נדרים מח ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ההוא גברא דהוה ליה ברא דהוה שמיט כיפי דכיתנא אסרינהו לנכסיה עליה אמרו ליה ואי הואי בר ברך צורבא מרבנן מאי אמר להון ליקני הדין ואי הואי בר ברי צורבא מרבנן לקנייה מאי אמרי פומבדיתאי קני על מנת להקנות הוא וכל קני על מנת להקנות לא קני ורב נחמן אמר קני דהא סודרא קני על מנת להקנות הוא אמר רב אשי ומאן לימא לן דסודרא אי תפיס ליה לא מיתפיס ועוד סודרא קני על מנת להקנות וקני מן השתא הלין ניכסין דהדין לאימתי קני לכי הוי בר בריה צורבא מרבנן לכי הוה הדר סודרא למריה אמר ליה רבא לרב נחמן והא מתנת בית חורון דקני על מנת להקנות הוא ולא קא קני זימנין אמר ליה משום דסעודתו מוכחת עליו וזימנין אמר ליה ר' אליעזר היא דאמר אפילו ויתור אסור במודר הנאה תנן אמרו חכמים כל מתנה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת אינה מתנה כל לאיתויי מאי לאו לאתויי הא מילתא דשדיא בכיפי לא לאתויי לישנא בתראה דשמעתיה דרבא:
רש"י (ריב"ן) עריכה
כיפי דכיתנא - שהיה גוזל אניצי פשתן ואית דאמרי שהיה משמט עצמו מללמוד תורה והיה עוסק באניצי פשתן: ואי הוה בר ברך צורבא מרבנן מאי כלומר מה יהיה ומי יורש נכסיך ליקני הדין דאי הוי בר בריה צורבא מרבנן וכו'. משום דאכתי לא הוי בר בריה בעולם והוה ליה מזכה לעובר והמזכה לעובר לא קנה:
קני על מגת להקנות הוא - דברא בנכסי אביו לא צריך קנין הלכך מקני ליה לבריה אדעתא לאקנויי לבר בריה היא:
וכל דקני על מנת להקנות - לא הוי קנין:
דהא סודרא קני על מנת להקנות הוא - דהא לא מקני נותן למקנה כליו של קונה והא מקני ליה לדידיה דקא מקני ליה לההוא חפץ לקונה הכא נמי כי אמר על מנת להקנות קני:
אי תפים ליה לא מתפיס - בתמיה דאי בעי מקנה למישקל בכנפא דסודרא ולמיקניה למישקליה לדידיה ליכא מאן דמחי ליה:
ועוד סודרא - לא דמי לההיא כלל דאילו גבי סודרא כי תפיס ליה משמע דהכי אמר ליה קני השתא בשעת קנין על מנת להקנות וקני השתא הסודר ומקני ליה בשעת קנין החפץ אבל קני נכסי דהדין לאימת קא קני להו לכי הוי בר בריה צורבא מרבנן הלכך השתא נמי לא קני ואסור לקנות להן ובן בנו נמי לא קנה ואי בעי אביו יהיב ליה לנכסיה ולכל ' מאן דבעי: והא מתנת בית חורון דקני על מנת להקנות הוא ולא קני זימנין אמר ליה וכו'. דהתם היינו טעמא דלא קני דסעודתו מוכחת עליו דודאי לא יהיב ליה אלא משום סעודה ואסור הואיל ומחזי דמיתהני מיניה הכא נמי כיון דקא בעי דיאכל אבא לא קנה אידך משום דקא מתהני אביו מיניה ואהכי אסור:
לאו לאתויי הא מילתא דשריא בכפילה - כלומר האי מעשה שמוטל בתנאי כפול דכפל לדיבוריה דאמר ליקני הדין ואי הוי בר בריה צורבא מרבנן ליקנייה לבריה דודאי לא קנה ואית דגרסי מאי לאו לאתויי הא מילתא דשמיט בכיפי מילתא דבית חורון דדמיא לאותו מעשה דכיפי דכתנא:
לא לאיתויי לישנא בתרא דשמעתיה דרבא - דאמר לעיל אפי' א"ל והן לפניך שיבא אבא ויאכל דאסור אבל היכא דא"ל ליקני הדין דאי הוי בר בריה צורבא מרבנן לקנייה קני על מנת להקנות הוא:
ר"ן עריכה
ההוא גברא דהוה ליה ברא דהוה שמיט כיפי דכתנא. שהיה גונב אגודות של פשתן:
אמרו ליה ואי הוי בר ברך צורבא מרבנן מאי. מה תהא עליו למה לא יקנה אותם ואם תאמר דהא אע"ג דאסרינהו עליה הוה קני להו בר בריה דהא כתבינן לעיל דמאן דאסר נכסיה אבריה אע"ג דאינו רשאי ליהנות מהן אפי' הכי גוף הנכסים דידיה הוי דמכל מקום תנן נותן לבניו או לאחיו וכיון שכן בר בריה הוה ירית להו אי הוי צורבא מרבנן או ע"ה ומחיים נמי אי בעי למתנינהו לבריה מצי עביד כדתנן נותן לבניו או לאחיו וכדפירשנו לעיל (ד' מז.) י"ל דהך עובדא הכי הוי דלההוא גברא הוו ליה תרין בני חד דמעלי ואידך דהוי שמיט כיפי דכתנא והכירו בו דהוה בעי למתבינהו לנכסיה לההוא דמעלי ומשום הכי אמרו ליה אי הוי בר ברך צורבא מרבנן למה לא יזכה בנכסים ואהדר להו שפיר קאמריתו ליקני הדין פלגא ואי הוה בריה צורבא מרבנן ליקניה בריה לההוא פלגא ואי לא ליהוו כולהו להך ברא דמעלי:
אמרי פומבדיתאי קני על מנת להקנות הוא ולא קני. דאע"ג דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה התם שאני דמכל מקום הרי הוא זוכה בה לשעתו ומשתמש ממנה אבל הכא דלא אקני ליה לבריה כי היכי דליזכי בהו כלל אלא כי היכי דליקנינהו לבריה כי הוי צורבא מרבנן לא קנה והך ברא דמעלי קני כולהו נכסי דהא כל היכא דהאי לא קני לאידך אקנינהו:
ורב נחמן אמר קני על מנת להקנות קנה. אע"פ שלא נתן לזה כלל אלא כדי שיקנה לפלוני:
דהא סודרא קני על מנת להקנות הוא. דכי יהיב קונה סודריה למקנה אינו מזכהו בו לשום דבר אלא שיהא לו בו קנין בכדי שיקנה לו קרקע שלו ואפי' הכי חשבינן ליה קנין שעל ידו קנה לוקח את השדה אלמא קנין כי האי קנה:
אמר ליה רב אשי מאן לימא לן דסודרא אי תפיס ליה לא מתפיס. כלומר מנא לך דאי בעי מקנה לעכוביה לגמרי לא מצי עביד:
ועוד סודרא קני על מנת להקנות מן השתא הוא. כלומר לכשתמצא לומר דסודרא קני על מנת להקנות הוא מיהו איכא ביה חדא למעליותא דהוי קני על מנת להקנות מן השתא מקמי דמהדר סודרא מקנה לקונה דסתם קנין מעכשיו הוא אבל הכא הלין נכסי לאימת קני לכי הוי בריה צורבא מרבנן דמסתמא כיון שלא הקנהו אלא להקנותם לבנו ודאי לא היה דעתו שיקנם עד אותה שעה דמאי לעביד בהו בנתיים:
וההוא שעתא הדר סודרא למריה. כלומר כלתה לה אותה הקנאה בין שהקנהו בקנין בין שהקנהו בחזקה ורב נחמן דאמר קני על מנת להקנות קנה נהי דמודה במקנה לאחר שלשים יום דלא קנה דאיהו גופיה אמר בפרק האשה שנפלו לה נכסים (כתובות פב.) דהאומר לחבירו משוך פרה זו ולא תקנה עד לאחר שלשים יום דלא קנה בעומדת באגם הוה ס"ד דרב נחמן דהכא כיון דלא אמר בהדיא דלא ליקני עד דהוי צורבא מרבנן ואמר סתמא כמאן דאמר מעכשיו ולכי הוי דמי ורב אשי דחי ליה דכיון שלא רצה להקנות אלא כי היכי דלקנייה לבר בריה מסתמא לא נתכוין שיקנה עד אותה שעה וההיא שעתא כלתה לה קנייתו ומיהו כי אמרי' הכי דוקא בקנין ומשיכה וחזקה שאינן מתקיימין אבל בקנין שטר שהשטר קיים ועומד לכי הוי בר בריה צורבא מרבנן קני דהא המקדש את האשה בשטר ואמר לה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום מקודשת אם לא נאבד השטר ולא נתקתו וכן לענין הגט וכדאיתא התם הרשב"א ז"ל ולי נראה דהכא אפי' בשטר לא מהני דהאי גברא מצוה מחמת מיתה הוא ואי בשעתיה לא קני לאחר מיתה נמי לא קני דאין שטר לאחר מיתה והיכי דקא פליג רב אשי סתמא:
אמר ליה רבא לרב נחמן והא מתנת בית חורון דקני ע"מ להקנות הוא ולא קני. דאי קני ליהוי מודר מותר בו דהא אפסקיה אחר:
זמנין א"ל משום דסעודתו מוכיח עליו. שאין אדם עשוי ליתן לאחר סעודה שהכין לנשואי בנו הילכך לא הוי אלא הערמה ואסור כך פי' רבותי וקשה לי נהי דמוכחת עליו הא בהדיא אמר דלא יהיב מידי לבריה אלא לאקנויי לבר בריה ואפ"ה אקשינן דאם איתא דקני במתנת בית חורון הוה למשרי אע"ג דאמר ליה והינן לפניך דמ"מ כיון דקני הא אפסקיה אחר וכיון שכן מאי שני ליה סעודתו מוכחת עליו וכי מוכחת יותר ממאי דאמר בהדיא והינן לפניך ונ"ל דה"ק סעודתו מוכחת עליו דבעי מדיר דליתהני אבוה מסעודה דעביד איהו לבריה דהכי הוא אורחא דמילתא דלאיתהנויי אבוה מסעודה דאיניש אחרינא מאי נפקא ליה מינה הלכך סעודתו מוכחת עליו דאבוה מדידיה מתהני אבל הכא אדרבה ניחא ליה להאי גברא דליתהני בר מאבוה שכך סדר נחלות ולא שתקפוץ נחלה ממנו לבן בנו:
וזמנין א"ל ר' אליעזר היא דאמר אפי' ויתור אסור במודר הנאה. לאו דשייך הכא דין ויתור אלא דלדמיון בעלמא נקטיה דכי היכי דמחמיר ר' אליעזר בנדרים טפי מבדיני ממונות דאילו בדיני ממונות דריסת הרגל שריא ולית בה משום גזל ואילו מודר הנאה מחבירו אסור ליכנס בחצרו ה"נ נהי דקני ע"מ להקנות לענין דינא קני משום חומרא דנדרים אמרינן דלא קני:
מאי לאו לאתויי הא מילתא דכיפי. דאפי' לענין דינא קני ע"מ להקנות לא קנה:
לא לאתויי לישנא בתרא דשמעתיה דרבא. דאמר דאפי' יבא אבא ויאכל אסור משום דסעודתו מוכחת עליו:
תוספות עריכה
דהוה שמיט כיפי דכיתנא. אניצי פשתן היה שמיט ומקלקל אותם:
אסרינהו לנכסיה. הדירו שלא יהנה מנכסיו בחייו ובמותו:
אמרו לו. לאביו למה אסרת בנך אחר מותך:
אמר ליה ליקני הדין דאי הוה ברי' צורבא מרבנן ליקני. כלומר יקנה נכסי' הללו שאם יהיה בנו צורבא מרבנן יקנה אותם לו:
קנה על מנת להקנות הוא. שהבן קונה לעצמו כדי להקנות לבנו ולא הוי כשאר זוכים בשביל חביריהם ומועיל דכל עיקר הזכייה אינה בשביל עצמו כי אם בשביל חבירו המקבל המתנה אבל הכא אמר ליה קנה כדי שתקנה לבנך כשיהיה צורבא מרבנן וגם לעצמו לא נגמרה המתנה ולא הויא . לה כמתנה על מנת להחזיר דמסיק בקידושין (דף ו:) דמקנה בה קרקע לנותן דהתם נגמר המכירה כשאמר ליה הריני נותן לך דבר זה על מנת להחזיר ובכסף זה תקנה לי שדי אבל הכא מפרש בהדיא שאינו מקנה לו אלא ע"מ להקנות:
ורב נחמן אמר קני. (והכא קני) ואע"ג דהשתא אין הבן בעולם ולא מחלק בין בא לעולם ובין לא בא לעולם ובין שמקנה לבן עצמו כדי להקנות לבנו:
דהא סודרא. שקונין בו חליפין:
קנה על מנת להקנות הוא. כלומר ורגילות הוא שהוא מחזיר לו הסודר ויודע הוא שלא יתקיים בידו וקני ליה שהרי יודע שמקנה הוא לו ע"י הקנין החפץ שלו וכמו כן [הכא על מנת] להקנות הוא אע"פ שלא תתקיים מתנה בידו קנה שפיר ויקנה אותה לבן:
ומאן לימא לן דהך סודרא אי תפיס ליה לא מתפיס. כלומר מאן לימא לן דאי בעי לא פסיק ליה דילמא ודאי אי בעי פסיק ליה ומתנה מעליא היא (אבל) [ועוד] קני ע"מ להקנות ליכא לדמויי לסודרא דבסודרא קני על מנת להקנות מהשתא הוא דבשעה שמקנה לו הסודר אמר לו שיקנה לו בחליפין מיד ה"נ שמעינן מינה אם אמר להקנות מיד בשעת הקנאה קני: הלין נכסים לאימת קני לכי הוי צורבא מרבנן כבר הדרא סודרא למריה. ולאו דווקא סודרא ונראה דרב אשי סבירא ליה כפומבדיתאי דקני ע"מ להקנות לשון גרוע הוא ולא גמר להקנות לו כלל ולא נגמרה המתנה כלל ולא דמי לסודר שנותנו בידו להיות קונה בו מיד אבל כשיש תרתי לריעותא שאין המתנה נגמרה לו וגם אחר זמן לאו קנייה הוא ומטעם זה נראה דאפי' אם נתן לו שטר ואמר לו קנה בשטר זה ע"מ שתקנה בו לבנו והשטר קיים בימי הבן לאו קנייה הוא כסברא דפומבדיתאי והאי דקאמר הדרא סודרא למריה לאו דוקא אלא כלומר קניין שאינו גמור אינו מועיל להקנות בו לאחר זמן ולא דמי לסודר שקנה בו מיד. ובלא שמעתין אור"י שאין אדם יכול להקנות חפץ לחבירו מעכשיו לאחר שלשים יום דההיא שעתא דחל הקניין הדרא סודרא למריה כי ההיא דנתקרע או שאבד למאן דאמר לכשתתן וכן משוך פרה זו ולא תהא קנוייה לך אלא לאחר שלשים יום דאם אינה עומדת באגם לא קנה דנתבטלה המשיכה ומיהו אם הקנה לו מעכשיו ע"מ שארצה לאחר ל' ודאי נגמרה המתנה מיד קודם החזרת הסודר:
והרי מתנת בית חורון דקני ע"מ להקנות ולא קני. דמקני לו החצר והסעודה להקנות לאביו דלא קנה דאי קנאה א"כ קנאה המקבל ובהיתר מקנה לה לאביו וא"כ אמאי אסרו. ומשני משום דסעודתו מוכיח עליו שלא היה רוצה שיקנה כלל כ"א בשביל שיסעוד אביו וא"כ אין דעתו להקנות כלל למקבל כ"א לאביו וכי נמי קנה ע"מ להקנות קני בעלמא משום דמקנה שפיר למקבל אך המקבל יקנה אותה לאחר אבל הכא אין דעתו להקנות כלל למקבל כ"א לאביו:
וזימנין א"ל ר"א היא. דמחמיר במודר הנאה הלכך כי נמי קני ע"מ להקנות קני הכא לא קני להחמיר:
לאיתויי מאי לאו לאיתויי הא מילתא דשמיט כיפי. כלומר ע"מ להקנות ואור"ת גירסא דשדייה בכפילא פירוש לשון המושלך בכפילות שכפל דבריו וחזר ואמר אי הוה בר בריה צורבא מרבנן ליקני ע"מ להקנות:
לאיתויי ישנא בתרא דרבא. אי אמר והם לפניך אסור:
עין משפט ונר מצוה עריכה
מתוך: עין משפט ונר מצוה/נדרים/פרק ה (עריכה)
טז א מיי' פ"א מהל' נדרים הל' ז, סמג לאוין רמב, טוש"ע יו"ד סימן רכג סעיף ג:
יז ב טוש"ע ח"מ סימן קצה סעיף ה:
ראשונים נוספים
פירוש הרא"ש
דהוה שמיט כיפי דכיתנא. גוזל תכשיטי נשים ששמן כיפי והם של פשתן כדאמרינן בשבת (דף נז:) כיפה של צמר:
אסרינהו לנכסיה עלויה. בחייו ובמותו והעביר נחלתו ממנו ונתנה לאחיו:
ואי הוי בר ברך צורבא מרבנן מאי. לא ירש חלק הראוי לאביו:
אמר להון לקני הדין כו'. ע"מ שיקנה לבנו אי הוי צורבא מרבנן:
כל קני על מנת להקנות לא קני. דכיון דהוא אינו קונה לעצמו לא חשיב להקנות לאחר זמן כיון דאינו זוכה לו עתה בקנין זה:
דהא סודרא קני על מנת להקנות הוא. שהקונה מקנה סודרו למקנה שיתן לו חפץ אחר חליפי הסודר והוא אינו קונה הסודר אלא מחזירהו לקונה ומקנה לו החפץ וה"נ אע"פ שזה אינו קונה מה שנותנים לו יכול הוא להקנותו לאחר:
מאן לימא לן דהאי סודרא דאי בעי לא תפיס ליה. אלא ודאי מנהגא בעלמא הוא מה שנהגו להחזיר הסודר ואי בעי תפיס ליה דקני ליה לגמרי אבל הכא שהבן לא קנה כלום לא מצי לקנויי לבר בריה:
הלין נכסין לאימת קנה. אימת יקנה בר בריה לכי הוי צורבא מרבנן באותה שעה כבר הדר סודר למריה. כלומר בקנין סודר לא היה מועיל אם היה אומר קנה חפץ זה בחליפי סודר לאחר ל' יום אם לא א"ל מעכשיו ולאחר ל' יום הילכך ה"נ לא קני:
והא מתנת בית חורון דקני על מנת להקנות הוא. שמקנה לו החצר והסעודה ולא שיהו שלו אלא שיוכל אביו לאכול בהיתר ולא קני זה על מנת לעשות מה שאמר זה כאילו קני ויצאו החצר והסעודה מרשות הבן ויוכל האב לאכול בהיתר אלא ודאי קני על מנת להקנות אינו קונה הלכך ה"נ לא יצאו החצר והסעודה מרשות הבן:
משום דסעודתו מוכחת עליו. שלא היה קנין כי אם להערים ולא כוון לשם מתנה כלל:
הא מני רבי אליעזר היא דאמר אפילו ויתור כו'. הלכך ה"נ אע"ג דמדינא שרי דקנין על מנת להקנות קנה מחמיר הוא במודר הנאה:
לאתויי הך דשמיט כיפי. דלא הויא מתנה ואית דגרסי דשדיא בכפילה לשון המושלך בכפל שכפל דבריו ואמר קני על מנת להקנות:
לישנא בתרא דרבא. ואפילו אמר והן לפניך אסור:
הדרן עלך השותפין
חידושי הרשב"א
אמרי פומבדיתאי האי קני על מנת להקנות הוא, וכל קני על מנת להקנות (וכו') [לא קנה _ לפי השי"מ]: פירוש האי על מנת לאו על מנת דתנאי הוא כשאר על מנת דעלמא, דמעשה בדבר אחד ותנאי בדבר אחר, כגון [גיטין עד, א] הרי זה גיטך על מנת שתתני מאתים זוז, דאמרינן מגורשת והיא תתן, דהאי על מנת לא שיהיו הנכסים של (בן) [הבן _ לפי השי"מ] עד שיהא בן הבן צורבא מרבנן, על מנת שיתנם לו כשיהיה צורבא מרבנן קאמר, דלא נתנם לבן כלל ואין לו בהן הנאה של כלום, אלא שיקנם לו כדי להקנותם בלבד, ומשום הכי אמרי פומבדתאי, דכיון שאין זה קונה בגוף הנכסים כלל אינה מתנה, ולא קנה, ואפילו להקנותם, ומדאמרי פומבדיתאי בהאי לישנא קני על מנת להקנות הוא, משמע דנותן זה לא אמר בפירוש קני על מנת להקנות, אלא ליקני (מן _ לפי השי"מ) הדין, וכי הוה בר בריה צורבא מרבנן ליקנינהו נהליה קאמר, כלישנא דאתמר בגמרא.
ותמיהא לי דכיון שכן, אמאי אמרי פומבדיתאי דהוי כקני על מנת להקנות, אדרבה נימא דמתנת הבן הויא מתנה גמורה, דהא לא התנה בה בכלום, ואי בעי כי הויא בריה צורבא מרבנן יהיב ליה ואי לא לא, דהא דקאמר ואי הוי בריה צורבא מרבנן ניקנינהו ניהליה מדעתו קאמר, וכההיא [ביצה כ, ב] דהבו ליה ארבע ממאה זוזי ולינסוב ברתאי, ויש לומר דכיון דבנו מודר ממנו הנאה, ועל ידי מה שאמרו לו אי הוי בר ברך צורבא מרבנן מאי עמד ונתנן ליה בהאי לישנא, עניניו מוכיחין עליו דליקנינהו ניהליה דקאמר ליה, לאו מדעתו קאמר, אלא משום תנאי, וכעין דלעיל דסעודתו מוכחת עליו, וכדמותיב מינה רבא לרב נחמן.
ורב נחמן אמר קני על מנת להקנות קנה: כלומר קנה הבן ויכול הוא להקנות לבן הבן, ואם תאמר מאי נפקא לן מינה אם קנה אם לא קנה, שהרי בן הבן מכל מקום אינו קונה עכשיו, שאין זה הבן זוכה עכשיו ואינו קונה אלא על ידי נתינת הבן שיתן לבן הבן, והלכך אם הקנה הבן לבן הבן, אי הוי צורבא מרבנן קנה הבן וקנה בן הבן בהקנאה שיקנה לו הבן, ואם לא רצה הבן ליתן לבן תבטל גם מתנתו שנתן לו אביו, ומכל מקום יירש הוא הנכסים ממילא, ואף על פי שאינו יכול ליהנות מהן מחמת נדרו של אב, מכל מקום נותנן הוא אם ירצה לבן הזה או לאחר, לפי מה שכתבנו למעלה לדעת הרמב"ם ז"ל, גבי מתניתין דפרק הגוזל [בבא קמא קא, ב] דקתני בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו, וכיון שכן מאי נפקא לן מינה, אם קנה הבן מחמת מתנה זו אם לאו, ועוד מאי קאמרו ליה אי הוי בר ברך צורבא מרבנן מאי, הא לכי מיית אבא זוכה הוא בנכסים מחמת ירושתו, ונותן לבנו או לאחיו או לכל מי שירצה, וכדתנן בסיפא דההיא מתניתין דפרק הגוזל, ושמא נפקא מינה אם היו שם יורשים אחרים, שאם אינה מתנה יירשו הם הנכסים, ואם קנה הבן כדברי רב נחמן יקנה לבנו כי הוו צורבא מרבנן, ואין לשאר היורשים בנכסים כלום, ואינו נכון כלל, אבל לפי הסברא האחרונה שכתבנו למעלה, בההיא דאם מת לא יירשנו לא קשיא מידי, דמשמע דחלקו הוי הפקר, וצריך עיון. [ועוד יש לי לומר ענין אחר בזה ובאותה משנה של פרק הגוזל _ לפי השי"מ] ועוד אני חוזר למשנתינו שבפרק הגוזל שהביא אותה בפרקין, דתנן האומר לבנו קונם שאי אתה נהנה לי בחיי אם מת יירשנו, בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו, ויכול ליתנן לבניו ולאחיו ולוה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו.
וקשיא לי אם נותן הוא לבנו ולאחיו, היכי קתני לא יירשנו, ודאי יורש הוא, שהרי יכול הוא ליתנן לבנו ולאחיו ופורע בהן חובו ואין לך ירושה גדולה מזו, ואם משום שהוא בעצמו אינו נהנה מהם ממש באכילה ושתיה, היה לו לומר לא יהנה מנכסיו, ועוד דכשהוא פורע בהן חובו הרי זה נהנה בכך, אף על פי ששנינו [לעיל לג, א] המודר הנאה מחברו פורע לו את חובו, ומפרשינן טעמא בגמרא משום דמבריח ארי מנכסיו הוא, הני מילי בפורע מדעת עצמו, אבל אם אמר לו פרע לי חובי אסור דשליחותיה קא עביד, ותדע לך דהא תנן ותורם את תרומותיו, ותניא בברייתא [לעיל לו, ב] ותורם לו מתרומותיו מדעתו, ואמרינן עלה בגמרא מדעתו דמאן, אילימא מדעתו של בעל הכרי והא קא מתהני מיניה דקא עביד שליחותיה (וכשהיא) [וכשהוא _ לפי השי"מ] עצמו פורע חובו מהם כל שכן שהוא נהנה ואסור, ומיהו בזו אפשר לתרץ דהוא אינו פורע אלא הן באין ונפרעין ממנו, כלומר מאותם נכסים שהיו ראויין להיות שלו.
ומיהו אכתי קשה היאך נותן לבניו ולאחיו שהרי מועל הוא כשנתנו לאחר [כשהוא פורע בו חובו _ לפי השי"מ] וכדאמרינן בריש פרק אין בין המודר הנאה [לעיל לד, ב] באומר לחברו ככרי עליך, ותנה לו מקבל שהוא הנודר מעל לכשיוציא, ועוד קשה היאך אפשר שיירשנו, והלא כיון שאסור בהנאתו אין לו בהם כלום, ואפילו נתנם לו האב אינו זוכה בהם, ואם קדש בהם את האשה אינה מקודשת וכדמשמע בפירוש באותה שמועה שבפרקין (ואיבעיא) [דאיבעי _ לפי השי"מ] להו קונם פירות אלו על פלוני מהו בחילופיהן, ואתי למפשטה מהא דתנן המקדש בערלה וכלאי הכרם אינה מקודשת, מכרן וקדשה בדמיהן (מקודש) [מקודשת _ לפי השי"מ] אלמא אוסר פירותיו על חבירו כערלה וכלאי הכרם דמו ליה, ואם קדש בהן את האשה אינה מקודשת, וכן כתב הראב"ד ז"ל שאפילו המקדש בגדולין צריך לחזור ולקדש, ועוד קשיא לי דכיון דכשמת האב זכה הוא בנכסים ויכול ליתן לבנו או לאחיו, כההיא דשמיט כיפי, דפרקין, דאמרינן ליה אי הוה בר ברוך צורבא מרבנן מאי, ואמר להו ליקנינהו הבן, ולכי הוה צורבא מרבנן ליקנינהו ניהליה, מאי אמרו ליה והלא אפילו שתיק מיניה זוכה היה בדין ברא בחלק ירושתו, ויכול ליתנה לבנו בין הוי צורבא מרבנן בין לא הוי, על כרחך הוא כמו שפירשה הראב"ד ז"ל לאותה משנה שבפרק [הגוזל] דאמדיר קאי, כלומר שהאב המדיר יכול הוא ליתן לבנו של הנודר, וכן פורע לו חובו, דומיא דמתניתין דבפרק אין בין המודר, דקתני [לעיל לג, א. לח, א] פורע לו וזן את אשתו ובניו, אף על פי שחייב (במזונותין) [במזונותן _ לפי השי"מ], וכדתניא נמי בברייתא בפרקין האומר לאשתו קונם שאני נהנה לך לוה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו. והא דקתני ונותן לאחיו, שיטפא היא, ומשום דקתני הכי במתניתין דהגוזל את אביו דלעיל מינה, תנא נמי הכין בהא מתניתין אגב שיטפיה.
אבל ראיתי להרמב"ם ז"ל שפירש אנידר, וכתב וצריך שיאמר להם אלו נכסים שאסר אבא עלי, פירשה ז"ל על דרך [מתניתין דה]גוזל את אביו ונשבע לו ומת דלעיל מינה, דאמרינן עלה דההיא בגמרא וצריך שיאמר זה גזל אבא, ומפני שהוקשה לו הענין כמו שכתבתי, מצא לו הרב ז"ל טענה ליסמך עליה, ואמר שגם זו דוקא באומר אלו נכסים שאסר עלי אבא, כלומר דכיון דאמר להם כך, אין זה אלא כמודיעו שהוא מגביה לו מציאה, וכן בפרעון חובו כיון שגלה כן לבעל חובו וקבלן הלה, הרי זה כמלוה שאמר ללוה הגביה מציאה זו ותנה לי והפטיר, אבל בנותן סתם או פורע סתם אסור, ואילו עשה כן מעל, וכן נראה לי ליישב דברי הרב ז"ל.
וקשיא לי אהא דרב נחמן היאך אפשר לבן לקנות נכסיו אלו כלל, דהא אסרן עליו האב בהנאה, וכיון שכן היאך הוא יכול להקנותן לבנו לכי הוי צורבא מרבנן, שאם הוא לא קנאה אינו יכול להקנותם, ויש לומר דהיינו דקא קשיא להו לפומבדיתאי, ורב נחמן דאמר דקני, סבירא ליה דכיון שאין הבן קונה נכסים אלו להנאתו כלל, אלא להקנותן לבנו לא נכנס זה בכלל איסורו כלל, ומיהו קנה להקנותן. ועוד יש לי לפרש דלא לקנינהו הדין ברא דנאסרו עליו קאמר, אלא הדין איניש דעלמא קאמר, וכדמוכח קצת לישנא דקאמר רב אשי בסמוך לאימת (מתקני) [קני _ לפי השי"מ] לכי הוי בר ברא צורבא מרבנן, ואי להדין ברא גופיה אקני ליה הכי הוה ליה למימר, לאימת קני לכי הוי בריה צורבא מרבנן. כן נראה לי.
ועוד סודרא קני על מנת להקנות וקני מן השתא: כלומר אף על פי שההקנאה גרועה, שאינו קונה הסודר קנין גמור אלא כדי שיקנה בו את השדה לבעל הסודר, מכל מקום אית ביה חדא לטיבותא, דעם משיכתו הוא דמקנה לו בעל השדה את שדהו, אבל הדין נכסי לאימת קני להו (הדין) [הבן _ לפי השי"מ] לכי הוי בר ברא צורבא מרבנן, דמן השתא לא קני האי ברא בהדין נכסי כלום ולא בפירותיהן, שלא נתנן לו שיהא אוכל פירותיהן עד ההיא שעתא, אלא להקנותן לבר ברא כי הוי צורבא מרבנן בלחוד הוא דמקנה להו ניהליה, והלכך עד דהוי בר ברא צורבא מרבנן דליקנינהו ניהליה, לא נגמרת לו אפילו ההיא מתנה כל שהוא, וההיא שעתא דהוי בר ברא צורבא מרבנן הדר סודרא למריה, כלומר איני מקנה לו באותה שעה, ואותה משיכה או אותה חזקה שהחזיקו על דבר זה מעיקרא לא מהניא, דהא כלתה לה והלכה כי הוי בר ברא צורבא מרבנן, והוי כעין [כתובות פב, א] משוך פרה זו ולא תקני לך אלא לאחר שלשים יום דלא קנה, משום דבשעת משיכה לא קנה, וכי מטו שלשים יום כבר כלתה ועברה המשיכה הלכך לא קנה.
אלא דקשיא לי דהא רב נחמן גופיה מודה הוא במשוך פרה זו ולא תקני לך אלא לאחר שלשים יום, דאי לא קיימא באגם מיהא לא קנה, וכל שכן למאי דאסיקנא בשלהי האשה שנפלו לה נכסים [שם פב, א], דאפילו קיימא באגם לא קנה אי לא אמר ליה מעכשיו, ויש לומר דרב נחמן סבר דכיון דקני על מנת להקנות קנה, האי ברא נמי מן השתא קני כדי להקנותה לבר ברא כי הוי צורבא מרבנן, ולא דמי למשוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר שלשים יום, דהתם אמר ליה בהדיא דלא ליקני כלל עד לאחר שלשים יום, וההיא שעתא כבר כלתה לה ואזלא המשיכה, ואפשר דאפילו רב נחמן נמי בקנין סודר מודה, דאינו קונה, כי אמר ליה קני סודר זה ותקנה לי שדך לאחר שלשים יום, משום דההיא שעתא קא הדר סודרא למריה, אבל במעכשיו ולאחר שלשים יום קנה, וכן בתוספות בהרבה מקומות שאין קנין קונה בלא מעכשיו.
והא דגרסינן בפרק יש נוחלין גבי הכותב לבנו לאחר מותו, צריך לכתוב לו מהיום ולאחר מיתה, בהקנאה מהו ואמר רב (פפא) [פפי _ לפי השי"מ והגמרא שם] אקנייה וקנינא מיניה קני, קנינא מיניה ואקנייה לא קני, התם טעמא משום דכתב ליה לאחר מיתה, ואפילו הכי אסיקנא דהקנאה לא צריך, אלא בין הכי ובין הכי קני, דמשעת קנין דמקנה ליה הגוף. כן נראה לי.
ונראה לומר דלרב אשי לאו דוקא משום דלא מצי לאקנויי לבר ברא, דכל שהאחד אינו קונה בשעת קנינו של זה בסודר, דעם משיכת הסודר מקנה לו השדה לבעל הסודר לא קנה, דבשעה שהוא מקנה לאחר שאז תשלים קנייתו ההיא שעתא כבר הדר סודרא למריה, דמה לי הפסק זמן מרובה מה לי הפסק זמן מועט, ומיהו משמע דרב אשי לא קאמר אלא בקנין משיכה וחזקה שאין להם קיימא אלא עוברין, אבל בקנין שטר שהשטר קיים ועומד עד דהוי בר ברא צורבא מרבנן, מודה הוא כל שלא נתקרע השטר, ולא נאבד בשעה שהוא מקנה אותו לבר ברא, שהרי [קידושין נט, א בר"ן ד"ה רב ושמואל] המקדש את האשה בשטר, ואמר לה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום מקודשת, אם לא נאבד השטר ולא נתקרע, וכן לענין הגט וכדאיתא התם [כאן ד"ה הלין].
אבל בתוספות ראיתי דאפילו הקנה לו בשטר, פליג רב אשי וכפומבדיתאי סבירא ליה, וקשיא לי אשמעתין בין לרב נחמן בין לרב אשי, מה ענין סודר לזה דדברים הנקנים שאדם קונה ומקנה אותן לחוד, ודרכי הקניות שאדם קונה על ידם לחוד, וקנין סודר אינו מדין קניה, שאם כן תהא בו אונאה וכל שכן ביטול מקח, ועוד שהרי קנינן בכלי אף על פי שאין בו שוה פרוטה, ואין קונין בפירות ואפילו בבשר שוה מנה, ועוד דהא איכא מאן דאמר [שם מז, ב] קונין בכליו של מקנה, וצריך לי עיון.
זמנין אמר ליה דסעודתו מוכחת עליו: כלומר שאין מקנה לזה כלל, ולא אמר לו כן אלא כדי שיבא אביו ויאכל בסעודה, ולא לו נתן אלא לאביו, אבל הכא אף על גב דאינו מקנה לבן אלא די להקנות לבן הבן, מכל מקום במתנה גמורה הוא נותן לו, כדי שיקנה אותם נכסים לבן הבן, וכל הנותן על מנת להחזיר הן שמקנה אותו קנין גמור לדעתו.
וזמנין אמר ליה הא מני רבי אליעזר דאמר אפילו ויתור אסור במודר הנאה: פירוש הא נמי דבית חורון מתנה הוא, אלא משום דהיא מתנה דכל דהו ולא נתנה אלא על מנת להקנות למודר הנאה, עשאוה כמי שאינה מתנה להחמיר בנדרים, כמו שהחמירו אפילו בויתורין לאוסרן על המודר, אף על גב דבעלמא לית בהו ממשא, והא דרבי אלעזר לדוגמא בעלמא הביאה דלגבי האי עובדא לא שייך בה ויתור אסור, אלא לדוגמא קאמר.
ולענין פסק הלכה: בסודר קיימא לן כרב נחמן דקני על מנת להקנות הוא ואי תפיס ליה לא מתפיס, דאף על גב דרב אשי אמר מאן לימא לן, לא שבקינן מאי דאיפשיטא ליה לרב נחמן, ותפסינן מאי דאיסתפק ליה לרב אשי, ורב אשי מאן לימא לן קאמר, והא רב נחמן דאמר לן, ועוד רב אשי גופיה דחייה בעלמא הוא דקאמר, ולא משום דסבירא ליה הכין, אלא אדרבה בהדיא אשכחן דסבירא ליה הכין בריש פרק קמא דקדושין [ו, ב], דאמרינן התם גבי הילך מנה על מנת שתחזירהו לי, אלא אמר רב אשי בכלהו קני לבר מאשה, גזרה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין, אלמא לרב אשי חליפין קני על מנת להקנות הוא, ואי תפיס ליה לא מתפיס, וכן פסקו כלהו רבוותא ז"ל, אבל לענין קני על מנת להקנות לכי הוי בר ברא צורבא מרבנן, איכא למימר דקיימא לן לא קנה כפומבדיתא, דהא רב נחמן תלי טעמא בסודרא דהוו קני על מנת להקנות, ואמר רב אשי דלא דמי דהתם קני על מנת להקנות מן השתא הוא, אבל הכא לאימת קני להו לאלין נכסי לכי הוי ברא צורבא מרבנן, וההיא שעתא הדר סודרא למריה, וכיון שכן קיימא לן כפומבדיתאי וכרב אשי דקאי כותייהו, אבל ראיתי להרמב"ם ז"ל שפסק דקנה כרב נחמן, ושמא כיון דחזינן ליה לרב אשי, דדחי ליה בטעמא דסודר אי תפיס ליה מתפיס, בדחייה בעלמא, דאיהו גופיה לא סבר לה, אלמא כל מאי דפליג עלה רב אשי, לאו משום דלא סבירא ליה כרב נחמן, אלא דחייתא בעלמא דקא דחי ליה ואזיל, ולעולם כותיה סבירא ליה.
תוספות רי"ד
מהדורא קמא:
מתוך: תוספות רי"ד/נדרים (עריכה)
פיסקא ומעשה באחד וכל קני על מנת להקנות לא קנה. פי' אע"ג דקי"ל דזכין לאדם שלא בפניו הנ"מ כי אמר זכה לי בעבור פלונ י שלא נתכוון לזכות לו כלום וכל זכיותיו לא היתה אלא בעבור אותו עלוני התם ודאי קנה אותו פלוני וזה הזוכה לא קנה כלום ואותו פלונ לא זכה אלא מחמת אותו המזכה אבל הא א"ל קני את ע"מ שתקנהו לכל דמשמע שאותו פלונ י יקנה מכוחך וכיון דאיתו לא קנה שהרי הדירו הנאה ממני בם חבירו לא קנה דכל זמן דקנו איהו מצי לאקנויי לחברי' כגון נכסיי לך ואחריך לפלוני אבל זה שלא קנה הוא גם חברו אינו יכול להקנות לו אבל אילו א"ל זכה בעבור פלוני ליכא מאן דפליג דזכין לאדם שלא בפני:
ורב נחמן אמר קני ע"מ להקנות קני דהא סידרא קני ע"מ להיקנות הוא פ'י קנין המודר הוא חליפין שהקונה מושיט סדרו למוכר ומקנהו לו על מנת שהמוכר יקנה לו את החפץ שהיא חלופי הסודר והרי אנו רואין שהמוכר אינו קונה אם הסודר קנין גמור שהרי אינו שלו א"כ הו"ל שהקונה אומר לו למוכר קנה זה הסודר שלי ולא יהא קנוי לך ממש אלא ע"מ שתקנה לי את חפצך ואפ"ה נקנה החפץ לקונה והם ה"נ הכא כשאמר לו קני ע"מ להקנות אע"פ שהוא לא קנה העויל להקנות לאותו פלונ י ואע"ג דבשנים אוחזין אמר ר"נ המגבית מציאה חלחברו לא קנה חבירו התם כדמפרש טעמא דהו"ל תופש לבע:ח במקום שחב לאחרים ומש"ה לא קנה אבל הכא ליכא למימר הכ:
והא מתנת בין חורון דקני ע"מ לתרי הוא ולא קני פי' נהי דאיהו לא מצי לאקדישה דלא אקני ל'י קנין גמור מ"מ הרי הוא אומר לו קני בעבור אבי ואם איתא דקני ע"מ להקנות קני אמאי אסור אלא ש"מ דקני ע"מ להקנות לא קנה ומש"ה אסור אביו בסעודה מפני שהיא של בנו ולא יצאת מרשותו וזה לא הי' יכול לומר לו זכה בעבור אבי שא"כ נמצא שאביו זוכה מכח בנו כדפרישית לעיל דאסור מפנ י נדרו ומיכן מוכיח מדקמסתייע ר"נ אסודא ומדמותיב לי' נמי רבא ממתנת בין חורון ש"מ דמאי דאמרי פומבדיתא קנה ע"מ להקנות לא קנה אע"ג דאיתי' לההוא בעולם ולא תימא טעמא משום דההוא בר ברי' ליתי' בעולם מש"ה לא קנה אלא אע"ג דאיתי' בעולם נמי אמרי פומבדיתא דכל קנה ע"מ להקנות לפלוני לא קנה:
שיטה מקובצת
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/נדרים/פרק ה (עריכה)
דהוה שמיט כיפיה דכיתנא שהיה כל עסקו לקנות פשתן והיה שמוט ומוציא ממנו מקצת ומוכר הנשאר בקרן שלו והיה עוסק בכך ולא היה עוסק בתורה. ויש לפרש נמי שהיה (גדול) גוזל וחוטף פשתן מבני אדם ומוכרו. וראשון עיקר. הרי"ץ ז"ל.
אמרי פומבדיתאי האי קני על מנת להקנות הוא וכל קני על מנת להקנות לא קנה. פירוש האי על מנת לאו על מנת דתנאי הוא כשאר על מנת דעלמא דמעשה בדבר אחד ותנאי בדבר אחר כגון הרי זה גיטיך על מנת שתתני מאתים זוז דאמרינן מגורשת והיא תתן דהאי על מנת לא שיהו הנכסים של הבן עד שיהא בן הבן צורבא מרבנן על מנת שיתנם לו כשיהיה צורבא מרבנן קאמר דלא נתנם לבן כלל ואין לו בהם הנאה של כלום אלא שיקנם כדי להקנותם בלבד. ומשום הכי אמרי פומבדיתאי דכיון שאין זה קונה בגוף הנכסים כלל אינה מתנה ולא קנה ואפילו להקנותם. ומדאמרי פומבדיתאי בהאי לישנא קני על מנת להקנות הוא משמע דנותן זה לא אמר בפירוש קני על מנת להקנות אלא ליקני הדין וכי הוי בר בריה צורבא מרבנן ליקנינהו ניהליה קאמר כלישנא דאתמר בגמרא.
ותמיה לי דכיון שכן אמאי אמרי פומבדיתאי דהוי כקני על מנת להקנות אדרבה נימא דמתנת הבן הויא מתנה גמורה דהא לא התנה בה בכלום ואי בעי כי הוי בריה צורבא מרבנן יהיב ליה ואי לא לא דהא דקאמר וכי הוי בריה צורבא מרבנן ניקנינהו ניהליה מדעתו קאמר וכי ההוא דהבו ליה ארבע מאה זוזי ולנסוב ברתאי. וי"ל דכיון דבנו מודר ממנו הנאה ועל ידי מה שאמרו לו אי הוי בר ברך צורבא מרבנן מאי עמד ונתנן ליה בהאי לישנא עניניו מוכיחין עליו ליקנינהו ניהליה דקאמר ליה לאו מדעתו קאמר אלא משום תנאי וכעין דלעיל דסעודתו מוכחת עליו וכדמותיב מינה רבא לרב נחמן. ורב נחמן אמר קני על מנת להקנות קנה כלומר קנה הבן ויכול הוא להקנות לבן הבן.
וא"ת מאי נפקא לן מינה אם קנה אם לא קנה שהרי בן הבן מכל מקום אינו קונה עכשו שאין הבן זוכה לו עכשו ואינו קונה אלא על ידי נתינת הבן שיתן לבן הבן והילכך אם הקנה הבן לבן הבן כי הוי צורבא מרבנן קנה הבן וקנה בן הבן בהקנאה שיקנה לו הבן ואם לא רצה הבן ליתן לבן תבטל גם כן מתנתו שנתן לו אביו ומכל מקום ירש הוא הנכסים ממילא ואף על פי שאינו יכול ליהנות מהם מחמת נדרו של אב לאו בר קשה דמתא לזכות אלא נותנן הוא אם ירצה לבן הזה או לאחר לפי מה שכתבנו למעלה לדעת הרמב"ם ז"ל גבי מתניתין דפרק הגוזל דקתני בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו וכיון שכן מאי נפקא לן מינה אם קנה הבן מחמת מתנה זו אם לאו. ועוד מאי קאמרו ליה אי הוי בר ברך צורבא מרבנן מאי הא לכי מאית אבא זוכה הוא בנכסים מחמת ירושתו ונותן לבנו או לאחיו או לכל מי שירצה וכרתנן בסיפא דההיא מתניתין דפרק הגוזל. ושמא נפקא מינה אם היו שם יורשים אחרים שאם אינה מתנה יירשו הם הנכסים ואם קנה הבן כדברי רב נחמן יקנם לבנו כי הוי צורבא מרבנן ואין לשאר היורשים בנכסים כלום. ואינו נכון כלל. אבל לפי הסברא האחרונה שכתבנו למעלה בההיא דאם מת לא יירשנו לא קשיא מידי דמשמע שחלקו הוי הפקר וצ"ע. ועוד יש לי לומר ענין אחר בזה ובאותה משנה של פרק הגוזל ואכתוב אותו בסוף המסכתא. הרשב"א ז"ל.
וזה לשונו ז"ל בהשמטה: עוד אני חוזר למשנתנו שבפרק הגוזל שהביאו אותם בפרק השותפין דתנן האומר לבנו קונם שאי אתה נהנה לי בחיי אם מת יירשנו בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו ויתן לבנו ולאחיו ולוה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו. וקשיא לי אם נותן הוא לבנו ולאחיו היאך קתני לא יירשנו ודאי יורש הוא שהרי יכול הוא ליתנן לבנו ולאחיו ופורע להם חובו ואין לך ירושה גדולה מזו. ואי משום שהוא בעצמו אינה נהנה מהם ממש באכילה ושתיה היה לו לומר לא יהנה מנכסיו. ועוד דכשהוא פורע בהן חובו הרי זה נהנה בכך אף על פי ששנינו המודר הנאה מחברו פורע לו את חובו ומפרשינן טעמא בגמרא משום דמבריח ארי מנכסיו הוא הני מילי בפורע מדעת עצמו אבל אם אמר לו פרע לי חובי אסור דשליחותיה קא עביד. ותדע לך דהא תנן ותורם את תרומותיו ותניא בברייתא תורם לו תרומותיו מדעתו ואמרינן עלה בגמרא מדעתו דמאן אילימא מדעתו של בעל הכרי והא קא מיתהני מיניה דקא עביד שליחותיה וכשהוא עצמו פורע חובו מהם כל שכן שהוא נהנה ואסור.
ומיהו בזו איפשר לתרץ דהוא אינו פורע חובו אלא הן באין ונפרעין ממנו כלומר מן אותם נכסים שהיו ראויין להיות שלו. ומיהו אכתי קשה האיך נותן לבניו ולאחיו שהרי מועל הוא כשנותנו לאחר או כשהוא פורע בו חובו וכדאמרינן בריש פרק אין בין המודר הנאה באומר לחברו ככרי עליך ונתנה לו מקבל שהוא הנודר מעל לכשיוציא.
ועוד קשה היאך איפשר שיירשנו והלא כיון שאסור בהנאתו אין לו בהם כלום דאפילו נתנן לו האב אינו זוכה בהם ואם קדש בהם את האשה אינה מקודשת וכדמשמע בפירוש באותה שמועה שבפרק השותפין דאיבעיא להו קונם פירות אלו על פלוני מהו בחילופיהן ואתיא למיפשטה מהא דתנן במקדש בערלה ובכלאי הכרם אינה מקודשת מכרן וקדש בדמיהן מקודשת אלמא אוסר פירותיו על חבירו כערלה וכלאי הכרם דמו ליה ואם קדש בהן את האשה אינה מקודשת וכן כתב הראב"ד ז"ל שאפילו המקדש בגידולין צריך לחזור ולקדש.
ועוד קשיא לי דכיון דכשמת האב זכה הוא בנכסים ויכול ליתנן לבנו או לאחיו כההוא דשמיט כיפיה דבפרק השותפין דאמרינן ליה אי הוה בר ברך צורבא מרבנן מאי ואמר להו ליקנינהו הדין ולכי הוו צורבא מרבנן לקנינהו ניהליה מאי אמרו ליה והלא אפילו שתיק מיניה זוכה היה בדין האי ברא בחלק ירושתו ויכול ליתנה לבנו בין הוי צורבא מרבנן בין לא הוי. על כרחך הוא כמו שפירשה הראב"ד ז"ל לאותה משנה שבפרק הגוזל דאהמדיר קאי כלומר שהאב המדיר יכול הוא ליתן לבנו של הנידר. וכן פורע לו חובו דומיא דמתניתין דבפרק אין בין המודר דקתני פורע לו חובו וזן את אשתו ובניו אף על פי שחייב במזונותן וכדתניא נמי בברייתא בפרק השותפין האומר לאשתו קונם שאני נהנה לך לווה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו והא דקתני ונותן לאחיו שיטפא היא ומשום דקתני הכי במתניתין דהגוזל את אביו דלעיל מינה תנא נמי הכין בהאי מתניתין אגב שיטפא.
אבל ראיתי להרמב"ם ז"ל שפירשה אנידר וכתב וצריך שיאמר להם אלו נכסים שאסר אבא עלי פירשה ז"ל על דרך מתניתין דהגוזל את אביו ונשבע לו ומת דלעיל מינה דאמרינן עלה דההיא בגמרא וצריך שיאמר זה גזל אבא. ומפני שהוקשה לו הענין כמו שכתבתי מצא לו הרב ז"ל טענה ליסמך עליה ואמר שגם זו דוקא באומר אלו נכסים שאסר עלי אבא כלומר דכיון דאמר להם כך אין זה אלא כמודיעו שהוא מגביה לו מציאה וכן בפירעון חובו כיון שגילה כן לבעל חובו וקבלן הלה הרי זה כמלוה שאמר ללוה הגביה מציאה ותנה לי והפטר אבל בנותן סתם או פורע סתם אסור ואלו עשה כן מעל. וכן נראה לי ליישב דברי הרב ז"ל. עד כאן.
וקשיא לי אהא דרב נחמן היאך איפשר לבן לקנות נכסיו אלו כלל דהא אסרן עליו האב בהנאה וכיון שכן היאך הוא יכול להקנותן לבניו לכי הוו צורבא מרבנן שאם הוא לא קנאן אינו יכול להקנותן. וי"ל דהיינו דהא קשיא להו לפומבדיתאי ורב נחמן דאמר דקני סבירא ליה דכיון דאין הבן קונה נכסים אלו להנאתו כלל אלא להקנותן לבנו לא נכנס זה בכלל איסורו כלל ומי' קנה להקנותן. ועוד יש לי לפרש דלא לקנינהו הדין ברא דנאסרו עליו קאמר אלא הדין איניש דעלמא קאמר וכדמוכח קצת לישנא דקאמר רב אשי בסמוך לאימת קני לכי הוי בר ברא צורבא מרבנן. ואי להדין ברא גופיה אקני ליה הכי הוה ליה למימר לאימת קני לכי הוי בריה צורבא מרבנן. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
א"ל רב נחמן והא סודרא דאמרה תורה שלף איש נעלו שמקנה הקונה למקנה סודרו כדי שיקנה לו חלופין והחלופין נקנין אף על גב דסודרא לא קני המקנה דהא חזינן שהמודר נשאר לקונה. אף הכא נמי אף על גב דלא קני מקנה לבנו ואף על גב דלא דמי דבסודר מה שזה קונה אין זה מקנה והכא מה שהבן קונה מקנה לבנו מכל מקום דוגמא קצת יש שכמו שסודר לא קני ומקנה הכא נמי נימא הכי דאף על גב דלא קני מקנה ופלגינן קניינא. אמר רב אשי מה ראייה מן הסודר דחשבת ליה על מנת להקנות ומאן לימא לן דאם תפיס האי לא מתפיס שאם היה רוצה לעכבו שלא היה יכול לעכבו ומשום הכי החפץ נקנה בו דחליפין דידיה הוא ומה שנהגו להחזיר הסודר לפנים משורת הדין עבדי ואכתי לא אשכחנא קנין לחצאין. ועוד לא דמי סודרא להאי דסודרא על מנת להקנות השתא הוא שקונה על ידי הסודר דבר שהוא ראוי לקנותו בלא סודר בהגבהה אם הם מטלטלין ובחזקה אם הוא קרקע או בשטר שהרי בעולם הם דהשתא קני להו הילכך כיון שהן ראויים להקנות עתה אף על גב דלא קני ליה לסודר לגמרי מהני קנין להקנות את החפץ אבל הכא אותו הדבר שאנו מחזרין עליו (כלי הוי) אמר המגיה אולי צריך לומר: דליהוי קנין חצאין אינו בעולם שעדיין לא נולד בן בנו ואינו ראוי להקנות עתה לאימת קני ואם תמצי לומר דקני כשהוא צורבא מרבנן ההיא שעתא הדרא סודרא למריה. (סמנא סודרא) סודרא סימנא בעלמא הוא כלומר קנין חצאין שדה קונה דמשמיט כיפי דמדמית ליה לסודרא הדר למריה כלומר החצאין שהיה רוצה שיקנה ויפקיע רשותו לגבי הקניין חזר לו דבההיא שעתא שיש לו להקנות לא נעשה הקניין הילכך כיון שהולד אינו ראוי להקנות בשעת הקנין חצאין לא מהני ליה קנין חצאין כמו שמהני לגבי סודרא. שטה.
אמר רב אשי ומאן לימא לן דסודרא שקנו בו דאי תפיס ליה המקנה לא מתפיס דילמא אם רצה המקנה תפיס לעצמו קנה הסודר וכשאר מקח וממכר דמי הילכך יכול להקנות בו אבל הכא אם ירצה בנו ליקח את הנכסים של אביו לא קנה דהא קאמר ליה אי הוי בר בריה צורבא דרבנן ליקניה לבריה ולא לדידיה. פירוש.
ועוד סודרא קני על מנת להקנות מן השתא הוא. כלומר אף על פי שההקנאה גרועה שאינו קונה הסודר קנין גמור אלא כדי שיקנה בו את השדה לבעל הסודר מכל מקום אית ביה חדא לטיבותא דעם משיכתו הוא מקנה לו בעל השדה את שדהו. אבל הדין נכסי לאימת קני להן הבן לכי הוי בר ברא צורבא מרבנן דמן השתא לא קני האי ברא בהדין נכסי כלום ולא בפירותיהן שלא נתנן לו שיהא אוכל פירותיהן עד ההיא שעתא אלא להקנותן לבר ברא כי הוי צורבא מרבנן בלחוד הוא דמקנה להו ניהליה והילכך עד דהוי בר ברא צורבא מרבנן דליקנינהו ניהליה לא נגמרת לו אפילו ההיא מתנה כל שהוא וההיא שעתא דהוי בר ברא צורבא מרבנן הדר סודרא למריה כלומר אינו מקנה לו באותה שעה ואותה משיכה או אותה חזקה שהחזיקו על דבר זה מעיקרא לא מהניא דהא כלתה לה והלכה כי הוי בר ברא צורבא מרבנן והוי ליה כעין משוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר שלשים יום דלא קנה משום דבשעת משיכה לא קנה וכי מטו שלשים יום כבר כלתה ועברה המשיכה הילכך לא קנה.
אלא דקשיא לי דהא רב נחמן גופיה מודה הוא במשוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר שלשים יום דאי לא קיימא באגם מיהא לא קנה וכל שכן למאי דאסיקנא בשלהי האשה שנפלו לה נכסים דאפילו קיימא באגם לא קנה אי לא אמר ליה מעכשו. וי"ל דרב נחמן סבר דכיון דקני על מנת להקנות קנה האי ברא נמי מן השתא קני כדי להקנותן לבר ברא כי הוי צורבא מרבנן ולא דמי למשוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר שלשים יום דהתם אמר ליה בהדיא דלא ליקני כלל עד לאחר שלשים יום וההיא שעתא כבר כלתה לה ואזלה המשיכה. ואיפשר דאפילו רב נחמן נמי בקנין סודר מודה דאינו קונה כי אמר ליה קני סודר זה ותקנה לי שדך לאחר שלשים יום משום דההיא שעתא קא הדר סודרא למריה אבל במעכשו ולאחר שלשים יום קנה. וכן כתוב בתוס' בהרבה מקומות שאין קנין קונה בלא מעכשו.
והא דגרסינן בפרק יש נוחלין גבי הכותב לבנו לאחר מותו צריך לכתוב לו מהיום ולאחר מיתה בהקנאה מהו ואמר רב פפי אקנייה וקנינא מיניה קני קנינא מיניה ואקנייה לא קני. התם טעמא משום דכתב ליה לאחר מיתה ואפילו הכי אסיקנא דהקנאה לא צריך אלא בין הכי ובין הכי קני דמשעת קנין הוא דמקנה ליה הגוף. כן נראה לי.
ונראה דלרב אשי לא דוקא משום דלא מצי לאקנויי לבר ברא עד לאחר זמן מרובה אלא הוא הדין לאומר קני על מנת להקנות השתא לבתר קניני מיד לבר ברא דכל שהאחר אינו קונה בשעת קניינו של זה בסודר דעם משיכת הסודר מקנה לו השדה לבעל הסודר לא קנה דבשעה שהוא מקנה לאחר שאז תשלים קנייתו ההיא שעתא כבר הדר סודרא למריה דמה לי הפסק זמן מרובה מה לי הפסק זמן מועט. (אמר המגיה עיין רשב"א בחידושיו כאן). וקשיא לי אשמעתין בין לרב נחמן בין לרב אשי מה ענין סודר לזה דדברים הנקנים שאדם קונה ומקנה אותם לחוד ודרכי הקניות שאדם קונה על ידם לחוד וקנין סודר אינו מדין קנייה דאם כן תהא בו אונאה וכל שכן ביטול מקח ועוד שהרי קנינן בכלי אף על פי שאין בו שוה פרוטה ואין קונים בפירות ואפילו בבשר שוה מנה ועוד דהא איכא מאן דאמר קונין בכליו של מקנה וצריך לדעתי עיון. הרשב"א ז"ל.
וכתב הרנב"י ז"ל בפירושו להלכות הרמב"ן ז"ל וז"ל: וכתב רבינו ז"ל והלכתא כרב נחמן דסודרא קני על מנת להקנות הוא כלומר מתנה על מנת להחזיר. ואף על גב דאמר רב אשי ומאן לימא לן דסודרא אי תפיס ליה לא מתפיס כלומר דרב אשי דחה בגמרא ואמר דקנה על מנת להקנות לא קאני ובסודר היינו טעמא דקני משום דלאו על מנת להקנות הוא דאפשר שאם בא מושך הסודר לעכבו בידו ושלא להחזירו ליד המקנה הרשות בידו אלא שנהגו להחזירו ולא מן הדין. הא רב נחמן אמר ליה אמר המגיה צריך לומר: דלא כלומר לאו בידי'. כלומר בידי לעכובא לסודרא דקנה על מנת להקנות בלחוד הוא ואפילו הכי קני. ועוד דרב אשי גופיה מידחא הוא דדחי לה למימרא דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי ולא תיקשי סודרא לפומבדיתא. אבל איהו כלומר רב אשי כרב נחמן קאמר פירוש דסודר אף על גב דקנה על מנת להקנות הוא קנה דגרסינן בפרק האשה נקנית גבי הילך מנה על מנת שתחזירהו לי אלא אמר רב אשי בכולהו קני לבר מאשה גזירה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין ושמעינן מינה דחליפין קני על מנת להקנות הוא ואי תפיס ליה לא מתפיס והכי נמי פסק הגאון בספר המקח כרב נחמן. עד כאן.
והא מתנת בית חורון דקני המקבל על מנת להקנות לאחר זמן לאביו של נותן שעל כרחין בשעה שנתנה למקבל לא היה בדעתו שיקנה אביו שזה בדוקא היה אסור דהוה ליה מקנה לאביו על ידי אחר ונמצא מהנה. אלא לכך נתכוון שיקנם עכשו הוא על מנת שיתנם לאביו לאחר זמן ויפקע קניינו ולא קני כדאמרינן במתניתין משום דחשיבי ליה עדיין ברשות נותן. זימנין אמר ליה לא משום דבעלמא לא קני על מנת להקנות אף על גב דמקבל לא קני ליה שלעולם אימא לך דקני בעלמא ושאני הכא שהסעודה מוכחת שלא היה מקנה לו כלל אלא כדי שישמח עמו אביו בסעודתו. אבל בזאת שאני אומר רוצה המדיר שיקנם בנו לתת אותם לבנו אם יהיה צורבא מרבנן ולא יוכלו לזכות בו בנתים בניו האחרים שהיו לו ואף על גב דלא מצי ליהנות מהם קני להו לגבי האי שלא יזכו בו אחרים. לא מצאתי ונראה לי. ואני מצאתי שלא היה תשובה טובה שהשיב רב נחמן ולכן היה משנה לפעמים תירוצו ומוקי למתניתין דבית חורין כרבי אליעזר דמחמיר במודר הנאה. הרא"ם.ז"ל.
כתב הרמב"ן ז"ל בהלכותיו: גרסינן בפרק יש נוחלין תנו רבנן מעשה באחד שלא היו בניו נוהגין כשורה וכתב כל נכסיו ליונתן בן עוזיאל מה עשה יונתן בן עוזיאל מכר שליש והקדיש שליש והחזיר לבניו שליש בא עליו שמאי במקלו ובתרמילו כלומר לקפחו על שהחזיר לבניו כלום אמר לו שמאי אם אתה יכול להחזיר מה שמכרתי ומה שהקדשתי אתה יכול להחזיר מה שהחזרתי וכו'. אמר הטיח עלי בן עוזיאל הטיח עלי בן עוזיאל. מעיקרא מאי סבר פירוש שמאי שבא מתחלה לערער עליו על המתנה שהחזיר לבניו מאי סבר ולבסוף כשהודה לו ושבחו מאי סבר. משום מעשה בית חורון כלומר תחלה היה סובר שהמתנה שנתן לו אותו אדם אינה מתנה כמתנת בית חורון שאינה מתנה.
וכתב רבינו ז"ל וחזינן למקצת רבוותא דאמרי דהא מתניתין לענין דינא תניא כלומר לענין דיני ממונות. דאתני ההוא גברא פירוש כשנתן נכסיו ליונתן בן עוזיאל. דלא ליהדר כלום לבניו פירוש ולפיכך ערער עליו שמאי. ולא סלקא להו שמעתא כל עיקר כלומר לדרך זו. דאי אתני אתני כלומר אם התנה בפירוש שעל מנת כן כתבן לו שלא יתן מהם כלום לבניו יש לו ליונתן לקיים תנאו ואם נתן להם כלום הרי מתנתו בטלה ויפה ערער שמאי. ואי שלא התנה הנותן כן בפירוש דברים שבלב אינם דברים. ועוד דלית למתנת בית חורון עסק בכאן ולא אדכרו ליה בגמרא פירוש למתנת בית חורון אלא לענין נדר פירוש כעובדא דשמעתין. אלא האי גברא מדיר בניו מנכסיו היה וכתבן ליונתן בן עוזיאל וכשהחזיר לבניו שליש בא עליו שמאי במקלו ותרמילו לומר שאסור להחזיר להם כלום שלא נתן לו אלא שיבאו בניו ויאכלו עמו בנכסים כלומר ואינה מתנה כיון שאינו יכול להקדישה כעובדא דבית חורון דמתניתין וכיון שאינה מתנה עדיין נכסי האב הן ואסורין לבניו. ואמר לו יונתן בן עוזיאל אם כן לדבריך אינה מתנה החזיר מה שהקדשתי ומה שמכרתי פירוש מפני מה אין אתה מערער גם כן על ההקדש ועל המכירה וקביל מיניה שמאי ושבחו. ובעו בגמרא מעיקרא מאי סבר דלפום סבריה דשמאי מעיקרא ודאי הכי הוא דלאו מתנה היא והדר ממונא למריה ויוציא מה שהקדיש ומה שמכר ומאי חזא לבסוף דשרא לגמרי. ומהדרינן מעיקרא סבר כל במודר הנאה אסור משום מתנת בית חורון ולבסוף הטיח עליו יונתן בן עוזיאל דכיון דאקדיש וזבין ואי אתה יכול להחזיר דסתם אקני ליה כלומר ואין כאן הוכחה דלא ליקני ליה אלא להקנות לבניו אף להחזיר לבניו שרי. פירוש דנכסי יונתן נינהו ויונתן בן עוזיאל להרחיק מן הכיעור ומן הדומה לו הוא דאקדיש מיניהו וזבין מיניהו לגלויי עלה דמלתא דלא דמיא להערמה דבית חורון. הדין הוא פירושא דשמעתא דפריש אדוננו הזקן הרב רבי יצחק ברבי ראובן אל ברגלוני ז"ל ופירושא דייקא ומעליא הוא. ואשכחן ליה סמך בירושלמי דאיתמר התם אמתניתין דבית חורון א"ר יוסי בר בון הכין הוה עובדא יונתן בן עוזיאל הדירו אביו מנכסיו ועמד וכתבן לשמאי מה עשה שמאי מכר מקצת והקדיש מקצת ונתן לבניו מתנה את השאר ואמר כל מי שיבא ויעיר על המתנה הזאת יוציא מיד הלקוחות ומיד ההקדש ואחר כך יוציא מיד זה כלומר מיד מקבל מתנה זה ואף על גב דמערבאי לא משתעו עובדא כדאיתא בגמרין מיהו גלויי מילתא הוא דבמודר הנאה הוה ומשום הכי אדכרו בה מעשה דבית חורון. עד כאן.
- סליק פרק השותפין
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה