רבינו אשר על הש"ס/פסקי הרא"ש/נדרים/פרק ה

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י (ריב"ן) | ר"ן | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | פירוש הרא"ש | תוספות רי"ד | הרשב"א | הריטב"א | מאירי | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א

השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר. ר' אליעזר בן יעקב אומר זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו ושניהם אסורין להעמיד תנור וכירים ולגדל תרנגולים. היה אחד מהן מודר הנאה מחבירו לא יכנס לחצר. ר' אליעזר בן יעקב אומר יכול הוא לומר לו לתוך שלי אני נכנס ואינו נכנס לתוך שלך. וכופין את הנודר למכור חלקו. היה אחד מן השוק מודר הנאה מאחד מהם לא יכנס לחצר ר' אליעזר בן יעקב אומר יכול הוא לומר לתוך של חבירך אני נכנס ואיני נכנס לתוך שלך. הא דקתני וכופין את הנודר למכור חלקו משמע דקאי אף אדר"א בן יעקב דאע"ג דשרי למודר ליכנס מ"מ חיישי' שמא ישתמש בו תשמיש של איסור כגון ב מעמיד רחיים ותנור וגידול תרנגולין הלכך כופין את הנודר למכור חלקו ונאסר משום דפשע בין שהדיר א"ע מחלק חבירו בין שהדיר את חבירו מחלקו. והא דאוקמא הש"ס לעיל בנודר בנדור מחבירו הנאה אבל במודר הנאה לא היינו כדי לדחות הא דבעי למפשט דבהדירו נמי פליגי ולא קי"ל כהאי דיחוייא אלא כרבינא דאמר בפרק שור שנגח את הפרה דף נא: דפליגי בברירה הלכך בהדירו נמי פליגי ואין אנו צריכין להגיה המשנה אלא כמו שהיא שנויה היה אחד מהם מודר הנאה מחבירו כגון שהדירו חבירו שלא יכנס לרשותו כופין את הנודר למכור חלקו למודר משום דפשע וכדי שלא יכשל חבירו על ידו כייפינן ליה כי היכי דאם אסר חלק חבירו עליו דכייפינן ליה כדי שלא יכשל הוא כך חשו חכמים למכשול חבירו בפשיעתו כמו שחששו שלא יכשל הוא והא דקאמר ת"ש היה אחד מהם מודר מחבירו הנאה ובעי למיפשט דבהדירו נמי פליגי משום דמשמע ליה לישנא דהיה אחד מהן מודר הנאה מחבירו כגון שהדירו חבירו ופליגי בברירה ולית להו טעמא דקנסא והא דקתני וכופין את הנודר לאו דוקא נודר אלא המודר שלא יבא לידי מכשול דלית ליה טעמא דקנסא אי פליגי בברירה ותדע דהכי הוא מדקאמר אלא אי אמרת דאדריה אמאי כופין אותו והא מינס אניס אלמא דכופין אותו אנודר קאי דאי אמדיר מי אנסו להדיר את חבירו ומשני תני נדור מחבירו הנאה לא שמגיה המשנה אלא שמשנה פי' המשנה היה אחד מהם מודר הנאה כגון שאסר נכסי חבירו עליו כופין רת הנודר כדי שלא יבא לידי מכשול כך נ"ל לפרש סוגיא זו וכן משמע בירושלמי שיותר ראוי לקנוס הנותן לפני חבירו מכשול מהמביא את עצמו לידי מכשול דגרסי' בירושל' ה"א בתוך שלי אני נכנס ואיני נכנס בתוך שלך ואת אמרת כופין לא על הדא אתמרת אלא על הדא וכופין את הנודר למכור חלקו באומר הנייתי עליך אבל באומר הנייתך עלי לא אלמא דחיישינן טפי למכשול חבירו ממה שיכשל הוא עצמו בפשיעתו אלא דבהא פליג אגמ' דידן דגמרא דידן חייש' לתרוייהו. והרמב"ם ז"ל כתב בחיבורו פ"ז ה"ה (פ"ז מהל' נדרים ה"ה) על דרך הירושל' והרמב"ן ז"ל כתב דלא כייפינן אלא לנדור והוא נודר דאסר הניית חבירו עליו אבל לא המדיר את חבירו דחיישינן למכשול עצמו ולא למכשול חבירו וכאשר כתבתי כך נראה לי דיש לחוש למכשול חבירו בפשיעתו כמו למכשול עצמו ובתוספתא פ"ב שנינו היה אחד מהן רגיל להדיר אחרים הנאה על חלקו כופין את הרגיל למכור את חלקו פי' שניהם הדירו זה את זה וא' מהן רגיל כופין את הרגיל והאי כפיי' כשאמר חצירי אבל אומר חצר זה לעולם אסור: גמ' אמר רבא אמר זעירי מחלוקת כשיש בה כדי חלוקה אבל אין בה כדי חלוקה ד"ה מותר אמר ליה רב יוסף הרי בית הכנסת דכמי שאין בה כדי חלוקה דמי ותנן שניהם אסורין בדבר של אותה העיר אלא אמר רב יוסף אמר זעירי מחלוקת בשאין בה כדי חלוקה אבל בשיש בה כדי חלוקה דברי הכל אסור אמר רב הונא הלכה כרבי אליעזר בן יעקב דשרי כשאין בה כדי חלוקה משום ברירה ואפילו הכי כשיש בה כדי חלוקה לא סמכינן אברירה כיון דיש לתקן בחלוקה וקשה דהכא פסיק כר"א בן יעקב ובשילהי מסכת י"ט דף לח. פסיק הש"ס כר' אושעיא דאמר בדרבנן יש ברירה בדאורייתא אין ברירה ורב נחמן נמי קאמר בריש האיש מקדש דף מב: האחין שחלקו הרי הן כלקוחות פחות משתות נקנה מקח וכו' משום דאין ברירה וקי"ל הלכתא כרב נחמן בדיני ופסקינן נמי בפרק המוכר את הבית דף סה. דאחין שחלקו אין להם דרך זה על זה דמוכר בעין רעה מוכר אלמא לקוחות הן והא דפסקינן בפרק בית כור דף קז. כרב דאמר בטלה מחלוקת לאו משום דיורשין הוו אלא משום דהוו כלקוחות באחריות וברוב ספרים בפ"ק דבבא קמא ווו דף ט. כתוב כיורשין והיה אומר רבינו תם הא דפסקינן הכא כרבי אליעזר בן יעקב לאו מטעמיה דאיהו סבר יש ברירה כדאיתא בפ' שור שנגח את הפרה דף נא: אלא משום דחשבינן לה ויתור כדאיתא בפרק חזקת הבתים דף נז: ומותר במודר ויתור הנאה ואע"ג דמשנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי היכא דמוכחא לא סמכינן אהאי כללא ובתמורה בפ' כל האסורין דף ל. גבי השותפין שחלקו אחד נטל תשעה וכלב וא' נטל עשרה טלאים כולן אסורין משום מחיר כלב ופריך וניקו חד מנייהו להדי כלב ואינך נשתרו היינו מכח ברירה כדמוכח בפ"ק דבכורות דף כ: למאן דאמר יש ברירה פריך אע"ג דלית הלכתא הכי כדאשכחן בריש פרק ב' דכתובות דף טז. דפריך סתמא דהש"ס ונימא הלך אחר רוב נשים אע"ג דקי"ל כשמואל בריש המוכר פירות דף צב. דאין הולכין בממון אחר הרוב ולפי הך פיסקא אם הדירו זה את זה מדריסת הרגל אסורין ליכנס לחצר כיון דגלי אדעתייהו דקפדי אדריסת הרגל ואם הדיר בעל החצר א אחד מן השוק מותר ליכנס לחצר דויתור מותר במודר הנאה ורבי' שמשון בשם ר"י בסוף השולח דף מח: דהלכתא דבדאוריי' יש ברירה כדמוכח הכא ובההיא דבית כור דפסיק כרב דאמר בטלה מחלוקת וההיא דתמורה וההיא דפסיק במסכתא יום טוב כרבי אושעיא לאו בכוליה מלתא פסיק כוותיה דקאמר בדאוריי' אין ברירה אלא במאי דקאמר בדרבנן יש ברירה פסיק כוותיה וה"ה בדאורייתא אלא במאי דאיירי התם במילי דרבנן קא פסיק וההיא דרב נחמן י"ל דהא דקאמר לקוחות הן לאו לקוחות ממש אלא כלקוחות דאדעתא דהכי פליג דליהוי כלקוחות לענין מחילה ואונאה וביטול מקח דאינן רוצין שיהנו זה את זה וכן ההיא דהמוכר את הבית לענין זה הן כלקוחות שדעתם להסתלק זה מזה שלא יהא להם עוד שום עסק זה עם זה ולפום הך פיסקא שותפין שהדירו זה את זה מדריסת הרגל מותרין ליכנס לחצר ואם הדיר אחד מן השוק אסור ליכנס לחצר דויתור אסור דטובא סתמות איכא לעיל דויתור אסור ומשום ברירה אין להתיר בשותפין בשיש דין חלוקה דלא שרי ר"א משום ברירה כיון שיש תקנה בחלוקה וכ"ש איניש דעלמא דלמה יכנס בחצר והא דשרי ר' אליעזר במתני' לאיניש דעלמא צריך לומר דמיירי לצורך עסק א' מבני חצר ומצאתי כתוב בשם ה"ר שלמה בר אברהם הצרפתי ז"ל דהך ברירה לאו כברירה דעלמא הוא דנימא לבתר דפלגי איגלאי מלתא שזהו חלק הראוי ליפול בגורלו כדאמר גבי כתב גט לשתי נשיו לאיזו שארצה אגרש בו גיטין דף כד. דאע"ג דלא נתברר מעיקרא לשם מי נכתב ואח"כ כשיגרש בו האחת אמרי' הוברר הדבר למפרע דלשם זו נכתב וכן גבי ב' לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה דמאי פ"ז מ"ד וכן האחין שחלקו יורשין הוו הכא לא שייך למימר לבסוף כשיחלוקו זה חלקו הראוי לו וכן דרך שהרי מותר לילך בכל החצר וכן חבירו אלא הכא היינו טעמא דשרי ר' אליעזר כשאין בה כדי חלוקה דמשום דכיון דע"כ שלחבירו קנוי לו החצר ללכת בכולו אין כח בידו לאוסרו עליו דהוי כאוסר על חבירו את שלו והיינו יש ברירה דקאמר דכל עידן דעייל בחצר רואין כאילו מקום דריסתו קנוי לו לבדו דעל תנאי זה נקנית להם החצר מתחלה כיון שאין חבירו יכול לכופו לחלוק וברירה זו מעיקרא קנין היא דהוי כמאן דזכי להיותה קנויה לכל אחד בפני עצמו בשעה שתדרוך בה כף רגלו בשעת דריסתו וההיא דפרק שור שנגח דמיא להאי שהבור קנוי לו כולו להשתמש בו בשעת תשמישו אבל כשיש בו כדי חלוקה אסור דכיון דיכול לכופו מהני ליה הלה במה שאינו כופהו לחלוק ומניחו להשתמש בכל החצר:

סימן ב

מתני' המודר הנאה מחבירו ויש לו מרחץ ובית הבד מושכרין בעיר אם יש לו בהם תפיסת יד אסור ואם לאו מותר מכאן הורה ר"ת ז"ל שהמשכיר בית לחבירו אינו יכול לאוסרו עליו דכיון שלא נשאר למשכיר תפיסת יד בבית אינו יכול לאוסרו עליו וכן משמע בכתובות פרק אע"פ דף נט. ולקמן בפרק בתרא דף פו. דקאמר שדה זו שמשכנתי לכשאפדנה ממך תקדוש דקדשה דמשמע עד שיפדנה אין לו כח להקדישה וקשה מהא דאמרינן בערכין פ' האומר משקלי דף כא. המשכיר בית לחבירו והקדישו הדר בו מעלה שכר להקדש ופריך היכי דייר ביה והא במעילה קאי אלמא יכול המשכיר להקדישו אחר שהשכירו הלכך נראה שיכול להקדיש מה שהבית שוה יותר מדמי השכירות אבל בשיעור דמי שכירתו אין חל הקדש דאין יכול להקדיש מה שאינו שלו וחלק השוכר וחלק הקדש מעורבין יחד הלכך פריך התם הא במעילה קאי והאי דנקט לכשאפדנה לפי שאין להקדיש הכל דאילו הקדיש מהשתא לא היה חל הקדש אלא על יתרון החוב והא דאמרינן הכא אין לו בהן תפיסת יד מותר לפי שאין דעתו על מה שהשכיר ונסתלק ממנו אבל אם אסרו בפירוש אסור אי נמי יש לחלק דבהקדש ממש מצי להקדיש כי ההיא דערכין והא דקאמר הכא דמותר משום דאסרו בקונם בעלמא ואלומיה אלמוה לשיעבודא דשוכר כדאמרינן כתובות דף ע. וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה והך דפ' אע"פ מיירי בב"ח וקדושת דמים לא מפקע מידי שיעבוד כדתנן ערכין כג: מוסיף עוד דינר ופודה הנכסים והא דערכין דמצי משכיר להקדיש משום דסופו לחזור אליו אבל גבי חוב שלא תחזור לו עד שיפרע חובו לא מצי מקדיש ובירושלמי פ' מקום שנהגו ה"ט מחלק בין הקדים שכרו ללא הקדים שכרו דכשהקדים שכרו אינו ברשות המשכיר כלל ותמיה לי מה תלוי בהקדמות השכירות דשכירות קרקע נקנית בשטר ובחזקה וזוזי הוא דמסיק ביה: גמ' היכי דמי אין לו תפיסת יד דמקבל בטסקא שהשוכר טתן המס של המרחץ ובית הבד: מתני' האומר לחבירו קונם לביתך שאני נכנס שדך שאני לוקח מת או שמכרו לאחר מותר קונם לבית זה שאני נכנס שדה זו שאני לוקח מת או שמכרו לאחר אסור: גמ' בעי אביי קונם לבית זה שאתה נכנס ומת או שמכרו לאחר מהו אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו או לא אמר רבא ת"ש האומר לבנו קונם שאתה נהנה לי ומת יירשנו בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו ש"מ אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו ומיירי כגון דאמר לבית זה שאתה נכנס בחיי ובמותי ולהכי לא דחי ליה כדלעיל דף מב. שאני הכא דקאמר בחיי ובמותי: ירושל' דפירקין ה"ב ביתך זה משום מה אתה תופסו משום ביתך או משום זה נפל ובני לית הוא נשמעינן מן הדא האומר ליורשיו תנו בית חתנות לבנו או בית ארמלות לבתו ונפל היורשין תייבין לבנותו בעיא ראשונה לא איפשטא ונראה דתלוי בפלוגתא דתפוס לשון ראשון:

סימן ג

מתני' הריני עליך חרם המודר אסור הרי את עלי חרם הנודר אסור הריני עליך ואת עלי שניהם אסורין ושניהם מותרין בדבר של עולי בבל ואסורים בדבר של אותה העיר איזהו דבר של עולי בבל כגון הר הבית והעזרות והבאר שבאמצע הדרך ואיזה דבר של אותה העיר הרחבה והמרחץ ובית הכנסת והתיבה והספרים והכותב חלקו לנשיא רבי יהודה אומר אחד כותב לנשיא ואחד כותב להדיוט מה בין כותב לנשיא לבין כותב להדיוט שהכותב לנשיא אין צריך לזכות והכותב להדיוט צריך לזכות וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה צריך לזכות לא דברו בנשיא אלא בהווה:

סימן ד

המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל נותן לאחר לשום מתנה והלה מותר בה מעשה בבית חורון באחד שהיה אביו מודר הנאה ממנו והיה משיא את בנו ואמר לחבירו הרי החצר והסעודה נתונין לך במתנה והן לפניך כשיבא אבא ויאכל עמנו בסעודה אמר לו אם שלי הן הרי הן מקודשין לשמים אמר לו לא נתתי לך את שלי שתקדישם לשמים אמר לו לא נתת לי את שלך אלא שתהא אתה ואביך אוכלין ושותים ומרצים זה לזה ויהא העון תלוי בראשו אמרו חכמים כל מתנה שאינה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה: גמ' אמר רבא לא תימא טעמא דאמר ליה והן לפניך הוא דאסור אבל אם אמר לו יבא אבא ויאכל מותר אלא אפילו אמר ליה יבא אבא ויאכל אסור מאי טעמא סעודתו מוכחת עליו ירושלמי פ"ז ה"ז רבי ירמיה בעי מעתה אין אדם נותן מתנה לחבירו על מנת שלא יקדישנה לשמים כיני מתני' כל מתנה שהיא כמתנת בית חורון שהיתה בערמה שאינה שאם הקדישה אינה מקודשת אותה מתנה אינה מתנה וביאור דבר זה כתבתי בפ' יש נוחלין סי' לח:

סימן ה

ההוא גברא דהוה בריה שמיט כיפי דכיתנא אסרינהו לנכסי עליה אמרו ליה דאי הוי בר בריך צורבא מדרבנן מאי אמר להון ליקני הדין ואי הוי צורבא מרבנן ליקנייה ניהליה אמרי פומבדיתא קני ע"מ להקנות הוא וכל קני ע"מ להקנות לא קני רב נחמן אמר קני ע"מ להקנות קני דהא סודרא קני ע"מ להקנות הוא אמר רב אשי ומאן לימא לן דאי תפיס ליה לא מיתפיס ליה ועוד סודרא קני ע"מ להקנות הוא מהשתא הלין נכסי לאימת קני כי הוי בר בריה צורבא מרבנן לכי הוי הדר סודרא למריה א"ל רבא לרב נחמן והא מתנת בית חורין דקני ע"מ להקנות הוא ולא קני זימנין א"ל משום דסעודתו מוכחת עליו וזימנין א"ל הא מני רבי אלעזר היא דאמר ויתור אסור במודר הנאה כתב הרמב"ם ז"ל דהלכתא כרב נחמן דסודרא קני ע"מ להקנות הוא כלומר מתנה ע"מ להקנות הוא כלומר מתנה ע"מ להחזירו ואע"ג דאמר רב אשי ומאן לימא לן דסודרא דאי תפיס ליה לא מיתפיס הא רב נחמן אמר דלא ועוד דהא רב אשי גופיה מידחא הוא דדחי ליה למימר דאיכא למימר הכי ולא תיקשי לפומבדיתא אבל איהו כרב נחמן קאמר דגרסינן בפ"ק דקדושין דף ו: גבי הילך מנה ע"מ שתחזירהו לי אלא אמר רב אשי בכולהו קני לבר מאשה גזירה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין שמעינן מהא דחליפין קני ע"מ להקנות הוא ואי תפיס לא מיתפיס וה"נ פסק הגאון בספ' מקח וממכר ונראה לי כפסק הגאון דקני ע"מ להקנות קני אבל בהאי עובדא דשמיט כיפי נראה דלא קני כדקאמר רב אשי לכי הוה בר בריה צורבא מרבנן הדר סודרא למריה דמלתא דפשיטא היא דהמקנה לחבירו שיקנה לאחר ל' יום צריך שיאמר מעכשיו ולאחר שלשים יום אבל אם אמר לאחר שלשים יום ולא אמר מעכשיו לא קני דלבתר תלתין יומין הדר סודרא למריה: