא כיורד לתוך שדה של חברו ונטעה שחוזר ומשתלם מן הבעלים, והלכך גם זה כשפרנסה בתורת הלואה, והיא גם היא כשנתפרנסה על ידו מתורת הלואה נתפרנסה ולא מתורת מתנה, והלכך לכולי עלמא לא אבד את מעותיו, ומיהו כיון שלא הלוה את האשה בפירוש והיא לא נשתעבדה לו בפירוש, אינו יכול לחזור עליה, אלא על הבעל, כאילו לותה היא בתנאי שיהא הבעל חייב לו ושלא יגבה ממנה, והיינו ברייתא דהאומר לאשתו שאני נהנה לך דשמעתין ומינה ודאי איכא למידק דחילופין לאו כגדולין דמי, משום דשרינן לה ללוות כלומר להתפרנס מהם ולחייב נכסי הבעל באכילתה, דעם אכילתה יתחייב הבעל לשלם, ונמצא כאילו החליפה נכסי הבעל בפירות אלו שהיא אוכלת.
[ומיהו איכא למידק _ לפי השי"מ] מאי קאמר מאי טעמא בעלי חובין באין ונפרעין ממנו הלכך נקט ליה הכין לברורי טעמא דאיסורא מאי נינהו, ובמאי תליא מלתא, ודכותה איכא בתלמודא וחדא מינייהו בפרק איזהו נשך, [בבא מציעא סה, ב] פעמים שהלוקח מותר ומוכר אסור, כגון דאמר ליה ארעא קניא לך מעכשיו, זוזי להוי הלואה גבך, ובודאי לאו דוקא נקט שצריך לומר לו זוזי ליהוי הלואה גבך, דאפילו במוכר סתם במעכשיו, ארעא ודאי קניא ליה מעכשיו ולוקח מותר לאכול פירות, וזוזי ממילא הוו הלואה גביה, אלא משום דטעמא דהתירא המוכר מעכשיו, היינו משום דזוזי הוי הלואה גביה, וזביני לאו מיתלא תלו עד דמייתי זוזי, משום הכי תנא טעמא במלתא דעליה סמכינן בהדי עיקרא דמלתא. כן נראה לי.
ומכל מקום בין למה שפירשתי בין למה שפירשו בתוספות, קשיא לי דהיכי תיסק אדעתין דלוה לכתחלה, והלא איסורי הנאה לכולי עלמא אסור להחליפם, וכמו שכתבנו למעלה, וכדדייקא ההיא לא תאכל לא תאכלו דבפרק כל שעה [פסחים כא, ב], ויש לי לומר דהיינו הא דקאמר ליה רבא דלמא לכתחלה הוא דלא, ואף על גב דקאמר ליה בלשון דלמא, פעמים שמזכיר התלמוד ענין מוכרח בלשון דלמא, ויש לנו כיוצא בו לקמן בפרק אלו נדרים בשמעתין דנדרה משתי ככרות באחת מתענה ובאחת אינה מתענה ודלמא מיין הוא דמפר מזו. ומחרצן דאין מתענה לא הפר, והאי דלמא ודאי קאמר, אי נמי יש לומר דהכא כיון דאינה מוחלפת ממש, אלא שנכסי הבעל משתעבדין ממילא, אין זה כמו שמחלפת לכתחלה אלא שבעלי חוב אלו שלה באין ונפרעין מן הבעל, הרי אנו חושבין אותה כנהנית מחליפי האיסור.
אמר רבא ודלמא לכתחלה הוא דלא ואי עביד עביד: ולאו ללוות לכתחלה קאמרינן, כלומר שהשיאוה חכמים עצה ללוות, דלא תקנתא קתני אלא דינא קתני, ולומר שאם לותה ואכלה אין הבעל אסור לפרוע לבעלי חוב, דמאי דעבדה עבדה, ובפרעון החוב ליכא איסורא.
מכרן וקדש בדמיהן מקודשת: כיון שהוא מותר ליהנות ממנה באותן קדושין, אלמא חליפין לאו כגדולין, דאם איתא הוה ליה למיסרא עליה עד שיקדשנה פעם אחרת, כדי שלא יהנה לכתחלה מחליפי האיסור. ודחינן הכי נמי לכתחלה הוא דלא, דהא לא שרינן ליה לכתחלה לקדשה באותן דמים, אלא שאם קדשה מקודשת, והיא עצמה חליפי חליפין היא ולא חליפי האיסור, כדי שנאמר שיהא אסור בה.
ואפשר היה לי לומר, דלאו דוקא בשעבר וקדש, אלא אפילו עבר וקנה באותן דמים כלי אחד לא נאסור אותו בהנאת הכלי, שלא אסרו חליפי חליפין, אבל בתוספות ראיתי בשם רבינו שמשון ז"ל דדוקא במקדש שלא רצו לאוסרה עליו בדיעבד, אבל בקונה מהם כלי אסור בהנאתו, וזהו מן התימה, דאילו בעבודה זרה [נה, ב] לא אסרו חליפי חליפין אלא משום דכתיב [דברים ז' פסוק כ"ח] והיית חרם כמוהו, כשאתה מהוות ממנו הרי הוא כמוהו, ואולי נאמר שהכלי אסור והמעות מותרים כשביעית, ואי נמי כיון שאיסור זה אינו אלא גזרה מדבריהם החמירו עליו כאיסורי עבודה זרה, אלא שאינו מתקבל שאנו צ ריכין לחזור אחר החליפין בעצמן, אם גזרו עליהם אם לאו ולא איפשיטא, ועוד נגלגל עליו אפילו חליפי חליפין, ועוד דאם איתא לא הוה ליה למידחי הכא בהאי לישנא, ולמימר הכא נמי לכתחלה הוא דלא ואי עביד עביד, כיון דבעלמא בכי האי אסור, אלא הכי הוה ליה למימר שאני הכא דלגבי אשה לא החמירו בדיעבד או כיצא בזה, ומיהו לענין פסק הלכה משמע, דכיון דלא איפשיטא, אפילו עבר והחליף החליפין עצמן מותרין, דהא בעיא היא בשל דבריהם, דאילו מדאורייתא מישרא שרו, דאין לך תופס את דמיו אלא עבודה זרה ושביעית, כדאיתא בעבודה זרה [שם] ובקדושין פרק האיש מקדש [נח, א], ולא גמרינן מינייהו כדאיתא התם, דהוה ליה שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין, והלכך לקולא אזלינן. הא מתניתין דהמקדש בערלה ומכרן וקדש בדמיהן, כתבתיה במקומה בסייעתא דשמיא.
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/נדרים/פרק ה (עריכה)
או דילמא משום דחילופיהן כגדולין דמי. קשיא לי אדרבה הוה ליה למימר דחליפי קונם מיהא עדיפי מגדולים דקונם כהקדש והקדש תופס דמיו מדאורייתא וגדולי הקדש אינן כהקדש אלא מדרבנן וכדתנן הקדיש בור ונתמלא מים שובך ונתמלא יונים אילן ונשא פירות מועלין בהן ואין מועלין בגידולין. וי"ל דשאני קונמות דאין לו פדיון ואינו כהקדש אלא לרבי מאיר ואפילו לרבי מאיר נמי ככרי עלי אי נמי ככרי עליך שהוא קונם פרטי אין לו פדיון כדאיתא לעיל בריש פרק אין בין המודר אבל גדולין אסורין אפילו בדבר שזרעו כלה בקונמות דעשאום כגידולי תרומה. הרשב"א ז"ל.
לוה ובעלי חוב באים. האשה תלווה מאחרים והאחרים שהם בעלי חובין באין ונפרעין מן הבעל. ואף על גב דיכול לומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך אפילו הכי שרי למעבד הכי. ואם איתא דחלופיהן כגידוליהן דמי אמאי היא מותרת ללות על סמך זה והלא אלו שלוקחת היא מהם כאלו לוקחת אותם מן הבעל שהרי הבעל צריך לפרוע להם מה שנתנו לה אלא ודאי מדשרי לעשות כן מכלל דלאו כגידולין דמו. הרי"ץ ז"ל.
האומר לאשתו קונם שאני נהנה לך וכו'. פירוש לא מה שאני נהנה ממך קאמר אלא הנייתי לך קאמר והילכך אף היא אסורה ליזון משלו. ובמקצת פירושים מצאתי קונם שאני מהנה לך וכן מצאתיה במקצת ספרים. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הרנב"י ז"ל: אמר רב אחא בר מניומי תא שמע האומר לאשתו קונם שאני נהנה לך לוה ובעלי חובות נפרעין פירוש שהבעל אסר לעצמו נכסי אשתו דהכי משמע לישנא האומר לאשתו קונם יהא עלי מה שאהנה משלך וכגון שיש לה נכסים שאין לו בהם זכות כגון שנתנם לה בעלה דקיימא לן קנתה ואין הבעל אוכל פירות אי נמי שנתנום לה אחרים על מנת שאין לבעלה רשות בהם דאי בנכסי מלוג שיש לו בהם פירות מאי משלך דקאמר לה הא דידיה נינהו. ואפשר דמשום דקרנא דידה קרי להו משלך והכי משמע טפי מדקא מסיים לווה ובעלי חוב באין ונפרעין כלומר לוה הבעל מאחרים בכדי הנהו פירות ובעלי חוב באין ונפרעין מפירות שיש לו באותן נכסי מלוג דהא הנהו פירות נכסיו הם ובעלי חובו גובין מנכסיו דאלו בנכסים שאין לו בהם פירות מאי לוה ובעלי חוב נפרעין דהא לאו דידיה נינהו כדי שבעלי חוב יגבו מהם אלא אם כן ברצון אשתו. ויש ספרים כתוב בהם האומר לאשתו קונם שאני מהנה לך כלומר קונם יהא עליך מה שאני מהנה לך כלומר מה שתהנה משלי לווה האשה ובעלי חוב נפרעין מבעלה דהא משעבד לה וכגון שהדירה כשהיא ארוסה והגיע זמן ולא נשאו שחייב במזונותיה דמצי מדר לה כדאיתא בפרק המדיר וראשון עיקר. עד כאן.
ואי קשיא כיון דמשתעבד לה היכי מצי מדר לה כדמקשי פרק המדיר. והכא לא מצינן לתרוצי כדמתרץ התם באומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך דאם כן לא היה להם למלוים דין על הבעל הבית שאינו נהנה בהלואתם שהרי הספיקה והשליכה מעליו כשאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך והוי כמו פועלים שפירש למעלה דלא הוו חילופין. איכא למימר לתרוצי כגון שאמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם תהני משלי דהשתא לא אסר הכא הנאתו אלא על עצמו אוסר והכי פירושו קונם שאני מהנה לך כל פירות שבעולם עלי אם אהנה לך ומכל מקום אם הוו חילופיהם אסירו היה אסור הבעל לפורעם שהרי הוא נותן משלו. שטה.
לוה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו. וקא סלקא דעתך דמותרת ללות לכתחלה קתני ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו לפי שהוא חייב לפרוע מזונותיה. ואם תאמר לרבנן דחנן דאמרי ישבע כמה הוציא ויטול היאך הוא פורע את חובה והלא הוא לדברי רבנן כאלו נותן מידו לידה וכמו שאסור גם כן לדבריהם המודר הנאה מחברו לפרוע לו את חובו כדאיתא לעיל בריש פרק אין בין המודר וכו' ובפרק בתרא דכתובות דהוי ליה כאלו מלוה מידו ליד המודר ואי אמרת דאתיא כחנן אכתי לא ניחא דלדידיה נמי פשיטא דמותר לפרוע את חובה ואין כאן משום חליפין אלא הרי זה כפורע לה את חובה ותנן נמי בפרק אין בין המודר דשרי במדיר ומודר דעלמא. ותירצו בתוספות דלא נחלקו חנן ורבנן אלא במפרנס סתם אבל במלוה בתורת הלואה יפרע מן הבעלים לכולי עלמא הילכך משכחת לה שהוא חייב לפרוע אפילו לחנן ומיהו באין ונפרעין ממנו לכולי עלמא. ולא דמי לפורע חובו דאסור לרבנן דהתם הוא לפי שהלוה הזה שהוא המודר חייב לשלם לפורע זה שהוא המדיר והילכך בשעת הפרעון שפרע המדיר לבעל חוב של מודר הוי ליה כאלו מלוה למודר מיד ליד אי נפי כאלו אמר ליה מודר למדיר הלויני ופרע לי חובי לפלוני אבל כאן שעמדה ולותה ואכלה האשה אינה חייבת כלל אלא הבעל שהוא חייב לפרוע ועליו הוא מוטל ונמצא שהוא מתחייב ממילא ועל ידי מלותה של זו.
ולדידי לא ניחא לי כלל חדא דהא ודאי לא משמע הכין לכאורה שאם עמדה היא ולותה ואכלה שלא תהא היא חייבת למלוה אלא שיתבע המלוה לבעל שהרי הוא בפירוש הלוה לה ולא לבעל. ורש"י ז"ל כן פירש בשילהי כתובות בשמעתא דפוסקין מזונות לאשת איש כשעמדה ולותה ואכלה שהיא תובעת מן הבעל והמלוה תובע ממנה. ועוד קשיא לי אם כן אמאי שביק מתניתין דפרק המדיר וקא דייק מברייתא דתנן בפרק המדיר המדיר את אשתו עד שלשים יום יעמיד פרנס ואמרינן עלה בגמרא ופרנס לאו שליחותיה קא עביד ואוקי באומר כל הזן אינו מפסיד. והתם ודאי פרנס בתורת הלואה יהיב לה דלאו בשופטני עסקינן דליתן לה במתנה על סמך שיחזור הבעל ויתן לו כנגד מה שנתן הוא לאשתו שאפילו נותן סתם הרי הוא כנותן מתנה לפי מה שכתבנו אליבא דחנן והניח מעותיו על קרן הצבי ולא כאותה ששנינו לעיל המודר הנייה מחבירו ואין לו מה יאכל הולך אצל חנוני הרגיל אצלו ואומר לו פלוני מודר ממני הנאה ואין לו מה יאכל ואיני יודע מה אעשה לו הרי זה נותן לו כלומר בתורת הלואה ולא בתורת מתנה ובא ונוטל מזה וכדמייתי לה נמי התם בפרק המדיר עלה דההיא. ואם איתא לידוק מהתם ואיהי עדיפא דשריא ליה אפילו למימר נמי כל הזן אינו מפסיד. ועוד דההיא לא הוה מצי לדחויה דילמא בדיעבד כדדחי הא ברייתא דלוה.
אלא נראה לי דפלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים במפרנס בפירוש בתורת פרעון שאומר לה הריני פורע ליך מזונות שחייב ליך בעליך. ודומיא שפורע חובו של חברו דעלה קא מייתי לה לעיל בריש פרק אין בין המודר וכן בפרק שני דייני דכתובות. וכיון דבתורת פרעון נתנן לה ובלא מצות הבעל קא סבר חנן דאינו אלא כמבריח ארי מנכסיו ורבנן סברי דאינו אלא כמלוהו. אבל אם עמדה היא ולוותה הרי זה לא הלוה כלום את הבעל אלא לה הלוה בפירוש והיא חייבת לשלם לבעל חוב והבעל חייב לשלם לה. והיינו אידך בפרק המדיר דיעמיד פרנס ושריא ליה אפילו למימר כל הזן אינו מפסיד מפני שהוא אינו מתחייב למפרנס בכך.
וא"ת אם כן כל שכן שיהא אסור לומר כל הזן אינו מפסיד ולאו חליפי איסור בלבד הוו אלא נהנה מן האיסור ממש דכיון שבעל חוב אינו יכול ליפרע מן הבעל אלא מחמת חיוב שנתחייב לה הבעל אם כן הוי ליה כאלו פורע מזונותיה ונותן לבעל חוב מחמתיה ונמצא מהנה. לא היא דמכל מקום כיון דבשעת אכילה לא מיחייב בעל לשלומי למפרנס מדינא אם כן בשעת אכילה ליכא חליפי איסור דהא לא מיתוסף עליה חיובא בהכין ובשעת פרעון נמי לא חשבינן ליה מהנה דמאי הנאה אית לה בהכין דמסלק מיניה שעבודא דמפרנס הא לא מהנה חשבינן ליה בהכין דהא אפילו בעלמא לא חשבינן ליה מהנה כדתנן פורע לו את חובו וכל שכן הכא דלאו מדיליה ממש יהיב ליה דאינו אלא כמבריח ארי מנכסיה.
וא"ת אם כן מתניתין דהמדיר כאבא חנן ולאו כרבנן ואם איתא ה"ל למידק התם עלה דההיא מתניתין מני אבא חנן כרדייק אמתניתין דפורע לו את חובו. וי"ל דהתם אדרבה כיון דההיא על כרחין ליכא לאוקמא אלא כחנן לא איכפת ליה עלה מידי דפשיטא דחנן היא אבל הכא משום דרבה חדית בה ואמר דאיכא לאוקמה אפילו כרבנן משום הכי דייק עלה הא מני חנן היא כי היכי דלישקול וליטרי בה ולימא מאי דחדית בה רבה ואמר דאף רבנן הוא וכשעמד אחר ופרנס את אשתו סתם אין זה כנותן מתנה אלא כיורד לתוך שדה של חברו שלא ברשות ונטען שחוזר ומשתלם מן הבעלים והילכך גם זה כשפרנסה בתורת הלואה פרנסה והיא גם היא כשנתפרנסה על ידו מתורת הלואה נתפרנסה ולא מתורת מתנה והילכך לכולי עלמא לא איבד את מעותיו.
ומיהו כיון שלא הלוה את האשה בפירוש והיא לא נשתעבדה לו בפירוש אינו יכול לחזור עליה אלא על הבעל כאלו לותה היא בתנאי שיהא הבעל חייב לו ושלא יגבה ממנה והיינו ברייתא דהאומר לאשתו קונם שאני נהנה לך דשמעתין. ומינה ודאי איכא למידק דחילופין לאו כגידולין דמו משום דשריא לה ללות כלומר להתפרנס מהם ולחייב נכסי הבעל באכילתה דעם אכילתה נתחייב הבעל לשלם ונמצא כאלו החליפה נכסי הבעל בפירות אלו שהיתה אוכלת.
ומיהו איכא למידק מאי קשיא מאי טעמא בעלי חוב באין ונפרעין ממנו לאו משום דחליפין וכו' הא לא הוה ליה למימר אלא מאי טעמא לוה דהא ממאי דשרי לה ללות ולאכול הוא דאיכא למידק דחליפין לאו כגידולין דמו דאלו ממה שהבעל פורע לאחר מכאן אין להוכיח דאלו בשאכלה היא אכלה בהיתר אין האיסור חוזר וניעור בשעת פרעון דבההיא שעתא אינה נהנית היא כלל אלא שהבעל הוא שפורע מה שהוא חייב. וי"ל דאין הכי נמי אלא משום דאין טעם עיקר האיסור אלא מחמת שהוא מתחייב על ידי אכילתה לפרוע לבעלי חוב משום הכי נקט ליה שאלו אמר מאי טעמא היא לוה עדיין היינו צריכים לשאול ומפני מה תאסור עליה ללות והיינו צריכים להשיב מפני שהבעלי חוב באין ונפרעין ממנו הילכך נקט לה הכין לברורי טעמא דאיסורא מאי נינהו ובמאי תליא מילתא. ודכוותיה איכא בתלמודא וחדא מיניהו בפרק איזהו נשך פעמים שהלוקח מותר ומוכר אסור כגון דאמר ליה ארעא קניא לך מעכשו זוזי ליהוו הלואה גבך ובודאי לא דוקא נקט שצריך לומר לו זוזי ליהוו הלואה גבך דאפילו במוכר סתם במעכשו ארעא ודאי קניא ליה מעכשו ולוקח מותר לאכול פירות וזוזי ממילא הוו הלואה גביה אלא משום דטעמא דהיתירא במוכר מעכשו היינו משום דזוזי הוו הלואה גביה וזביניה לאו מיתלא תלי עד דמייתו זוזי משום הכי תנא טעמא במילתא דעלה סמכינן בהדי עיקר דמילתא. כן נראה לי.
ומכל מקום בין למה שפירשתי בין למה שפירשו בתוס' קשיא לי דהיכי תיסוק אדעתין דלוה לכתחלה והלא איסורי הנאה לכולי עלמא אסור להחליפם וכמו שכתבנו למעלה וכדדיקא ההיא לא תאכל לא תאכלו דבפרק כל שעה. וי"ל דהיינו הא דקאמר ליה רבא דילמא לכתחלה הוא דלא ואף על גב דקאמר ליה בלשון דילמא פעמים שמזכיר התלמוד ענין מוכרח בלשון דילמא. ויש לנו כיוצא בו לקמן בפרק אלו נדרים בשמעתא דנדרה משתי ככרות באחת מתענה ובאחת אינה מתענה ודילמא מיין הוא דמפר מזג ומחרצן דאין מתענה לא הפר וההיא דילמא ודאי קאמר. אי נמי יש לומר דהכא כיון דאינה מחלפת ממש אלא שנכסי הבעל משתעבדים ממילא אין זה כמי שמחלפת לכתחלה אלא שבעלי חוב אלו שלה באין ונפרעין מן הבעל הרי אנו חושבין אותה כנהנת מחליפי האיסור. אמר רבא ודילמא לכתחילה הוא דלא דאי עבד עבד ולא לוה לכתחילה קאמרינן כלומר שהשיאוה חכמים עצה ללות דלא תקנתא קתני אלא דינא קתני ולומר שאם לותה ואכלה אין הבעל אסור לפרוע בעלי חוב דמאי דעבדא עבדא ובפרעון החוב ליכא איסור. הרשב"א ז"ל.
דילמא לכתחלה הוא דלא ואסור להחליפם והכא גבי אשה דאי עבד עבד דאם לותה באין ונפרעין כיון שאינן אסורין כי אם מדרבנן. וההוא דהגוזל עצים דבחייו ובמותו דהא לווה ובעל חוב באין ונפרעין מנכסי אביו שהדירו דלווה לכתחלה קאמר ההיא לא קשיא מידי דנפרעין אם ירצה מדיר קאמר ומתנה היא בנותן למלוין. מצאתי. ואיני מבין שהרי אביו המדיר מת ולאחיו לא קאי שהרי אין להם דבר בחלקו. לכן נראה לי לפרש דאותו חלק שהיה ראוי למודר הוי כהפקר כיון שאין רשות לאחים בו וגם הוא אסור בו הילכך יכולין המלוין ליפרע ממנו ואם כן למה לא ילוה מהם לכתחלה. הרא"ם ז"ל.
אמר רבא דילמא לכתחלה הוא דלא. פירוש דודאי אסור להחליפן. ודיעבד עבד. פירוש אם נתחלפו מותרין. וכתב רבינו ז"ל דההיא שעתא דאיתהני כלומר ממלוה שעשו לו האחרים אכתי לאו מחליפין נינהו והשתא דבאין ונפרעין לא שקיל מיניהו מידי. פירוש דכבר נתאכלו המעות שלוה. ובעיין לא איפשיטא. פירוש וספיקא דרבנן לקולא דאפילו תמצי לומר דחליפין של איסורי הנאה ושל נדרים יהיו אסורין אין אסורן אלא מדרבנן כדכתבינן לעיל דאין לך תופס דמיו אלא עבודה זרה והקדש ושביעית הילכך כי מספקא לן אזלינן לקולא ואם אסור שום מידי לחבריה מותר בחילופיהן דדבר שלא בא לעולם נינהו. מיהו מאן דאסר מידי לנפשיה אסור גם בחילופיו דכי היכי דאדם אוסר עצמו מה שאינו שלו אוסר נמי לעצמו דבר שלא בא לעולם. הרנב"י.
תא שמע דדבר האסור שאינו תופס דמיו לא גזרו חכמים על חליפין. המקדש בערלה בקידושין פרק שני תנן לה הערלה אסורה בהנאה ולאו מידי קיהיב ליה. דילמא הכא לכתחלה לא כי אם בדיעבד שכבר מכרן אבל למוכרן לדעת הנאת חליפין לעולם אימא לא דחליפין נאסרין כאיסור עצמו. שטה.
ודחינן הכא נמי לכתחלה הוא דלא דהא לא שריא ליה לקדשה באותם דמים אלא שאם קדשה מקודשת והיא עצמה חליפי חליפין היא ולא חליפי האיסור כדי שנאמר שיהא אסור בה. ואיפשר היה לי לומר דלא דוקא בשעבר וקידש אלא אפילו עבר וקנה באותם דמים כלי אחד לא נאסור אותו בהנאת הכלי שלא אסרו חלופי חליפין. אבל בתוספות ראיתי בשם רבינו שמשון ז"ל דדוקא במקדש שלא רצו לאוסרה עליו בדיעבד אבל בקונה מהם כלי אסור בהנאתו. וזהו מן התימה דאפילו בעבודה זרה לא אסרו חליפי חליפין אלא משום דכתיב והיית חרם כמוהו שאתה מהייה ממנו הרי הוא כמוהו. ואולי נאמר שהכלי אסור והמעות מותרין כשביעית ואי נמי כיון שהאיסור זה אינו אלא גזירה מדבריהם החמירו עליו (באיסורי) כאיסורי עבודה זרה אלא שאינו מתקבל אנו צריכין לחזר אחר החליפין בעצמן אם גזרו עליהם אם לאו ולא איפשיטא ועוד נגלגל עליו אפילו חליפי חליפין. ועוד דאם איתא לא הוה ליה למדחי הכא בהאי לישנא ולמימר הכא נמי לכתחלה הוא דלא ואי עבד עבד כיון דבעלמא בכי האי אסור. אלא הכי הוה ליה למימר שאני הכא דלגבי אשה לא החמירו בדיעבד או כיוצא בזה. הרשב"א ז"ל.
מתניתין הריני עליך חרם המודר אסור כלומר אותו שנאמר לו. הרי את עלי חרם הנודר אסור כלומר האומר כן הוא אסור בשל חבירו. וקא משמע לן דבלשון זה אדם אוסר לחברו כי היכי דאדם אוסר נכסיו לחברו כשאומר לו נכסי עליך קרבן דחרם דבר קדוש הוא אם החרימן לבדק הבית. וקא משמע לן נמי דלשון הריני לא משמע גופו דוקא אלא נכסיו נמי משמע. הריני עליך ואת עלי שניהם אסורין כלומר זה בזה שהרי אסר לעצמו נכסי חבירו ואסר לחבירו את שלו ושניהם מותרין בדבר של עולי בבל ואסורין בדברים של אותה העיר. איוהו דבר של עולי (מצרים) בבל כלומר של כל ישראל כגון הר הבית והעזרות והבאר שבאמצע הדרך כלומר הם הבארות שבדרך עולי רגלים ודברים אלו של כל ישראל הם. ואף על פי שיש בהן חלק לנודרים לא מיקרו נכסים דידהו הואיל ולכל ישראל חלק בהם אלא הרי הן כאלו הן של הקדש. ואלו הן דברים של אותה העיר כגון הרחבה פירוש שעושין בה שורות לאבל. והמרחץ ובית הכנסת והתיבה פירוש היא שספרי תורה מונחין בה. והספרים פירוש שכל אלו אף על פי שכל ישראל רשאין ליכנס בהן ולהשתמש בהן לתפלה ולקריאת התורה מיהו אין גופן קנוי אלא לישראל של אותה העיר תדע שאם ימכרו אותם בשבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר מכורין. הרנב"י ז"ל.
בדבר של עולי בבל דהפקר היא ולא דשותפות והכי נמי תנן בשילהי פרק שני דמסכת ביצה של עולי בבל כרגלי הממלא שאין להם בעלים.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה