ערוך השולחן אורח חיים שעד

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שעד | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

נסתם פתח או חלון וכשנפרצה כותל מה דינו
ובו שבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז


סימן שעד סעיף א עריכה

כבר נתבאר כמה פעמים, דשבת, הואיל והותרה - הותרה. כלומר דאם בכניסת השבת היה הדבר בהיתר, אף על פי שאחר כך נתקלקל ההיתר - אמרינן 'הואיל והותרה - הותרה'.

ומובן הדבר שאין זה בשינוי מחיצות גמורות, כגון שנפלה המחיצה שבין רשות היחיד לרשות הרבים, האם גם בזה נאמר 'הואיל והותרה - הותרה' - פשיטא שאין סברא לומר כן. אלא אמרינן זה במקום שלא נעשה שינוי גדול בהמחיצות, או שאינו נוגע למחיצות כלל, כמו שיתבאר בס"ד, וכן מבואר בגמרא. (סוף פרק קמא בענין זה, ד'הואיל והותרה - הותרה', אומר שם עד כאן לא קאמר ר"י אלא דליתנייהו למחיצות וכו', עיין שם)

סימן שעד סעיף ב עריכה

לפיכך שנים שהיה ביניהם פתח או חלון ועירבו ביניהם, ונסתם בשבת הפתח או החלון, והרי אינם פתוחים זה לזה - מכל מקום מותרים לטלטל מזה לזה דרך חורים וסדקים שביניהם, דהואיל והותרה - הותרה, וכן מעל גבי הכותל מותרים לטלטל.

וכן אם היה כותל בין שתי חצרות, ועירבה כל אחת לעצמה, ונפרץ הכותל בשבת - מותרים לטלטל כל אחד בחצרו אפילו כלים ששבתו בתוך הבית, ד'הואיל והותרה - הותרה'. ואף על גב דזהו שינוי במחיצה - אין זה מחיצה המפסקת בין רשויות נפרדות, כמו בין רשות היחיד לרשות הרבים או בין רשות היחיד לכרמלית, אלא בין רשות היחיד לרשות היחיד, והוי כאין כאן שינוי במחיצות.

אבל אם באמת נפרצה החצר לרשות הרבים או לכרמלית - אסור, ולא אמרינן בזה 'הואיל והותרה - הותרה', ואם נפרץ החצר לכרמלית - נעשה גם הוא ככרמלית. אמנם יש בזה צד קולא, דמותר לטלטל שני אמות בחצר ושני אמות בהכרמלית. ויש אומרים דגם זה אסור, דלהחמיר לא אבד ממנו שם חצר, (מג"א סק"ג) ורבינו הב"י בספרו הגדול כתב דמותר ע"ש. (ובת"ש סק"ו כתב שזהו מחלוקת רש"י עירובין כ"ד. ותוספות שבת ט' ע"ש)

סימן שעד סעיף ג עריכה

ודע דבהך דעירב דרך הפתח ונסתם הפתח, שנתבאר דמותרין לטלטל (כמקודם) [כמקדם] מחצר לחצר דרך חורין וסדקין ומעל הכותל, כתב רבינו הב"י בסעיף א', דלהרמב"ם אין מותר לטלטל אלא בכל חצר לעצמה, אבל לא מחצר לחצר. והרבותא, אף על פי שחצר אחד הוא בלא עירוב, שהעירוב מונח בהחצר השני - ומכל מקום מותרים לטלטל. וזה לשון הרמב"ם בסוף פרק ג':

"שתי חצרות שעירבו עירוב אחד דרך הפתח ונסתם הפתח - כל אחת ואחת מותרת לעצמה, הואיל והותרה מקצת שבת - הותרה כולה" עכ"ל, והשיגו הראב"ד, דלעצמם אין צריך לומר, אלא אפילו מזו לזו כקודם הסתימה ע"ש.

ולעניות דעתי אין כוונת הרמב"ם כן, דאם כן לא הוה ליה לומר 'כל אחת ואחת מותרת לעצמה', כיון דהרבותא אינה אלא בהחצר שאין בה העירוב. וכונת הרמב"ם כן הוא לפי תורף הענין, שהניחו עירוב לטלטל מזו לזו ועתה נסתם הפתח, ואין מקום לטלטל מזו לזו. ומכל מקום - העירוב קיים, וכל אחת ואחת מותרת לעצמה, כלומר כמו קודם הסתימה, לעשות כל חפצה בשתי החצרות. ואם המצא תמצא איזה סדק שיכולים לטלטל משם להחצר השני - ודאי דמותר, ולא חלקם הרמב"ם אלא משום דבעל כורחו נפלגו, ואין כונתו לאסור הטלטול מחצר לחצר.

סימן שעד סעיף ד עריכה

ואם עירב לשנה ונסתם הפתח בימי החול - בטל העירוב, כיון שלא היה פתוח בכניסת השבת. אבל אם חזר ונפתח בימי החול - הוי עירוב. ולא אמרינן דכיון שנסתם בטל העירוב לגמרי.

ולא עוד, אלא אפילו נסתם בחול ונפתח בשבת - מותרים לטלטל, דעצם העירוב לא בטל. ואפילו סתם בכונה לבטלה מפתח - מכל מקום העירוב קיים, ומתי שתפתח חוזר להכשירו.

ויש מי שאומר דאם פרץ פצימי הפתח - נתבטל העירוב לגמרי, וצריך עירוב אחר לכשתפתח. (ב"ח) ואינו עיקר, דכאן אינו תלוי בגלויי דעתא בסתימת הפתח, אלא בשעת עשיית העירוב. (ט"ז סק"א ומג"א סק"א)

סימן שעד סעיף ה עריכה

ויש מי שרוצה לומר דבסתמה בכונה לא מהני אלא כשנפתחה בחול, דאז אמרינן דבכניסת שבת חזר זה, וכיון לשם עירוב. אבל אם נפתחה בשבת, והוא בכונה ביטלה מפתח, הרי לא רצה בכניסת השבת שתהיה הפת לשם עירוב. (מג"א שם) דבשלמא בנסתמה ממילא, יש לומר דחשב על העירוב דכשתפתח יהיה עירוב, ולא הסיח דעתו בכניסת השבת, אבל לא כשבעצמו סתמה. (שם)

אבל מדברי רבינו הרמ"א בסעיף א' שכתב אחר 'ונפתח בשבת' - 'ואפילו סתמה במזיד', משמע להדיא דאפילו בכהני גווני מותר. ויש לומר בטעמו, דזה שסתם הפתח לא כיון לביטול העירוב, אלא שלא רצה בפתח זה עד שיעלה על דעתו לפותחה או לעשות פתח אחר. אבל השיתוף של הפת - לא ביטל מעולם.

סימן שעד סעיף ו עריכה

חצר קטנה שנפרצה קודם שבת במילואה לגדולה, ואין בהפירצה יותר מעשר אמות - גדולה מותרת להוציא כלים ששבתו בבית לחצרה, אם עירבה לעצמה, וקטנה - אסורה להוציא כלים ששבתו בבית לחצרה, אלא אם כן עירבו ביחד.

וזהו דוקא כשנכנסין כותלי קטנה להחצר של הגדולה, שהכל רואים דגיפופי חצר של הגדולה אינם מהקטנה, דאם לא כן גם הקטנה מותרת ב'נראה מבחוץ ושוה מבפנים', דהעומד מבחוץ אחורי הקטנה יתראה לפניו הגיפופים שהם גם מהקטנה. ודוקא כשמופלגים ג' טפחים הכתלים של הקטנה מהגדולה, דפחות מג' - כלבוד דמי, וניתרין על ידי 'נראה מבחוץ', וכבר נתבארו דינים אלו בסימן שס"ג ע"ש ובסימן שס"ה.

סימן שעד סעיף ז עריכה

וכן גג קטן שנפרץ קודם שבת במילואו לגג גדול - הקטן אסור להעלות עליו כלים ששבתו בבית, אלא אם כן עירבו יחד, והגדול - מותר כשעירבה לעצמה.

וכתבו הטור והש"ע בסעיף ד' דזהו דוקא שיהיו מחיצות הבית של הגדולה ניכרות למי שעומד על הגג, דהיינו שהגג הולך בשוה עם הכתלים, דאמרינן 'גוד אסיק מחיצתא'. אבל אם אינן ניכרות, כגון שהגג בולט על פני הכתלים - הוי כרמלית, אלא אם כן פתוח לו מהבית חלון ד' על ד', עכ"ל.

ולמה הוי הגג כרמלית, והרי הוא רשות היחיד גמור, אלא דמיירי שהבליטה היא ד' טפחים שהוא שיעור כרמלית, ואם כן כל הגג נפרץ במילואו לכרמלית, והוי גם הוא כרמלית. (מג"א סק"ה) ואם בולט קצת - לא אמרינן 'גוד אסיק', אבל אם אינו בולט - הוה רשות היחיד גמור, כמו עמוד ברשות הרבים גבוה י' ורחב ד'. (שם) ומכל מקום כששני הגגין פרוצין זה לזה - אוסר זה על זה, (שם) כשאין להם גיפופין.

(והמהרש"א ריש פרק 'כל גגות' בד"ה 'במחיצות' כתב דלאו מפני עצם הבליטה הוי כרמלית, אלא כיון שבולט קצת אין כאן 'גוד אסיק', וממילא דהוי כרמלית' וצ"ע)